אם תשאל "למה?" מספיק פעמים אתה תמצא משהו חדש שאתה לא ידעת, או שאף אחד לא יודע, בכל מקרה אתה תלמד משהו, או תגיע לקצה הידע האנושי.
זה היה המשפט שליווה את חיי. מבית הספר, לתיכון, לאקדמיה והקריירה שלי. זה אבא שלי שאמר לי את זה כשהייתי קטן. כששחקתי איתו את משחק ה"למה?" הוא תמיד ניסה לענות לי כמיטב יכולתו ואם לא הצליח חיפשנו ביחד את התשובה. לא שאני חושב שבזכותו פיתחתי את הסקרנות, לא… לא סקרנות. האובססיה שלי. לא, זה היה בתוכי מהרגע שהגעתי לכאן.
אני לא בטוח איך ואם זה יגיע אליך, אבל הרגשתי שזה בכל זאת המעט שאני חייב לך, קצת תשובות לכל השאלות שבוודאי יש לך. למה אי אפשר לדעת הכל. מכאן זה התחיל. לפחות עבורי. בתור אדם שתמיד רצה לדעת איך דברים עובדים זה היה נחמד אם אפשר לדלג לסוף. במקום לשאול "למה?" ו-"ולמה?" ו-"למה?" שוב ושוב עד שמגיעים לקצה הבועה שהיא סך כל הידע האנושי אולי פשוט נתחיל משם, בגבול. זה בוודאי מה שרובנו רוצים, לא? לדלג לסוף? איזה עולם זה יהיה, כמה מהר המדע יתקדם אם כל בן אדם בעולם ידע את כל הידע האנושי כשהוא נולד. כמובן צריך להכניס השהייה לסיפור, מראש ידענו שמוח של תינוק בן יומו לא יוכל להכיל את כל זה, והניסויים על הקופים הראו זאת היטב. 13 שנה החלטנו, מוח מספיק בוגר להבין את המשמעות של "כל הידע האנושי" אבל מספיק פלסטי להכיל את השינוי. מספיק צעיר כדי לבנות עליו את הקומה הבאה של הידע האנושי.
התובנה הראשונה הייתה כמובן מגנטיקה, אף אחד לא אומר לצב הים שזה עתה בקע לזחול לכיוון הים, הוא יודע את זה. כן, הוא עוקב אחרי העצם הכי בוהק אבל למה זה שונה מללמוד ממורה איך לחבר אחד ועוד אחד? אם היינו יכולים לקודד בגנים של צב לחבר אחד ועוד אחד זה בוודאי היה הצב החכם בהיסטוריה. זה לקח שנים רבות של מחקר, אבל בסוף מצאנו את זה, מספר רצפי גנים, לא קרובים אפילו אחד לשני, שכולם ביחד מטים בצורה הקלה ביותר את החיבורים במוח של צב הים, ככה שביום הבקיעה הוא ישלט על ידי דחף קדמוני ללכת לכיוון הים. זה היה אולי היום המשמח בתולדות המעבדה שלנו, ידענו שנובל וכתבות ומימון הם עניין סגור. אני לא אשקר לך ואגיד שהעיניים שלי היו רק המטרה, שלא נחתי לרגע על זרעי דפנה, גם אני הרגשתי באותו רגע תחושה עצומה של הקלה, החיים שלי, המחקר שלי, בעלי משמעות. ובעיקר ידעתי שאני בכיוון הנכון.
השלב הבא אחרי זיהוי המנגנון היה לפתח יכולת לשלוט בו, למזלי את האומנות של שינויים קטנים למיליארדי פרמטרים על מנת לקבל תוצאה רצויה שכללו מדעי המחשב לאורך עשרות שנים. אין סיבה להתעכב על הפרטים הטכניים, הרי שנינו בקיאים בהם, אבל כן אחלוק עמך שהאתגר הגדול ביותר היה לתרגם את המשוואות והקוד הנקיים של המתכנתים למשהו שעובד בעולם המלוכלך והרטוב של ביולוגיה. הבעיה העיקרית הייתה להגדיר פונקציית מטרה, לאן צריך לכוונן את הגנים שהם יכוונו את החווטים במוח על מנת שצב ידע לחבר אחד ועוד אחד. בשלב הזה היינו צריכים להיפטר מהצבים. פריצת הדרך הייתה להבין שאנחנו צריכים מוח "חכם" שישמש כדוגמה למוח "טיפש". עורבים היו התשובה. יש עורבים, פריטים, חכמים בצורה יוצאת דופן למין שלהם, עם יכולת להשתמש בכלים ולפתור בעיות. אם אחד יצליח להבין איך לפתוח פחית שימורים אז הסביבה שלו תלמד ותעשה אותו הדבר, אבל עורבים בעיר השכנה ימשיכו לקוות לפחית טונה פתוחה וחצי אכולה. אז הנה המתכון: קח עורב שיודע לפתוח פחית שימורים ושים לידו פחית ותקליט את המוח שלו. קח עורב שלא יודע לפתוח פחית שימורים ותחזור על התהליך. ההפרש בין הפעילויות הוא הפער בידע שלהם. שנה את הגנים של העורב ה"טיפש" עד שהפער נעלם. פשוט לא? זה לקח כמעט 20 שנה נוספות של מחקר, כשלון אחרי כשלון אחרי כשלון. מהצוות המקורי של פרס הנובל רק אני נותרתי, המימון כמעט אזל לחלוטין ולהגיד שלא הייתי פופולרי בחוגים מסוים היה לשון המעטה. 19 שנה וחודשיים עד שבאופן ערבי כל עורב מהונדס גנטית ידע לפתוח פחית שימורים מבלי שהוא ראה מאחרים איך עושים את זה.
כאן לצערי הסיפור לוקח תפנית פחות אופטימית. הממצאים לא התקבלנו לאף יריחון או כנס. השם שלי הלך לפני, התרחקו ממני כמו מאש. אלה שלפחות האמינו לו, והם לא היו רבים, הקטינו בחשיבות הגילוי "אז מה? הגרלת גנים במשך 20 שנה וזה עבד לך פעם אחת" הם אמרו. הם חצי צדקו, זה לקח כמעט 20 שנה אבל לא הגרלתי דבר. אופטימיזציה רטובה. אלגוריתם שניתן לשחזור. רק מקום אחד התעניין בממצאים שלי, אז ארזתי את המעט שהיה לי ועברתי לסין. קיבלתי צוות, כבוד, מימון וכמות לא קטנה של קלקולי קיבה, וכמות עוד יותר מכובדת של קופים. המטרה הייתה פשוטה ומובנת לכולם, לשחזר את ניסוי העורבים על קופים דמוי אדם. למזלי בשימפנזים למצוא פריט אחד שחכם יותר מהסביבה שלו זה דבר כמעט טריוויאלי. תוך פחות משנתיים הצלחנו במשימה. כל קוף שנולד היה הקוף החכם ביותר שהיה לנו. כל יכולת קוגניטיבית יוצאת דופן לחיוב שזיהוי ביונקים העתקנו, והיה לנו להקה של קופים גאונים. גאונים באותה מידה. הגענו לרוויה. מבלי למצוא פריט חדש שיודע משהו שקופי העל שלנו לא ידענו לא יכולנו להשתפר. אל תבין אותי לא נכון. הגענו לתוצאה מדהימה, זוהי תחושה מוזרה מאוד, וכזאת ששמורה למעטים בעולם, לדעת בוודאות שבעוד מספר חודשים תוכל לדבר בשפת הסימנים עם השימפנזה החדשה שנולדה על הרגשות שלה. הורים נוטים לקחת את העבודה הזאת כמובן מעליו, היכולת לשאול את הילד "מה קרה?", אבל זאת פריווילגיה ששמורה רק לבני-אדם, ועכשיו גם לקבוצה קטנה של קופים.
ניסינו לאתגר את קופי העל במשימות ברמות קושי הולכות וגדלות. ניסנו לשים כמה מהם ביחד שאולי יצליחו לחשוב על כיוון חדש. ניסינו לייצר תחושת לחץ וחרדה בשביל שיגיעו לתובנות חדשות, ניסנו להמטיר עליהם הררי בננות בתמורה לפתירה של חידה מורכבת. הכל כשל. בסופו של יום לא הצלחנו לגרום לקוף לשאול את השאלה הפשוטה "למה?". השיטה המדעית נותרה מחוץ להישג ידיהם. ידעתי אז מה השלב הבא, והממנים שלי ידעו מראש שלשם המחקר שלי יוביל. המדינה הראשונה שתוכל באופן עקבי להוליד גאונים, כאלה שכל הידע האנושי מגיע ישירות אפוי לתוך הגנים שלהם, תוך דור מדינה כזאת תיקח את ההובלה בכל תחום בעולם.
אני לא יודע למה היססתי. הרי זה למה יצאתי למסע הזה מלכת תחילה. אבל הלהיטות של הממונים שלי עקפה אפילו את הגבולות המעטים שנותרו לי. תחושה של מרוץ זה בעיקר מה שזכור לי. לא ידעתי מול מי, אני הייתי די בטוח שאנחנו היחידים בעולם שעובדים על הטכנולוגיה הזאת, אבל אני לא חושב שעבר שבוע מבלי שהייתי צריך לעמוד מול חדר מלא באנשים בחליפות ולהסביר למה אנחנו לא מתקדמים. "ככה זה מדע", ניסיתי להסביר. מנסים, לא מצליחים, לומדים משהו חדש, וממשיכים. ה"תירוץ" הזה הם הסבירו לי עבד אולי בשנים הראשונות, אבל עכשיו נגמרו המשחקים והם מצפים לתוצאות. והם ווידאו שלא יהיה לי תירוצים לתת, כל מה שביקשתי, כל משאב הם נתנו לי. אני מניח שזה היה הסיבה העיקרתי להיסוס שלי. הטובים לא "מספקים תינוקות" למדען משוגע רק כי הוא ביקש. אפילו אני יכולתי לראות את זה. נתחיל אם הפריות אמרתי, נראה שהשיטה עובדת בכלל, שיש סיגנל חיובי. והיה. נבדוק רחם מלאכותי, כמה ימי גידול לראות שהכל הולך כשורה. והכל הלך כשורה. עד שליש ראשון של ההריון, לראות שלעובר ולאישה האומללה שסיפקתם לי לא נשקפת כל סכנה. ולא נשקפה כל סכנה. עד לשליש שני, בדיקות אחרונות. כל הבדיקות שיכולתי לעלות על הדעת עברו בהצלחה.
שש שנים ויום מאז שהגעתי למעבדה בסין. התחלתי בתור החוקר המבריק והלא מובן שנותנים לו את הזדמנות חייו, ועכשיו הרגשתי כמו אסיר, עם המדענים הצעירים שאני חינכתי וגידלתי עומדים לי מעבר לכתף, מוודאים שאני מבצע את ההפריה כשורה לפני הניסוי הסופי. הייתי חייב לעצור את זה. איכשהו הייתי צריך למצוא דרך להשמיד את הכל. איזה סוג חיים אנחנו ניצור כאן? הילד יהיה אדם בפני עצמו? לא יכלנו לשאול את זה את השימפנזות, אבל אף פעם לא באמת הצלחנו לבודד את ההפרש בין הידע הרצוי להפרש הכללי בין הפרטים. עד כמה שידענו אנחנו פשוט העתקנו מוח אחד לשני, או לפחות סכמנו מוחות שונים. האם העתקנו גם זיכרונות? כן, להשמיד הכל היה הדבר הנכון לעשות. אבל לא העזתי. לא כי אני חלש או אנוכי, לא כי כל עבודת חיי הייתה יורדת לטמיון, פשוט כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שהדבר הנפלא הזה היה נגזל מהאנושות. אז תוכנית גיבוי, מספר ביציות מופרות וערוכות שעקב טעות בפרטי המשלוח יגיעו לבית חולים לטובת הפריה שגרתית לחלוטין, מספר חודשים לפני הניסוי הסופי שבו תקלה נדירה השמידה את כל המעבדה והיושבים בה. הממונים שלי יאבדו הכל, ווידאתי את זה, אבל הניסוי ימשיך, בך.
יום הולדת שלוש-עשרה שמח, בני. אתה כמובן לא הילד הביולוגי שלי, אבל אני מניח שהמשך ישיר מזה אף אדם לא יכול לקוות לו. אני לא יכול לדמיין כיצד זה מרגיש, אני מתפלל שאתה מרגיש כמו עצמך, רק מבולבל ואולי מפוחד. שכל הידע שלי, והזיכרונות שלי, כולל זה שאני כותב עכשיו על דף בתקווה שייטמע יותר חזק לפני ההעברה, הם יותר כמו סרט עבורך לצפות בו, ולא לקחו מקום חשוב מידי במוח שלך. אבל ברכותיי, מרגע זה אתה המומחה המוביל בעולם בהורשת ידע בין דורי. קח כמה רגעים לעכל את זה, בשונה ממני, לך יש זמן. תיזהר, אל תראה לכולם את הידע החדש שלך בבת אחד פן יחשדו בך. אני לא יכול להכריח אותך כמובן אבל זאת בכל זאת הבקשה האחרונה של אדם שהולך למות. תעביר את זה הלאה. את המתנה שנתתי לך אל תשמור לעצמך. תגדל, תלמד דברים חדשים, ועם הידע שהורשתי לך תעביר את הידע שלי ואת כל הידע שאתה תצבור הלאה. ואולי בעוד כמה דורות נוכל להביא לעולם אדם שלשאלה הראשונה שלא לא יהיה לאף אחד תשובה.