לשון

היינו בבית של קסניה. קסניה היא חברה שלי והיא רוסייה ולבית שלה יש ריח של בית של רוסים והיא שמה פפריקה בחביתה. בתקופה ההיא היינו נפגשות כל יום חמישי אצלה במחסן, שהיה שלוש קומות מתחת לבית שלה ברחוב תפארת רמות. היא הייתה גרה במזרח (של פסגת זאב). במחסן היו שירותים שלא עובדים, אור חלש של מנורת שולחן, עץ של כריסמס, שתי ספות ונרגילה. ביום הזה היינו אצלה בבית, לא במחסן. היה חג המולד ואצלה בבית חגגו, לא במחסן. היה עץ והיו קישוטים. העץ וגם הקישוטים היו בבית, לא במחסן, במחסן גם ככה היה צפוף מדי לעץ. אמא של קסניה כבר הייתה מתה. החלטנו להזמין באותו יום גם כמה בנים. נדב זילברמן ואור נחמני וליאור אשל. שיחקנו אמת או חובה או משחק דומה. היה בקבוק, זה מה שבטוח. הייתי בת ארבע עשרה. הבקבוק הצביע עלי ועל אור נחמני (שהיה נמוך והיה לו צבע של ביצה של חמין). הלכנו לחדר של האח הגדול של קסניה. על אדן החלון הייתה שורה של בקבוקים ריקים. החדר היה חשוך לגמרי. לא יודעת איך ראיתי את הבקבוקים הריקים, אבל היו והיו ריקים. המשפחה של קסניה לא הייתה, לא אח שלה ולא אבא שלה שהיה מפחיד (פעם גנבנו לו דיסק של פורנו ושמנו בסלון) ולא אמא שלה שמתה (הפורנו היה של לסביות בלונדיניות בג'קוזי בגינה. הצחיק אותנו שיש לו דיסק לפורנו ואכלנו חביתות בפיתה תוך כדי שצפינו). בכל אופן, החדר היה חשוך. אמרתי לו שאף פעם לא התנשקתי. הוא אמר שגם הוא לא מנוסה. לא הבנתי אם גם הוא אף פעם לא התנשק או שדווקא כן אבל רק קצת. התביישנו. אני חושבת שאמרנו שלוש ארבע ו לפני. היה יבש ואז הרטיבות הפתיעה אותי. התחושה לא הייתה נעימה ולא לא נעימה. יצאנו לסלון. אולי מחאו לנו כפיים ואולי לא. היה ריח חזק של נרגילה. אלכוהול לא היה שם, ואם כן אז רק קצת. הייתי בת ארבע עשרה. גם כולם היו בגיל הזה. רק אח של קסניה היה גדול. הוא לא היה בבית. הוא היה מסתובב עם כל מיני ארמנים מהעיר העתיקה (אני חושבת שזה קטע של רוסים אבל אין לי איך לדעת). אני ואור נחמני יצאנו לחדר מדרגות החשוך בשביל להתנשק. היה קר והיה ריח של חדר מדרגות. אחרי כמה זמן הבנתי את הקטע ורציתי ללכת הביתה, אבל הוא המשיך לשאוב אותי כמו איזה דג מנקה. האור נדלק. אור נחמני הזיז את הפנים שלו מהפנים שלי וראיתי את אח של קסניה מסתכל עלי.

**********

ניצלתי את הרגע וברחתי החוצה. היה גשם בחוץ ולא היה יפה במיוחד. פסגת זאב זה לא מקום שיפה בגשם. רצתי את כל הדרך. כשהגעתי אמא שלי כבר ישנה (יש לה שני מצבים, היא או ישנה או מתלוננת שהיא לא ישנה). שתיתי מים מהברז. נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. הסתכלתי במראה על השפתיים שלי. רציתי לראות אם השתנה משהו. חייכתי למראה למרות שלא הרגיש לי לחייך. כל השיניים במקום. טוחנות וניבים והכל. חניכיים רגילות, כמו שחניכיים. הייתי די מאוכזבת מכל העסק ובעיקר עייפה. פיהקתי מול המראה פיהוק גדול ופתאום ראיתי.
בשנייה הראשונה לא הבנתי. חשבתי שזה רק איזה משחק של אור וצל. אבל איך שפתחתי את הפה שוב זה נפל עלי. צרחתי. צרחתי עד שנגמר לי האוויר, הסתכלתי שוב במראה וצרחתי שוב. ואז התאפסתי רגע, הבאתי לעצמי סטירה ונשכתי מהר את הכרית (הדבר האחרון שרציתי זה להעיר את אמא שלי). הוצאתי את הטלפון מהתיק וניסיתי להתקשר לקסניה, אבל הידיים שלי רעדו ולא הצלחתי להחזיק אותו. תפסתי חזק וחייגתי. מה הולך, הגעת הביתה כבר, היא שאלה ותוך כדי צחקה מאיזו בדיחה ומלמלה משהו ברוסית. הלשון שלי, בכיתי בלחש, הלשון, הבן זונה גנב לי את הלשון, אור נחמני הבן זונה הזה, אבל קסניה רק שאלה מה, מה, מה. הבנתי שלא אמרתי בכלל מילים. כל מה שיצא לי מהפה היה רק סדרה של צלילים גרוניים. מה, היא צעקה פעם אחרונה, ואז שמעתי קול של צחוק וזכוכית נשברת והטלפון ניתק. היה שקט בחדר. רעדתי והחזקתי כלכך חזק לא לצרוח עד שיצא לי קצת פיפי בטייץ. פחדתי להסתכל שוב במראה. אמרתי שלוש ארבע ו ואז פתחתי את הפה ענק והסתכלתי. השיניים שלמעלה ולמטה היו נראות כמו שתי פרסות. הענבל רטט ורקד בחרדה. ורק איפה שאמורה להיות לשון (הלשון שלי) היה חלל ריק וורוד ומבריק. היה לי בחדר שטיח ירוק מקיר לקיר ועליו התעלפתי.

*************
השמש העירה אותי בבוקר. לא השמש העירה. התעוררתי מתוך צעקה, כאילו הצעקה המשיכה עוד מאתמול. לא היה לי טעם בפה. אף פעם לא לא טעמתי וזה היה דפוק. יש דברים שלא יודעים עד שאין איך לדעת אותם יותר. הלכתי מהר למראה ופתחתי שוב את הפה כמו היפופוטם. קיללתי אבל לא יצא לי קללה, רק נשימה ארוכה עם קול. עוד הייתי עם הבגדים של אתמול, טייץ וסוודר ומעיל, וקמתי מהר מהשטיח עם הטייץ והסוודר והמעיל ואפילו לא שטפתי פנים. אמא שלי ישבה במטבח עם כותונת והכינה מצגת. לא רציתי שתראה אותי ותתחיל לשאול שאלות על אתמול. לא רציתי שאף אחד ישאל אותי שאלות, אבל במיוחד לא אמא שלי (שהייתה כועסת עלי שאני לא עונה ואומרת לי שאני קרה אליה, ושאף פעם לא שומעים ממני, בקושי מילה מוציאה כשחוזרת מבית הספר). התגנבתי לחדר מדרגות. המזל שאמא שלי הייתה עסוקה מדי במחשב. סגרתי את הדלת של הכניסה בשקט וקראתי למעלית.
שנייה לפני שהדלתות נסגרו סילבי נכנסה למעלית. אתם יכולים לסמוך שכל פעם שדלת תרצה להסגר, סילבי תופיע עם היד שלה עם הסיגריה והראש המחומצן ותעצור אותה.
סילבי גרה בדלת ממול ויש לה מחלה בבטן והיא תמיד מעשנת בחדר מדרגות לא משנה כמה יגידו לה. אה ממי מה נשמע, היא אמרה לי בקול השרוף שלה ואני הנהנתי ובטח הייתי מאוד צמאה כי לא שתיתי אפילו מים. שכחתי לספר, יצאתי אפילו בלי לשתות מים, ככה מוטרפת הייתי. תגידי לאמא שתבוא אלי (היא הסתכלה על עצמה במראה) וגם אני צריכה להשתמש במדפסת שלכם יש לי איזה טופס. לא אמרתי כלום. היא איפרה את הסיגריה שלה על הרצפה של המעלית שהייתה במינוס שתיים (אני חשבתי בינתיים על דויד דויד שיצטרך לנקות) מינוס אחד (ומאיפה אני אמצא עכשיו את אור נחמני שבכלל גר בהר אדר, פאקינג הר אדר) קומת כניסה. רצתי החוצה. היה יום שישי וידעתי שעוד מעט יגמרו האוטובוסים. היה יום שישי כן. בגלל זה מיהרתי. האוטובוסים היו אמורים להיות רק עד שעה ארבע. היה שעון חורף ובכלל לא היה לי טעינה ברב קו. לא ידעתי מה לעשות והקצבתי חמש דקות לשבת ליד הפח זבל ולבכות. קמתי והחלטתי ללכת לטרם.
בקצה הרחוב שלי ראיתי את דויד דויד. דויד דויד הוא השכן מהקומה למעלה. הוא לבקן וענק ומכוסה בכל הגוף שיער רך ולבן (כאילו אפשר להשתמש בכולו להסיר איפור). מעל הכיפה יש לו כובע מצחייה בצבע חאקי שמכסה גם את העורף. לא יודעת מה העבודה שלו. מה שכן הוא לימד את אח שלי את ההפטרה שלו והוא גם מנקה את החדר מדרגות. לפעמים מרגיש שהוא גר בחדר מדרגות. אבל הוא לא, הוא גר במינוס שלוש והוא נשוי לרינה דויד שיושבת על כסא גלגלים ממונע. כל פעם שאני ודויד דויד נפגשים אנחנו מנהלים את אותה שיחה-
היי דויד,
ברוך השם, מה איתך.
הכל בסדר.
מה שלום אמא, הכל בסדר,
הכל מצוין, כן.
ואבא?
גר במוצא עם אשתו החדשה
בעזרת השם שיהיה לו טוב
כן.
וכל הזמן בכלל אני לא יודעת אם יכול לראות אותי. תמיד אני רואה אותו מרפרף ככה את הריסים על העיניים הרגישות שלו כמו כנפיים של עש. לא יודעת אם להגיד שזאת שהם, הבת של סופי ממינוס ארבע, או שזה יעליב אותו. דויד דויד נהיה ראש ועד הבית אחרי שאבא עזב. לפני שהלכתי לקסניה אבא שלי עוד תחקר אותי בטלפון לבדוק את מי הוא הביא לתקן את האינטרקום.
התחמקתי מדויד דויד ופניתי שמאלה לשדרות משה דיין. עברתי את סופר ספיר ואת פיצוחי מורנו והגעתי לטרם. התקשרתי שוב לקסניה. היא לא ענתה.

*************************

בכניסה לטרם אמא שלי כבר חיכתה לי. אין לי מושג איך. תהרגו אותי אני לא זוכרת. היא הביאה לי סטירה לתוך הפנים. תגידי לי, מסילבי אני צריכה לשמוע? היא חיבקה אותי. תפתחי את הפה, תפתחי. פתחתי את הפה. היא קיללה בצרפתית. מה אני אמרתי לך שהם, מה אני אמרתי לך. אני אמרתי או לא אמרתי? מי עשה לך את זה? מי ? אווו אאהאי אמרתי. התשובה שלי לא מצאה חן בעיניה והיא החזיקה אותי מהמרפק ומשכה אותי פנימה. היה בפנים ריח של שיעול. הרופא הערבי (אולי לא רופא ולא בטוח ערבי, לא יודעת מה התואר של בן אדם שעובד בטרם ומה בכלל המוצא שלו, הייתי ברגע של טירוף וגם עכשיו לא נוח לי לדבר על זה) בדק לי דופק ולחץ דם וטיקטק כמה דברים במחשב. אחרי כמה דקות אמר לי לפתוח את הפה. אמא שלי התחילה לבכות ויצאה החוצה לעשן שתי סיגריות מנטול. יצאתי אליה. היה לי ביד טופס שאומר שמותר לי לא להגיע לבית הספר במשך שלושה ימים (וגם שאני צריכה למצוא את הלשון בשעות הקרובות אחרת לא יהיה אפשר להחזיר אותה). אמא דחפה אותי לאוטו.

*************
איפה הוא גר, היא צעקה והתניעה את הפורד מונדאו שלה, ושמחתי שאני לא יכולה לספר לה שהוא גר בהר אדר כדי שלא תוכל ולהגיד שהיה להם שם מגרש שהיום השווי שלו הכפיל את עצמו, ואם אבא שלי לא היה מוכר אותו כמו מטומטם אז היינו היום מיליונרים והיא לא הייתה צריכה לחכות לסוף עונה כדי לקנות לי בגדים חדשים ואפילו הייתה קונה לי חולצה של אברקרומבי.
לא זוכרת מה היה בדיוק אבל היא שמה את הכתובת בווייז והוייז אמרה צאו לדרך ויצאנו לדרך. בדרך אמא אמרה לי שהיא אמרה לי. לא אמרה? אמרה. הם רק יקחו ממך, היא אמרה. תזכרי את המילים שלי. רק יקחו ויקחו וכשלא יהיה מה עוד לקחת הם יקחו את מה שאין. הסתכלתי בחלון והרגשתי את הריקנות בפה שלי, את חוסר היכולת לשחק בתוך הפה, להעביר את הלשון על החניכיים הפנימיות, ללחוץ אותה לאחת השיניים,וגם אם יכולתי לדבר הייתי בטח שותקת כי לא האמנתי שהיא עושה לי את הבושות האלה. יכול להיות שהיא אמרה גם איזה משהו על לתת את החלב ולקנות את הפרה. אני כבר לא זוכרת. כעסתי עליה ועלי ועל קסניה על כולם. רק על אור נחמני לא כעסתי. תהרגו אותי שאין לי מושג למה.

*******************

בהר אדר חנו כל מיני מכוניות מבריקות. היה גשם אתמול. נעמדנו מול דלת עץ גדולה עם עציצים ושני שלטים (משפחת נחמני, לכאן נכנסים רק עם חיוך). היא דפקה על הדלת. ושוב. ואחרי כמה שניות שוב,ואז דפקה עם האגרופים שלה עד שנשברה לה ציפורן, בעטה וצרחה ואיימה לתבוע ועוד כמה קללות בצרפתית ואז השתתקה. תחכי באוטו אמרה לי. הלכתי לחניה וישבתי על הרצפה עם הגב לצמיג (לא היה לי מפתח). נזכרתי שלא שתיתי עוד מים והייתי צמאה נורא. לא יכלתי להרגיש כלום חוץ מאת התחושה שלא יכלתי להרגיש כלום. ואז קיבלתי כדורסל לתוך הפנים. כוסאמאמאמקראבקערס רציתי לומר, אבל לא יכולתי. חשבתי שתתפסי אור נחמני אמר לי. מאחוריו הייתה השמש וכמה חרקים מהאלה שאוהבים להכנס לך לעיניים. חשבתי שתתפסי הוא אמר שוב. כאב לי הפנים וכמעט שבכיתי. קמתי מהר ורשמתי על האבק של החלון האחורי איפה היא. אור נחמני התקרב והתאמץ לקרוא כי בקושי היה אבק על האוטו (אמא שלי אוהבת לשטוף אותו כל יום חמישי בגבעה הצרפתית אצל הערבים למרות שהיא גזענית). הוא לעס מסטיק. לא אמרתי מקודם אבל הוא לעס מסטיק ואמר לי מה אני קשור. כתבתי לו על החלון הקדמי לקחת לי אותה. מה אני קשור, הוא שוב אמר, אני לא קשור. נגמרו לי כבר החלונות ולא ידעתי איך להמשיך. הסתכלתי עליו וקיוויתי שיגיד משהו. הבעיה הכי גדולה של בנים שהם אף פעם לא אומרים משהו. הייתי כל כך צמאה שכבר כאב לי הראש והכל. מה זה קשור אלי, הוא פתאום אמר. צעקתי עליו אהההההה מתוך הגרון אבל הוא רק הסתכל, אז ירקתי עליו, אבל בלי התנופה של הלשון הרוק פשוט צנח לי על הסנטר, והוא רק הסתכל, ולא ידעתי מה לעשות עכשיו עם הגוף המטומטם שלי שם בהר אדר, ורציתי שתבוא אמא שלי, איפה אמא שלי, ומה בכלל כל זה קשור אלי, ואמא שלי הגיעה עם המגפיים האורטופדיות שלה מאחורי אור נחמני, סובבה אותו והביאה לו אגרוף לתוך האף. היא אמרה לו שהוא עוד ישמע מהעורכת דין שלה (היא דחפה אותי לאוטו). עורכת דין תפוחי! צעקה לו מהחלון. הסתכלתי דרך המראה. אור נחמני התרומם מהרצפה. האף שלו היה פחוס ומלא בדם.

*****************

בדרך הביתה אמא אמרה שנמצא לי קלינאית תקשורת ונעשה לי פרוטזה, היום להכל יש פרוטזות, ובשר מהונדס גם יש, ומדפסות תלת מימד, ולא תהיה לנו שום בעיה, ומיד בצאת שבת היא תתקשר לעורכת דין תפוחי ושהיא תזיין אותו לגמרי (וזכרתי שלאבא יש עורכת דין יותר טובה אבל לא הרגיש נכון להגיד לה משהו כזה עכשיו ושמחתי שאי אפשר). כשהגענו לפסגת זאב היא עצרה בשדרות משה דיין וקנתה אוכל חתולים למואיז (מואיז היה חתול של אבא ושלי שמצאנו ברחוב ליד הפארק. היה לו עיניים חולות וטיפלנו לו בעיניים. היום אמא מטפלת בו. היא שונאת אותו ותמיד אומרת שהוא אופורטוניסט). נשארתי לבד באוטו. הסתכלתי במראה. ניסיתי לפתוח את הפה אבל ישר עלה לי קיא חמוץ ושורף. נשכתי את הלחי. חשבתי שאני עומדת להתעלף מרב שאני צמאה. אמא חזרה לאוטו. היא סידרה לי את הגבות עם הרוק שלה והביאה לי מים בטעם ענבים שקנתה בפיצה פיאטו.

*******************

מהר מאוד התרגלתי לא לדבר. כולם ריחמו עלי ואמרו זאתי, הבת של סופי ממינוס ארבע, איזו טרגדיה. אבל לי הייתה הקלה. התיק מול אור נחמני נסגר בגלל היעדר הוכחות ואמא שלי הייתה צריכה לעבוד משמרות כפולות בבית חולים כדי לממן את החובות לעורכת דין תפוחי על שני המשפטים. אבל לי הייתה הקלה. ולא היה לי אכפת שנכשלתי בבגרות בעל פה באנגלית, ולא הזיז לי שהיו כולם מדברים אלי עם פה ענק ותנועות ידיים, כי הניחו שאני גם חירשת. כל החיים רק רציתי להיות בחדר בחושך ולראות סדרות במחשב, וסוף סוף נתנו לי. מדי פעם אמא הייתה דופקת לי לחדר ומביאה לי טוסט ומלפפון חתוך ואז עוזבת אותי בחושך להמשיך לראות סדרות במחשב . אתם חושבים שבטח זה היה נורא, אבל זה לא. זה היה בסדר. כבר הרבה זמן שרציתי שיעזבו אותי. י ע ז ב ו. שאני לא אהיה צריכה להגיד בוקר טוב כל הזמן או חג שמח או שבת שלום, ולא יצפו ממני לענות לאבא שלי בארוחת חג כשהוא שואל מה המקצוע האהוב עלי ולמה אמא שלי לא מסכימה לגישור. ובכלל הבנתי שהרבה זמן כאב לי הבטן, כל החיים כאב לי הבטן, ואפילו פעם אחת מאז שנולדתי לא הצלחתי לקבל מחזור בלי שיהיה לי כתם על המכנס.

*********

מאז עבר הרבה זמן. לא משנה כמה. מספיק כדי שדברים ישתנו. וככה היה שבוקר אחד ישבתי לבד במטבח והייתה דפיקה בדלת. פתחתי והנה היא עומדת שם. ככה. היא הסתכלה עלי ואני הסתכלתי עליה. למילים לא היה מקום. אני הייתי נראית כמו שאני נראית כשאני לא מתקלחת ארבעה ימים. היא הייתה נראית מותשת ויבשה (הייתה עליה מין שכבה לבנה וחריצים עמוקים). לא אהבתי אותה ולא לא אהבתי. היא התנצלה וביקשה לחזור . האור בחדר מדרגות נכבה והיא נגחה במתג. היא אמרה בריקוד המוזר שלה שהיא מצטערת והייתה חייבת להתרחק. להתרחק ולהבין משהו. ועכשיו הנה. הייתי מבולבלת מאוד. הסכמתי לה רק להכנס לבית (לא ידעתי אם להציע לה שתייה חמה). היא השאירה שובל של ריר מסריח בחדר מדרגות והייתי צריכה לעבור אחריה מהר עם מגבת רצפה שדויד דויד לא ישתגע. שמתי את המגבת על הכסא והיא ישבה. אני ישבתי. רק ישבנו. התביישנו. קמתי והכנתי כוס תה. היא סיפרה איזה משהו, אבל הקומקום עשה מלא רעש וגם ככה הייתי לחוצה מכדי להקשיב. התיישבתי עם התה. היא הסתכלה לי בעיניים. הרגשתי פרפור מוזר בבטן. פתאום היא התרוממה מעל השולחן והתקרבה אלי. התקרבתי אליה גם. היינו קרובות מאוד. לא ידעתי מה עושים. אף פעם אני לא יודעת מה עושים. אז עצמתי עיניים ופתחתי את הפה. והיא נרתעה וזזה אחורה. קמתי מהר והנחתי את הכוס בכיור. היא אמרה שהיא צריכה ללכת לשירותים להתרענן. הנהנתי וחיכיתי לה במטבח. ניסיתי להריח לעצמי את הפה. אחרי כמה דקות היא יצאה מסורקת. היה לה ריח של פלואוריד. היא ביקשה שנחכה לאמא שלי.

**********

תוך שעה אמא שלי נכנסה לבית עם המדי אחות הלבנים שלה ועם עורכת דין תפוחי. ישבנו כולנו במטבח. היתה אווירה מתוחה ואני הכנתי אספרסו, כל הזמן הכנתי אספרסו. התברר שהיא לא מוכנה לחזור לתוך הפה בשום פנים ואופן. היא רוצה לחיות בקרבה, זה כן. אבל היא זקוקה לעצמאות שלה. לכן היא דורשת (ולא מוכנה למשא ומתן) שיהיה לה חדר משלה. קמתי לחנוק אותה. אמא תפסה אותי מאחור. עורכת דין תפוחי סימנה לה עם העיניים והיא גררה אותי לחדר ונעלה את הדלת. דפקתי עם האגרופים. אמא שתקה ומשכה באף. בכיתי מכעס עד שנרדמתי.

התעוררתי ממגע של יד. אמא הסתכלה עלי. היא אמרה שמעכשיו הלשון תגור ביחידת דיור שמתחת לפרגולה.

*********

מאז היא כאן. ביחידת דיור שמתחת לפרגולה. מה שבטוח זה שלא אכפת לי. היא בשלה ואני בשלי. אנחנו נפגשות רק במעלית וכשאמא מכריחה אותי לדפוק לה בדלת להזמין לארוחת שישי. היא אף פעם לא באה. חושבת היא משהו. הלשון שמה לה וילונות חדשים בחלונות של היחידה וכיסתה את כל הרצפה בניילון נצמד (שלא תהרוס את הפרקט). כל היום היא מדליקה קטורת מהגז. פעם כשלא הייתה בבית ואמא תפסה את המקלחת נכנסתי אליה לעשות פיפי. כבר הייתי אז חיטטתי לה במגירה של השירותים. היו לה עשר סוגים של מי פה ומשחות עם מלח ובלי מלח ועם פלואוריד ובלי פלואוריד ובטעם קלנדולה וסילון מים דנטלי ומנקה לשון מנחושת. לא מכירה אותה כבר. פעם אחרת חיטטתי לה בחדר שינה וראיתי מתחת למיטה שלה קופסה מנומרת עם כיסוי עיניים ושלושה סוגים של מברשות שיניים חשמליות. סגרתי מהר וברחתי הביתה. קסניה והבנות של המחסן אוהבות לבלות אצלה ביחידת דיור (היא מסכימה לעשן בפנים) אבל אני נשארת בחדר. אין לי כוח לשמוע אותה. מאז שחזרה היא לא סותמת את הפה. כל היום היא מדברת על סקס. סקס ועוד סקס. מה היא מבינה בסקס בכלל. מדברת כאילו היא מבינה גדולה. כל היום סקס. וקסניה והבנות מקשיבות ככה עם העיניים ענקיות. אתמול גיליתי שאור נחמני והיא התחילו לצאת. כל הלילה שמעתי מהיחידת דיור צחקוקים ורטט של מברשת שיניים אורל בי.

תהיו בטוחים שקמתי במצברוח מחורבן.

לא הספקתי לשטוף פנים ואמא כבר צעקה עלי לזרוק את הזבל. לקחתי את השקית המטפטפת ונכנסתי למעלית. איך שהדלת באה להסגר נכנס אור נחמני. היה לו ריח של קלנדולה. התחננתי לאלוהים למות מדום לב. אור נחמני הסתכל עלי וכחכח בגרון. קומת כניסה, הוא מלמל. לא הבנתי אם הוא שואל או אומר. הנהנתי. הוא לחץ. הדלת לא נסגרה (לפעמים לוקח לה רגע), ואור נחמני לחץ הרבה על הכפתור של סגירת הדלתות והסתכל בתקרה. הסתכלתי על הנקודת חן שלו בסנטר. יש לו נקודת חן כזו בסנטר. המעלית עלתה והוא התחיל לשרוק ומהר הפסיק. היה ברור שאין סיבה לשרוק. הייתי צמאה וגירד לי, לא יודעת איפה. הדלת נפתחה בקומת כניסה. אור נחמני הסתכל עלי. שבת שלום, אמר ויצא לרחוב. לא אמרתי כלום. מיץ מהשקית טפטף לי על הרגל.