יום שלישי, 17 במאי, 2126, בשעה 8:24. הספרייה על שם רמי לוי, כיכר האיחוד. 29 מעלות בצל, מרגיש כמו פחות.
כבר כשאני רואה את הדלתות הכבדות של הספרייה מעבר לכביש אני נמלאת התרגשות. אני לא מאמינה שבאמת התקבלתי לעבוד כאן, אחד המקומות המדהימים ביותר על פני כדור הארץ (ללא סימוכין, על פי דעתי). אני כל כך שקועה במחשבות ובמבנה שמתנשא אל מעל לרחוב שאני מועדת על אבן בולטת במדרכה ומשטחת. שני צעירים שעומדים בסביבה ממהרים לעברי כדי לבדוק מה קרה ולעזור לי לקום. "אני בסדר, אני בסדר, תודה", אני מגרשת אותם וקמה בזריזות, להוטה להיכנס לבניין ללא הפרעות נוספות.
אני פוסעת פנימה במהירות וכמעט נתקלת ישירות בעובד נלהב שממתין בפתח. אנחנו מחליפים מבטים, אך הוא לא מוציא מילה, רק מחייך חיוך רחב. אני משיבה בחיוך והוא מייד פוצח בשטף של מילים.
"נהדר לקבל אותך הבוקר נעמה! אני נדב כרמל, אני בן 27, גר ברובע 3 בשכירות, בלי שותפים, יש לי תואר ראשון בספרות מודרנית מאוניברסיטת האיחוד, ואני עובד בספרייה כבר 5 שנים. אני המדריך שלך בכניסה לתפקיד, ואני שמח מאוד לקבל אותך למשפחה שלנו!"
"תודה נדב. אני בת 23, גרה ברובע 5, גם בשכירות, עם בן הזוג שלי אלון. למדתי שנתיים באוניברסיטת האיחוד, לקחתי עכשיו הפסקה כדי להתחיל לעבוד, אולי אחזור לסיים את התואר בעוד כמה שנים. אני שמחה מאוד מאוד להגיע לכאן היום." אני מניחה שהוא יודע את שם משפחתי, כמו שידע את שמי הפרטי.
נדב מוביל אותי פנימה, ומחייך לעברי כשהוא מוסיף "אני לא נמצא במערכת יחסים כבר כמעט שנה, נהנה מחיי החופש".
אני מהנהנת בחיוך מנומס ועוקבת אחריו במעלה המדרגות.
בראש המדרגות הוא מביט בי שוב, עדיין מחייך מאוזן לאוזן. "גם במערכות היחסים הקודמות שלי, לא גרתי עם אף בן זוג".
אם כך, הוא חטטן. אני נכנעת ומוסיפה- "אלון ואני הכרנו לפני 6 שנים, דרך חברים משותפים. עברנו לגור ביחד לפני שנה וקצת."
הוא מתרצה ומוביל אותי לתוך הספרייה. "אז מימינך פה נמצא חדר המנוחה, כאן כולנו העובדים מכינים שתייה חמה, נחים קצת או מתחבאים מילדים רועשים. משמאלנו דלפק ההשאלות, והנה עדי – תוכלי להכיר אותה כמו שצריך תכף". הוא מחווה לעבר האישה שבדלפק, שבדיוק מסבירה לנער נרגש על הספר החדש שהגיע בסדרה פופולרית כלשהי.
נדב ממשיך לפרט על כל איזור ואיזור בספרייה, באיזה אופן הוא מסודר, מי הקוראים שמגיעים אליו ומה דעתו האישית על כל ז'אנר. ללא ספק עדיף שאקשיב טוב, אבל המדפים הגבוהים והמאובקים שובים את ליבי ואני פוסעת מהופנטת, מלטפת את שדרות הספרים. בהמשך היום אני פוסעת בין המדפים בביטחון ומחזירה ספרים למקומם בהנאה רבה. נדב שולף אותי מהמקצב שלי כדי לקחת אותי לאכול יחד עם עדי.
אנחנו נועלים את הספרייה לצהריים (אחרי שנדב קורא בקול מספר פעמים 'הספרייה ננעלת להפסקת צהריים' ואף אחד לא משיב), ואז הולכים לבית הקפה שבצד השני של הכיכר (השעה היא 13:07, 31 מעלות בצל).
בזמן שאנחנו מתיישבים באחד השולחנות, אני מציגה את עצמי מחדש בפני עדי, והיא משיבה לי בעובדות שלה. עדי עובדת בספרייה רק שנה, ונראה שנדב והיא די מיודדים. המסך שמעל לדלפק מציג את מספר ההזמנה שלנו ואני קמה לאסוף אותה. נדב ועדי מרימים אליי מבט ואני ממהרת לאשר שאסתדר באיסוף ההזמנה לשולחן שלנו.
אני מצטרפת לתור האיסוף מאחוריי חבורת נערים רועשת. כשמגיע תורם הם משתתקים כולם. הראשון מביניהם קרב לדלפק ופונה לנערה שעובדת שם. "אני עומר גפן, אני בן 17, אני גר ברובע האיחוד ומספר הטלפון שלי הוא 0826583916."
הנערה פוערת עיניים לרגע, ואז מקפידה להביט למטה. "ההזמנות המוכנות כרגע הן 56, 59, 60 ו-61".
הנער מנסה שוב. "אני לומד בתיכון האיחוד. מספר הטלפון שלי הוא 0826583916".
הלקוח שמחכה מאחוריי בתור מתערב. "היא לא מעוניינת, אחי, וכולנו רוצים לאסוף את ההזמנות שלנו."
הנער מתעלם ממנו. "אני אשמח לדעת מה מספר הטלפון שלך."
מייד כשהמילים יוצאות מפיו הוא מחוויר ומבין מה עשה. הוא מביט סביב כדי להעריך את הנזק, ועיניו מצטלבות בעיני שבריר שנייה לפני שהלקוח שמאחוריי נע אחורה. שומר מופיע בין הנער לדלפק, אוחז בזוג אזיקים. הוא מדבר אל הנער בקול מתכתי. 'עומר גפן, מספר מזהה 5617753536, הנך מועמד לדין באשמת הכוונה וניסיון סחיטת מידע. מאחר ומדובר בעברות חמורות, אין לך הזכות לשתיקה – תיגבה ממך עדות בגוף ראשון בטרם ימוצה עמך הדין.'
חבריו של הנער מתפזרים לכל עבר, ממשיכים להביט במתרחש אבל נמנעים מלהעיד על קשר שלהם לנער. השומר אוזק את הנער ומוליך אותו בכיוון היציאה. הוא אוחז את ידיו קצת גבוה מידי, ולכן הנער מועד על קצות אצבעותיו. חשבתי שהנערה מאחורי הדלפק וודאי דיווחה על הנער, אבל אני מספיקה לראות את הלקוח שמאחוריי דוחף לכיסו את כפתור הדיווח שלו. מבטינו מצטלבים לרגע והוא מושך בכתפיו. הוא אוסף את ההזמנה שלו בלי להחליף מילה עם הנערה. אם כך, הוא דיווח על הנער כי הוא מיהר, ולא מדאגה לנערה.
כשאני מתיישבת בחזרה בתא שלנו נראה שנדב ועדי כלל לא הבחינו בהתרחשות. נדב ממהר לעדכן אותי בפרטי השיחה.
"לעדי היה לקוח די מציק הבוקר, המשיך לספר על הקלאסיקות שקרא בילדותו ולהסביר שלא מצא אותן במדפים שלנו".
"זה היה נורא, נעמה. הסברתי לו כנראה מעל 5 פעמים שאין לנו אף ספר שנכתב לפני האיחוד, אבל הוא פשוט המשיך והמשיך… והוא דיבר כל כך לאט, אני חושבת שאינסוף קופים באינסוף מכונות כתיבה כבר היו מספיקים לכתוב את כל הקלאסיקות שלו עד שהוא שחרר אותי. כל ספר שנתתי לו הוא אמר שלא מתאים… בסוף הוצאתי לו איזה עותק של 'רב גונדר מאיר' והוא הסכים לבדוק אותו, אמר שהנכד שלו בטח ישמח."
אני מגחכת. "הוא נשמע קשה. אני מקווה שהוא קורא באותו קצב, ואז אולי נוכל להתחמק ממנו לזמן מה."
נדב צוחק, קצת ביותר מידי התלהבות. "ונעמה, את חייבת לפגוש את מירה! היא תגיע אחר הצהריים היום אז תוכלי לראות אותה. היא עובדת בספרייה מאז הפתיחה שלה, ואומרים שעוד לא היה קורא שהיא לא הצליחה להתאים לו ספר בתוך שלושה נסיונות!"
"היא נשמעת ממש מוכשרת", אני מתפעלת. "בטח יש הרבה מה ללמוד בשיחה איתה."
"היא כנראה הבנאדם הכי חכם שפגשתי", מוסיפה עדי. "ואני התחלתי ללמוד תואר בהנדסה לפני שהגעתי לספרות."
"גם הבן-זוג שלי, אלון, למד הנדסה! הוא עובד בתעשייה האווירית כבר שנתיים." ייתכן שהם מכירים, אם עדי למדה באותה האוניברסיטה.
"היו בתואר שלי שלושה אנשים בשם 'אלון' לפני שעזבתי, אבל אחד עבר החוצה מהעיר ואחד נשוי. אלון עמר נשאר בעיר ככל הידוע לי, והוא בטח סיים את התואר לפני שנתיים."
"אלון עמר הוא בן הזוג שלי!"
נדב הוא כנראה הנלהב ביותר משלושתנו מהגילוי הזה, והוא פוצח בסיפור על אחיו הנוירולוג המוכשר ואיך שהכיר את אשתו דרך העבודה של נדב בספרייה. שארית הארוחה עוברת בשיחה קלילה, ואנחנו חוזרים ופותחים את הספרייה לקהל (השעה היא 14:11, 32 מעלות בצל). נדב הסביר לי שאתחיל מסידור ספרים ועבודה מול המאגר הממוחשב, ושאגיע לטפל בקוראים רק עוד זמן מה. כך קורה שאני מוצאת את עצמי מתעדת בזה אחר זה עמודים ממפקד אוכלוסין שנעשה בעירנו לפני כמה עשורים. זו לא בדיוק העבודה שדמיינתי כשקמתי היום בבוקר.
אני בעמוד 113 מתוך 357 של מפקד אוכלוסין מלפני שנולדת, אני מסמסת לאלון. אמרת לי שאני אהנה מלעבוד עם אנשים.
התשובה שלו ממהרת להגיע – מסכנה שכמוך… אבא שלי בטח נמצא שם, אם זה המפקד של 2097. תבדקי רגע, זה יהיה מצחיק.
אני מגלגלת עיניים ומדפדפת קדימה לאות ע'. אני מספיקה לפתוח את הדף הנכון כשאני מרגישה פעימה חזקה בראש. לא שוב… כמו תמיד, הפעימה מלווה בפעימות נוספות, ואני מתחילה לראות צורה מרצדת במרכז שדה הראייה שלי. הפרעות ראייה – סימן מקדים למיגרנות. אני מניחה את הספר ועוצמת עיניים. אני שומעת צלילים נוספים של הודעות נכנסות מהטלפון שלי, ומשתיקה אותו מבלי לפתוח עיניים. הכאב נשטף מעליי ואני ממתינה, מתנדנדת קדימה ואחורה קלות בחשכה.
אחרי מה שמרגיש כמו שעות הכאב מתחיל לשכוח, ואני פוקחת עיניים באיטיות. השעון מראה שעברה חצי שעה, ושפספסתי מספר הודעות מאלון – נווו תספרי לי מה מצאת! אני חייב לדעת… ואחרי שלא נענה למשך כמה דקות: אני מסיק שאת עסוקה במשהו בעבודה, אז שיהיה לך המון בהצלחה מאמי, ותספרי לי הכול בערב!
כןכן, אל תדאג. אבל בבקשה תיזהר עם ההכוונה, מאמי, גם כשזה רק בינינו. דיברנו על זה. נתראה בערב, אוהבת אותך המון!
אין סיבה להדאיג אותו בזה. אני יכולה לטפל בזה בעצמי, זה באמת לא כל כך נורא. ואני מכירה את עצמי, ואת כאבי הראש, הכי טוב – הם מלווים אותי שנים.
"היי, נעמה!" נדב פותח את הדלת בעוצמה ואני כמעט קופצת. "אני מקווה שסיימת עם המאגר הממוחשב, כי מירה הגיעה ואת חייבת לבוא לפגוש אותה!"
כשאנחנו מגיעים לדלפק הראשי (15:41, אוויר ממוזג ל-28 מעלות), עדי בדיוק בדרכה החוצה. "אתם לא תאמינו. הלקוח מהבוקר חזר! מסתבר שהנכד שלו כבר קרא את כל הסדרה של 'רב גונדר מאיר', והוא צריך ספר חדש. ואני בדיוק הייתי בדרך החוצה, כי יש לי תוכניות ואני ממש ממש לא רוצה לאחר. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם מירה לא הייתה פה, בחיי. בקיצור אני זזה, תהנו!" היא ממהרת החוצה לפני שאנחנו מספיקים לענות.
"בואי מהר! זה יהיה מעניין" נדב מושך את ידי וממהר לדלפק. אנחנו מגיעים בדיוק בזמן. אדם מבוגר ממתין בדלפק, בזמן שהספרנית הוותיקה משרבטת משהו על דף. כל דבר בה קורן – הכתפיים הזקופות, השער האפור והארוך שלה, שמגיע עד למותניה, נעלי הסירה המבריקות בהן היא מתופפת בזמן שהיא חושבת. אנחנו עומדים מספיק קרוב כדי לשמוע את השיחה ביניהם, אך לא מספיק קרוב כדי שיבחינו בנוכחותנו. "אתה יודע, הנכד שלי גם אוהב מאוד לקרוא. הוא בדיוק מסיים לקרוא עכשיו משהו שנתנו להם לקרוא בבית הספר, הוא בכיתה ו'. ספר נהדר, הוא אמר. רק ברח לי השם שלו…" מירה מהרהרת, והלקוח ממהר להשלים אותה – "אני יודע, 'אין פרפרים ברפובליקה'! זה מה שהנכד שלי קורא. גם אני חושב שזה ספר נהדר, אבל הנכד שלי לא אהב אותו כל כך. אמר שהוא איטי מידי, ושקשה לו להזדהות עם הדמות הראשית שם."
מירה מרימה את ראשה מהדף ומחייכת. "אתה יודע, יש לי המלצה מצוינת בשביל הנכד שלך, 'הים הירוק'." היא מספרת את העלילה בקצרה, ומסכמת – "אני חושבת שהנכד שלך יאהב אותו מאוד".
"אה, כבר שכחתי שקראתי את הספר הזה! אני חושב שאת צודקת, הוא יאהב אותו מאוד."
מירה יוצאת מאחורי הדלפק ומובילה את הסבא המרוצה בין המדפים, עד שהם נעלמים מעינינו.
"זה היה מדהים!" נדב צוהל לצידי. "הוא היה כאן פחות מדקה!"
"זה באמת היה מהיר," אני מסכימה.
"עכשיו רק צריך לקוות שהוא באמת יהנה מהספר," נדב ממשיך.
"כשעדי דיברה איתו בצהריים היא אמרה שכמעט ולא היה ספר שהיא הציעה לו והוא לא פסל מייד. אני מניחה שהוא היה פוסל גם את זה כבר בדלפק, אם היה חושב שהוא לא מתאים. אני חושבת שמירה מצאה לו ספר טוב."
"האמת שאת צודקת! עדי הציעה לו המון ספרים, והנה מירה מוצאת לו ספר כבר בניסיון הראשון! אני בטוח שהוא עוד יחזור ויהלל את הספר הזה."
כשמירה חוזרת ומסיימת עם הלקוח, נדב ממהר לחזור על כל השבחים שאמר קודם, ומשאיר את מירה ואותי להכיר. היא מדלגת על החלפת הפרטים הפורמלית, ומייד פותחת בשיחה. "אני מבינה שזה היום הראשון שלך כאן. ונדב בטח הביא אותך לצפות בי עכשיו."
אני מנסה לשמור על קלילות. "יכול להיות שהוא ציין את השם שלך פעם או פעמיים, או שמונה, בארוחת הצהריים". אבל אני חייבת לדעת איך היא עושה את זה. "הצורה שבה התנהלת מול הלקוח ההוא – זה היה יוצא דופן. יש לך יכולת נדירה."
מירה ממשיכה, חיוך קר על פניה. "זה בסדר שתגידי את מה שאת באמת רוצה להגיד – את חושבת שאני משקרת. את לא מוכנה לקבל את האמת שאני פשוט מנחשת ממש ממש טוב."
נראה שהיא קוראת אותי בקלות. "אפשר להגיד שגם זה היה ניחוש ממש ממש טוב. אני לא חושבת שפגשתי מישהי כמוך." אני חייבת לגרום לה להמשיך לדבר.
"זה באמת לא כל כך מסובך. גם את יכולה לעשות את זה, עם קצת אימון. זה כמו ריקוד עם שותף בקצב מהיר – סלסה! את לוקחת צעד קדימה כשהם לוקחים צעד אחורה."
"האמת שמעולם לא רקדתי סלסה" אני מסבירה, ומירה ממהרת להמשיך. "אנסה אנלוגיה נוספת – זה כמו משחק של ברידג'. את בסך הכול צריכה להבין מה הקלפים שביד של השותף שלך – מה הם רואים. ואז כל צעד קדימה מתבהר – כמו אבני דומינו שנופלות למקום."
נערה צעירה מתקרבת לדלפק בחשש, ומירה מבחינה בה. "תסתכלי טוב טוב," היא מאותתת לי.
"ערב טוב! ברוכה הבאה לספרייה", מירה פותחת. ניכר שרווח לנערה שהיא לא צריכה למשוך את תשומת הלב שלנו. היא מניחה על הדלפק כמה ספרים. "סיימתי לקרוא את אלה."
"אה, 'שוליית הנפח', זה ספר מצוין, אני בטוחה שקראת אותו בישיבה אחת", מירה קורצת והנערה מהנהנת מהר. "וגם לקחת את 'בית של שניים'." הנערה מהנהנת שוב, ומטה את ראשה קלות.
"הוא מושאל די הרבה בחודשים האחרונים, בעיקר על ידי בנות בגילך", מירה ממשיכה, אך הנערה רק מושכת בכתפיה. מירה משפילה את עיניה, ומדברת בקול חלש. "אני חייבת להגיד לך שאני מעולם לא התחתנתי ולא הקמתי משפחה, והספר הזה היה לי… משונה". היא ממתינה, והנערה מדברת מעט סוף סוף. "פשוט הרגשתי שזה היה קצת מוגזם, אף אחד לא באמת מתנהג ככה…"
מירה מרימה את מבטה ומחייכת חיוך רחב. "בדיוק! כל המחוות המוגזמות, ואיך שהם רבים בגשם… "
"כן! כאילו, זה כל כך צפוי! יכולתי לתאר את כל הנקודות בעלילה רק מלקרוא את התקציר!"
מירה צוחקת קלות. "אני מבינה בדיוק על מה את מדברת. יש לי ספר בדיוק בשבילך, לוקח את כל השטויות האלו והופך אותן על הראש. 'רק פינה שקטה בצל', הוא נקרא. נעמה כאן תוכל להוציא אותו בשבילך". מירה מחווה לעברי.
"זה נשמע מעולה. תודה רבה!" הנערה מחייכת, מתכווצת קצת כשהיא יוצרת איתי קשר עין והבועה שמירה יצרה עבורה נשברת. אני לא מצליחה לדובב אותה בדרך למדף הנכון, אבל כשהיא מקבלת לידה את הספר היא מתחילה לקרוא מיד, ולא מפסיקה כל הדרך החוצה מהספרייה. היא מרימה את מבטה רק כדי להודות שוב למירה בדלפק.
"אני מקווה שהקדשת את מלוא תשומת הלב," מירה אומרת לי. "ושלמדת דבר או שניים".
"ידעת שהיא לא אוהבת את הספר ההוא, מהרגע שאמרת את השם שלו. אולי מאיך שהיא הגיבה. ואז רק חזרת על דברים שהיא אמרה, כדי לגרום לה לדבר עוד."
מירה מהנהנת. "יפה. אני בטוחה שהבחנת בעוד דבר או שניים."
אני חוזרת בראשי על השיחה. "אה! אמרת לה שלא התחתנת ולא הבאת ילדים. דרך טובה לצמצם את המרחק ביניכן."
"כן. זה באמת היה מכוון."
אני נזכרת בשיחה הקודמת שצפיתי בה. "אבל לקורא הקודם סיפרת על הנכד שלך. על הספר שהוא קורא בבית הספר, כמו הנכד שלו. ובעצם…" אני נזכרת בפרטי השיחה. "מעולם לא אמרת מה הספר שהנכד שלך קורא, אבל זה הספיק כדי שהלקוח יספר עוד על הנכד שלו ודעתו על הספר שהם קוראים."
"למעשה, זה לא משנה אם יש לי נכד או שלא נישאתי מעולם, ואם יש לי אחות או ידיד או כלב. זה הכול כלי כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה."
"זה מדהים."
"את לא צריכה להישען על עזרה, כשיש לך את כל מה שאת צריכה ממש כאן". היא טופחת על צד ראשה. "לא לדעת דברים – זו נחלתם של החלשים."
לצערי לא הספקתי לסיים את העבודה הארכיונית, ולכן נדב שולח אותי להמשיך איתה (17:09, אוויר ממוזג ל-28 מעלות). הוא כן מאפשר לי להקשיב לרדיו במקביל, מה שעושה את החוויה לקצת יותר נסבלת.
צפויה עלייה נוספת בטמפרטורות בהמשך השבוע. נמדדו שיאים עונתיים חדשים, בעיקר בחלקי האיחוד בדרום-מזרח. מהרשות לאקלים עולמי נמסר שהאיחוד עומד בכל יעדיו האקלימיים, ומדובר בהתחממות שגרתית שתשכח בקרוב
אנו עוברים לנציגנו במשרד לביטחון אישי, עם דיווח על מספר עצורים בבירה שעומדים למשפט היום, כחלק מגל המעצרים בתנועה הפוליטית 'לא מגודרים'.
קול חדש נשמע, ואני מתקרבת למכשיר ומגבירה את העוצמה.
ובכן, העצורים עומדים למשפט באשמת סילוף עובדות, הסתרת מידע חיוני וחוסר שיתוף פעולה עם הרשות המבררת. אלו אישומים חמורים מאוד, אם יורשעו. אשמיע חלק מעדות גוף-ראשון שנמסרה היום, לאחר מספר סבבים של זריקות אמת, ואני מבקש להזהיר את המאזינים מהתכנים הקשים שעולים בה.
אני, גל… נשמעים רעשים עמומים בטרם הדיבור ממשיך. אני, גל אביטן, מתוודה.
קול מתכתי נשמע – הרשות המבררת מבקשת לשמוע את הפשעים בגינן הווידוי. אני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה. אני מניחה את הניירות שבידי כדי לא להפיל אותם.
כשהגיע כוח לעצור אותי, נמלטתי מהסביבה וניסיתי לתקוף את השומרים.
הרשות המבררת רואה בחוסר שיתוף פעולה עם הרשות המבררת פשע חמור ביותר. זהו רק פשע יחיד ברשימה שביצעת.
חילקתי עלונים שמפרטים את הדעה שלי, למרות שנחשבה בלתי לגיטימית על ידי הרשות המבררת.
הרשות המבררת רואה בהפצת דעות אסורות פשע חמור, וכתלות בקהל היעד, אולי אף פשע חמור ביותר.
קהל היעד שלי היה בני נוער ומבוגרים צעירים. חילקתי את העלונים בסדנאות שערכתי לתלמידי בתי ספר תיכוניים, ובמעונות של מוסדות אקדמיים.
הרשות המבררת רואה בהפצת דעות אסורות, כאשר נעשית לאוכלוסייה פגיעה, כדוגמת בני נוער, פשע חמור ביותר. זהו רק פשע יחיד ברשימה שביצעת.
הסתרתי פרטים על הזהות שלי למרות שהרשות המבררת קבעה שאלו פרטים שחייבים להיות משותפים עם הציבור.
הרשות המבררת רואה בהסתרת מידע פשע בינוני עד חמור ביותר, כתלות במידע המוסתר ובגורם ממנו הוסתר.
הסתרתי את… אולי תחשבו טוב טוב מה הסיבה שהרשות המבררת כל כך רוצה לדעת מה המגדר שלכם, כאשר יש לכאורה שוויון מגדרי מלא! אני מרגישה פעימה חזקה בראש. אף אחד לא מצליח להסבי- נשמעות חריקות ודפיקות חזקות, ובוקע מתוכם הקול המתכתי – הרשות המבררת דורשת את המשך מתן העדות. הרשות המבררת דורשת את המשך מתן העדות. הרשות המבררת דורשת א-
נשמע שוב קולו של הכתב – נעצור את העדות המוקלטת כאן. למאזינים שהצטרפו רק עכשיו, אסכם – מספר עצורים עומדים למשפט בבירה היום, כולם משתייכים לתנועה הפוליטית 'לא מגודרים', תנועה המבקשת למחוק את המגדר כנתון מאפיין של אנשים. חברי התנועה פעילים כבר שנים בתחום, החל מהצגה של עצמם בצורה עמומה מגדרית ועד התקפה ישירה של בתי עסק שהם מחשיבים כ'ממגדרים'. אני מכבה את הרדיו, אבל זה מאוחר מידי. חשבתי שזה הדופק שלי שפועם באוזניים שלי, אבל אלו שוב הפעימות בראשי, ממשיכות. פעמיים ביום אחד, זה חדש. הצורה הזוהרת מופיעה שוב ואני עוצמת את עיני, מתנדנדת קדימה ואחורה.
דלת החדר נפתחת בעוצמה. "היי נעמה! קראתי לך, אני מניח שלא שמעת!" נדב פוסע פנימה, עליז כתמיד. "רציתי להתנצל שתקעתי אותך בעבודה בחדר האחורי פה, וגם מירה אמרה שאת נראית ממ-" הוא מבחין בי מקופלת על הרצפה, מתנדנדת. "את לא נראית טוב, נעמה. את נראית חולה מאוד!" הוא כורע לידי.
"אני בסדר, אני בסדר, הרעש קצת קשה לי. פשוט יש לי מיגרנות כאלה לפעמים, זה שום דבר, זה יעבור תכף."
"זה לא נראה כמו שום דבר", נדב נשמע מודאג. לפחות הוא מדבר חלש יותר עכשיו. "אני מתקשר לאיש קשר חירום שלך, שייקח אותך הביתה לנוח. אני מניח שזה אלון." נדב נעמד, אבל אני תופסת את היד שלו ועוצרת אותו. "רגע, רגע… פשוט… אלון לא יודע שהמיגרנות חזרו."
"טוב, אני חושב שכדאי שאלון ידע, כדי שהוא יוכל לעזור לך."
"אני לא צריכה עזרה!" זה יוצא קצת חזק יותר משהתכוונתי. "סליחה, זה לא אשמתך. פשוט, אני לא רוצה להדאיג אותו. ואני לא רוצה שהוא יתחיל לרחם עליי ולשמור עליי ויציע לי המון פתרונות ל'בעיה הזאת'. אני פשוט לא רוצה להתעסק עם זה כרגע, ומותר לי. זו ההחלטה שלי לקבל."
"אני מבין." נדב שותק לזמן מה. כנראה הכי הרבה זמן שהייתי לידו בלי שהוציא מילה מאז שהכרנו. "ברור שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה. אני רק רוצה לספר לך סיפור קצר, ואחר כך את תגידי לי להתקשר לאלון או לא." אני מהנהנת, עדיין בעיניים עצומות, והוא ממשיך. "פשוט הייתי במצב די דומה לשלך, אני חושב. נגנבה לי המכונית, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד פה. זה היה ממש סיוט, כי להגיע לכאן בכל דרך אחרת זה ממש קשה, לפחות מאיפה שגרתי בזמנו, נאמר שזאת לא הייתה שכונה טובה כל כך. והרכב היה עדיין על שם ההורים, אז לא יכולתי לדווח שהוא נגנב בלי להודיע להם. אבל אני הייתי עקשן, והעדפתי לקום שלוש שעות מוקדם יותר כדי ללכת ברגל לעבודה בכל יום, במקום פשוט לספר להם. אמרתי שארוויח קצת כסף בספרייה, ואמכור קצת מהאוסף פסלונים היקר שלי, ועד סוף השנה הראשונה שלי, אמור להיות לי מספיק כדי לקנות את אותו הדגם. אני יכול לספר להם את זה כשכבר יש רכב חדש, והם לא יצטרכו לדאוג מזה בכלל."
הפעימות נחלשות מספיק כדי שאפקח עיניים. "אני מניחה שזה לא הסתדר כל כך טוב."
נדב נעמד, מעיף אבק בלתי נראה מברכיו. "את צודקת. חודש אחרי שזה קרה, ההורים שלי ביקשו שאביא את הרכב כדי לעזור להם להוביל קצת דברים במעבר דירה. נאלצתי לספר להם הכול, והם כעסו כל כך, לא על זה שהרכב נגנב אלא על זה שלא סיפרתי להם, ועל כל יום שקמתי מוקדם והלכתי ברגל. פשוט, באותה התקופה לא הבנתי שלהסתמך על עזרה מאנשים אחרים לא הופך אותי לפחות מוצלח. אני לא צריך לעשות הכול בעצמי כדי שיהיה בי ערך."
"שמעת את השיחה שלי עם מירה."
"הייתה לי בדיוק את אותה השיחה איתה כשאני התחלתי. היא מוכשרת, והיא צודקת הרבה מהזמן. אבל לא במקרה הזה. זה אולי עושה אותה לספרנית הכי טובה שראיתי, אבל זה גם עושה אותה למאוד בודדה."
הפעימות כבר נפסקו לגמרי. "תודה." אני מושיטה יד, ונדב עוזר לי לקום. "אתה יכול להתקשר לאלון. אבל האמת שאני מרגישה בסדר עכשיו. אני אדבר איתו בערב, מבטיחה."
"בסדר גמור." הוא מחייך וחוזר לדבר במהירות הרגילה שלו. "אני כן חושב שכדאי שתצאי קצת לדלפק, שתספיקי לפחות לדבר עם קצת לקוחות היום. בסוף עוד תפרשי אחרי היום הראשון שלך כאן, אחרי שהשארתי אותך פה מאחורה, עם כל האבק. הייתי ממש טיפש! אני מצטער. זאת לא משימה טובה להתחלה, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי! למדתי."
אני מחייכת. "אל תדאג, אני לא אפרוש." גם אני למדתי המון היום.