ערב אחד , סאי-יאן יוצא להליכה אחריי שסיים את עבודתו, ראשו ממולא במחשבות שרוצה להעלים בעזרת צלילי מוזיקה. הוא מתלבט באיזה מוזיקה להשמיע, מוזיקה רועשת שתתפוס את מחשבותיו אך לא ייתן לדבר אחר להכנס לראשו או מוזיקה רגועה שתיתן לו להתעמק ולזרום עם מחשבותיו הקשים? אחריי התלבטות זעירה הוא החליט להשמיע את שירי האמן האהוב עליו, לאמן יש שירים מאוד אמנותיים מה שמחבר את סאי-יאן ליצירות שלו. סאי-יאן רואה את עצמו כאדם עם שתי אישיות , אדם שליו שמתבונן בסביבותיו ומחפש תשובות לשאלותיו ואדם משמח שכולם מחוברים אליו אך אינם מכירים אותו. סאי-יאן מעדיף ללכת בשעות המאוחרות, אחריי שקיעת השמש, כך שתהיה לו הרגשה שהוא לבד ויכול להיות עצמו ככל הניתן. סאי-יאן הגיע למקום הכי אהוב עליו, פארק הגשר. למקום עצמו אין באמת שם או מיקום מדויק , אפילו שאינו ברור איפה הוא נמצא, לסאי-יאן זה מרגיש כמו ביתו השני. המקום הוא כמו מנהרה סודית מתחת לגשר , עץ ערבה ענק, ממולא בפרחים. סאי-יאן מתיישב על סלע מתחת לעץ ומדבר לעצמו בשקט: ""היי פאיירלין, היום חוגגים לך 5 שנים… מאז שנעלמת…. אני מקווה שעלי הכותרת שלך עדיין לא נפלו, אני מאמין שאתה עדיין פורח כל מקום שאתה נמצא, (דומע) הבאתי לך את הפרחים האהובים עלייך, פרחי זכריני , אני מתגעגע אלייך כל כך, אתה ידוע שאני לא שקרן, אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי כבר, לין, כל פעם זה נהיה יותר ויותר גרוע, בבקשה אם אתה יכול לרדת מהשמיים ולעזור לי אני אשמח כל כך" סאי-יאן הביט מעליו להניח את פרחיו וראה שחלק מהפרחים נבלו , דבר זה כמעט ואינו קרה, סאי-יאן הניח את הפרחים והתקדם לכיוון הנחל הקטן שם המים אינם זרמו במפתיע. סאי-יאן הניח את זה בצד וחזר לדבר עם "פאיירלין" על יומו בזמן שצייר את הנבטים החדשים שצמחו. לאחר כמה דקות שמע ממרחק קול חלש "אני עוצר פה בצומת" "אני ארד כאן מתחת לגשר " סאי-יאן כיבה את המנורות, שלף מקלמרו פנס קטן וסכין יפנית וצעד לכיוון הרעש. באותו זמן ירד בחור מהגשר "זה נראלי מקום טוב " והתחיל לפשפש לכיוון השיח , סאי -יאן התקרב לאט לאט וככל שהתקרב זיהה יותר את האדם, האזור הזה זה אזור בוא אנשים אינם מתקרבים , אז האדם ששם יכול להיות רק מישהו שאין לו מושג בכלל מהאזור או מישהו שמכיר אותו בליבו. בשנייה שסאי-יאן היה במרחק מטר מהאדם סאי-יאן כיוון אליו את הפנס ואמר בתהייה "פאיירלין?" האדם נבהל ואחריי שנרגע לשנייה וסידר את עצמו עם פרצוף מופתע שאל בקול ברור ונקי "איך אתה יודע את השם הזה..?" "איבדתי את החבר הכי טוב שלי לפני 5 שנים שקראו לו ככה , חשבתי שזה הוא, סליחה אם הבהלתי אותך-" "סאי-יאן?" סאי-יאן הבין לפי תגובתו של האדם שהוא יודע מי זה , שזה פאיירלין. סאי-יאן חיבק במלאו החוזקה את פאיירלין וכך נעשה גם חזרה. "אני לא מאמין שאני רואה אותך שוב אחריי כל הזמן הזה" אמר סאי-יאן בזמן שדמעה ירדה לו מהלחי וחמימות בלב הופיע "גם אני" אמר פאיירלין. "איפה היית? לאן נעלמת? איך אתה מרגיש? יש לי כל כך הרבה שאלות לין!", פאיירלין נהיה שקט ואמר "אני לא יכול לספר לך הכל , לא עכשיו, אבל אני מבטיח לך שאני בסדר!!" "למה אתה לא יכול לספר לי עכשיו?" "אני חייב ללכת , אבל הינה המספר שלי!", פאיירלין הביא לסאי-יאן שקית עם עט וכרטיס שרשום עליהם לין עם סימן של פרח והמספר שלו , פאיירלין הלך מהר כמו שהגיע , סאי-יאן ניסה להוציא ממנו עוד מידע בזמן הקצוב שהיה לו אבל לא הצליח, המידע היחידי שהצליח להשיג היה שפאיירלין נכנס למכונית עם רישום מאחורה "חברת תעלי ניקוז בע"מ" ושנהג עם לבוש שחור, סאי-יאן צעק לפאיירלין אבל הם כבר נסעו , סאי-יאן הרגיש שהוא במבוא חסום, כמו שהיה שפאיירלין נעלם, הזיכרון רץ במוחו כמו סרט נע בלתי ניתן לעצירה.
יום אחד, סאי-יאן רצה להפתיע את פאיירלין עם זר הפרחים האהוב עליו בפארק הגשר. בדרך לשם סאי-יאן עבר ליד ביתו של פאיירלין וראה כמה גברים נכנסים לביתו אך סאי-יאן לא חשד בדבר. שסאי-יאן חזר לביתו של פאיירלין אחריי מספר דקות ראה את פאיירלין רץ מהדלת האחורית של הבית וסאי-יאן רץ אחריו ,שהיה מספיק קרוב עליו הוא ראה את המבטים ושפת הגוף של לחץ ופחד אצל פאיירלין, והבין שמשהו לא בסדר באותו רגע, סאי-יאן רץ הכי מהר שיכל וצעק בשמו של פאיירלין, ברגע שהגיעו לאזור פארק הגשר סאי-יאן קלט שפאיירלין מנסה לעבור לצד השני, דבר שהיה אסור להם לעשות, שסאי-יאן נהיה צמוד לאליו רק אז פאיירלין עצר "לין לאן אתה הולך?" פאיירלין אמר "סליחה סאי-יאן, תבטיח לי שתזכור אותי?" "ברור!!" פאיירלין לקח את הזר הקטן עם החמישה פרחים, נתן פרח אחד לסאי-יאן והמשיך לרוץ לצד השני עד שלא נראה באופק. סאי-יאן הרגיש שכאן זה נגמר, הוא לא הבין דבר, היו לו שתי אופציות לבחירה, להמשיך לרוץ אחריי פאיירלין או לחזור הביתה והוא עמד במקום בלי תזוזה, המום מהמצב , הוא הרגיש דמעה על הלחי שלו שזלגה ונפלה על הפרח . הוא התיישב על הסלע שהוא תמיד ישב עליו, ובין הדמעות ניסה להבין מה קרה באותו רגע , הוא נשאר שם עד שנהיה חשוך ומאוחר , מה שגרם לאמא שלו לחפש אותו סביב כל העיירה, עיניו חשכו מקול אימו המודאגת שקלט כמה זמן הוא היה שם ומאותו יום הוא מרגיש שהוא אדם אחר שלא יחזור למצבו המקורי לעולם.
הוא הרגיש דמעה על הלחי ושירדה אל הכרטיס, אמצע הפרח, והבין שהוא לא יכול לעשות את אותה טעות, הוא התחיל לרוץ אחריי המכונית, בידיעה שזה מיותר, אבל המשיך עד שכבר לא היה מסוגל, שם את הכרטיס בכיס וחזר לביתו. סאי-יאן הלך למיטתו , כולם ישנו כבר אז, הוא עדיין לא איכל את כל הסיטואציה, הוא לא יכול להאמין שראה את פאיירלין שוב, אחריי כל הזמן הזה, כל הרגשות שיהיו בתוכו באותו רגע, עצב, געגוע, תקווה, שמחה, ההרגשה שמפרקת ובונה אותו מחדש, הוא ידע שהחיים שלו ישתנו שוב , כל כך הרבה שאלות עם כל כך מעט תשובות, אבל זה שפאיירלין חי ובסדר זה כל מה שחשוב לו. סאי-יאן שלח לפאיירלין הודעה ואחריי כמה דקות שהמחשבות רצות לו בראש, הוא שמע צלצול של הודעה, זה היה פאיירלין , "היי , סליחה שהלכתי כל כך מהר.. רוצה להיפגש בפארק הגשר ב2:00 בערך? " "כן, אפגוש אותך שם!", סאי-יאן התרגש, אבל גם בוא זמנית עייף מאוד, היה לו שעה ורבע לישון , הוא שם לעצמו שעון ל1:30 והלך לישון. סאי-יאן התעורר והסתכל על השעה ,השעה הייתה 1:47, סאי-יאן הבין שהוא מאחר וטס מביתו בריצה. פאיירלין הגיע חזרה לצומת ומשם ירד לפארק הגשר, הוא קרא לסאי-יאן אך אף אחד לא ענה והבין שאין שם אף אחד מלבדו, אז החליט להסתכל מה השתנה במקום בכל השנים האלה. הוא הלך פנימה אל מתחת הגשר, איפה שהוא וסאי-יאן היו משחקים תמיד, הוא ראה שם את העץ הערבה הענק, כל הקירות היו מלאים בפרחים האהובים עליו, הוא ראה את הזר על הריצפה, הזר היה נראה אותו דבר כמו זה מאותו יום. פאיירלין חשב על החברות שלו עם סאי-יאן, על כמה שהיא הייתה חשובה בשביל שניהם , זה שהם הכירו מאז שנות חייהם הראשונות ופחות גדלו יחד אלה יותר לתוך אחד השני, היו מתראים עם אחד השני כל יום, משחקים מזריחת השמש עד לשקיעת מתחת לגשר, זה היה המקום המיוחד שלהם, המקום בוא כל דבר שלא היה נראה אפשרי בעיניים של אחד היה אמיתי בעיניים של השני . פאיירלין שמע את סאי-יאן מתנשף "סליחה שאיחרתי" "זה בסדר" אמר פאיירלין ושניהם ישבו על הסלעים מתחת לעץ, היה שקט מביך בניהם, אף אחד לא ידע איך להתחיל את השיחה עד שסאי-יאן דיבר "טוב אז רוצה להתחיל לשתף על מה שקרא באותו יום? איך חייך כל השנים האלה? למה אף פעם לא באת לבקר? " "כן, התעוררתי כרגיל כמו כל יום , אמא שלי קראה לי ואמרה לי להתארגן לבית ספר, באמצע שהתארגנתי ראיתי מהחלון מכונית שחור ושמעתי אדם עם קול עמוק מדבר עם אמא שלי, היא דיברה בצורה משונה , הם אמרו "באנו לקחת את הבן שלך למקום מיוחד" היא התחילה לבכות טיפה "אל תדאגי, זה יעבור מהר.. הוא יהיה ילד פלא, משהו לא מהעולם הזה" צעקתי לה "אמא ,הכל בסדר?" "כן הכל טוב ליני!!" היא החזירה, "אתה יכול לתת לי עוד זמן לחשוב על זה? בכל זאת זה הבן שלי, אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרא לו אחריי זה" "לא, זה המועד האחרון" שמעתי את הצעדים הכבדים של הבחור ואמא שלי צועקת שהיא מתחרטת ושלא יגעו בי ובאותו רגע הבנתי שמשהו לא טוב קורא כאן ,והמחשבה הראשונה שלי זה היה לברוח, אז זה מה שעשיתי ,ברחתי. יצאתי מהחלון שלי, ושהתחלתי לרוץ ושמעתי רעש את זכוכית נשברת וחשבתי שזה אותו בחור אז רצתי מהר יותר, מוחי היה מלא מחשבות עד שלא שמעתי דבר ברקע , שאלתי "מי זה?" "מה הוא רוצה ממני?" "האם זאת הפעם האחרונה שאני אראה את אמא שלי?" , שהגעתי לגשר זה מתי שחזרתי לשמוע, ידעתי שזאת דרך המילוט הכי טובה ואז שמעתי את הקול של שלך, צעקת "לין לאן אתה הולך?" ידעתי שכנראה לא אראה אותך יותר ונשבר לי הלב אבל לא רציתי שאתה תחווה את אותו דבר כמוני, צורך לשכוח משהו קרוב כל כך, געגוע עדיף על הדחקה ולא היה לי הרבה זמן אז אמרתי "סליחה סאי-יאן, תבטיח לי שתזכור אותי?" ואמרת את זה בטון כזה של אמת פשוטה "ברור!!" ונתתי את האחד הפרחים מהזר כמתנת פרידה, כזיכרון וסמל לחברות שהייתה לנו, והמשכתי לרוץ על חיי ,בידיעה שהם מתחילים מחדש. אחריי זה המשכתי עד לכביש הראשי לצומת הבאה שמה לקחתי קו לתחנה המרכזית, שהקו עבר ליד הגשר ראיתי אותך לשנייה שם יושב עד שמבטי הוסת לאדם שדיבר עם אמא שלי ,הוא צעק את שמי בזעם והבנתי שאני לא יכול לחזור לכאן יותר. "איפה היית אחריי זה?" "ישנתי שם באיזה פינה, מתישהו שם בלילה מישהי העירה אותי ושאלה אותי מה אני עושה שם ואם אני רוצה לבוא לבית שלה לישון שם, הסכמתי ובאתי איתה לבית שלה, לא הייתה לי ממש אופציה אחרת, היא הייתה חיה עם בעלה, פשוט אישה מקסימה, קראו לה מארי ,לצערי אחריי כמה חודשים היא נפטרה מירי שהיה באזור (בוכה) , ת-תכנית זה קצת אשמתי, ז-זה היו אותם אנשים שניסו לקחת אז-" "היי אם אתה מרגיש לא בנוח לספר או שזה כבד עלייך אתה לא חייב" "לא אני רוצה לספר בפעם אחת, מגיע לך לדעת הכל. למזלי האנשים לא הגיעו אליי או לדיאו בעלה ומאז אני גר איתו, בכפר דלועי… אני מאוד מתגעגע אליה , היא האמא הכי טובה שראיתי בחיי" סאי-יאן חיבק את פאיירלין ופאיירלין אותו חזרה. "יש לי רק שאלה אחת, למה הם רוצים אותך כל כך?" פאיירלין היה שקט לאורך זמן מה שהלחיץ את סאי-יאן "אני לא יודע" "למה אז באת לפה?" פאיירלין אמר בקול רציני "החלטתי שהגיע הזמן שאני אגלה מה האמת ,למצוא תשובות ,לענות על כל השאלות שלי, התחלתי לחפש מידע בכל המקומות שיכלתי לחשוב עליהם שהיה סיכוי ועכשיו הגעתי לכאן, לאיפה שהכול התחיל ,תכננתי להתחיל את החיפושים אבל אתה קצת הפתעת (צחקק) .אהבתי איך ששמרת את המקום, לא הייתי רוצה שזה יראה אחרת" "תודה" "טוב הגיע הזמן שאתה תשתף על החיים שלך, בכל זאת אתה גם כן נעלמת מהחיים שלי" "אצלי אין ממש משהו מעניין, פחות או יותר הכל נשאר אותו דבר ,חוץ מזה שכמובן התבגרתי והאישיות שלי השתנה מהילד הבן 12 שראית בפעם האחרונה ,אני עובד עכשיו זה כן… (סאי-יאן חושב על משהו להגיד לכמה שניות) , מאז שברחת אני טיפחתי את המקום ואני קבוע בא לכאן פעמיים בשבוע זה ההבדל הכי משמעותי פחות או יותר…" סאי-יאן הסתכל לו בעיניים "אתה לא מבין כמה התגעגעתי אלייך !" "גם אני התגעגעתי אלייך סאי-יאן!!" שניהם חיבקו חזק את אחד השני והתחילו לבכות שוב , הם הסתכלו לאחד השני בעיניים והתחילו לצחוק מהפרצוף של אחד השני. סאי-יאן שאל את פאיירלין "מה אתה אומר במקום לבכות על הגעגוע שלנו נלך לאיפה שהוא לחגוג את השמחה שלנו?" "אני בעד , הולכים למקס??" "ברור, המקום הכי מושלם לחגוג!! ואני בכלל לא אומר את רק משום שאני עובד שם (ציני)" פאיירלין צחק "10 דקות ריצה, רוצה תחרות?" "ברור" פאיירלין אמר עם חיוך סרקסטי. "מוכן? אחת ,שתיים, שלוש צא!!!" שניהם התחילו לרוץ , כל אחד מהם חשב על כמה שהוא היה צריך את החברות הזאת חזרה, שסאי-יאן עקף את פאיירלין פאיירלין הסתכל על סאי-יאן והרגיש עקצוץ בלב וידע שיזכור את הרגע הזה כל חייו. שסאי-יאן הסתכל אחורה כדי להשוויץ בפאיירלין הוא הסתכל על הפנים שלו ושמח לראות את אותו חיוך נחוש של פאיירלין, לראות שזה אותו פאיירלין רק יותר גדול. בסופו של דבר סאי-יאן ניצח, אפילו ששניהם עצרו כל שנייה מעייפות, פאיירלין אמר "אני-..לא-.. בכושר! (מתנשף)" "גם אני, אבל לפחות ניצחתי(חצי מת)". אחריי ששניהם נרגעו והפסיקו להתנשף הם נכנסו פנימה. "שלום, ברוכים הבאים למקס- סאי מה אתה עושה כאן? זה לא המשמרת שלך עכשיו…? ומי זה היפה הזה איתך?" "אני בא בתור לקוח היום וזה לין, חבר וותיק שלי . לין זאת אריאלה , חברה שלי " פאיירלין חייך והם נפנפו את היד לאחד השני. "אני הולך לשירותים, שניה אני בא!" "ממתי אתם מכירים?" שאלה אריאלה "מאז הילדות ,אבל הייתי צריך לעבור דירה לפני כמה שנים אז זה למה התנתק בנינו הקשר" "אהה, טוב בגלל שאתה אורח מיוחד אני נותנת לך לבחור שיר אחד שיתווסף לפלייליסט של הלילה היום, איזה שיר תרצה? זרוק סתם משהו" "טוב אמ.. קיס מי של סיקספאנס נון דה ריצ'ר" "בחירה נהדרת" אריאלה התבוננה בהבעות פנים של פאיירלין ואמרה "זה נראה שיש לך משהו בראש, רוצה לשתף?" "זה פשוט הפעם הראשונה שאנחנו רואים את אחד השני אחריי 5 שנים אז אני לא רוצה ששום דבר רע יקרה הלילה" "תשמע מקסימום אתה תמיד יכול לחזור למקום שבאת ממנו להדחיק את כל מה שקרה, אבל כפי שאני מכירה את סאי הוא אדם שמבין טעויות של אנשים וסולח במהרה, אז אין לך מה באמת להילחץ" "צודקת, תודה" סאי-יאן חזר מהשירותים ושניהם הלכו לרחבת הריקודים. "אומנות מודרנית יכולה להיות כל דבר נכון?" "כע" "וריקוד זה אומנות נכון?" יאס קווין" פאיירלין התחיל לרקוד בלט מאולתר , סאי-יאן הצטרף לפאיירלין ושניהם רקדו וואלס לצלילי רוק כבד. הם רקדו למשך כמה שעות, לאט לאט יותר ויותר משוגע והזוי , שניהם היו בעולם המושלם המשותף של עצמם, נחנקים מחדש כל פעם מהבדיחות הכי סתומות שאפשר לדמיין ,נראים כמו זוג מאוהב שלא ישחרר את אחד השני אף פעם ,לא היה להם אכפת מהאחרים, הם רק רצו להנות כמו פעם. השעה 4 לפנות בוקר , אריאלה מדברת במיקרופון "כל ההומו ספיאנס שכאן, השעה 4 לפנות בוקר וזה אומר…תופים תופים תופים, "אמת או חובה של החצי השני של הלילה !! כולם לבוא לרחבת הריקודים!!" "אתה בא לין?" "כע יאללה!" שניהם הלכו לרחבת הריקודים וישבו במעגל . "אז למי שלא מכיר את החוקים אני אסביר, אמת או חובה כרגיל אבל עם טוויסט , אם לא תעשו את חובה או לא טענו על השאלה תקבלו עונש מהקלפים מובן? יופי מתחילים!!" המשחק התחיל, כולם נהנו מאוד , אחריי כמה סבבים הבקבוק נחת על סאי-יאן, הוא קיבל את השאלה "ספר לנו את הסוד הכי גדול שלך" סאי-יאן ניסה להמציא אך זה היה ברור שהוא משקר אז הוא לקח קלף , בקלף היה רשום "תסתובבו אחורה, סובבו את הבקבוק , שני הנבחרים צריכים להתנשק" כולם הריעו , סאי-יאן הסתובב והם סובבו את הבקבוק, כולם היו במתח , מי ינשק את הבחור הכי חתיך של הלילה? הבקבוק הפסיק להסתובב, זה עצר על פאיירלין, כולן חשבו שיש להן עוד סיכוי כי הן לא חשבו שפאיירלין ינשק אותו אבל פאיירלין קם ,משך אותו בכתף ונישק אותו במהרה, כולם היו בהלם והרימו להם , סאי-יאן לא ציפה שזה יהיה פאיירלין אבל זרם עם זה. שהשמש זרחה שניהם היו כבר כמעט 24 שעות ערים, הם היו שיכורים ולא מאלכוהול, לא מחוברים בכלל למציאות. שניהם הלכו לשירותים כדיי להקיא את כל האוכל שהם אכלו ,אחריי שהוציאו את כל הטוב לאסלה שניהם ישבו על הריצפה מתחת לכיורים. "זה היה טוב, כל הלילה הזה" אמר פאיירלין "אני מסכים ,לא באלי שזה יגמר" "אני לא יכול לגרום לזה להישאר לנצח אבל אני כן יכול לגרום לזה להיות יותר זכור" "איך?" "לא יודע שכחתי" סאי-יאן צחק "גאון הדור …אתה זורם עם הכל?" "כן" "השיר הזה עוד שנייה נגמר, תעשה את הדבר הראשון שהשיר הבא אומר ,מבטיח שתעשה?" "מבטיח" פאיירלין הקשיב למוזיקה והבין ישר מה הולך לקרות, אבל לא הלך להפיר את ההבטחה שלו אל סאי-יאן, הוא התקרב אל סאי-יאן עד שהידיים שלהם נגעו באחד השני, פאיירלין החזיק לו את היד ,הסתכל לו בעיניים , תפס את עורפו ונישק חזק. סאי-יאן לא הבין עד ששנייה אחריי זה שמע את מילות השיר והבין את כל מה שהיה צריך. זאת הייתה אמורה להיות נשיקה של שנייה, אבל מאיזה שהיא סיבה, הם החליטו להמשיך אותה, אפילו ששניהם עם טעם וריח של קיא בפה -הם עדיין המשיכו והעמיקו את הנשיקה, הם המשיכו עד שהשיר נגמר וברגע שהיה שקט הם ניתקו שפתיים והסתכלו לאחד השני בעיניים . " מה אנחנו עושים? " פאיירלין שאל "אני לא יודע אבל אני חושב שאנחנו בזרם הנכון" סאי-יאן הסתכל בטלפון ואמר "יש לנו עוד 5 דקות עד שאריאלה תעיף אותנו מכאן, בוא נמשיך את מה שהתחלנו" וסאי-יאן חזר לנשק את פאיירלין. אריאלה בזמן הזה ניקתה את הרחבה ואבא שלה הגיע "היי אריאלה , איך היה הלילה? " "היה נהדר, סאי הביא חבר ישן שלו לכאן" "איך קוראים לחבר הזה? " "לין אם אני לא טועה" "את יודעת איך הם הכירו במקרה? " "לא , למה?" "סתם מתעניין , אני שנייה בא " "סבבה אני בינתיים אעיף אותם מהשירותים" אריאלה הלכה לשירותים ופתחה את הדלת בבעיטה "יאללה, עופו לי השירותים יוני אהבה !!" שניהם יצאו וראו את אבא של אריאלה מביא משהו "יותר חשוך ממה שחשבתי , אה היי גרנק!" "שלום סאי , בוא תתכבדו במשקה שניכם " גרנק הביא לסאי-יאן ופאיירלין שני בקבוקים סגולים, פאיירלין קצת היסס בהתחלה אבל גרנק אמר לו שזה על חשבון הבית והוא שתה בשביל של יראה מוזר "וואי תודה על המשקה גרנק, הייתי צריך להוציא את הטעם של הקיא מהפה דחוף, יאללה ביי נראה אותכם יותר מאוחר !" שניהם יצאו מהמקום והלכו חזרה לגשר. "נראה נחמד גרנק הזה" "כן הוא בעל הבית החדש" "רוצה לישון אצלי ואז לחזור לכפר שלך?" "אחריי כל השנים הזה הבן אדם הכי נדיב בכל היקום הזה, אתה בחיים לא תשתנה הא? " "אכן כן , בחיים לא אשתנה" "אגב תודה על זה שאתה שמרת על ההבטחה שאנחנו קוראים לאחד השני ליד אנשים אחרים לא על ידיד השמות המלאים" "אל לא דבר", שניהם עלו על אוטובוס והגיעו אחריי עשר דקות לבית של סאי-יאן, סאי-יאן פרס על הריצפה מזרן ,שמיכה וכרית בשביל פאיירלין והם הלכו לישון.
אחריי כמעט 12 שעות סאי-יאן התעורר, הוא הסתכל למטה ולא ראה את פאיירלין , הוא הלך לשירותים שמה שמע את פאיירלין מקיא "לין הכל טוב? אני יכול לפתוח את הדלת ? " "לא, תיכנס" סאי נכנס והיה בהלם , על כל הבגדים של פאיירלין היה קיא "וואו מה קרה ?" "אני ממש לא מרגיש טוב, אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי בוער ואני לא יכול להפסיק הקיא, נראלי המשקה שגרנק הביא לי פג תוקף" "יש מצב, היה באמת טעם מוזר טיפה " ,סאי-יאן יצא והביא בגדים נקיים ומים לפאיירלין "הבאתי לך מים ובגדים נקיים , אחפש אם יש אצלי תרופה להקאות או משהו, תקרא לי אם אתה צריך עוד משהו! " "תודה סאי-יא-(הקיא שוב)" סאי-יאן חיפש במטבח אצלו אבל לא מצא דבר, הוא התיישב על הספה וגלל בפלאפון, הוא ראה תמונה של פרחים ועלה לו רעיון "היי לין , אחריי שתפסיק להקיא את חייך רוצה ללכת לסיבוב הליכה סביב העיירה?" "אין לי בעיה, אני זורם עם הכול". אחריי 10 דקות פאיירלין יצא מהשירותים "תודה לאל חשבתי כבר מתת שם" "מתתי שם ואז נזכרתי שיש לך את הארנק שלי בהישג יד אז חזרתי לחיים " "זין , ידעתי שהייתי צריך לתכנן את הגניבה לפני" , " אהבתי את הסטייל שלך בבגדים ,מאוד אלוהי כזה" "גם אני את שלך, חולצה צמודה שחורה, ג'ינס רחב כחול וקיא מעלייהם" "חה חה חה (ציני) , מצחיק מאוד, אני אולי אמות מצחוק מהבדיחה שלך ככה שיהיה לך עוד הזדמנות לגנוב את כסף". "אז יוצאים להליכה?" "אני מחכה רק לך ,יאללה בוא" הם יצאו להליכה, הם דיברו על כל הלילה , שיתפו רגשות על כל רגע שהיה . הם עושים את ההליכה האהובה על סאי-יאן, האחת שעוברת ברחוב הראשי של העיר ,בשדות הפרחים ולבסוף מגיעה לפארק הגשר. פאיירלין שאל "אז אדוני היקר מר.יאן היכן הננו מכוונים לצעוד נא?" "אל שדות הפרחים, יקירי" "מרתק להפליא", אחריי כמה דקות הם כמעט היו בשדות ופאיירלין הגיע לרגעים האחרונים במסעדה בשיחה "וואי ואז ששנינו הקאנו את כל מה שהלכנו , מצד אחד זה היה מגעיל מצד שני זה שחרר כל כך" "פור ריל(בהחלט) , ואז שיישבנו על הריצפה שם מתחת לכיור ודיברנו כמו שני מסטולים" פאיירלין צחק "ואז הייתה.. את.. הנשיקה( פאיירלין נזכר בזה ונהיה מובך)" "כן הנשיקה" סאי-יאן גם כן נהיה אדום, הם ישבו על ספסל בצד והיו בשקט, לאף אחד לא היה אומץ לדבר על זה, מצד אחד הם רוצים לשכוח מזה מצד שני זה יושב לשניהם בלב. "מה הרגשת שנישקת אותי?" פאיירלין שאל "אתה לא צריך להתבייש, זה אני פאיירלין , וגם אם משהו הולך היום נורא אני תמיד יכול לקחת קו חזרה לכפר ולא תצטרך לזכור את קיומי יותר לעולם" "אתה רוצה שאשכח אותך? בכזאת קלות?" "אתה חיית בלעדיי חמש שנים , לשכוח מיום אחד לא נראה כזה קשה"
"לין זה לא רק סתם יום אחד, זה כל חיי לשכוח. קיימים שלושה רגעים שאני זוכר כל פרט במלאו, היום שנפגשו, היום שנעלמת, והיום הנוכחי , שים לב איך זה תמיד קשור אלייך. שהבאת לי את הכרטיס אתמול נזכרתי ביום שנעלמת, היה לי דז'ה-וו , הרגשתי את אותם רגשות כמו אז, פחדתי שאעבד אותך שוב, היית מבולבל והיו לי את אותן שתי בחירות, אפשרות ראשונה להישאר במקום כמו שעשיתי אז או לבחור באפשרות השנייה שהיא לא לוותר ,כמוך שלא הפסקת לרוץ על חייך. שהמכונית נסעה התחלתי לרוץ אחריה בלי הפסקה עד שלא יכולתי לעקוב אחריה יותר, הרגשתי ריקנות כמו אחריי שעברת לצד השני של הגשר ,ידיעה שאולי לא אראה אותך יותר ואז שחזרת הרגשתי כמו בפעם הראשונה שנפגשנו, תחושה של חמימות בלב , של בית, של המקום הנכון. אתה האחד שעושה אצלי שינויים בחיים פאיירלין, בין אם זה הדבר הכי שטוטי להכי חשוב , אתה הדבר הנכון לין, אתה התשובה לכל השאלות שלי, אתה המקום שהלכתי אליו את כל הדרך הזאת, אז לא לין, לשכוח אותך זה בלתי אפשרי ,אני אוהב אותך-" פאיירלין נישק את סאי חזק וסאי-יאן נישק אותו חזרה. "גם אני אותך סאי, תמיד אהבתי אותך אני חושב, רק שהיום הזה גרם לזה שבעיניים שלי זה לא יהיה אפשרי אלה אמיתי, היום הזה איתך, אתה גרמת לזה . באתי לפה עם מלא שאלות ואולי עדיין לא מצאתי את כל התשובות שחיפשתי, אבל אני כן הבנתי שאני הולך למצוא אותם איתך" סאי-יאן חיבק פאיירלין חזק ,"אז מה אנחנו עכשיו?" "זוג אני חושב, מה זה משנה, כל עוד אתה ואני עם אחד השני אני אוהב את זה " סאי-יאן קם מהספסל והלך להביא משהו , פאיירלין ניסה להבין מה זה אבל לא הצליח ,שחזר הביא לפאיירלין זר פרחים "האהובים עלייך, יקירי" "אני בהלם שאתה עדיין זוכר את הפרחים האהובים עליי" סאי-יאן חייך, פאיירלין קם ,החזיק את היד של סאי-יאן ואמר" נמשיך בהליכה? " 'כן" שניהם המשיכו ללכת ולדבר על הלילה. בסופו של דבר הם הגיעו לקצה השדה, לגבעות שמשקיפות אל כל העיירה "לא זכרתי את העיירה המשעממת הזאת כל כך יפה" "גם אני, אני חושב שכל דבר יכול להיות יפה, תלוי איך מסתכלים על זה" "אתה מושלם בעיני " "אני לא יודע מה יותר יפה אצלך, היופי או האופי" שניהם הסמיקו . סאי-יאן ופאיירלין התיישבו על הגבעה והמשיכו לדבר ולשתף, שניהם הסכימו שעדיף שפאיירלין יהיה אצל סאי-יאן לתקופה לחקור את המקרה ומדי פעם יחזור חזרה לכפר. הם שיתפו על היום יום שלהם, על איך שהם גדלו והתבגרו, על תכנונים שלהם על העתיד וכל מה שהיה להם בראש באותו רגע.
אחריי מספר שבועות לין חזר לדיאו לסוף שבוע, בשבועות האלה המוח של סאי-יאן היה מלא בעיקר במחשבות על החזרה והזוגיות עם פאיירלין, הוא היה שמח מאוד, הרגשה מיוחדת, משהו לא מהעולם הזה, אבל הוא כן איבד פוקוס מדברים אחרים עם זה. עבר כמה שעות מאז שפאיירלין עזב באותו בוקר, הזמן הזה עכשיו ללא פאיירלין נותן לו אופציה לראות את התמונה המלאה של כל חייו, אחריי שפאיירלין נהיה האור בחיים של סאי ,האור החזק שמעלים את כל החשכה ,אבל עכשיו שאור לא לידו, הוא רואה את הכל בתאורה טבעית וניטרלית. סאי-יאן יצא לסיבוב הליכה סביב העיר לבד, מה שהרבה זמן לא עשה, הוא עשה את המסלול האהוב עליו וכל הדרך סגר דברים עם עצמו ומוחו, כל הדברים שהוא חשב עליהם היו נפשיים ומוחשיים, בעיקר שאלות וסוף סוף היה לו עליהן תשובות. באיזה שהוא שלב הוא הגיע לנקודת הסיום, פארק הגשר. הוא ירד למטה לאיפה שהוא ישב בהתחלה , הוא ראה את הפרחים שכבר מתחילים לנבול, המים שלא זורמים ואת המחברת שלא נפתחה תקופה. הוא פתח את מחברת וראה שהציור האחרון היה של נבטים שעוד לא פרחו ,זה גרם לו לחשוב על שהתקופה הייתה אז, כמה שהיא הייתה עצובה, כאילו הכל היה נבול ומת, לאומת עכשיו, שהוא פורח יותר מתמיד. הוא לקח עט והחליט לסיים את הציור, הוא צייר פרח פתוח עם עליי כותרת מהממים. אחריי שסיים הוא סגר את מחברת ,לקח את הדברים החשובים ,הסתכל פעם אחרונה על הפארק "להתראות" והלך לדרך חדשה , לתקופה חדשה , לחיים חדשים.