זאביד
הפיל
את
המכחול
והצמיד
את
פלטת
הצבעים
שלו
לחיקו
כאשר
הוא
ראה
אותו
.
הוא
עמד
שם
,
לא
מוטרד
כלל
מהקור
,
השלג
או
הרוח
.
מביט
היישר
בעיניו
.
חתול
שחור
.
זאביד
מעולם
לא
ראה
אחד
במו
עיניו
–
הוא
שמע
סיפורים
,
אך
שום
דבר
לא
יכל
להכין
אותו
לניגוד
הצבעים
העז
שהיה
לחתול
עם
העולם
סביבו
,
כאילו
הוא
לא
קיים
באותה
מציאות
כמו
האדמה
,
השלג
והעצים
מהם
בא
.
זאביד
נשא
תפילה
קצרצרה
לבן
האחד
ונס
כל
עוד
נפשו
בו
,
משאיר
את
מעמד
העץ
והקנבס
הריק
למחצה
שעליו
.
בזווית
העין
הוא
קלט
את
החתול
מהדס
לכיוון
הקשקושים
הגמורים
למחצה
שהשאיר
–
האם
הוא
בחן
אותם
?
זאביד
פחד
לחשוב
על
כך
.
—
אלודי
הישירה
את
מבטה
בחשש
אל
היצור
שנעמד
מולה
.
הוא
היה
בגודל
של
חתול
ממוצע
,
ונע
כמו
אחד
–
האם
עיניו
היו
צהובות
מהרגיל
,
או
שזו
הייתה
רק
שמועה
?
בעודה
מרפרפת
בייאוש
בין
ספריה
,
נואשת
למצוא
רמז
לגבי
התמודדות
עם
מפלצות
פגאניות
,
החתול
השחור
התקרב
יותר
ויותר
.
אלודי
נסוגה
לאחור
לאורך
קיר
האחוזה
–
נראה
היה
שאם
היא
רוצה
להתרחק
מהחיה
יהיה
עליה
להיכנס
פנימה
.
בחריקת
שיניים
רועמת
,
אלודי
הידקה
את
אחיזתה
בספריה
ורצה
לעבר
הפירצה
בקיר
האחוזה
ממנה
יצאה
.
ספר
אחד
נפל
מחיקה
תוך
כדי
ריצה
–
האם
המפלץ
עמד
לקרוע
אותו
לגזרים
?
לאחר
מבט
מסוכן
אחרון
,
אלודי
הסיקה
כי
החתול
רק
מתבונן
.
היא
נשמה
לרווחה
לפני
שנסה
פנימה
.
—
הנער
רץ
ממקום
מחבואו
בין
העצים
הצפוניים
חזרה
לכיוון
הכפר
בו
התגורר
.
זאביד
היה
רזה
לגילו
,
שיערו
אדמוני
ומתחת
לעיניו
החומות
היו
שקיות
שחורות
מתשישות
.
בגדיו
היו
מרופטים
ומוטלאים
,
ומגפיו
לא
היו
חדשים
.
הוא
נשען
כנגד
עץ
והתחיל
להסדיר
את
נשימתו
.
לפני
שהספיק
להירגע
,
זאביד
הבין
כי
כעת
עליו
לחזור
הביתה
.
הוא
התכווץ
.
"
שכחת
להוציא
את
הכבשים
.
שוב
."
אילסד
עמד
על
מפתן
הדלת
למרות
הקור
ששרר
בחוץ
,
כאילו
חיכה
לחזרתו
של
זאביד
.
"
אני
מצטער
,
אבא
."
"
אנדר
לא
צריך
לחפות
עליך
כל
פעם
שאתה
שוכח
את
המטלות
שלך
.
איפה
היית
?"
זאביד
בלע
רוק
.
"
יצאתי
לצייר
.
הייתי
אמור
לחזור
בזמן
,
אבל
לא
שמתי
לב
-"
"
ציירת
?
פלא
שבכלל
חזרת
.
ברוב
הפעמים
שאתה
יוצא
אתה
נעלם
לכל
היום
."
"
סיימתי
מוקדם
.
ראיתי
..
ראיתי
חתול
שחור
."
אילסד
הסתכל
שמאלה
וימינה
ווידא
שהם
היו
לבדם
.
"
סיפרת
על
זה
למישהו
?"
"
לא
!
ברור
שלא
."
אילסד
נכנס
פנימה
וקרא
מעבר
לכתפו
"
תיכנס
פנימה
.
עכשיו
."
זאביד
עקב
אחריו
,
שמח
להתרחק
מהקור
המקפיא
.
את
פניו
קיבל
בית
החווה
של
משפחתו
,
מקום
נעים
מעבר
לאמצעיה
של
משפחת
איכרים
ממוצעת
.
החדר
המרכזי
בבית
היה
מרוהט
היטב
,
מלא
בשרפרפים
כורסאות
ריקות
.
אחותו
הקטנה
דאירה
ישבה
על
כיסא
מתנדנד
וסרגה
,
בזמן
שהתאומים
ישבו
מכורבלים
בשמיכה
ובהו
בהשתוקקות
באח
הכבויה
.
"
מאקו
,
שאריה
,
אנחנו
לא
נדליק
את
האח
!
כבר
היה
לנו
קר
יותר
.
תסתלקו
מפה
,
אני
צריך
לדבר
עם
זאביד
."
"
אוו
,
זאביד
שוב
בצרות
?"
שאלה
שאריה
בחיוך
שחשף
שן
חסרה
.
"
אמרתי
לכו
!
תשחקו
בחדר
שלכם
או
משהו
."
התאומים
קמו
והתלחששו
ביניהם
,
ככל
הנראה
על
מגרעותיו
,
חשב
זאביד
.
דאריה
המשיכה
לסרוג
כאילו
לא
שמעה
אותם
.
אילסד
נאנח
והתקרב
אליה
בעדינות
.
"
דאריה
יקירה
,
את
יכולה
ללכת
לחדר
עם
האחים
שלך
?"
אחותו
נראתה
מבולבלת
.
"
דאריה
?
את
יכולה
להצטרף
לאחים
שלך
?"
בהתחלה
היא
לא
הגיבה
.
לאט
לאט
ההבנה
השתררה
על
פניה
והיא
הנהנה
.
היא
קמה
לאיטה
מהכיסא
ואספה
בשקדנות
רבה
את
המסרגות
והחוטים
שלה
.
היא
חייכה
לעבר
זאביד
ויצאה
מהחדר
.
"
שב
."
פקד
אילסד
.
אביו
צנח
על
שרפרף
,
ואילו
זאביד
התיישב
על
כורסא
שפנתה
בזווית
כך
שהוא
לא
נאלץ
להסתכל
בעיניו
הכחולות
והקרות
של
אילסד
.
"
מה
בשם
הבן
האחד
עשית
שמשכת
אליך
חתול
שחור
?"
זאביד
התכווץ
.
"
אני
לא
יודע
.
רק
ישבתי
לבד
וציירתי
."
"
הוא
בטח
חשב
שתהיה
מטרה
קלה
.
זה
לא
משנה
.
זאביד
,
אתה
מוכרח
לשמור
את
זה
בסוד
."
הוא
הנהן
. "
אני
יודע
."
"
אתה
לא
מבין
."
אילסד
קם
ופנה
להביט
בבנו
.
"
אסור
שאף
אחד
ישמע
על
זה
,
במיוחד
לא
עכשיו
.
אם
מישהו
ישמע
שהבן
של
ליני
ראה
חתול
שחור
,
זה
יעשה
צרות
צרורות
לאמא
שלך
."
"
כי
הם
חושבים
שהיא
-"
זאביד
הצליח
לעצור
את
עצמו
לפני
שאביו
נאלץ
להכותו
.
למרבה
המזל
הוא
שמר
על
לשונו
בזמן
,
ואילסד
שמר
על
מזגו
.
אסור
לומר
את
מילת
ה
–
מ
'
בבית
משפחת
אולבק
.
"
אני
מקווה
שהבנת
.
אנדר
יחזור
בקרוב
,
וכעונש
על
הזנחת
המטלות
שלך
אתה
תצטרף
לג
'
ון
וברי
בטיול
הבא
שלהם
לבית
של
מאטין
הזקן
."
זאביד
התכווץ
.
מאטין
הזקן
היה
ראש
הכפר
,
והממונה
על
המיסים
.
הוא
נהג
להתאכזר
אליהם
ולגבות
מיסים
גבוהים
במיוחד
,
עד
הפעם
הראשונה
שאחיו
הגדולים
"
ביקרו
"
אצלו
.
מאז
עול
המיסים
פחת
,
אם
כי
עדיין
היה
עליהם
לבקר
אצלו
כדי
להזכיר
לו
את
"
העסקה
"
שביצעו
.
"
אתה
יודע
שאני
לא
יכול
לעזור
להם
איתו
.
אני
לא
יכול
להיות
כזה
..
קשוח
."
אילסד
רכן
קדימה
לעברו
.
"
זו
בדיוק
הסיבה
שאתה
צריך
להצטרף
אליהם
.
זה
עולם
קשוח
,
זאביד
,
ואנחנו
צריכים
לחשל
אותך
.
אתה
צריך
להתמקד
יותר
בטובת
המשפחה
–
פחות
הסחות
דעת
.
תפסיק
לצייר
."
"
מה
?!"
זאביד
התפרץ
.
עיניו
של
אילסד
הצטמצמו
.
"
מה
אמרת
לי
עכשיו
?"
זאביד
השפיל
את
מבטו
.
"
התכוונתי
לשאול
…
למה
?
אני
יכול
לצייר
וגם
לעזור
למשפחה
."
"
אתה
צריך
להתמקד
בחישול
שלך
.
להפוך
להיות
קשוח
יותר
.
ציור
יסיח
את
דעתך
."
אילסד
הניח
יד
על
כתפו
של
בנו
.
זאביד
התכווץ
.
"
אני
לא
רוצה
שתפסיק
לצייר
לנצח
.
רק
עד
שתפנים
כמה
דברים
.
בסדר
?"
זאביד
הנהן
.
"
ואל
תספר
לאף
אחד
על
החתול
השחור
.
הבנת
אותי
?"
זאביד
הנהן
שוב
.
—
הנערה
חמקה
פנימה
לתוך
הגנים
הענקיים
של
האחוזה
,
הנכס
הדרומי
ביותר
של
משפחת
קסיופיאה
.
שיערה
השחור
והפרוע
נח
על
כתפי
שמלתה
המפוארת
.
היא
שנאה
את
השמלה
,
שהקשתה
עליה
לאחוז
בספרי
ההיסטוריה
שלה
.
עיניה
הכחולות
הסוערות
נעו
לכל
עבר
בחיפוש
אחר
המפלץ
והיא
נשענה
כנגד
עץ
כדי
להסדיר
את
נשימתה
.
כאשר
היא
נזכרה
מדוע
היא
יצאה
מבית
האחוזה
מלכתחילה
,
היא
התכווצה
.
אלודי
קיוותה
שתצליח
לחמוק
פנימה
בלי
שיבחינו
בה
,
משימה
לא
פשוטה
בכלל
.
הגדילים
של
השמלה
כל
הזמן
נתקעו
באריחי
נוי
ובצמחים
,
ומשקלם
של
הספרים
הקשה
עליה
לנוע
בשקט
.
למרות
כל
המגבלות
האלו
,
אלודי
הצליחה
לחמוק
על
פני
השומר
בכניסה
ולהגיע
עד
למסדרון
המקביל
לאולם
הגדול
לפני
שקול
מוכר
עצר
אותה
.
"
אלודי
קסיופיאה
!"
אלודי
נאנחה
והסתובבה
לראות
אישה
נמוכה
לבושה
בשמלה
מגוחכת
יותר
ממנה
.
"
אמא
!
רק
הלכתי
לשירותים
לפני
הנשף
."
"
עם
מספיק
ספרים
בשביל
להקים
ספרייה
חדשה
?"
אלודי
הסמיקה
.
"
אליאס
הודיע
לי
כשנכנסת
.
לא
באמת
חשבת
שתוכלי
לחמוק
פנימה
בלי
שהוא
ישים
לב
?
הוא
אחד
מחיילי
'
הבת
השלישית
'-
השומרים
הכי
טובים
שכסף
יכול
לקנות
,
בתי
."
"
את
לא
חייבת
לנפנף
בזה
מולי
.
וברור
שאני
יודעת
,
אני
המלצתי
לך
לשכור
אותם
!"
"
באמת
?"
אמה
נראתה
מבולבלת
לרגע
. "
נכון
!
זאת
עשית
."
היא
לקחה
את
זרועה
של
אלודי
והתחילה
להוליך
אותה
לכיוון
האולם
הגדול
.
"
קדימה
,
נעדרת
מהנשף
זמן
רב
מספיק
.
איני
יודעת
כמה
זמן
היה
עובר
עד
שהיו
מוצאים
אותך
אם
אחיך
לא
היה
מודיע
לי
שנעלמת
."
אלודי
נחרה
.
"
ככה
את
מראה
הערכה
כלפי
הדאגה
של
אחיך
כלפייך
?"
"
אמא
,
לניארו
רק
מתחנף
אלייך
.
מאז
שהתחלת
לדבר
על
סידורי
הירושה
,
הוא
לא
מפסיק
לרוץ
בכל
פעם
שאת
נוקשת
באצבעות
."
אמה
לא
ענתה
.
היא
עצרה
משרת
חולף
והורתה
לו
לקחת
ממנה
את
הספרים
של
בתה
"
הסוררת
".
אלודי
הערימה
אותם
עליו
באי
רצון
,
וחשה
מדקרת
אשמה
כשראתה
את
הנער
הצנום
מתמודד
מול
משקלם
המלא
של
כל
כרכיו
של
דקארד
בנושא
"
הפילוסופיה
והמונרכיה
".
לפני
שהספיקה
לפצות
את
פיה
אמא
המשיכה
לגרור
אותה
לכיוון
הנשף
הרועש
ממנו
ניסתה
להתחמק
.
"
אליאס
ראה
אותך
חוזרת
לכיוון
האחוזה
,
לא
יוצאת
.
אני
בטוחה
שלא
היית
מבזבזת
הזדמנות
להימלט
מאיתנו
רק
כי
שכחת
איזה
ספר
מאובק
או
שניים
."
אלודי
נשמה
עמוק
.
"
חזרתי
כי
ראיתי
חתול
שחור
."
אמה
נעצרה
בדיוק
לפני
הכניסה
לאולם
הגדול
.
"
את
ראית
מה
?"
"
חתול
שחור
.
חששתי
שהוא
יתקוף
אותי
או
יטיל
עליי
קללה
,
אז
חזרתי
."
אמה
התחילה
להתנשם
במהירות
.
"
זה
בסדר
…
זה
בסדר
…
אנחנו
נלך
לדודה
נמיאלה
.
היא
תדע
מה
לעשות
."
אלודי
החניקה
אנחה
ונתנה
לאמה
להכניס
אותה
לאולם
.
—
"
התחש
הזקן
הזה
לא
לומד
,
ג
'
ון
?"
שאלה
ברי
בחיוך
.
"
הם
לא
מבינים
שאסור
להם
להתעסק
איתנו
.
כל
מי
שמנסה
לעשות
לנו
צרות
–
חוטף
."
ענה
ג
'
ון
והצמיד
את
אגרופו
לכף
ידו
.
מאחוריהם
,
זאביד
הניד
בראשו
בחוסר
אונים
.
הם
התגנבו
לכיוון
ביתו
של
מאטין
הזקן
.
השלושה
יצאו
בשעת
לילה
מאוחרת
,
בלי
עששיות
ולא
על
הדרך
הראשית
.
זאביד
הבין
את
הצורך
בחשאיות
,
אבל
עדיין
פחד
ללכת
כך
באפלה
.
ברי
סיירה
מלפנים
לוודא
שלא
יתקלו
באף
אחד
,
וג
'
ון
הוביל
בידו
את
זאביד
החרד
.
החלון
בצד
הצפוני
של
ביתו
של
ראש
הכפר
עדיין
היה
שבור
מביקורם
הקודם
במקום
–
זאביד
ניחש
שלמאטין
הזקן
לא
היה
כסף
לשלם
על
התיקון
.
ברי
חייכה
והשתחלה
פנימה
בזריזות
,
אחיה
הגדול
מיד
מאחוריה
.
זאביד
הסתכל
סביב
,
וקפא
כאשר
זיהה
דמות
בחשכה
.
הוא
זיהה
את
יאלאי
באור
העששית
שלה
,
בתו
של
האופה
.
היא
בנתה
בו
לרגע
קט
,
ואז
הפנתה
את
מבטה
והלכה
.
זאביד
הבין
אותה
–
כאשר
אחיה
הגדול
צחק
על
דאריה
,
ברי
שברה
את
ידו
.
זו
הייתה
דרכה
של
משפחת
אולבק
.
"
שמור
על
השקט
,
אידיוט
!"
לחש
ג
'
ון
כאשר
זאביד
מעד
בעודו
מטפס
פנימה
.
"
סליחה
."
השלושה
צעדו
בזהירות
לעבר
גרם
המדרגות
העתיק
.
ברי
עלתה
ראשונה
,
תוך
כדי
שהיא
מוודאת
שמשקלה
לא
יגרום
למדרגות
לחרוק
.
השניים
האחרים
הצטרפו
אליה
אל
מול
הדלת
שניצבה
מימין
למדרגות
–
חדר
השינה
.
ברי
החוותה
בראשה
וג
'
ון
התנגש
בכתפו
בדלת
.
זאביד
צרח
אך
למזלו
זה
לא
שינה
דבר
–
מאטין
הזקן
כבר
היה
ער
,
והביט
ממיטתו
לעבר
ג
'
ון
וברי
.
הייתה
חבורה
סגולה
מתחת
לעינו
השמאלית
.
"
כבר
חזרתם
?
לא
באתם
רק
שבוע
שעבר
?"
"
אנחנו
יודעים
על
הטריק
שרצית
לעשות
לנו
."
אמרה
ברי
.
"
תכננת
להוריד
לנו
את
מכסת
הכבשים
,
שועל
זקן
שכמותך
?
יש
לך
מזל
שאמא
מצאה
את
'
הטעות
'
שהכנסת
בחוזה
המחודש
."
הוסיף
ג
'
ון
.
האיש
הזקן
חייך
.
"
ליני
ראתה
את
זה
?
חא
!
אני
לא
מופתע
.
הגיוני
שיהיה
לה
כישרון
לדברים
האלה
."
"
מה
אתה
מנסה
לרמוז
,
חתיכת
דשן
?"
שאלה
ברי
ועיניה
הצטמצמו
.
מאטין
הזדקף
למחצה
במיטתו
. "
אתם
בוודאי
יודעים
מה
אומרים
עליה
?
רוקחת
העשבים
מהחווה
הרחוקה
,
שמתווכחת
עם
כוהנים
וכל
מי
שהיא
מטפלת
בו
מחלים
באורך
פלא
?"
הוא
רכן
לעבריהם
ולחש
כממתיק
סוד
.
"
אומרים
שהיא
מכשפה
."
זאביד
התכווץ
כאשר
ג
'
ון
החטיף
לאיש
הזקן
סטירה
מצלצלת
,
וברי
לקחה
בקבוקון
בושם
מצד
המיטה
וניפצה
אותו
על
פניו
.
תוך
כדי
שמאטין
זעק
בכאב
,
ג
'
ון
הסתובב
אל
אחיו
הקטן
.
"
קדימה
.
גם
אתה
צריך
להשתתף
."
ג
'
ון
וברי
סרו
הצידה
.
מאטין
הזקן
קילל
וניגב
את
פניו
בשמיכה
.
כשסיים
הוא
ראה
נער
רועד
נעמד
מולו
לבדו
.
"
הבאתם
את
הילד
איתכם
?
חא
!
אתם
בוודאי
חושבים
שאני
באמת
פתטי
."
"
קדימה
,
זאביד
.
שמעת
מה
הוא
אמר
על
אמא
–
צריך
לנקום
בו
!"
עודדה
ברי
.
לידה
ג
'
ון
התכופף
והתחיל
לעקם
חלק
רופף
מרצפת
העץ
.
כעבור
כמה
רגעים
הוא
הצליח
לעקור
חתיכה
מהקורה
השבורה
והחזיק
אותו
מולו
.
"
אתה
שמעת
מה
הממזר
עשה
לנו
.
ככה
זה
כולם
!
אם
אתה
תראה
להם
שאתה
חלש
,
הם
ירמסו
אותך
ויקחו
מה
שהם
רוצים
.
האיש
הזה
מנסה
לשדוד
אותנו
על
בסיס
יום
יומי
.
טפל
בו
."
זאביד
לקח
את
פיסת
העץ
והתחיל
לרעוד
.
הוא
ראה
את
החבורה
החדשה
שהותירה
הסטירה
של
אחיו
,
בגוונים
שונים
מהחבורה
הקודמת
.
את
השריטות
והדם
על
פניו
.
הוא
ראה
איש
זקן
שלא
יכל
ללכת
,
ששכניו
וודאי
ביקרו
אותו
פעם
ביום
כדי
לוודא
שהוא
בסדר
.
הוא
ראה
את
הפחד
שהוא
התאמץ
להסתיר
מאחורי
המבט
המתריס
הזה
.
זה
לא
היה
נכון
.
זאביד
לא
יכל
לעשות
את
זה
.
"
עשה
זאת
,
זאביד
!"
צעקה
ברי
.
"
זאביד
!"
צעק
ג
'
ון
.
"
גמור
עם
זה
כבר
!"
צעק
מאטין
.
"
אההה
!"
זאביד
צווח
ועצם
את
עיניו
כאשר
הנחית
את
הקורה
השבורה
.
בשם
הבן
האחד
,
הוא
יכל
להרגיש
את
העצמות
מתפצחות
תחתיו
.
את
נשימתו
המחרחרת
של
האיש
הזקן
.
זאביד
שמט
את
הקורה
ורץ
לפני
שייאלץ
לחזות
בפניו
של
הזקן
חסר
האונים
שתקף
.
הוא
נתקל
בחפצים
בדרכו
החוצה
,
רץ
בעיוורון
לעבר
החלון
ונפל
דרכו
החוצה
.
הוא
קם
והתחיל
שוב
לרוץ
,
לרוץ
עד
שלא
יכל
לרוץ
יותר
.
הוא
התיישב
בעייפות
וכבש
את
פניו
בידיו
.
הן
היו
חלקלקות
.
הוא
הביט
בהן
.
למרות
אור
הירח
הקלוש
,
הוא
הצליח
לראות
את
הדם
.
זאביד
טמן
את
ראשו
בידיו
ובכה
,
דמעות
שקופות
–
אדומות
שהכתימו
את
השלג
.
—
אולם
הנשפים
היה
מואר
באור
יקרות
,
מחומם
היטב
ורועש
להחריד
.
אצילים
זקנים
,
מנופחים
מרוב
חשיבות
עצמית
ומזון
משובח
,
ברברו
לכל
עבר
כאילו
היה
מי
שרצה
לשמוע
אותם
ולא
את
הכסף
שלהם
.
אמה
גררה
אותה
לעבר
ארבעת
מושבי
הכבוד
בראש
השולחן
–
אחד
לאחיה
מדושן
העונג
,
אחד
לאמה
,
אחד
לה
והכיסא
המפואר
ביותר
–
הכס
של
דודה
נמיאלה
.
היא
הייתה
אישה
מרשימה
–
גבוהה
,
שיערה
האדמוני
קלוע
בכמה
צמות
והיא
נשאה
את
עצמה
בביטחון
רב
.
אם
היא
לא
הייתה
מכירה
את
האישה
מילדות
,
היא
הייתה
חושבת
שהיא
אצילה
אמיתית
.
נמיאלה
קמה
לעברה
וחיבקה
אותה
.
"
ילדתי
היקרה
!
עכשיו
כשהגעת
,
אפשר
להתחיל
."
היא
מחאה
כף
,
וצבא
קטן
של
משרתים
זינק
מדלתות
המטבח
עם
הררים
של
בשרים
,
תפוחי
אדמה
בשמנת
וירקות
בתנור
.
האם
היא
הריחה
כמהין
ביניהם
?
נמיאלה
באמת
הגזימה
.
המשרתים
הביאו
את
המזון
לשולחן
,
והאורחים
הסתערו
עליו
ברעבתנות
.
לפי
המסורת
,
הארוחה
לא
התחילה
באמת
עד
שהוגשה
המנה
העיקרית
,
לכן
אלודי
לא
איחרה
.
טכנית
.
"
הבה
נדון
בבעיית
האיחורים
שלך
,
ילדתי
.
היא
ממש
לא
מקובלת
עליי
."
לחשה
דודתה
בעודן
מתיישבות
.
אמה
הביטה
מהצד
בדאגה
.
"
איזו
מטרה
נוכחותי
משרתת
כאן
,
מלבד
להיות
יהלום
נוסף
על
הענק
שלצווארך
?"
נמיאלה
הזעיפה
פנים
.
"
מתחיל
להימאס
לי
מהגישה
שלך
,
ילדתי
.
את
אולי
לא
אוהבת
את
מה
שעשיתי
עם
המשפחה
הזו
,
אבל
את
תתייחסי
אליי
בכבוד
."
אלודי
הישירה
מבט
לעיניה
של
נמיאלה
–
משימה
לא
פשוטה
כלל
.
עיניה
הכחולות
נראו
כמו
סערות
מתערבלות
,
שהייתה
להן
נטייה
להשיג
לה
כל
מה
שרצתה
.
למרות
זאת
היא
המשיכה
.
"
מה
שעשינו
,
דודתי
,
לא
כל
כך
מרשים
.
את
רוב
החפירות
באילן
היוחסין
אני
ביצעתי
,
ובמקרה
התמזל
מזלנו
למצוא
קשר
דם
למונרך
מיקהאיל
."
נמיאלה
תפסה
את
פרק
ידה
בחוזקה
.
"
הפכתי
אותנו
לעשירות
,
אלודי
.
אני
בספק
אם
את
עוד
זוכרת
את
שנות
העוני
שלנו
."
"
וכיצד
אנחנו
מנצלות
את
העושר
שלנו
?
אנחנו
מארחות
נשפים
.
אנחנו
משתמשות
בהשפעה
שלנו
כדי
להטיל
מיסים
. '
האצילים
המקומיים
נהגו
בנהתנות
ובזבזנות
,
עד
שנכבשו
על
ידי
המונרכיה
.'
אנחנו
בדיוק
כמותם
."
נמיאלה
צמצמה
את
עיניה
.
"
ציטטת
את
'
ההיסטוריה
של
קטאריס
',
של
פאדריג
שינובאן
?"
עיניה
של
אלודי
נפערו
.
"
איך
ידעת
?"
דודתה
נחרה
.
"
אני
קוראת
מדי
פעם
.
יש
לי
מעמד
לשמר
.
משהו
שאת
צריכה
להפנים
.
בכל
מקרה
,
שאלתי
היא
זו
–
את
יודעת
כמה
עלה
לנו
העותק
של
הספר
הזה
?"
אלודי
קפאה
לרגע
,
ואז
הנידה
בראשה
.
"
שלוש
מאות
דרכמות
.
שלוש
מאות
.
לפני
שגרמתי
לנו
להתעשר
,
קלנתה
לא
הייתה
רואה
שלוש
מאות
דרכמות
בחודש
."
אמה
התכווצה
כששמה
הוזכר
בשיחה
.
היא
לא
אהבה
להתעמת
עם
אחותה
.
"
התחביב
הקטן
שלך
הוא
יקר
,
ילדתי
.
צריך
לממן
אותו
איכשהו
.
אז
אל
תתנשאי
מעליי
,
כשכל
מה
שאני
עושה
זה
לנסות
לשמור
על
המשפחה
הזו
."
אלודי
הרכינה
את
ראשה
.
משרתת
ניגשה
לנמיאלה
ולחשה
משהו
באוזנה
.
היא
הנהנה
והמשרתת
הלכה
לכיוונה
של
משפחת
טריס
–
ולכיוון
בנם
הבכור
.
אלודי
נאנחה
וטמנה
את
ראשה
בידיה
.
"
בשם
הבן
האחד
,
אני
לא
יכולה
להתמודד
עם
זה
עכשיו
."
נמיאלה
הרימה
גבה
.
"
ילדתי
,
הרגע
דיברנו
על
החשיבות
של
שימור
המעמד
שלנו
.
הוא
מממן
את
כל
הספרים
הקטנים
שלך
."
היא
הרימה
כוס
יין
אדום
והוסיפה
"
ממתי
את
משתמשת
בשמו
של
הבן
האחד
?
חשבתי
שאת
מתכחשת
לקיומו
."
"
אני
לא
מתכחשת
לקיומו
,
דודה
,
רק
לאלוהותו
."
היא
נאנחה
כשראתה
את
ורנון
טריס
,
נער
גמלוני
בעל
אישיות
של
דלעת
,
מחייך
לעברה
מעבר
לשולחן
.
"
המונרכית
הראשונה
רצתה
לבסס
את
שלטונה
,
אז
היא
האדירה
את
מותו
של
בנה
בקרב
כקדוש
מעונה
.
אין
לו
שום
קשר
לאלוהות
."
אלודי
היססה
.
"
אבל
אני
מניחה
שיש
הרגלים
שמוטמעים
בנו
עמוק
.
ראיתי
חתול
שחור
היום
,
אז
נבהלתי
."
נמיאלה
קפאה
לרגע
.
ואז
המשיכה
לחתוך
את
הסטייק
שלה
כאילו
דבר
לא
קרה
.
"
מישהו
ראה
אותך
?"
"
לא
."
"
מעולה
.
שמרי
זאת
בסוד
.
אי
אפשר
לדעת
איזה
נזק
זה
יגרום
למעמד
שלנו
."
אלודי
גלגלה
עיניים
.
"
הם
לא
אמורים
להיות
שונים
מחתולים
רגילים
,
דודה
.
כל
המחקרים
אומרים
שהאמונה
הפגאנית
הזו
היא
בגדר
שמועה
."
"
אז
למה
פחדת
?"
אלודי
לא
אמרה
מילה
.
נמיאלה
משכה
בכתפיה
ואמרה
"
ובכן
,
תוכלי
לשלב
עובדות
משעממות
רבות
מסוג
זה
בחתונה
שלך
ושל
ורנון
."
"
מה
?"
התפרצה
אלודי
.
כל
הראשים
הופנו
אליה
,
אך
לא
היה
לה
אכפת
.
קלנתה
עשתה
כמיטב
יכולתה
להסב
את
תשומת
ליבם
למנה
חדשה
של
דגי
חרב
אפוים
–
המנות
פשוט
המשיכו
להגיע
.
"
או
עם
מאטרים
,
או
הבן
של
ויינראט
או
של
וטלין
או
אפילו
הבת
של
פיניגן
.
אני
לא
אבחר
בשבילך
שידוך
,
אבל
אישה
במעמדך
צריכה
להיות
נשואה
."
אלודי
נאנחה
.
"
כולם
ראשי
כרוב
שמתעבים
כל
סוג
של
עבודה
או
למידה
."
נמיאלה
הסתכלה
שוב
בעיניה
.
"
אני
לא
מוכנה
להתפשר
בנושא
הזה
.
המשימה
שלך
היא
להיכנס
מתחת
לחופה
,
והיא
הולכת
להיות
בראש
מענייניך
לזמן
הקרוב
.
הבהרתי
את
עצמי
?"
אלודי
הנהנה
בצער
.
—
זאביד
בהה
בשלג
.
עבר
חודש
מאז
ביקורו
אצל
מאטין
הזקן
.
ג
'
ון
וברי
הכריחו
אותו
לבקר
גם
בבתים
אחרים
–
אנשים
שניסו
לרמות
או
לעשוק
אותם
.
הוא
החזיק
מעמד
,
אם
כי
הוא
סירב
להשתתף
.
הם
ביקרו
גם
אצל
מאטין
הזקן
–
ביקורים
שהוא
סירב
להיות
חלק
מהם
.
הזיכרונות
סירבו
להרפות
ממנו
.
משקל
הקורה
בידיו
.
קולות
הריסוק
של
פניו
הזקנות
של
מאטין
.
האימה
שכילתה
אותו
.
הוא
רק
רצה
לצייר
.
איך
אדם
כה
נורא
יוכל
אי
פעם
לצייר
משהו
יפה
?
"
זאביד
."
הוא
שמע
קול
מוכר
קורא
לו
.
אחד
שהוא
לא
היה
צריך
להתכווץ
כששמע
אותו
.
הוא
הפנה
את
ראשו
.
"
אנדר
?"
אחיו
הגדול
התקרב
לעברו
.
הוא
היה
איש
צנום
עם
פנים
קרות
,
אבל
הוא
היה
האח
האהוב
עליו
.
זאביד
קם
בפתאומיות
.
"
פספסתי
תורנות
,
נכון
?
אני
מצטער
!
אני
אדאג
לרעות
את
הכבשים
כמו
שצריך
ו
-"
"
לא
תורך
,
זאביד
!
למעשה
זה
תורי
.
התחלפתי
עם
שאריה
כדי
לבוא
לדבר
איתך
."
"
אה
."
המתח
בקולו
של
זאביד
לא
נעלם
.
"
מה
רצית
?"
"
שב
איתי
."
ביקש
אנדר
והתיישב
בצל
העץ
המושלג
.
זאביד
התיישב
לידו
בזהירות
.
"
מה
מטריד
אותך
,
אחי
?"
שאל
אנדר
בלי
להסתכל
עליו
.
"
אלו
..
אלו
עסקי
המשפחה
,
אנדר
.
אנחנו
עושים
דברים
נוראים
כל
כך
.
איך
אתה
חי
עם
זה
?"
אחיו
נאנח
.
"
אני
מבין
את
הסיטואציה
אליה
נקלעו
.
ראינו
פעם
אחת
ששימוש
בכוח
לפתור
בעיות
עובד
,
אז
המשכנו
לעשות
את
זה
.
האחרים
בכפר
רואים
אותנו
בתור
התוקפים
,
ותוקפים
בחזרה
.
וככה
המעגל
הזה
ממשיך
עד
שנהרוס
את
עצמנו
."
"
זה
נורא
!"
אנדר
הנהן
.
"
אני
לא
יודע
איך
אני
אמשיך
להיות
חלק
מזה
."
"
אז
אל
."
זאביד
פנה
להביט
בפניו
של
אחיו
.
היה
קשה
לדעת
מתי
הוא
מתבדח
.
"
אני
לא
יכול
פשוט
להתעלם
מזה
.
אני
חי
איתכם
,
עם
כל
הבלגן
והזוהמה
."
"
אתה
לא
חייב
.
אתה
יכול
לעזוב
."
"
אני
לא
אנטוש
את
המשפחה
שלי
."
אחיו
הביט
בעיניו
.
לא
היה
שום
רגש
בעיניו
כשדיבר
.
"
אנחנו
משפחה
של
דפוקים
,
זאביד
.
אבא
רק
מתעלל
בכולם
,
מאקו
ושאריה
כבר
הושחתו
ממנו
וג
'
ון
וברי
הם
פושעים
.
היחידים
ששפויים
פה
הם
אמא
,
דאריה
ואתה
."
"
אני
נראה
לך
שפוי
?"
אנדר
עשה
משהו
שזאביד
לא
ראה
אותו
עושה
כבר
שנים
–
הוא
חייך
.
"
בוודאי
.
רק
אדם
שפוי
ירגיש
רע
להיות
חלק
ממה
שקורה
במשפחה
הזו
.
אני
כבר
לא
מרגיש
את
הכאב
.
אני
מניח
שזה
אומר
שגם
אני
לא
שפוי
."
אנדר
הצביע
על
חזהו
של
זאביד
.
"
יש
בך
משהו
,
אח
קטן
.
רגש
אמיתי
,
שיוכל
להתפתח
לדברים
נפלאים
אם
תיתן
לו
."
"
כמו
ציור
."
אנדר
הנהן
.
"
לא
ציירתי
מאז
אותו
הלילה
.
בכל
פעם
שאני
מנסה
,
אני
–
אני
נזכר
.
בהכל
."
"
אני
מבין
.
קח
את
הזמן
,
אבל
אני
אשמח
שתחזור
לצייר
.
אני
בטוח
שגם
אמא
תשמח
–
הבטחת
לה
שתצייר
את
דאריה
,
נכון
?"
זאביד
חייך
.
"
אני
אשתדל
."
אנדר
קם
והתחיל
ללכת
חזרה
לכיוון
הבית
.
הוא
נעצר
אחרי
כמה
צעדים
,
כשהבחין
שזאביד
לא
בא
איתו
.
"
מה
קרה
?"
"
אני
כבר
מגיע
."
אמר
זאביד
בהיסח
דעת
,
מבטו
מופנה
אל
השיחים
שלידו
. "
תתקדם
בלעדיי
."
אנדר
הנהן
הולך
משם
.
זאביד
המשיך
להסתכל
אל
השיחים
.
הוא
ראה
משהו
ביניהם
.
חתול
שחור
.
הוא
היה
אמור
להיבהל
.
החתול
היה
מפלצת
.
אבל
זה
גם
מה
שהוא
הפך
להיות
,
אחרי
מה
שהוא
עשה
למאטין
הזקן
–
אולי
כולם
מפלצות
.
—
אלודי
הרגישה
כלואה
.
כל
ימיה
היו
גדושים
בפגישות
עם
מחזרים
ומחזרות
שונים
אותם
שידכה
לה
דודתה
.
כולם
היו
אותו
דבר
–
הם
העמידו
פנים
שהם
התעניינו
בה
,
ניסו
לברר
באגביות
מזויפת
מה
הנדוניה
אותה
היא
מציעה
ואז
התאכזבו
כאשר
היא
התחילה
לדבר
.
למען
האמת
היא
אפילו
ריחמה
עליהם
–
כמה
מהם
לא
נראו
מעוניינים
בכלל
,
ואפילו
אלו
שבאמת
התעניינו
בה
נתקלו
בעוקצנות
מצדה
ולא
הרבה
מעבר
.
היא
לא
הייתה
כלואה
באמת
–
לא
היו
שומרים
על
סף
דלתה
,
והיא
יכלה
לצאת
לעיר
לסידורים
.
לא
,
היא
הייתה
כלואה
על
ידי
מילותיה
של
דודתה
.
"
התחביב
הקטן
שלך
יקר
,
ילדתי
.
צריך
לממן
אותו
איכשהו
."
היא
צדקה
.
כל
מה
שאלודי
רצתה
היה
ללמוד
–
אך
היא
לא
יכלה
לעשות
זאת
בלי
העושר
של
דודתה
.
העושר
אותו
שנאה
.
העושר
אשר
היה
שייך
גם
לה
.
ולכן
היא
הייתה
לכודה
במעגל
של
תיעוב
עצמי
.
היא
התחילה
לעשות
מה
שכל
מלומדת
מתוסכלת
תעשה
כאשר
היא
נתקלת
במבוי
סתום
–
היא
התחילה
לשתות
.
אחרי
כמה
כוסות
יין
,
היא
יכלה
להתעלם
מהשנאה
שהיא
הפנתה
כלפי
עצמה
.
המראה
שלה
מדדה
במסדרונות
בשמלות
סמרטוטים
ישנות
,
שתויה
לחלוטין
,
הפך
להיות
נפוץ
מדי
.
נמיאלה
החלה
להורות
על
עוצר
בלילות
–
לא
מכיוון
שהוא
יעצור
אותה
,
אלא
מכיוון
שהוא
ימנע
מאחרים
לראות
אותה
במצב
הזה
.
"
ומתחת
לאור
הירח
הזה
,
השניים
התחילו
שוב
!"
היא
צעקה
למסדרון
הריק
.
בשלב
הזה
של
הלילה
היא
הרבתה
לצטט
את
דקארד
–
שהיה
קצת
רגשן
מדי
,
לדעתה
.
"
ומה
זה
אומר
לנו
על
ז
'
אן
לוק
ומאגולר
?!"
"
שהם
קיבלו
התחלה
חדשה
,
גבירתי
."
אלודי
נעצרה
.
היא
לא
ראתה
את
המשרת
ששטף
את
הרצפה
–
פלא
שהיא
לא
החליקה
.
היא
דשדשה
לעברו
.
"
אתה
הבחור
הנחמד
שעזר
לי
עם
הספרים
,
נכון
?"
הוא
הנהן
.
"
זה
אנוכי
!
השם
הוא
ג
'
ן
,
גבירתי
."
"
ואתה
קראת
מאמרים
של
דקארד
?"
"
אני
הצצתי
בספרים
שאמך
הורתה
לי
לקחת
,
גבירתי
."
הודה
בביישנות
.
"
ובכן
ג
'
ן
,
האם
אוכל
לעניין
אותך
בדיון
פילוסופי
בנושא
'
מדוע
דקארד
הוא
רומנטיקן
חסר
תקנה
?'"
ג
'
ן
גיחך
.
"
אשמח
,
גבירתי
.
הבה
ניתן
לך
משהו
לאכול
–
אלינר
ודאי
עדיין
במטבח
בשעה
הזו
."
היא
נתנה
לג
'
ן
להוביל
אותה
במטבח
,
ותוך
כדי
כבר
התחילה
לקטר
על
כל
מגרעותיו
של
הרולדסון
דקארד
כפילוסוף
,
כאב
ולבסוף
כבן
אנוש
.
"
אני
חושב
שכדאי
שנתחיל
מההתחלה
,
גבירתי
.
תוכלי
להציג
שוב
את
דעתך
?"
אלודי
נחרה
.
"
דעתי
היא
כזו
–
כל
המסר
מאחורי
הסיפור
של
ז
'
אן
לוק
ומאגולר
הוא
שאחרי
כל
הדברים
הנוראים
שהם
עשו
כמלכים
,
מגיעה
להם
התחלה
חדשה
."
ג
'
ן
הנהן
. "
זה
היופי
בעבודתו
–
למרות
שהיו
אנשים
נוראים
,
רואים
במהלך
הסיפור
כי
הם
משנים
את
עצמם
ומנסים
להיות
אנשים
טובים
יותר
.
את
לא
מאמינה
כי
אנשים
יכולים
להשתנות
?"
"
בוודאי
שכן
!
אנשים
הם
טובים
מיסודם
,
אלא
אם
כן
משחיתים
אותם
."
ג
'
ן
רכן
קדימה
.
"
אז
מה
הבעיה
,
גבירתי
?"
אלודי
חבטה
בשולחן
.
"
הבעיה
היא
שזה
לא
המסר
.
ז
'
אן
לוק
ומאגולר
היו
מלכים
,
ג
'
ן
!
זו
תעמולה
שנועדה
להעמיד
פנים
שהפשעים
של
המעמד
השולט
כלפי
נתיניו
הם
פשעים
שניתן
לסלוח
עליהם
."
ג
'
ן
הניד
בראשו
לשלילה
.
"
הם
לא
היו
רק
מלכים
,
גבירתי
.
לאורך
הסיפור
ראינו
שהם
היו
אנשים
.
הסיפור
האניש
מלכים
מהעבר
הרחוק
,
וגרם
לנו
לראות
שגם
הם
בני
אדם
.
את
לא
חושבת
שבני
האצולה
הם
גם
בני
אדם
?"
אלודי
היססה
.
"
הם
אנשים
עם
כל
כך
הרבה
כוח
.
והם
מנצלים
אותו
לרעה
.
הוא
לא
מגיע
להם
.
אנחנו
עושים
הכל
לא
נכון
."
"
הרבה
כוח
,
משמע
הרבה
הזדמנויות
לעשות
טעויות
.
אבל
גם
כמה
הזדמנויות
לעשות
דברים
נכון
."
"
ואם
…
אם
אני
אעשה
דברים
טובים
…
יהיה
מותר
לי
גם
לעשות
מה
שאני
אוהבת
?"
ג
'
ן
צחק
.
"
מותר
לך
?
גבירתי
,
את
אנושית
!
את
יכולה
לעשות
כל
מה
שאת
רוצה
לעשות
."
"
גם
אם
הם
לא
נאותים
למעמדי
?"
"
אפילו
אם
הם
לא
נאותים
למעמדך
.
כיצד
דקארד
סיים
את
הספר
שלו
?"
"
נמאס
לי
מחומות
,"
התחילה
לצוטט
. "
אני
מדמיין
עולם
בלי
עוד
חומות
.
לא
בין
ממלכות
,
לא
מחוץ
לבתים
ולא
בתוך
הלב
."
ג
'
ן
חייך
.
"
תרצי
שאקח
אותך
לחדרך
,
גבירתי
?"
"
תודה
לך
,
אבל
אני
חושבת
שאסתדר
."
אלודי
יצאה
–
בראש
צלול
יחסית
–
מהמטבח
.
ונעצרה
.
הוא
חזר
.
החתול
השחור
נעמד
מולה
,
והוא
–
התחכך
ברגלה
?
בעודה
עומדת
מולו
,
מבולבלת
,
הוא
התיישב
מולה
.
לאחר
התלבטות
קלה
,
היא
החליטה
להתעלם
ממנו
ולחזור
לחדרה
.
הוא
עקב
אחריה
,
אבל
לא
הלך
מאחורי
גבה
אלא
לצידה
.
האם
הוא
מלווה
אותה
?
הידיעה
שהוא
שם
הרגיעה
אותה
,
משום
מה
.
אחרי
הכל
,
הוא
בסך
הכל
היה
חיה
שסגדו
לה
כמשרתת
של
אלה
פגאנית
לפני
הקמת
המונרכיה
.
והאוזניים
שלו
היו
חמודות
.
—
משהו
רע
קרה
.
זאביד
הרגיש
את
זה
במבטיהם
של
אנשי
הכפר
האחרים
בדרכו
הביתה
עם
הצאן
.
הוא
הרגיש
את
זה
באי
הנוחות
ההולכת
והגוברת
של
הכבשים
שלו
.
הוא
ראה
את
זה
בממטר
השלג
הבלתי
פוסק
שצבע
את
האדמה
,
על
כל
גווניה
,
בלבן
אינסופי
.
הוא
הגיע
הביתה
.
וראה
את
אילסד
בוכה
.
הוא
החזיר
במהרה
את
הכבשים
למכלאות
שלהן
,
והתקרב
בזהירות
לאביו
.
הוא
לא
ראה
את
זאביד
עד
שהיה
ממש
מולו
.
הוא
קפץ
בבהלה
לפני
שזיהה
את
בנו
.
אז
הוא
הסתובב
וניגב
את
דמעותיו
בידיו
.
"
אילסד
–
אבא
,
מה
קרה
?"
"
הם
אסרו
אותה
.
הם
אסרו
את
ליני
."
עיניו
של
זאביד
נפערו
.
"
הם
אסרו
את
אמא
?
מי
זה
הם
?"
"
אנשי
העיר
המקוללת
הזו
מדרום
!
היא
תמיד
מכרה
להם
תרופות
וטיפלה
בכל
החולים
שלהם
,
וככה
הם
גומלים
לה
?!
בשריפה
על
המוקד
?"
נראה
שהמזג
הרגיל
של
אילסד
שב
אליו
.
הוא
רקע
ברגלו
בזעם
.
"
הם
מעיזים
לקרוא
לאשתי
מכשפה
?!"
זאביד
התכווץ
לשמע
המילה
הגסה
.
"
זה
לא
הכל
,
ילד
.
ליני
לקחה
את
דאריה
לעיר
איתה
,
שתלמד
את
המקצוע
.
עכשיו
גם
היא
נקלעה
בכל
הבלגן
הזה
."
זאביד
התנשם
.
דאריה
הקטנה
,
הילדה
שלא
הייתה
בריאה
באמת
מאז
שנולדה
,
אחת
האנשים
היחידים
שהמשפחה
כולה
אהבה
–
כלואה
?
"
מה
נעשה
?"
שאל
.
"
אני
אגיד
לך
בדיוק
מה
נעשה
."
באותו
הרגע
יצאו
מהדלת
ג
'
ון
וברי
–
כל
אחד
מהם
נושא
קלשון
.
מאחוריהם
יצאו
התאומים
עם
לפידים
,
ואנדר
דידה
מאחוריהם
עם
קלשון
משלו
.
"
אנחנו
הולכים
לצעוד
לעיר
הזאת
,
ולהכניס
למי
שאחראי
שם
קצת
שכל
בראש
!"
ברי
דקרה
קדימה
בקלשון
שלה
בהתלהבות
.
זאביד
החוויר
.
"
אתם
מטורפים
."
"
מה
אמרת
?"
שאל
אילסד
ורכן
מעל
בנו
.
"
אמרתי
שאתם
מטורפים
!
זה
לא
פיגוע
בודד
בלילה
!
אתם
הולכים
להתקיף
את
העיירה
השכנה
.
יש
לכם
מושג
כמה
אנשים
הולכים
להיפגע
?"
אילסד
ניסה
להחטיף
סטירה
לזאביד
,
אך
הוא
נע
הצידה
בזמן
והמשיך
לדבר
.
"
אתם
לא
יכולים
לפתור
כל
בעיה
באלימות
!
בשם
הבן
האחד
,
תנסו
לדבר
עם
מישהו
פעם
בחיים
שלכם
!
יש
להם
איזושהי
הוכחה
שהיא
מכשפה
?"
משפחתו
נראתה
לפתע
מעט
נבוכה
.
"
ראו
חתול
שחור
לידה
."
אמר
ג
'
ון
.
"
אתם
לא
רציניים
.
זה
הכל
?"
ברי
ניתרה
מרגל
לרגל
,
עיניה
דבוקות
לרצפה
.
אילסד
לקח
צעד
נוסף
לעבר
זאביד
.
הוא
התרחק
ממנו
.
"
בן
,
אתה
כבר
ראית
מספיק
כדי
לדעת
שאנשים
לא
מקשיבים
לקול
ההיגיון
.
הם
לא
יקשיבו
.
הדרך
היחידה
שאפשר
לדבר
היא
באמצעות
אלו
."
הוא
לקח
קלשון
נוסף
מג
'
ון
והרים
אותו
.
"
תצטרף
אלינו
."
"
לא
."
זאביד
שילב
את
זרועותיו
על
חזהו
.
"
אני
לא
אהיה
חלק
מהטירוף
הזה
."
אילסד
הניד
בראשו
.
ואז
משפחתו
יצאה
לדרך
.
אף
אחד
לא
הסתכל
עליו
–
אף
אחד
מלבד
אנדר
,
שהנהן
באישור
.
ואז
משפחתו
עזבה
והוא
נותר
לבד
.
הוא
נפל
על
ברכיו
והתחיל
להתנשם
במהירות
.
הוא
עשה
את
זה
.
הוא
התנגד
אליהם
.
אבל
מה
עכשיו
?
מה
יקרה
כשהם
יחזרו
?
זאביד
התחיל
להילחץ
ולהביט
סביבו
–
ואז
ראה
את
החתול
השחור
.
ממתין
לו
.
זאביד
בהה
ביצור
.
זה
לא
היה
צירוף
מקרים
,
הוא
בא
בשבילו
.
אבל
מה
מטרתו
?
החתול
הסתובב
לכיוון
ההפוך
,
ויצא
צפונה
.
זאביד
היה
מבולבל
.
ביתו
היה
המקום
הצפוני
ביותר
שהם
הכירו
–
מעבר
לו
היה
רק
יער
אפל
,
שהזהירו
אותו
מפניו
מאז
שהיה
ילד
.
לאחר
מבט
קצר
לאחור
,
זאביד
נכנס
פנימה
אחרי
החתול
.
—
"
אלודי
?!"
אלודי
נתפסה
בעודה
מנסה
לצאת
מהחלון
הדרומי
של
חדרה
.
רגל
כבר
הייתה
מחוץ
לפתח
,
נוגעת
בחבל
הארוך
שהכינה
מסדינים
ושמיכות
.
בתחתיתו
נח
שק
שמן
מלא
בזהב
.
"
ילדתי
,
מה
את
חושבת
שאת
עושה
?!"
נמיאלה
נראתה
זועמת
,
ואילו
על
אמה
ראתה
הבעה
שאלודי
לא
ראתה
על
פניה
מעולם
.
היא
חשה
נבגדת
.
"
יש
לך
פגישה
עם
אלזור
בעוד
עשר
דקות
,
את
לא
הולכת
לשום
מקום
!"
"
נמיאלה
,
היא
גנבה
מאיתנו
."
נמיאלה
פנתה
להביט
באחותה
.
קלנתה
לקחה
צעד
אחד
קדימה
.
"
למה
,
בתי
?
למה
את
זורקת
לפח
את
החיים
החדשים
שקיבלנו
?"
"
אני
לא
יכולה
לחיות
ככה
.
לא
יכולה
."
אמרה
אלודי
בצער
.
"
אני
שמחה
בשבילכן
שאתן
יכולות
לסעוד
ולשתות
על
כסף
דמים
של
המונרך
.
אבל
אני
לא
."
"
ומה
לגבי
התחביב
הקטן
שלך
?"
שאלה
נמיאלה
.
"
אני
בטוחה
שהיעלמותו
של
השק
החסר
מהכספת
שלי
הוא
מעשה
ידייך
.
את
לא
מתכוונת
לממן
אותו
באמצעות
הכסף
שלי
?
את
צבועה
."
אלודי
זעה
באי
נוחות
,
רגל
אחת
מחוץ
לחלון
.
"
הכסף
לא
בשבילי
."
היא
הסתכלה
מעבר
לחלון
,
וראתה
דמות
בברדס
לוקחת
את
השק
.
היא
נופפה
לה
לשלום
ונעלמה
לתוך
הלילה
.
אלודי
חייכה
ופנתה
שוב
למשפחתה
.
"
תרמתי
את
הכסף
לבית
יתומים
.
אני
לא
אגיד
לכם
איזה
כדי
שלא
תוכלי
לעשות
שום
תעלול
ולגנוב
אותו
בחזרה
."
"
מה
לגבי
הלימודים
שלך
?!"
שאלה
אמה
.
אלודי
הפסיקה
לחייך
.
"
אמך
צודקת
."
התערבה
נמיאלה
. "
שום
מוסד
השכלה
לא
יקבל
קבצנית
חסרת
שם
שהגיעה
במקרה
לסף
דלתם
.
מה
הייתה
התוכנית
שלך
להתקבל
ללימודים
,
בלי
השימוש
במעמד
אותו
את
מתעבת
?"
"
אני
לא
יודעת
."
אמרה
. "
אבל
אני
אמצא
דרך
ללמוד
בלעדיכם
."
ואז
היא
החזיקה
חזק
בחבל
המאולתר
שלה
,
והחליקה
במורד
האחוזה
אל
החופש
.
זה
כאב
.
היא
מעולם
לא
ניסתה
משהו
כזה
,
וידיה
נשרטו
מהחיכוך
עם
החבל
המאולתר
.
אבל
היא
הגיעה
בשלום
לאדמה
,
והתחיל
לרוץ
.
היא
לא
חשבה
על
הצעד
הבא
.
היא
רק
רצה
ורצה
עד
שהיא
הייתה
חייבת
לעצור
כדי
לנשום
.
היא
התקפלה
והתחילה
להתנשם
במהירות
.
היא
לא
חשבה
כל
כך
רחוק
,
מה
עכשיו
,
מה
היא
תעשה
עכשיו
?
היא
הרימה
את
ראשה
.
וראתה
חתול
שחור
מביט
בה
חזרה
.
היא
חייכה
.
החתול
התחיל
ללכת
דרומה
,
לכיוון
היער
שמאחורי
האחוזה
שלהם
.
היא
לא
ידעה
מה
מסתתר
מאחוריו
.
היא
עקבה
אחריו
ללא
היסוס
.
—
זאביד
עקב
אחרי
החתול
.
הוא
לא
ידע
כמה
זמן
עבר
,
אבל
הוא
לא
חש
עייפות
.
הוא
לא
חש
רעב
.
למרבה
הפלא
,
הוא
אפילו
לא
חש
בקור
.
כאשר
הסתכל
סביבו
,
הוא
ראה
שלא
היה
שלג
.
לבסוף
הם
הגיעו
לקרחת
יער
,
ומה
שהיה
במרכזה
גרם
לנשימתו
של
זאביד
להיעתק
.
במרכז
קרחת
היער
היה
אגם
עגול
באופן
מושלם
.
הוא
שיקף
את
הירח
המלא
,
אבל
באופן
כלשהו
הירח
השתקף
לרוחבו
ולאורכו
של
האגם
,
מה
שיצר
את
האשליה
של
אגם
בצבעה
של
הלבנה
.
זאביד
נפל
על
ברכיו
והעריך
את
המראה
.
"
זה
מה
שרצית
להראות
לי
כל
הזמן
הזה
?"
החתול
יילל
והתחכך
בידו
.
זאביד
ליטף
אותו
בהיסח
דעת
.
"
אני
חייב
לצייר
את
זה
!"
קרא
פתאום
ונעמד
בפתאומיות
. "
חייבת
להיות
פה
חתיכת
עץ
שבורה
,
ועם
קצת
שרף
אוכל
-"
הוא
פנה
שוב
לעבר
החתול
השחור
.
הוא
דחף
לעברו
בעדינות
פלטת
ציור
חדשה
וקנבס
ריק
.
המכחולים
היו
ברמה
מעולה
,
והצבע
היה
טרי
.
זאביד
הסתכל
בעיניו
הצהובות
של
החתול
.
"
אתה
עשית
את
זה
?"
החתול
יילל
בגאווה
וניפח
את
חזהו
.
זאביד
רכן
וליטף
את
ראשו
של
החתול
.
"
אין
לי
איך
להודות
לך
!"
החתול
רק
הנהן
והתיישב
לצידו
,
עיניו
הצהובות
מביטות
בקנבס
הציור
הריק
.
זאביד
הנהן
,
הרים
את
מכחוליו
והתחיל
לצייר
.
—
אלודי
עקבה
אחרי
החתול
.
היא
לא
ידעה
כמה
זמן
עבר
,
אבל
לא
היה
לה
אכפת
.
היא
הייתה
שרוית
אופוריה
ונחישות
.
היא
הצליחה
להשתחרר
,
סוף
כל
סוף
.
החתול
הוביל
אותה
לכיוון
קרחת
יער
,
שלמרבה
הפלא
לא
הייתה
מכוסה
בשלג
–
אולי
היה
מקור
מים
חמים
בסביבה
?
אז
היא
יצאה
מקו
העצים
ונשימתה
נעתקה
.
מולה
התפרש
אגם
כסוף
מתחת
לירח
מלא
.
זה
היה
המקום
היפה
ביותר
שראתה
מימיה
.
וזה
היה
גם
מקום
שהיא
זכרה
.
"
אני
קראתי
על
המקום
הזה
!"
צעקה
.
"
אני
קראתי
עליו
איפשהו
,
אגם
כסוף
,
אגם
כסוף
!
איפה
זה
היה
?
אם
רק
היו
לי
את
הספרים
שלי
איתי
-"
היא
השתתקה
כשחזרה
להביט
בחתול
השחור
.
ובספר
עב
הכרס
שעליו
הוא
ישב
.
היא
הושיטה
אליו
את
ידה
בחשש
,
כאילו
הוא
עלול
לחטוף
אותו
ממנה
.
החתול
השחור
רק
קפץ
הצידה
ונתן
לה
להרים
את
הספר
שחיפשה
.
"
מעשיות
האלים
הפגאנים
,
כרך
שלישי
."
היא
הלכה
במעגלים
ודיפדפה
עד
שהגיעה
העמוד
שחיפשה
.
"
אגם
כסף
–
ירח
.
אגם
שמופיע
רק
בליל
הירח
המלא
,
הוא
היה
אתר
קדוש
למאמינים
של
אלת
האהבה
."
אלודי
התיישבה
,
והחתול
השחור
מיד
התיישב
בחיקה
.
היא
המשיכה
לקרוא
.
"
פעם
בשנה
,
במקום
שיקיימו
עבורה
טקסים
,
האלה
לא
הייתה
נותנת
לאיש
להיכנס
.
היא
הייתה
שולחת
משרתים
אל
זוג
אנשים
חסרי
אהבה
,
מובילה
אותם
לכאן
ומעניקה
להם
את
מושא
אהבתם
.
לכן
משרתיה
,
זוג
החתולים
השחורים
,
הפכו
לסמל
עתיק
לאהבת
אמת
."
—
משתי
קצוות
האגם
,
מבטיהם
של
נער
ונערה
צעירים
נפגשו
.
הם
לא
הבחינו
אחד
בשני
קודם
לכן
.
הם
היו
רחוקים
מכדי
לראות
את
הסומק
שעלה
זה
על
פניו
של
זה
,
או
מכדי
לשמוע
את
הגרגורים
התואמים
של
זוג
החתולים
השחורים
.
מבטו
של
זאביד
חזר
לציוריו
,
אהבתו
האמיתית
.
מבטה
של
אלודי
הושפל
חזרה
לספר
ההיסטוריה
,
אהבתה
האמיתית
.
אבל
כאשר
השניים
הביטו
שוב
זה
בזה
מעבר
לאגם
הכסוף
,
הם
הרגישו
סוג
אחר
של
אהבת
אמת
.