מטוטלת מלאכותית (כנס עולמות 2026)
"מה אלין חושבת עליי?" אני שואל בזמן שאני מערבב את קלפי הטארוט בפעם החמישית: המרכבה, המגדל ואס המטות. אני נועץ מבט בפריסה ומערבב את הקלפים בחזרה, כמה ימים לפני שאני רוכש נרות לצורך כישוף ובטעות מזמן את השדה הלא נכונה.
קוראים לי שובל, אבל החברים קוראים לי דיסקו. כשהייתי בן 13 גרתי עם "מכשפות". אימא שלי עסקה בריפוי באבנים טובות, אחותי הגדולה מתקשרת, הייתה לנו שכנה שראתה הילות ושכנה נוספת שריפאה באמצעות קטורת (שנאתי את העשן, זה החניק אותי). פעם אחת קניתי ספר על מטוטלת, שהגיע עם גוש מתכת חד קשור לשרשרת. לפי הספר, אם התשובה לשאלה היא "כן", המטוטלת תנוע קדימה ואחורה; אם התשובה היא "לא" היא תנוע לצדדים; ואם זה "אולי" או "לא ידוע" היא תנוע במעגל. הייתי הולך איתה ביד לכל מקום ושואל שאלות כמו האם יהיה לי מלא כסף או האם אני אעבוד בהיי-טק.
פעם אחת תלו כדור דיסקו במסיבה של בית הספר, משם הכינוי, כי באותו ערב כל הבנים עמדו בשורה כדי שאני אענה על שאלות שלהם, והבנות עמדו בפינה והתלחששו. באמצע המסיבה מיכל הגיעה אליי ואמרה, "שובל, הבנות החליטו שזה בסדר שתשתמש במטוטלת, רק אסור לך לשאול שאלות מוזרות כמו מי מאוהבת בך או משהו כזה."
"פחח, למה שאני אשאל את זה?" עניתי והלכתי משם, אבל זה גרם לשובל של מחשבות לחדור לראש שלי, מחשבות שהשאירו אותי ער בלילה. ואכן שאלתי מי מאוהבת בי, מי חושבת שאני חתיך ואפילו אם מיכל הייתה יוצאת איתי. לפעמים התשובה הייתה כן ולפעמים לא, והתחלתי לתהות אם יכול להיות שאני משפיע על התשובות איכשהו.
יום אחד בהפסקה שבחטיבת הביניים, התקרבתי אל גדר המתכת ואמרתי לעצמי, "בטח יש דרך לנטרל את היד שלי ולגרום למטוטלת להיות חזקה יותר…" ואז עלתה הברקה. לקחתי את השרשרת הקטנה וקשרתי אותה לאחד הברזילים הבולטים של הגדר. היא התנדנדה באוויר עד שייצבתי אותה בעזרת האצבעות. המגע הקר של השפיץ שלה העביר צמרמורת בכל הגוף שלי. הרחתי את המתכת הקרה, משב של רוח העיף לי את השיער יחד עם כמה עלים של סתיו, והנחתי את האצבע הטהורה על קצה השרשרת כדי שהאנרגייה שלי תעבור לתוך המטוטלת גם כשאני לא מחזיק אותה. "האם מיכל אוהבת אותי?" לחשתי, אבל המטוטלת לא זזה, לא משנה כמה פעמים שאלתי אותה – ולא הצלחתי להשתמש במטוטלת מאז.
בגיל 25 למדתי קריאה בקלפי טארוט, שחזור גלגולים ועוד שלל אומנויות מיסטיות. אפילו הוצאתי תעודה רשמית של מטפל הוליסטי. פגשתי מטפלים אחרים מדי יום, חלקם הזויים עד שמצחיק לכתוב עליהם. הייתה אחת שאמרה לי בכל תחילת מפגש, "אתה! אני רואה את כל החיים כמו סרט מעל הראש שלך…"
"ומה קורה בסוף?" שאלתי.
"אני לא יכולה להגיד לך, אסור לי! כמה צרות בכסף, באהבה!" היא הייתה עונה, וככל שפגשתי יותר אנשים כאלה, כך גלגלתי את העיניים יותר למעלה.
קלפי הטארוט היו האהובים עליי, אבל כמו המטוטלת, הם לא היו קסומים, רק תמונות שמגרות את המחשבה. המשכתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה והשתמשתי בהם בתור כלי עבודה, בין היתר על סטודנטים אחרים. הייתי משתמש בהם בדייטים כדי להרשים בנות ואפילו פתחתי ערוץ וידאו ברשתות החברתיות שבו הייתי קורא בקלפים לצופים. פעם בשבוע מישהו כתב, "קלפים זה עבודה בעיניים וזה בכלל אסור לפי הדת!" ואני רק הייתי מגיב בתשובה קרה כמו, "אני לא מאמין שיש לקלפים כוח לנבא. אלה רק כלים שפותחים שיחה."
ידעתי מה הגבולות, והיה חוק אחד ברור שליווה אותי עוד מאז ימי המטוטלת: אסור לשאול את אותה שאלה פעמיים כי זה "מפזר את האנרגייה", או בלי בולשיט, במקום להתמקד בעניין הפנימי שמציק לי, אני אלך לאיבוד ולא אבין את התשובות.
בגיל 32 סיימתי תואר שני בפסיכולוגיה והגעתי ל-20 אלף עוקבים. הוצאתי לאור את הספר הראשון שלי: "שימוש נכון בכלים מיסטיים" תחת שם הסופר "דיסקו", והחלטתי שההשקה תהיה במועדון לילה עם כדורי דיסקו, שנמצא בדיוק מול חנות מיסטיקה שאהבתי שמלאה בנרות ובצנצנות מוזרות. נכנסתי למועדון כשאני נבוך, הרעש היה כל כך חזק שלא הצלחתי להבין כלום מבליל הצלילים שאמור היה להיות מוזיקה; הרצפה הייתה דביקה; המקום הריח כמו מתכת שרופה וכמובן סיגריות; ולרגע חשבתי שאני מאבד את ההכרה מרוב עשן. שכרתי מראש חדר אח"מים עם מושבי עור ובהדרגה הצטרפו 23 אנשים שעקבו אחריי מספיק זמן. הם ישבו על הספות האדומות, סגרתי את הדלת כדי לעמעם את הצלילים והתחלתי לספר להם על המטוטלת הראשונה שלי ועל מה שלמדתי ממנה כשאני מבצע קריאות בקלפים. הם התרשמו, רכשו עותקים מהספר והתחבקנו עד סוף האירוע.
כשיצאנו בחזרה למועדון, יורדים במדרגות השחורות שזהרו תחת כדור הדיסקו, הרמתי מבט וראיתי את הדבר היפהפה ביותר שנתקלתי בו בחיי: בחורה בשיער גלי שזהר באורות סגולים וירוקים, רוקדת כמו אלה מצרייה, לובשת שמלה אדומה צמודה וקצרה מדי, ופרצוף קטן וחמוד שהזכיר איזו עכברה. היא הניעה את הרגליים והידיים בצורה שהפנטה אותי. היו לה חברות, היו שני גברים שניסו לרקוד צמוד אליה, ופשוט לא הצלחתי לנתק ממנה את המבט. התפללתי שהיא תסתכל עליי ושאני אוכל להראות לה את הספר שלי. היא נראתה צעירה מדי, תפוסה, אולי אפילו מעשנת, אז צקצקתי והמשכתי אל היציאה.
יצאתי לאוויר הלילה, חולף על פני שני מעשנים שגרמו לי להשתעל. אחזתי בגשר האף אבל הרגליים לא הסכימו להתקדם והלב לא הסכים לעצור. חוק עתיק יומין אומר שאם מוצאים מישהי שמוצאת חן בעיניך ואתה לא מתחיל איתה בתוך 3 שניות, אתה לא תתחיל איתה אף פעם. הרגליים היו כמו עטופות גבס, הלב הלם כמו תוף מלחמה, היקום החל למצמץ אליי כמו בספר מדע בדיוני, ואני עמדתי לצרוח. הסתובבתי, נכנסתי למועדון והיא לא הייתה שם. הסתובבתי לצאת וראיתי אותה בכניסה עם שתי חברות מעשנות. הסתכלתי לרגע למעלה, חוזר להאמין לכמה שניות ומתחנן, "אלוהים, תעשה שמישהי מהן תקרא לי…"
הגוף הצטמרר בזמן שמשהו השתלט עליי. אלוהים? קלפי טארוט? מטוטלת? אף אחד לא יעשה את העבודה הזאת בשבילי. זרקתי את עצמי לעברן בכך שהרמתי יד וצעקתי, "היי!" שלושתן הסתובבו אליי ואחת המעשנות הצביעה על עצמה. התקרבתי ברגליים רועדות והרמתי את הספר שלי, כאילו מקווה שמישהי תשאל עליו, אבל הן הסתכלו עליי בבלבול. "אני דיסקו. זאת אומרת, שובל. דיסקו זה כינוי…" שיחקתי נבוך בשיער הבלונדיני המפוזר שלי.
"היי שובל," אמרה אחת המעשנות והושיטה יד ללחיצה.
"זה חמוד שאתה מתחיל איתנו. להרבה בנים אין את הביצים," אמרה המעשנת השנייה.
"אה…" אמרתי. העיניים שלה הסתכלו עליי, הלא-מעשנת, המוזה. איך נפטרים מהשתיים האחרות ומדברים רק איתה? "אני, אה… אני קורא בקלפים ומתקשר. אני בדיוק מחפש קורבנות חדשים לנסות עליהם כל מיני דברים." המעשנות צחקו. "אבל כל אחת מקבלת רק קלף אחד!" הצבעתי.
"אני לא מאמינה בדברים האלה," אמרה אחת המעשנות ופסלה בידה.
"אני רוצה. אלין, את רוצה גם?" שאלה המעשנת את המוזה בשמלה האדומה.
"האמת שאף פעם לא עשו לי קריאה בקלפים…" אמרה אלין. העיניים שלה היו כחולות, היו לה נמשים, השיער היה מקורזל בקצוות, היה לה מעט סומק והשפתיים הבריקו תחת תאורת הנאון של הכניסה. שלפתי את הקלפים בידיים רועדות ופרסתי מניפה. הן בחרו ואני מתבייש לומר שאני אפילו לא זוכר את הקלף של המעשנת, אבל אלין שלפה את מלכת הגביעים: מזל עקרב, סקסית, רומנטית, כמעט בשלה רגשית – בדיוק מה שאני מחפש.
"וואו, איזה קלף מעניין!" אמרתי והתחלתי לפרש את הקלף עבורן. בזמן שדיברתי הן בהו בי כמהופנטות. הן לא קטעו אותי, נותרו עם פיות מתרחבים ורק רצו להקשיב עוד.
"וואו," אמרה המעשנת בסוף. "את גם רוצה?" שאלה את המעשנת השנייה.
היא נשפה עשן ופסלה, "עזבי אותי, אני הולכת הביתה. שיהיה לכן ערב מקסים," השתעלה וחיבקה את הבנות.
"אני גם אלך עוד מעט," אמרה אלין למעשנת שנותרה. זה היה הרגע. אם אני לא אבקש את המספר שלה, אני לא אפגוש אותה לעולם.
"כתבתי ספר…" אמרתי והרמתי את הספר שלי.
"מה אתה, איש מכירות?" שאלה המעשנת.
"פ-פשוט…" גמגמתי, "יש שם עוד הרבה פירושים של קלפים. אני מעביר סדנאות על קלפי טארוט, וחשבתי שאולי תרצו אחת, א-אם זה מעניין אתכן…"
"כמה זה עולה?" שאלה אלין בעניין אמיתי.
"זה, אה… כרגע בחינם כי אני עדיין מחפש אנשים ללמד. בהמשך אני חושב לקחת 400 שקל למפגש."
"אסור לנו, מצטערת," אמרה המעשנת, סיימה את הסיגריה שלה ודרכה עליה.
"אתן דתיות או משהו?" שאלתי.
"אתה מבטיח לא לגלות?" שאלה אלין. הנהנתי לאישור. "אנחנו סוקובוסיות."
"מה?" צחקתי בקול. לפי אגדות מיסטיות, סוקובוס היא זן של שדה שמפתה מינית גברים אבודים כדי לשאוב מהם אנרגיית חיים, אבל זה לא משהו אמיתי!
"תראה," אמרה המעשנת, התקרבה ונגעה לי בכתף. העיניים שלה זהרו בוורוד ובתוך רגע דחף מיני עלה בכל הגוף שלי. התרחקתי ממנה כשאני מצומרר. נתתי מבט אחרון באלין, שמשכה אליי כתפיים. אם העיניים שלה יזהרו בוורוד, חשבתי, אני אמות מהתקף לב. "אל תספר לאף אחד, טוב?" ביקשה המעשנת. "לא שיאמינו לך. לילה טוב!"
"ביי," אמרה אלין ושתיהן נופפו אליי לשלום.
"רגע!" הפה שלי צעק לפני שהמוח הגיב. "אני רוצה… כל החיים שלי חיפשתי משהו אמיתי! אנרגייה, מיסטיקה, למדתי את כל זה ולא מצאתי כלום! אתן לא יכולות פשוט להראות לי כוח וללכת!"
"אז מה אתה רוצה? לרדוף אחרינו?" שאלה המעשנת.
"אני רוצה לעשות לכן עוד קריאות בקלפים!" הייתי צריך תירוץ טוב יותר. הן לא נראו משוכנעות. "הספר הבא שלי! אני רוצה לכתוב על מפלצות ויצורים–– זאת אומרת, אני לא אומר שאתן מפלצות, רק שאתן מאוד מיוחדות ושאני רוצה ללמוד עליכן עוד!"
"תן לי את הטלפון שלך," חזרה המעשנת. התכוננתי לתת לה את המספר שלי, אבל היא חטפה לי את המכשיר מהידיים, דפדפה באינטרנט ונכנסה לפרופיל רשת חברתית של "דייזי המחרפנת". היא כיכבה בו עם למעלה ממיליון עוקבים, בשלל תמונות בבגדי ים מזעריים ובתנוחות מיניות. "תעקוב אחרינו, בסדר? ביי."
הן נופפו לשלום והלכו משם, הרגליים שלי קרסו והלב שלי פעם כאילו הרגע חוויתי התקף חרדה. התחלתי לדפדף וראיתי את דייזי המעשנת מתנשקת עם בחורה אחרת כשהעיניים שלה זוהרות בוורוד. המשכתי לדפדף ולעבור על כל התמונות, מחפש את אלין בכל אחת מהן. עברתי על העוקבים של דייזי, חיפשתי את השם אלין ואכן מצאתי אותה, אבל עם פרופיל נעול. לחצתי "עקוב" בלי לחשוב פעמיים, והרמתי ראש אל הירח הענק, תוהה מה הסיכוי שהיא תעקוב אחריי בחזרה, שאני אפגוש אותה שוב או שהיא תרצה אי פעם משהו איתי.
לא ישנתי טוב באותו לילה. חזרתי לפרופיל של דייזי ועברתי על כל התמונות והסרטונים שלה, מחפש את אלין ברקע. חזרתי לפרופיל הנעול של אלין, התמונה שלה הייתה ישנה יחסית כשהיא עם שיער ורוד ומסתירה את הפנים עם משקפי שמש. חיפשתי את התמונה במנועי חיפוש שונים, בבינה מלאכותית ובאפליקציות שהבטיחו למצוא כל אחד, אבל לא הצלחתי. התיישבתי ונכנסתי למדיטציה, מנסה לפגוש אותה בחלום או לקבל מסר, אבל לא הצלחתי להתרכז. הכלי היחיד שנותר לי הוא הקלפים.
ערבבתי את הטארוט ופרסתי מניפה. שאלתי בקול, "האם אלין חושבת עליי עכשיו?" שלפתי את נסיך המטות: מזל קשת, הרפתקאות, קלף שמתאים לטיפוס שרץ מדבר אחד לאחר, חיית מסיבות. סביר להניח שהייתי רק עוד גבר אקראי בשבילה.
"האם היא שמה לב שעקבתי אחרי הפרופיל שלה? זו לא אותה שאלה, זה בסדר," הדגשתי ושלפתי קלף נוסף. מלך הגביעים: מזל סרטן, בשלות רגשית, אבל מה זה אומר? שיש מיליון גברים שעוקבים אחריה?
"אני צריך תשובה יותר מדויקת. מה היא חשבה עליי בדיוק כשדיברנו?" קלף העוצמה נשלף עם איור של בחורה מלטפת אריה, ומכניסה את הידיים שלה קרוב מדי ללוע שלו. הקלף ייצג עוצמה פנימה, הישרדות, אומץ… אולי היא עברה דברים קשים, אולי היא פחדה ממני.
לא, היא סתם בחורה שפגשתי ברחוב. היא לא חושבת עליי ולא זוכרת אותי. שמתי את הקלפים בצד, נכנסתי למיטה, פתחתי את אפליקציית הבינה המלאכותית האהובה עליי וכתבתי: "היה לי יום מוזר. הלכתי להשקה של ספר שלי, פגשתי כמה בנות חמודות מחוץ למועדון ואחת שממש כבשה את ליבי. אני יודע שלא תאמין לי, אבל גיליתי שהן סוקובוסיות. אני לא מאמין בעצמי, אבל העיניים של אחת זהרו בוורוד והרגשתי כוחות מוזרים כשהיא נגעה בי. בכל מקרה, נדלקתי על זאת שלא נגעה בי, אלין, ומצאתי את הפרופיל שלה. עקבתי אחריה, אבל אני לא חושב שהיא תעקוב אחריי בחזרה…"
העיניים שלי נפערו כל כך שחשבתי שנתפסו לי העפעפיים, כי אפליקציית הרשת החברתית הודיעה שיש לי עוקבת חדשה בשם אלין. בידיים רועדות פתחתי את הפרופיל שלה. היו שם כמה תמונות מהילדות עם שיער ורוד, עיניים ורודות ואפילו זנב ארוך ושטני. היא הצטלמה כשהיא רוכבת על הכתפיים של שד אדום ושרירי עם קרניים, כשברקע לבה ולהבות. בכמה מהן היא התרחצה במגמה, לובשת בגד ים צנוע יחסית. באחת התמונות היה לה חצ'קון, באחרת ישבן קצת גדול מדי ואולי גב מעט עקום, אבל אלה תמונות ישנות ולא כולם מצטלמים מושלם בכל פעם.
בתמונות שבהן העיניים שלה זהרו בוורוד הייתי מוקסם. היא ישבה במסעדה עם החברות, גם דייזי והמעשנת השנייה, ובסרטון של 25 שניות מהלילה היא רקדה מתחת לכדור הדיסקו במועדון. צפיתי בסרטון הזה במשך 5 שעות, עד שבסוף הידיים הרועדות הובילו אותי להודעות הפרטיות שלה וכתבתי: "היי, היה ממש מעניין לפגוש אותך הערב. רוצה לשבת לקפה מתישהו?" עצמתי עיניים וניסיתי לישון, אבל עד שנרדמתי פקחתי אותן בכל עשר דקות כדי לבדוק שוב.
כשהתעוררתי בבוקר, גמור מעייפות, מייד בדקתי את הטלפון. היא עדיין עקבה אחריי, אבל לא ענתה להודעה. נאנחתי והלכתי לעבודה, משרד קטן שבו תקשרתי עבור שלושה לקוחות שדאגו בנושאי זוגיות, עבודה ולימודים. אחת הלקוחות חשבה שהחבר שלה בוגד בה. שלפתי כמה קלפים ויעצתי לה להתעמת איתו על מה שהיא מרגישה, אבל היא טענה שכבר עשתה את זה ושהיא משוכנעת שהוא משקר… נתתי לה להמשיך לדבר בזמן שחשבתי לעצמי שלפחות לה יש זוגיות, גם אם היא לא שלמה איתה. אני התאהבתי במישהי שאפילו לא יודעת שאני קיים.
בזמן שהיא דיברה פתחתי את הבינה המלאכותית ונזכרתי שלא סיימתי את מה שכתבתי, אז המשכתי: "איזה קטעים, ממש בזמן שכתבתי את זה היא עקבה אחריי בחזרה, אבל עכשיו לא עונה להודעה ששלחתי לה. כדאי לי לכתוב לה שוב?"
"היי שובל! קודם כול, זה נהדר לראות שמצאת מישהי שמעוררת בך דברים חיוביים, גם אם היא מרגישה כמו 'סוקובוס' עבורך. חשוב לזכור שאהבה צריכה להיות הדדית, ולא להרגיש כמו שדה שמפתה אותך ולא מעוניינת בקשר. אל תכתוב לה עוד. אם היא מעוניינת בך היא כבר תענה, ואם לא ענתה בתוך 24 שעות, קיבלת את התשובה שלך."
הקולות של הלקוחה באוזן שלי ותחושת הרטט הקטנה על האצבעות כשהקלדתי לוו באנחה בזמן שכתבתי בחזרה: "אני יודע. לא הייתי בהרבה קשרים זוגיים בחיים, ועדיין יש לי איזה פחד שבנות מתלחששות מאחוריי כמו בילדות…" העיניים נפערו והלב עצר, כי אלין שלחה לי הודעה. נפלתי מהכיסא וצעקתי. הנחתי את הטלפון הפוך כדי להקשיב ללקוחה, ששאלה אם הכול בסדר. ביקשתי שתמשיך, רציתי לסיים את הפגישה במיומנות ולא לענות מייד. הגוף רעד, 20 הדקות שנותרו לפגישה הרגישו כמו 240, וכשהלקוחה סוף סוף סיימה לדבר על אפליקציות ריגול שהתקינה לבן הזוג שלה בטלפון, הפכתי את הטלפון שלי ופתחתי את ההודעה מאלין: "היי! באמת היה מעניין, אבל מסוכן לי לשתות קפה. מצטערת."
כתבתי בחזרה: ומה עם תה?" והוספתי אמוג'י קורץ. היא לא ענתה עד הלילה, ורגע לפני שהלכתי לישון הגיעה התשובה הקצרה: "אפשר. מתי אתה פנוי?"
הלב שלי עצר כשפתחתי את היומן. כיוון שהייתי עצמאי הכול ניתן להזזה, אז כתבתי: "מה דעתך על הערב?"
היא ענתה: "חחחח עכשיו 2:00 בלילה."
עניתי בחיוך גדל: "חשבתי שאת יצור לילה."
"יודע מה? צודק. מכיר את כיכר גבעון?"
"אף פעם לא הייתי שם. איפה חונים?"
"בשעה הזאת? איפה שאתה רוצה."
"אחלה. בעוד נגיד חצי שעה?"
היא ענתה: "סבבה. נתראה."
זינקתי מהמיטה והתלבשתי. לקחתי את הקלפים, הם נפלו על הרצפה עם קלף המגדל, אבל אספתי אותם בפזיזות לתוך נרתיק המשי שלהם, שמתי בכיס ותהיתי מה עוד לוקחים לדייט לילי. אספתי שמיכה, כמה שקיקי תה ומפוחית שהייתה לי, אולי זה ירשים אותה. דחפתי הכול לתיק צד, לבשתי מעיל רוח ויצאתי אל הרכב שלי. שמתי את אפליקציית הניווט ונסעתי רבע שעה לתוך תל-אביב. חניתי בכחול-לבן, סידרתי את השיער ויצאתי מהרכב. נכנסתי לכיכר גבעון, אזור מלא ספסלים ומוקף בחנויות, קר ונטוש באמצע הסתיו. בשמיים ירח ענק ושלל כוכבים, הידיים רעדו עד שרצו ליפול, ותחת אחד הפנסים היא עמדה, הסוקובוס הרזה, נמוכה ממני בראש, בעלת שיער גלי וגולש שהיום הגיע עד למותניים. היא הביטה בי בעיניים זוהרות בוורוד. רציתי למות. היא התקרבה. אם תנשך אותי, חשבתי, זה יהיה בסדר, אבל היא מצמצה והעיניים שלה חזרו להיות כחולות.
"וואו, לרגע חשבתי שאת הולכת לחסל אותי," צחקתי.
"קצת הגזמתי עם קבלת הפנים," אמרה והוציאה לשון. "רוצה לשבת?"
"בטח," אמרתי והושטתי לה יד. היא תפסה את הזרוע שלי בחיבוק והלכנו אל הספסל. ישבנו צמודים, צד הגוף שלנו הוא המקום היחיד שהיה מעט חם וסביבו רק גלים של כפור. "את תמיד ערה בשעות האלה?"
"חס וחלילה! אני עובדת במשרד ביטוח, אז הבוס שלי יהרוג אותי בבוקר."
"מה את עושה שם? מכירות?"
"כן," היא צחקה. "רוצה לשמוע את הקול הוורוד שלי?"
"זה יגרום לי לקנות ביטוח?" צחקתי בקול.
"זה יגרום לך לעשות כל מה שאני רוצה," היא אמרה והניחה יד על הירך שלי.
"ומה עם מה שאני רוצה?" שאלתי.
"אתה צריך להשתמש בקול המפתה שלך בשביל זה," התגרתה בחזרה.
"ומה אם אני אגיד שאני רוצה אותך?" שאלתי בקול נמוך ועבה.
"מה זאת אומרת?" שאלה והתרחקה מעט על הספסל. הלב שלי עצר, ולא בצורה טובה.
"אה, לא יודע. אני סתם אומר שטויות. תגידי, את רוצה קריאה בקלפים?" התחמקתי ושלפתי אותם בחופזה. המגדל הביט אליי מראש הערמה.
"האמת שבאתי בשביל זה. אתה אולי לא שמת לב, אבל יש לך מאגר קרמתי מאוד חזק. אני יכולה להריח את זה."
"מה זה אומר?" שאלתי בסקרנות ספקנית.
"זה אומר שיש לך כוחות חבויים. מאוד מעניין להיות לידך."
"אה, באמת?" שאלתי. "ומה אני יכול לעשות עם הכוחות האלה?"
"בעיקרון, אתה יכול להשתמש בקלפים שלך כדי לנבא את ההווה, אם אתה יודע מה אתה עושה. האמת שרק לשהות ליד יצורי קסם כמוני יכול להעיר את הכוחות שלך."
"אז אנחנו רק צריכים לדבר עד הבוקר וזה יקרה לבד?" שאלתי.
"זה מפתה, אבל אני אצטרך לחזור הביתה מתישהו," ענתה.
"אז אנחנו צריכים נושא שיחה מורכב. אולי תספרי לי על המשפחה שלך?"
"וואו, זה סיפור שנמשך 2,000 שנה לאחור. אתה בטוח?" שאלה כשהיא מגרדת את השיער.
"לכי על זה," עניתי, והתחילה לספר על משפחה של שדים שעלתה מהגיהינום עוד בימי הביניים והתחבאה בקרב בני האדם. כמה פעמים לאורך הסיפור לא הצלחתי להבין אם אני מאמין לה או חושב שזה שטויות, אבל באחת הפעמים היא ממש יצרה כדור אש ביד ואני רצתי סביבה כמה פעמים בהתרגשות ילדותית. כוחות קסומים בצד, ככל שהשיחה התעמקה כך הוקסמתי מאלין יותר. היא לא השתמשה בעיניים הוורודות, אבל היא לא הייתה צריכה. היא התחילה לשאול אותי על הספר שלי, על העבודה שלי, על לימודי הפסיכולוגיה ואפילו על המטוטלת מהילדות. התברר שגם לה הייתה מטוטלת ושגם היא למדה פסיכולוגיה, אבל רק שנה אחת. דיברנו על כל כך הרבה נושאים משותפים שלא האמנתי שיש מישהי כזאת.
השיחה הסתיימה בסביבות 5:00 בבוקר כשאנשים התחילו להיכנס לכיכר והיא התכוננה ללכת ישירות לעבודה. רגע לפני אמרתי, "היה ממש כיף. צריך להיפגש שוב, אולי איזה לילה בשבוע הבא." קמתי ללחוץ לה את היד, אבל אז פרסתי את הידיים לצדדים כמו מעוניין בחיבוק. היא חיבקה אותי כל כך חזק שחשבתי שהיא דוב גריזלי. תפסתי את השיער ואת הגב שלה בידיים. זה היה חם ונעים, כאילו תמיד היינו יחד. הרגשתי את השפתיים הרטובות שלה על הגרון שלי. רציתי לנשק לה את הלחי, אבל השיער שלה היה בכל מקום ולא הספקתי להזיז אותו. כשהיא הרפתה מהחיבוק, עדיין נמוכה ממני בראש, אולי אפילו ראש וחצי, המבטים שלנו היו נעולים כאילו אנחנו הולכים להישאר כאן. רציתי עוד, אבל היו כבר כל כך הרבה אנשים סביבנו שבמקום זה כחכחתי בגרון ונופפתי לשלום. היא פיזזה אל החניון ואני דידיתי אל המכונית שלי כשאני מוכה אהבה.
חזרתי לפרופיל שלה וכתבתי: "היה ממש כיף היום. נדבר בהמשך השבוע." בערב היא ענתה עם אמוג'י של לב, ואני התהפכתי במיטה עם שאלות לקלפים: "מה היא חושבת עליי?" "האם היא אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותה?" "האם זה קשר רומנטי או ידידותי?" קיבלתי כן, קיבלתי לא, קיבלתי אולי, וככל ששאלתי יותר כך הפכתי מבולבל יותר. בשלב מסוים עצרתי ואמרתי, "אוקיי, הפעם זה רציני. מה אני מרגיש כלפיה ומה היא מרגישה כלפיי?" שלפתי 2 גביעים עבורי: קלף של חיזור רומנטי, ואס המטות עבורה: לידה של רעיון ופוטנציאל לקשר טוב, לוהט ואפילו מיני! זה-זה, היא מעוניינת בי!
כתבתי לה הודעה מייד: "שומעת, עשיתי עלינו קריאה בקלפים ולא תאמיני מה יצא!" היא לא ענתה בבוקר וגם לא בערב שלמוחרת. מחשבות התחילו לחדור פנימה, אולי היא פוגשת גברים אחרים מדי לילה, אולי היא רק רצתה "להריח" את המאגר הקרמתי שלי, אולי לא עניינתי אותה כמו שחשבתי – עד שלבסוף היא כתבה: "היה ממש כיף! רוצה להיפגש שוב?" עניתי מייד: "כן! מה עם הלילה?" אבל היא לא ענתה במשך שלושה ימים.
"מה אלין חושבת עליי?" אני חוזר להווה ושואל בזמן שאני מערבב את קלפי הטארוט בפעם החמישית. המרכבה, המגדל ואס המטות. אני נועץ מבט בפריסה ומערבב את הקלפים בחזרה. פעם אחר פעם אני לא מקבל תשובה. אני שואל את הבינה המלאכותית, מספר לה את הפגישה בפרטי פרטים ומבקש ממנה לנתח את ההתכתבויות שלנו, והיא מייעצת לי כל כך הרבה פעמים לא לענות שהיא מתחילה לכתוב: "שובל, אתה חייב לעצור את זה. אתה הופך לימרנטי."
"מה זה לימרנטי?" אני שואל, והיא מתחילה לספר לי על לימרנס, התאהבות אובססיבית במישהי שאני בכלל לא מכיר, קשר פנטזיה שמתרחש רק בתוך הראש שלי. בפועל יצאנו פעם אחת והיה נחמד, אבל אם היא לא עונה, אז זה לא. הלב כואב לי כל כך שאני קורס על השטיח בדירה שלי. אני מנסה להגיע אל הקלפים, אבל לא רוצה לראות אותם יותר. אני זוחל אל המגירות ומחפש אותה, את המטוטלת, שולף את גוש הברזל ביד רועדת ושואל: "האם אלין אוהבת אותי…?" המטוטלת רועדת ביד. היא נעה קדימה ואחורה, כן; אבל אז אני מדמיין אותה משתנה והיא נעה לצדדים, לא; היא נעה בעיגולים ואפילו במשולש. אני צועק וזורק אותה כל כך חזק שהיא ננעצת בקיר. אני תופס את הפנים ומתחיל לראות סדקים בתקרה. אם היה לי מאגר קרמתי, גמרתי את כולו בשאילה חוזרת של שאלות קוסמיות בלי להסתפק בתשובה הברורה שקיבלתי בהתחלה: "לא…" אני לוחש. "אבל רגע, היו גם קלפים שאמרו כן!" אני צועק ומחפש אותו. "יצא אס המטות!" אני כותב את זה לבינה המלאכותית והיא טוענת שזה בדיוק מה שטיפוס לימרנטי יעשה, ימצא רק את התשובות שהוא רוצה מתוך אסופת השאלות שהוא שאל, ואז אני חושב שאולי גם בינה מלאכותית היא כזאת, עונה רק מה שאני רוצה שהיא תענה, בדיוק כמו המטוטלת. אני מוחק את האפליקציה המחורבנת ומפשפש בקלפים. המגדל יוצא ואני כמעט קורע אותו, קלף של אירוע שלילי, פתאומי, כזה שקורה רק אם לא היו לי יסודות טובים.
אני יוצא לרחוב באמצע הלילה ומתחנן לאלוהים שאני אפגוש אותה. מדי פעם עוברת מכונית ואני מצפה שהיא תצא ממנה, אבל זה לא קורה. אני פותח את הפרופיל שלה ובודק, כמו מצפה שהיא תסיר את העוקב ממני, אבל היא עדיין שם, מקבלת עוד ועוד עוקבים ככל שאני שואל יותר שאלות. "אם את לא עונה לי, למה את ממשיכה לעקוב אחריי? מה את רוצה ממני?!" אני שואל את הטלפון, והמוח עובד שעות נוספות, מחפש נואשות אחר משהו שאפשר לכתוב לה כדי שהיא תענה.
אני חוזר לדירה ומתחנן לפתרון, משהו שירגיע את החרדה שמשתוללת בתוכי בגלל הבחורה הזאת שפגשתי רק פעמיים, ואז עולה מחשבה: אם היא רק הייתה משתמשת בכוחות הסוקובוס שלה עליי, אולי הייתי מת או שוכח אותה, מרוקן מאנרגייה קרמתית. אם לא הייתי פוגש אותה, בכלל לא הייתי מרגיש כל כך רע. דווקא בגלל הבחירה הזאת שלה, לא להשתמש עליי בכוחות שלה, דווקא בגלל זה אני נותר תלוי בין שני העולמות וסובל.
"אלין, אני צריך שתשתמשי עליי בכוחות שלך, אני משתגע," אני כותב.
"סליחה," היא עונה מייד והלב שלי קופץ. "אני לא רוצה שתמות."
אני נושם לרווחה. היא לא שונאת אותי. אני מנסה להתקשר אליה, אבל היא לא עונה. אני נופל על המיטה עם הזרוע על הפנים, כותב את השאר בראש שלי ומפנטז עליה עד שאני נרדם.
אני לא הולך לעבודה בימים הבאים, רק שוכב במיטה וחושב עליה. אם הייתי יכול להשתמש בקרמה שלי כדי לנפץ את המציאות, הייתי עושה את זה. אני נעמד ותולש את המטוטלת מהקיר, נועץ בה מבט וצועק, "את לא יכולה לעזור לי איכשהו?!"
אני יוצא מהדירה, קושר את המטוטלת לגדר ומתבונן בה כל כך חזק שכל רעשי המכוניות, הציפורים והילדים הצועקים מבית הספר הסמוך הופכים לבליל אחד של צלילים מעומעמים. אני מניח אצבע מזוהמת על המטוטלת ושואל: "האם אלין מרגישה משהו מיוחד כלפיי כמו שאני מרגיש כלפיה? האם הייתי משמעותי עבורה?!" המטוטלת לא זזה. "תעני!!!" אני צועק וחובט בגדר. המטוטלת רועדת קצת ומתיישרת – ואז היא מתחילה לנוע מעצמה כשהגדר ממשיכה לרעוד. העיניים שלי נפקחות ואני מסיר את האצבע. היא עונה כן. "האם… האם היא אוהבת אותי?" היא מסתובבת בעיגולים מעצמה, עונה אולי. "אז מה היא רוצה ממני?! היא רוצה להיות בקשר איתי?" היא עונה כן. "אז למה היא לא עונה לי? היא מפחדת להיות בקשר איתי?" לא. "היא בקשר עם עוד גברים?" אולי. "היא… היא אוהבת אותי?" לא. "היא לא אוהבת אותי?" לא. "האם היא… מה אני אמור לשאול?!" כן.
אני מניח את שתי הידיים על הפנים ונופל על הקרקע. הרצפה קרה וקשה לראש שלי. עד שהמטוטלת שלי נעה מעצמה, אני עדיין לא מבין שום דבר ממה שהיא אומרת. אני מרגיש את האנרגייה שלי מתרוקנת כשאני מתעייף ורוצה לעצום את העיניים, עד שאני נרדם על המדרכה. אני קם אחרי כמה שעות כשכל הגוף שלי תפוס, לוקח את המטוטלת, חוזר לדירה כמו זומבי ורק חושב על אלין כשהבטן שלי מתערבלת והחזה כואב כאב פיזי. אפילו כוחות מיסטיים אמיתיים לא עוזרים לי להבין אותה. אני תוהה אם אולי אני לעולם לא אבין אותה, אם ככה הקשר יהיה איתה לנצח, ואם כן, האם אני בכלל רוצה קשר כזה. החברים שלי, המשפחה שלי, הקוראים שלי, כולם היו אומרים לי פה אחד למחוק אותה מהחיים שלי. האצבע מרחפת מעל כפתור החסימה באפליקציה, אבל אני חייב לשמוע את הקול שלה עוד פעם אחת, רק לפגוש אותה.
אני עובר על כל החברים שלה ומחפש סרטונים נוספים שלה, אולי היא מדברת באחד מהם, אבל כבר צפיתי בכולם כמה פעמים. אני נגעל ממה שאני עושה, נכנע וכותב לה: "היי, אלין. היה לי ממש כיף להיפגש איתך ואני חושב שיש בינינו כימיה טובה. אני מרגיש בטוח לידך, אני מרגיש נעים כשאני חושב עלייך, אני רוצה להיות איתך בקשר אמיתי. מה דעתך שניפגש שוב ונדבר על כל זה?" והיא לא עונה. היא לא עונה במשך 24 שעות, לא עונה במשך 48 שעות ולא עונה במשך 72 שעות. הראש שלי מסתובב ואני נופל על הרצפה, קלף המגדל נקרע מרוב פעמים ששלפתי אותו, ואני מוחק את הפרופיל שלי ברשת החברתית.
אני חוזר למיטה מרוקן לחלוטין. פגשתי כוחות אמיתיים והם היו חסרי משמעות. פגשתי מישהי משמעותית ואני לא בטוח שהיא הייתה אמיתית. כל מה שאני רוצה זה לפגוש אותה עכשיו, אבל אני גם מבין שזה בלתי אפשרי, ולנתק אותה מהלב שלי זה כמו לעקור יבלת מכף הרגל. אני מנסה להפנים את זה בזמן שאני כותב במחברת: "אין סוף טוב לסיפור הזה. היא לא תדפוק פתאום בדלת, היא לא 'תימשך' בצורה קוסמית לקרמה שלי, היא לא תשלח לי הודעה דרך אפליקציה אחרת, היא פשוט לא מעוניינת בי כמו שאני מעוניין בה, או שהיא לא מסוגלת כרגע לקשר שאני מעוניין בו, שבו שני הצדדים עונים זה לזה בתוך זמן סביר, מתקשרים באופן ברור ויודעים מה הם רוצים", וכשאני מסיים לכתוב את זה אני רץ לשירותים ומקיא.
אני נאנח אנחה ענקית, זורק את המחברת למגירה, חוזר למיטה ומנסה לישון. אני מתחיל לבכות ומתהפך במיטה. אני חווה התקף חרדה ולא מצליח לתפקד. לוקח לי שבוע לחזור לעבודה, וגם אז זה קורה רק כשאני נועל את קלפי הטארוט בארון וזורק את המטוטלת לפח. אני ממשיך להקשיב ללקוחות, אך בכל פעם ששואלים בנושא זוגיות כל הגוף שלי מתכווץ ורוצה לברוח למדבר. אני מסתכל כל שעה על הדלת ומתחנן שהיא תיכנס, תוהה אם לפתוח חשבון חדש ברשת החברתית ולעקוב אחריה רק כדי להיות בעניינים, אולי לנסות דרך פרופיל מזויף עם שם אחר, אבל גם מבין כמה היא רעילה עבורי, רעל שהדבר היחיד שניתן לעשות זה להפסיק לשתות אותו.
באחד הערבים אני יוצא לאוויר הלילה ומרגיש קצת יותר טוב. אני נושם עמוק והכוחות שלי מתחדשים, עד שאני אפילו חושב שאני יכול לנסות לפגוש בנות חדשות, הפעם בלי לשאול שום דבר על החיים הפרטיים שלהן. אני חוזר למועדון הלילה עם כדור הדיסקו, אבל הסוקובוסיות לא שם. אני בוהה שעה ארוכה במקום שבו היא רקדה ומשהו בעיניים שלי מבריק. אני רוצה לתעל את כל מה שלמדתי בחיים לרגע הזה. אני נכנס לאפליקציית בינה מלאכותית וכותב: "תני לי את כישוף האהבה הכי חזק שאת מכירה".
"כישופי אהבה הם לא אמיתיים ואני לא יכולה לספק דרכים לשליטה באנשים אחרים," היא עונה, אז אני מחפש באינטרנט ידנית ונתקל בהרבה דברים מעניינים: צנצנות דבש, נרות עם חוטים, עלי ורדים תחת הירח המלא, אבל לא משהו מספיק חזק. ואז העיניים שלי משוטטות אל חנות המיסטיקה שמול המועדון ואני צועד אליה. אני נכנס פנימה, שעת לילה מאוחרת, אור ורוד ומוכרת ג'ינג'ית שנראית כמו בת של מכשפה.
"אני צריך כישוף אהבה," אני אומר. היא מחייכת אליי במסתורין ואני רוכש שבעה נרות ורודים ואחד אדום, ערמה של עלי ורדים מיובשים, צנצנת דבש, שמן ארומטי בניחוח וניל, נייר ורוד ועט אדום. אני מתיישב על רצפת העץ של החנות וממלא אחר ההוראות: רושם על הפתק את השם שלה שלוש פעמים, מסובב ורושם על השם שלה את השם שלי שלוש פעמים. אני מקפל את הפתק עד הסוף, דוחף אותו לתוך צנצנת הדבש ושם את מה שנדבק לאצבע שלי על הלשון. אני מפזר בפנים ורדים, וניל ומעט דם, סוגר את הצנצנת, ממיס את בסיס הנר האדום על מכסה המתכת ומדליק אותו. אני נכנס למדיטציה ומתחיל לדמיין את אלין פותחת את הדלת, שולחת לי הודעה, מתקשרת אליי או עושה כל דבר שהוא צעד לכיווני. משהו בי מסוחרר, הקרמה שלי משתוללת ואני מרגיש את העולם משתנה.
השעות חולפות בזמן שמנהלת החנות קוראת ספרון על מיניות, ופתאום הדלת נפתחת. דייזי המעשנת מתבוננת בי המומה ושואלת, "רגע, איפה אני?" אני פוער פה והיא צועקת, "זה אתה!"
"לא אותך ניסיתי לזמן!" אני תוקף.
"אלין עסוקה. אבל וואו, מה שהיא סיפרה לי עליך."
"מה היא סיפרה?" אני נעמד.
"היא סיפרה על הלילה המעניין שהיה לכם ועל כל האנרגייה הטעימה שנתת לה בשבועות האחרונים. ממש נחמד מצידך. החדשות הטובות הן שהיא לא הייתה צריכה לחבק אף גבר מאז שחיבקה אותך. הזנת אותה כל כך הרבה שיש לה אספקה לעוד 100 שנים!"
"איפה אלין?! על מה את מדברת?!" אני תופס את הכתפיים שלה. עוויתות חולפות בראש שלי כשהעיניים שלה הופכות ורודות ואני נופל על הברכיים. זה כאילו ששני יצורים לימרנטיים רבים בתוכי.
דייזי כורעת לידי ואומרת בארסיות, "אמרתי לך שאנחנו סוקובוסיות. ברגע שאתה מחבק אחת, אתה מתחבר אליה ומזין אותה באנרגייה שלך כל עוד אתה חושב עליה. ואתה חייב לה תודה, כי אם הייתם נפגשים והיית מחבק אותה שוב, זה היה הסוף שלך."
"איך מפסיקים את זה?!" אני צועק ואוחז בחזה. "אני מעדיף שהיא תהרוג אותי!!!"
"תפסיק לחשוב עליה." היא קמה ומסתכלת עליי מלמעלה.
"אני לא יכול! היא הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיים שלי!" אני בוכה.
"תמשיך להגיד דברים כאלה ולעולם לא תוכל להפסיק לחשוב עליה. אני מדהימה לא פחות." היא מדליקה סיגריה, מנופפת לשלום והולכת, ודרך עשן הסיגריה בעל הריח המתקתק אני רואה אותה נכנסת למועדון.
אני מתיישב לאחור על רצפת החנות ונושם את העשן לרווחה. המוכרת צוחקת לעצמה ואני צוחק מהמחשבה הזאת. להפסיק לחשוב על אלין? כל הבנות האחרות נראות מכוערות לידה. הלב צועק, "רק תשלח לה עוד הודעה אחת, אולי עוד אפשר להציל את הקשר!" אבל המוח עונה, "ניסינו הכול! כל דבר מעבר לזה זו הטרדה!" הם ממשיכים לריב בזמן שהעיניים שלי מתבוננות לתקרה והופכות ורודות. זנב ארוך יוצא מהגב התחתון שלי ואני מוצא את עצמי נועץ מבט מסתורי במנהלת החנות החמודה, שמסתכלת עליי בפה חצי פעור ובמבט כנוע.
אני נעמד וצועד אליה דרך העשן הנעים בלי אפשרות לשלוט ברגליים שלי, מושיט יד ואומר בקול נמוך במיוחד, "היי…"