ספינקס

הנסיעה הייתה נוראית עוד לפני הקטע עם הספינקס. ולא רק באשמתי.

נכון, כשהדס אחותי הודיעה שהיא, השנה, עושה סדר אצלם בבית, ושהיא מזמינה את כולם-כולל-כולם, כי גם למשפחה בעייתית כמו שלנו מגיע חג אמיתי פעם ב, הייתי צריך להגיד לה באותו הרגע שזה ייגמר רע.

וכשהיא ביקשה ממני להסיע את האמא והאבא הגרושים שלנו, שהם כמו שמן ומים, אבל שמן ומים על מחבת, כי חוץ מזה שהם לא מתערבבים גם כל מי שמסביבם בסכנה, ואת סבתא שלנו, שאי אפשר לדעת באיזה יום תתפוס אותה, ואם היא לא קמה הבוקר בטוחה שהיא לוחמת אצ"ל, הייתי צריך להגיד שאני לא מוכן.

ככה, פשוט. "לא מוכן". בלי רגשות אשם.

אז מה אם יותר קל להסיע מאשר לבשל ולארח? איזה מן קריטריון זה בכלל? גם לאכול חול יותר קל מלאכול חצץ. זה אומר שצריך לאכול חול?

ובסוף השיחה, כשהדס הציעה שנתחלף ברכבים, ושאני ורוני נעביר בסקודה-שבעה-מושבים שלהם בבת אחת את ההורים, את סבתא ואת עלמה ויהלי שלנו, לא הייתי אמור להגיד לה "טוב, נו, לפחות נגלה אחת תחסוך זמן." לא! הייתי צריך לתפוס אותה בעדינות בכתפיים שלה, להסתכל לה בעיניים, ולהגיד, הכי רגוע שאפשר, "את השתגעת לגמרי, הדס? שלוש שעות ארוחה לא מספיקות לך שהחלטת לכלוא את האנשים האלה אקסטרה זמן ביחד במקום יותר קטן? שכחת את הפאדיחות שאבא עשה ביום העצמאות במתנפחים? איך סבתא התחילה קטטה בלוויה של דוד יעקב בירקונים? את הפעם שגילה אלמגור הוציאה לאמא צו הרחקה? הוא עדיין בתוקף, הדס! הצו עדיין בתוקף!"

אבל לא אמרתי. ואני לוקח אחריות.

תשעים ומשהו אחוז הם אשמת הדס, עדיין. אבל כמה אחוזים עליי.

בעצם, הדבר היחיד שלגמרי באשמתי זה השלילה. כי אם יומיים לפני החג לא הייתי עובר ברמזור הצהוב ההוא, או האדום ההוא, תלוי את מי שואלים, לא היו שוללים לי את הרשיון. ואז לפחות רוני לא הייתה חייבת לנהוג במקומי בסקודה.

ומצד שני, אם כבר מדברים על רוני, וכאן אני באמת מסיים עם ההתחשבנויות: המרק עם הקניידלך היה רעיון שלה.

"מי שמתארח לא יכול לבוא בידיים ריקות," רוני הודיעה לי באותו אחר צהריים, כשהעמסנו דברים לאוטו.

רק בנקודה הזו התברר לי שבנוסף לנוסעים אנחנו לוקחים איתנו גם עציץ סחלב למתנה, עוגת מוס שוקולד כשרה לפסח וסיר מרק קניידלך. איך הכול ייכנס? הו. אחרי שקשרנו את הילדים בכסאות שלהם, ואחרי שאני נכנסתי למושב האחורי המתקפל, כי ההורים שלי לא יכולים לשבת אחד ליד השניה וסבתא שלי לא יכולה להיות מעוכה מאחורה, רוני התחילה למקם את הדברים. את העוגה היא הניחה על הרצפה, מתחת לעלמה, שיושבת על הבוסטר בלי הגב שלה. בגלל שבזמן האחרון עלמה מקיאה בנסיעות, רוני עטפה את העוגה בעוד שכבה של נייר כסף ובדאבל-שקיות להגנה. לעציץ של הסחלב היא מצאה פינה מתחת לרגליים הקצרות של יהלי, שיושב בבוסטר-פעוטות שלו. רוני ביקשה ממנו להזהר לא לבעוט בעציץ, וכמובן שמאותו רגע יהלי לא הפסיק לנדנד רגליים.

נשאר המרק, שאותו, למרבה ההפתעה שלי, רוני העבירה אליי לידיים.

עכשיו, אני לא יודע מי התחיל את המסורת הזו, של להסיע סירים לא לגמרי אטומים, שאין ברירה אלא להחזיק אותם כדי שלא יישפכו, עם נוזל רותח שמשתקשק להם בפנים, בדרך ארוכה שעוצרים בה הרבה עצירות קטנות בגלל הפקקים, כשכל מה שמגן מהטמפרטורה והטפטופים זה מגבת מסכנה על הברכיים. לי אישית, והסברתי את זה יפה באותו רגע לרוני, לא נראה שהתוצאה שווה את המאמץ.

רוני ענתה שהיא הייתה שמחה להחזיק את הסיר בעצמה אם היא לא הייתה צריכה לנהוג. הבנתי שאני לא במצב להתווכח.

אז ככה יצאנו. אני מאחורה, עם ידיים לא ריקות וברכיים לא קרות, רוני מקדימה נוהגת והילדים באמצע. את העגלה של יהלי והתיק הקבוע עם הציוד של הילדים דחפנו בחלק שבין המושבים הנפתחים לדלת של הבגאז'. הוא היה מפוצץ בגדים להחלפה, צעצועים, מגבונים לחים, מוצצים ליהלי ואבקת סודה לשתיה בגלל עלמה. כי למי שלא יודע, סודה לשתיה מטרלת ריחות.

אנחנו, לצערנו, קיבלנו את הטיפ הזה רק אחרי שהיינו חייבים לזרוק לאשפה את הבוסטר-מיני-מאוס שעלמה הקיאה עליו. הריח הרע לא יצא ממנו גם אחרי כביסה. מאז אותו אירוע, סודה לשתיה היא כמו גלגל ספייר באוטו שלנו. לא יוצאים לאף נסיעה בלעדיה. ועד היום, כשאני רואה ציור של מיני מאוס, משהו עולה לי בגרון.

אפילו לפני שעזבנו את הרחוב שלנו, עלמה התלוננה שיש ריח רע באוטו.

"זה רק המרק, עלמוש," אמרתי לה, "פשוט קשה לך עם ריחות חזקים." וכדי לא להעליב את רוני, שטרחה והכינה, הוספתי שמרק קניידלך זה טעים מאוד.

רוני בתגובה לחשה לי באנגלית להפסיק לדבר, כי זה מחמיר לילדה את הבחילה.

התלבטתי אם להגיד לה בצחוק שאני מבין שחום בנסיעה הזו אני אקבל רק מהסיר, אבל היה לי שכל לעצור את עצמי קודם.

הראשון שאספנו היה אבא שלי. מאז הגירושים הוא מתעסק בעיקר בלגדל מחדש את הקוקו שהיה לו בגיל 16, למרות שמקדימה לא צומח לו כל כך שיער, ובלשתף סרטונים שטוענים שכדור הארץ שטוח וכל העננים הם ריסוסים של מטוסים. הוא דווקא היה חמוד כשהוא נכנס לאוטו והתיישב במושב המתקפל לידי. הוא התלהב באמת מהפגישה עם הילדים ועשה להם פרצופים שהצחיקו אותם, והיה נעים לראות אותם ביחד. אבל אז הוא סרב לקשור את עצמו. מתברר שחגורות בטיחות הן תרמית של יצרני המכוניות, או משהו בסגנון. לא ממש הקשבתי להסבר. רוני הודיעה שתרמית או לא תרמית, אנחנו הסתבכנו מספיק השבוע עם משטרת התנועה והיא לא מוכנה לחטוף דו"ח. כמה דקות מתישות עברו על כולנו בחניה עד שהוא הסכים להחגר בסוף, בתור טובה חד פעמית, ויכולנו להמשיך לתחנה השניה.

כשעדכנתי מהדרך את אמא שלי שנתעכב האשמתי את הפקקים, בלי להזכיר את אבא, כמובן. למרות העדכון היא כבר חיכתה לנו מחוץ לבניין שלה, לבושה בשמלה ארוכה בצבע טורקיז עם קישוטים מזהב, כמו בת פרעה על הנילוס. אולי היא פחדה שנכנס אליה בטעות הביתה. בזמן האחרון היא הפכה אותו למחסן של העסק שלה. אמא שלי מזמינה באינטרנט בזול מסין אביזרים ותחפושות ומשכירה אותם במחירים גבוהים לחינות, הפרשות חלה ומסיבות קונספט.

"אני מאוד מצליחה עכשיו, בעיקר בפריפריה." היא סיפרה לנו אחרי שהתמקמה באוטו, ליד הילדים. "לא יעזור כלום, אנשים מחוץ למדינת תל אביב יודעים לחגוג! שם מעריכים השקעה באירועים. ביופי. בטיפוח. הנה, קח את רוני, לדוגמה, היא לא הייתה יכולה להיראות יותר טוב עם קצת אודם עם צבע? איזה סומק שרואים אותו? אולי שמלה יפה לחג במקום שוב פעם מכנסיים וחולצה?"

אפילו מהמקום שלי מאחורה יכולתי לראות שרוני מחזיקה חזק מדי את ההגה ושהחיוך שלה הוא מהסוג שמכאיב בפנים. וכשאבא שלי הרים ראש להסתכל, וקלטתי שגם הוא עוד רגע מביע את דעתו על הבחירות האופנתיות של אשתי, הייתי חייב להתערב. בהברקה, שאלתי אם לאחד מהם בא לעשות מתישהו בייביסטר לילדים. אמא שלי מלמלה שהיא הייתה רוצה להזמין אותם אליה, ממש, אבל הבית שלה לא בטיחותי כרגע, עם כל הקוליסות והמתלים, והיא גם כל הזמן בנסיעות. ואבא שלי אמר שהוא עוד מתאושש מהבייביסטר הקודם, שבו הוא נורא נעלב מהמפעיל הזה, של הטירה המתנפחת, שלא נתן לו לעלות ולקפוץ עם יהלי, למרות שמגבלות משקל הן שקר של תאגידים, אבל אולי בהמשך השנה זה יקרה. נראה ששניהם מרגישים קצת אשמים, כי הם פתאום נהיו שקטים והתעניינו בנוף מהחלונות שלהם.

וזה נתן לנו כמה דקות רגועות עד שאספנו מבית האבות את סבתא שלי.

סבתא שלי דווקא הייתה נחמדה ומנומסת. אמנם לא הייתי בטוח שהיא מזהה אותנו, אבל היא חגרה חגורה בלי להתווכח ולא אמרה שום דבר מעליב לנהגת. היופי בסטנדרטים נמוכים הוא שכל דבר נראה כמו שיפור.

עד סביבות צומת קוקה-קולה התחלתי להרגיש הרגשה שאני לא רגיל אליה עם המשפחה שלי. מן אופטימיות כזו. הכביש היה עמוס אבל התנועה זרמה. אמא ואבא שלי זרקו באוויר משפטים מגעילים מדי פעם, משהו על ההזנחה שלו פה, משהו על הבוטוקס שלה שם, אבל ההפרדה הפיזית הוכיחה את עצמה ושום דבר לא התגלגל לריב. יהלי התחיל לנמנם, וכשהראש הקטן שלו נשמט הצידה תיקנתי לו מאחורה את הזווית בעדינות. עלמה שרה את שירי הפסח שהיא למדה בגן ואת כל הכושיות. סבתא שלי מחאה כפיים וזימזמה איתה. התנהגנו כמעט כמו משפחה נורמלית. משפחה שאפשר לקחת למקומות.

ואני חשבתי לעצמי, וואלה, זה קצת בזכותי. כי את סידור הישיבה באוטו אני תכננתי. כמו בחידה הזו עם האיכר שצריך להעביר כרוב, כבשה וזאב על רפסודה. לא יודע למה שלאיכר בכלל יהיה זאב. או רפסודה. אבל לא משנה. מה שחשוב הוא שיש שם אתגר של סידורים, וגם לי היה כזה. ופיצחתי אותו. כולם היו ביחד ואף אחד לא אכל אף אחד.

היינו עדיין באזור של גבעת שמואל כשהמכוניות הפסיקו להתקדם. בחלק הזה של הכביש תמיד יש פקקים בערבי חג, ככה שבהתחלה לא נראה לי מוזר שאנחנו מאטים. בגלל הרדיו הכבוי והחלונות הסגורים לא היו רמזים מבחוץ. רק כשהאוטו נעצר לגמרי שמתי לב שאנשים יוצאים מהרכבים ועומדים בצדי הדרך. אנשים גם התאספו בקבוצות ודיברו. והסתכלו קדימה. והצביעו על משהו וצילמו אותו בטלפונים.

"אוי, איזה יופי." אמא שלי אמרה בטון המרגיז שלה, שהיא שומרת במיוחד לאבא שלי. "החבר'ה שלך בטח שוב חוסמים כבישים."

"החבר'ה שלי?" אבא שלי התעצבן. "למה החלטת שאלה החבר'ה שלי? איך את יודעת שהם לא החבר'ה שלך?"

"אוי תעשה לי טובה." אמא שלי אמרה. "אתה משווה בכלל?"

"ברור שלא!" אבא שלי אמר. "את מה שהחבר'ה שלי למדו קצת בזמן האחרון מהחבר'ה שלך, החבר'ה שלך עושים כבר שנים."

"אוי, עמוס, רמת החיבור שלך למציאות היא משהו."

"אני בטוח יותר מחובר ממך, אילנה. את בכלל הורדת את התגית מהשמלה הזו שלך, החדשה? את יודעת שהם שמים לך מכשירי מעקב בתוך הבגדים?"

"ששש." רוני אמרה. "בבקשה, תהיו שניה בשקט. יש אזהרה בווייז על חיות בהמשך הדרך ואני רוצה לברר מה קרה."

היא פתחה את החלון הימני והתקדמה קצת, נצמדת עוד לרכב הבא בפקק.

אשה בלונדינית מבוגרת שעמדה בצד ועישנה סיגריה הפנתה אליה ראש. ראו עליה שהיא מאלה שנהנים להפיץ אינפורמציה. ובאמת, היא מיד התכופפה אלינו. "תכינו את עצמכם לחכות הרבה זמן," האשה הסתכלה על כולנו בפנים. "יש שם מקדימה ספינקס."

"ספינקס?" חזרה אחריה רוני.

"מה ספינקס?" אמא שלי שאלה. "על מה היא מדברת?"

"ספינקס, ספיקנס." האשה לקחה שאיפה קצרה מהסיגריה שלה ונשפה. "זה כמו אריה כזה עם פנים של אשה. היא לא נותנת לאף אחד לעבור עד שעונים על שאלה. זה יכול לקחת שעות."

"לא שמעת שהיא אמרה ספינקס, אילנה?" אבא שלי שאל, כי הוא לפעמים מגיב לדברים בדיליי. "אני שמעתי ואני יותר רחוק ממך."

"שמעתי שהיא אמרה ספינקס!" אמא שלי צעקה עליו. "אבל זה לא הגיוני שיהיה ספינקס פתאום באמצע הכביש."

"אה, זה לא הגיוני לך?" אבא שלי הגביר את הקול. "זה לא נראה לך הגיוני?"

"לא עמוס. ספיקנס זה אפילו לא חיה, זה משהו מיתולוגי כזה, מהזמן של התורה. למה שיהיה ספינקס בדרך לקריית אונו?"

"טילים מחמש מדינות כן היה לך הגיוני?" אבא שלי דיבר עם הידיים והתנועות שלו היו רחבות כל כך, שהוא פגע בסיר שהחזקתי וטלטל את המרק. "כיפת ברזל שעוצרת טילים באוויר כן היה לך הגיוני? מגיפה שצריך לכסות את האף והפה במסיכה בגללה, אחרת כל האנושות תכחד, זה היה לך הגיוני? מה שישבור אותך עכשיו זה ספינקס?"

"אמא," עלמה אמרה פתאום מהבוסטר שלה. "יש פה ריח רע, אני רוצה החוצה."

"תכף, חמודה." רוני אמרה.

"אני אצא איתה." אמא שלי הצביעה על אבא שלי. "אני לא יכולה להיות איתו באותו מרחב."

"תבדקי קודם שהתו הירוק שלך בתוקף!" אבא שלי אמר לה.

הייתי חייב להרגיע את האווירה לפני שהכול יתפרק. "בבקשה, שכולם יחכו באוטו עד שנבין מה קורה."

"אני יודעת מה קורה." סבתא שלי אמרה. כולנו השתתקנו, כי היא לא כמעט דיברה בנסיעה עד אותו הרגע. "שמו לנו מארב. משטרת המנדט מחפשת אותי, אבל אני לא אתפס. אני נושאת עמי אקדוח."

ובבת אחת סבתא שלי פתחה את הדלת ויצאה החוצה לכביש.

"אמא! אמא!" אבא שלי צעק אחריה. "את לא היית באצ"ל בכלל! דיברנו על זה!" הוא ניסה לצאת אחריה, אבל כדי להגיע לדלת מהמקום שלו היה צריך לקפל כסא בשורה של הילדים. "אילנה, תעזרי לי!"

אמא שלי התנשפה וגלגלה עיניים, אבל פתחה את הדלת שלה ויצאה. קיפלתי מהר את המושב שלה. אבא שלי נדחק בקושי אחריה.

"אני יוצא איתם, בסדר?" אמרתי לרוני.

היא הנהנה וליטפה את עלמה, שנראתה חיוורת.

הנחתי את הסיר על המושב מאחורה, נזהר שלא ישפך למרות הטלטול, והעברתי את עצמי איכשהו, בהתפתלות שלא מביישת ביסלי גריל, בין המושב לדלת.

כשנחתתי בחוץ חיפשתי את המשפחה שלי בעיניים. עשרים מטרים קדימה, על הכביש, באור של עוד-מעט-שקיעה, ראיתי את סבתא שלי עומדת בלי לזוז בין טורי המכוניות שעצרו. היא נראתה מרותקת למשהו. אבא שלי כבר הצליח בינתיים לסגור את המרחק וחיבק לה את הכתף עם היד. אמא שלי התקרבה אל שניהם לאט, אבל גם היא הסתכלה לכיוון ההוא במבט מתרשם. הלכתי במהירות אליהם.

מולנו, חוסם כמעט לגמרי את הנתיב, עמד רהיט ענק. הוא נראה כמו ספה כזו, רק נמוכה, רחבה ועמוקה במיוחד, עם ריפוד של בד אדום ורגליים מוזהבות מגולפות בצורת רגליים של אריה. על הספה, נחה לה בראש זקוף חיה ענקית שנראתה בעצמה כמו אריה. אבל לא האריות הרגילים והדהויים של הספארי, אלה שפוגשים בסוף הסיבוב, כשגם לכם וגם להם אין כוח לסיטואציה. לא. לאריה הזה היה גודל. הייתה לו נוכחות. והיו לו גם פנים של אשה. אשה די יפה, אפילו. הרעמה הייתה מספיק ארוכה כדי לכסות את האזור של המחשוף, מקדימה, ככה שאי אפשר היה לראות איפה בדיוק החלק של האשה נגמר והחלק של האריה מתחיל, אבל עצם זה שהמחשבה עברה לי בראש הספיק להפוך מבחינתי את העניין למביך. בואו נגיד שמאז הסצנה במלך האריות, כשנלה וסימבה מתאהבים והיא מסתכלת עליו במבט חושני כזה, מהדשא, שום אריה לא גרם לי לתחושות מבלבלות כאלה.

יותר מעשרה רכבים אחרים עמדו בכביש לפני האוטו שלנו, וכולם נעצרו מול הספה. נראה שכל הנוסעים שלהם יצאו החוצה והתרכזו מסביב לאריה-אשה.

כשנעמדתי בעצמי ליד סבתא שלי, היא הרימה עיניים והסתכלה על המשפחה שלנו.

"קבוצה חדשה!" היא אמרה, וזה נשמע כאילו בבת אחת מדברים כמה קולות שונים, נשיים וגבריים וצעירים ומבוגרים, בלי להיות לגמרי מסונכרנים. "המתינו לתורכם!"

"וואו." אמרה אמא שלי. "לזה אני קוראת דרמה."

"אמא, בבקשה תהיי בשקט." לחשתי לה.

"הסו!" אמרה האריה-אשה במקהלה של קולות. "אנחנו הספינקס. החיה החונקת. אוצרת השאלות. אגדות על אימתנו מועברות כבר אלפי שנים מדור לדור. כשיגיע תורכם, אציג גם לכם שאלה בודדת ועליה תענו."

"החיה החונקת!" אבא שלי הסתכל על אמא שלי. "שמעת אילנה? עם כל החיסונים והתווים, בסוף יחנקו אותך." הוא נראה מאושר כשהוא אמר את זה.

"אף יצור אנוש לא ייחנק!" אמרה הספינקס. "השגיאה בפירוש שמנו עתיקה, אך הספינקס חונקות את נתיבי התנועה, לא את בני האדם. אנחנו גורמות לבני מינכם לעצור ולחשוב. כאשר אתם מבזים את קדושתן של השאלות ושוכחים למה נועדו הן, אנחנו מופיעות במטרה להזכיר לכם. והביזוי בזמנכם אכן כבד מאוד."

היא זינקה מהספה בתנועה חתולית מרשימה, והייתי גאה בעצמי על הבגרות שלי, כי התמקדתי לה רק בפנים.

"אתם משמיעים את ההטעמות הקוליות הנכונות ומסמנים בעזרתן משפטים כשאלות. אתם מציירים על ניירות את סימני השאלה המפותלים שלכם. אך כמעט אינכם שואלים עוד שאלות אמיתיות זה את זה. החלפתם את העניין במחשבות הזולת בתרגילי לעג, בשאלות רטוריות. בכושיות." הפנים של הספינקס התעוותו מרוב גועל כשהיא אמרה את המילים האחרונות. "אתם מוכנים להתייעץ עם מכונות, אבל לא מעוניינים להקשיב עוד לבני סוגכם. אין מתאים לעצור אתכם להרהור בחטאיכם מאשר הערב הזה, ערב החג שבו אתם משעשעים עצמכם בשאלות שתשובתן מוכנה." הספינקס העבירה את העיניים על פני הקהל. "מה שנשתנה הלילה הזה הוא שתקשיבו!"

"וואו," אמא שלי מחאה כפיים. "איזה ביצוע. צמרמורת."

"אמא." לחשתי לה. "בבקשה, לא שוב."

"די מידדי, אתה מגזים." אמא שלי אמרה. "אני אפילו לא נוגעת בה. ואני בטוחה שגם גילה כבר שכחה מהסיפור של אז."

"אולי תהיו בשקט ותחכו לתור שלכם?" איש עם שפם צעק אלינו מקדימה. "לא ראיתם שהיינו כאן קודם?"

הספינקס נהמה. "לפני רגע הסברתי, שאלות רטוריות אינן-"

"מידד!" שמעתי את רוני צועקת מאחוריי.

קולות צעדים רצים הלכו והתקרבו, הסתובבתי לכיוונם.

"תעצור אותה!" רוני צעקה.

מולי ראיתי עכשיו את עלמה רצה. הפנים שלה היו יותר ירקרקות מלבנות. היא נראתה מבולבלת, כאילו היא לא יודעת מה לעשות אם עצמה. רוני רצה אחריה, עם יהלי שישן לה בידיים. ידעתי שהיא לא הייתה משאירה אותו לבד באוטו, אבל לא היה לה סיכוי להשיג את עלמה כשהוא איתה.

"היי, לא לעקוף!" צעק בחור עם עגיל באף ושיער צבוע בירוק שעמד ליד אחד הרכבים באמצע הטור. "לא ראיתם שהיינו כאן קודם?"

"כן, מה נראה לכם?" צעק מישהו מהכיוון השני, ואנשים אחרים הצטרפו אליו.

אבל עלמה עברה אותם ורצה עוד קדימה.

"בואי, עלמה." קראתי לה והושטתי ידיים, שתפנה הצידה, אליי.

אבל עלמה לא שמעה. היא עקפה את האנשים שבדרך ורצה מעבר אליהם ואז מעבר אלינו, בורחת מהריח של המרק הכי רחוק שאפשר.

הייתי חייב לקבל החלטה מהירה. לא הייתה לי ברירה, כנראה, אבל הייתי אמור לדעת גם מה הסיכון, שהלחיצה על הבטן תהיה יותר מדי. רצתי אחרי הילדה שלי, זינקתי ותפסתי אותה מאחורה.

זה די מדהים, האמת, לראות את העוצמות שמערכת עיכול של ילדה בת חמש יכולות להגיע אליהן. היינו במרחק של חמישה מטרים מהספה, אבל הנתזים התפשטו רחוק כל כך שחלקם הגיעו עד לספינקס ולספה המרופדת שלה, שלא לדבר על האנשים שלא התרחקו בזמן. דווקא עלמה בעצמה נשארה נקייה. השמלה והגרביונים שלה כמעט לא התלכלכו, למרבה הפלא. אחרי כל ההסברים שלנו על איך לא להקיא על עצמה, אלא רק קדימה, ואחרי כל ההזדמנויות שהיו לה להתאמן, היא סוף סוף הבינה את העניין.

"איכס, איכס, איכס!" עשרה קולות שונים הגיעו מהספינקס, והצטרפו לאלה של הקהל האנושי.

"בת האנוש הקטנה פלטה עליי מיצי מרה! לא נשמע כדבר הזה!" הספינקס הסתכלה על עצמה ועל הספה שחסמה את הכביש מאחוריה. "איך ניתן להסיר כזה גועל?"

"סודה לשתייה ומגבונים," רוני ואני ענינו ביחד, אוטומטית. רק אז החלפנו בינינו מבט מהיר.

"המגבונים מורידים את הרוב." הסבירה רוני יותר לאט, וסידרה עליה את יהלי שעדיין ישן.

"והסודה לשתייה מנטרלת ריחות", אמרתי אני. חיבקתי את עלמה, שהפנים שלה כבר לא היו ירוקות. "בעיקר מריפודים אם לא מכבסים אותם מיד."

"אני רץ להביא מהאוטו." אמר אבא שלי.

הספינקס הסתכלה עלינו. ואז על עצמה ועל הספה. היה נדמה לי שאני מזהה במבט שלה יאוש עמוק כזה, ורצון לסיים את ההתרחשות כמה שיותר מהר. הכרתי את ההרגשה הזו מעצמי.

אבא שלי חזר עם המגבונים וקופסת הסודה. הוא לא היה בטוח מה לעשות, אז הוא התקרב לספינקס, הפריד שקית נייר אחת של סודה מתוך הקופסה והניח אותה בזהירות על הרצפה לידה. אחר כך הוא משך החוצה כמה מגבונים, אחד אחרי השני, והניח גם אותם על הרצפה.

הוא התרחק אחורה.

"עניתם כל כך יפה לשאלה הזו." אמרה סבתא שלי וליטפה לי את ולרוני את הזרועות. "ממש באותו הזמן."

הספינקס הרימה כפה אחת באוויר.

"אתם סיימתם כאן." היא אמרה.

שני טורי המכוניות שמאחורינו נפרדו מעצמם לשניים. הסקודה שטה אלינו על הכביש כאילו מישהו מושך אותה בחבל.

"עלו על המרכבה שלכם וסעו מכאן מיד. לפני שאתחרט."

"למה הם קודם?" שאל הבחור עם השיער הצבוע.

הספינקס ניערה את הרעמה בכעס ושאגה בעשרה קולות. "כי ככה אני אמרתי!"

כולנו נכנסנו לרכב. ניסינו לעשות את זה מהר, אבל הלוגיסטיקה הייתה בכל זאת מורכבת. עם כל קיפולי המושבים והדילוג מעל המוס והסחלב והחגירות של הילדים בבוסטרים, היה ברור שאנחנו מעכבים את התור. השתדלתי להתעלם מהמבטים וההערות של האנשים. דרך החלון, ראיתי שהספינקס מנקה את עצמה במגבון אחד, בהבעה של גועל. היא לא הסתכלה עלינו ישירות. חשבתי על זה שאולי מעכשיו סקודה משפחתית אפורה תהיה המיני מאוס שלה. ריחמתי עליה קצת. בניגוד לרוני, לה אין אפילו קשר משפחתי אלינו.

"אבא! תחגור." צעקתי על אבא שלי, שניסה לנצל את הסיטואציה, כשרוני נתנה גז. יישרתי את סיר המרק בידיים שלי שלא יישפך.

הרכב שלנו עקף את הספה והמשיך על הכביש הפנוי.

הסתכלתי במראה עד שרוני הציצה אליי ואז חייכתי אליה.

רציתי לשאול אותה איך היא סובלת אותי, ואותנו, ואם היא יודעת כמה אני אוהב אותה ומעריך, ואם היא שמה לב שאת מה שלא למדתי בבית אני לומד ממנה, גם אם זה לוקח זמן. אבל רוני חייכה חזרה ואני לא הייתי צריך באותו רגע אף סימן שאלה.

"תודה." לחשתי למראה.

"בדרך הביתה ניסע מכביש 40," סבתא שלי אמרה. ובאופן נדיר אצלנו אף אחד לא התווכח.