חנות הצבעים*
אני גר סמוך לסָלֶרְנוֹ בעיירה הנקראת סֶטַרָה שבאיטליה, מקום הידוע בקולינריה המצוינת שלו ובמיוחד ברוטב האנשובי המיוצר על ידי תושבי המקום. כמו רוב המקומיים, אני עובד למחייתי כדייג, יורד לים בלילות, פורס רשת קטנה ומאיר את המים כדי למשוך את הדגים לכיווני, טכניקת דייג עתיקת יומין השונה אך ורק בהחלפת הלפיד במנורה המודרנית. אכן, מקצוע הדייג ורזיו עוברים מאב לבנו, וכתינוק שרצתי כדג בים על סירתו של אבי כמעט מהיום שבו נולדתי. וכך על סירות הדייגים נמסכה תערובת של אנשים בגילאים שונים מקטן שעדיין זוחל עד מזוקן מוכתם וחרוש קמטים.
כילד, הבנתי שהים הוא יצור בעל נשמה עצמאית ורוח פראית שלא ניתן לאלפו, או להתנגד לו, אלא יש להצטרף אליו וללכת בדרכו. לפעמים הוא ישן או נח כשעינו האחת פקוחה, אך מדי פעם משתולל מלא חימה וכועס על הרוח או על הגשם המנסה, ללא הצלחה, להשביע את צמאונו. חווינו לא מעט סכנות מהים הסוער, ואף על פי כן, לא חששנו מגליו הגבוהים או מזג האוויר שטלטל והרים את הסירה לגובה עשרות מטרים, אלא מהאפשרות שאנו כילדים ניחטף על ידי אלבטרוס או ציפור גדולה אחרת – אמונה טפלה שהוטבעה בנו על ידי המבוגרים. כיצד קרה שבכל יום ארבה לנו סכנה ממשית, ובכל זאת החרדה הגדולה הופיעה מהטפל, שהתרחש על פי האמונה בעבר הרחוק, לפני 100 שנים ויותר. העובדה שהחרדה מאמונה טפלה גברה על הפחד מהים, היא עדיין בגדר תעלומה בעיני. אך החשש היה כה בהיר ומוחשי, שאותי חטף דג.
אמנם מקרה זה אינו שכיח, ושכיחותו אף נמוכה מחטיפה על ידי ציפור, שכן להעלות על הדעת דג השוחה מתחת לפני המים, העולה לסירה וחוטף תינוק בפיו, קשה שבעתיים מציפור עפה הלוכדת את קורבנה בטפריה. הרי מקומו של הדג אינו באוויר, אז מהיכן נובעת השתוקקותו למקומה הטבעי של הציפור. הדבר היה כל כך לא רציונלי ונדיר, שהאמונה הטפלה המקורית יצרה תת-אמונה שלפיה, תינוקות שהצליחו להימלט מהדג, הם יחודיים בעולמם העשיר, העובר בין מציאות לבין דימיון והניזון מזו ומזה. כך האמנו אנו, הקטנטנים, אך האימה הופיעה גם בעיני המבוגרים כששיתפו אותנו באמונתם.
אף על פי שהייתי רק בן שלוש, אני עדיין זוכר את חטיפתי. המים הקרירים, הזרמים שעטפו את גופי כשירדתי למצולות, קשקשי הדגים שטעמו מעורי, אבל במיוחד זכורים לי הצבעים העזים שהגבירו את סקרנותי ואפשרו לי להמשיך לנשום מתחת לפני המים. הצבעים וגווניהם היו רבים כל כך וכל אחד מהם שיחק את תפקידו המיוחד. אלה שהכניסו בי אוויר היו כחולים ואלה שפלטו אותו נטו לכתום, הצהובים שמרו אותו בְּרֵאוֹתַי, והירוקים המריצו את זרימת דמי, הסגולים הקפיאו אותה, הוורוד הבהיר ציפה אותי בהגנה חלקה כשהתחככתי בסלע חד, והכהה יצר שכבה עבה לבל אדקר בקוצי הקיפוד או בעוקץ המדוזה. הדגים הקיפו אותי במחזוריות צבעונית והדורה, אך גם האצות, התמנונים, האלמוגים ועוד רבים שלא הכרתי השתתפו בחגיגה. בלט במיוחד סוסון הים שעוטר בצורה מרהיבה והואר בפנסים שהעניקו לו מראה קסום, בדומה לדרקון המופיע בתהלוכות חגיגיות של הקרנבל הסיני. כל צבע השפיע על האחר וביחד יצרו תזמורת צבעונית שבלטה במיוחד על הרקע הכחול השקוף של המים. תזמורת שלא ניגנה רק צבעים, אלא חגגה צלילים וקולות גבוהים ונמוכים שפרצו את המים או חדרו את התהום. נהניתי מגובה הסופרן והמצו-סופרן כשעלינו לכיוון פני הים אך גם מהבריטון ומהבס כשצללנו לקרקעית, וכל זה לווה בסגנונות קוליים ששיתפו בחגיגה כל תו מתווי גופי. לצד הפסנתר העדין והשקט שנשמע ברקע, הכינור והצ'לו שיצרו דרמטיות ורכות בו-זמנית, האקורדיון שהעניק חום במים הקרירים, היוקולילי שסיפק משב רוח מרענן, נוגנה חגיגת כלי נשיפה של חצוצרה וטרומבון שיצרו תחושה מלכותית ואווירה חלומית. כה עזה הייתה החוויה, עד כי חשתי את המדוזות צורבות את הצבעים בעורי והתמנון קיבע אותם לנקבובותי. אינני יודע כמה זמן נשארתי מתחת למים, אך יום אחד הופעתי על החוף. פניהם של האנשים הביעו תדהמה מהולה בפחד של מי שלפניו רוח רפאים. אין איש או אישה שידעו להסביר כיצד שרדתי, וכמובן לא היה מי שהאמין לסיפורי, ולמרבה הפלא אף הורי נותרו ספקנים.
המשכתי בחיי כאילו דבר לא קרה ובכל יום שמשי וצהבהב או לילה ירחי וצחור, הייתי מצטרף לאבי לדייג בסירה, אך רוחי נדדה למעמקים, אזורים שאליהם לא מגיעות קרני השמש, ואף על פי כן עשירים הם בצבעים. פעולות שנהגתי לעשות על הסירה באופן אוטומטי נשכחו, והתעלמתי מסדר וארגון שכל כך חשובים בים. ככל שחלף הזמן הפכתי לחסר מנוחה, ושהייה במקום אחד יותר מדקות ספורות היוו עבורי אתגר גדול. הייתי קופץ מהסירה, שוחה למרחק, צולל לעומק וחוזר. ראיתי צבעים ושמעתי קולות ולא ידעתי אם דמיוני מדבר אלי או אני חווה מציאות. השתניתי, ועל אף שמלומדי המקום והמומחים שמחוצה לו, הביעו את דעתם הנחרצת כי התופעות יחלפו עם הזמן, הן אפפו אותי והקצינו ככל שגדלתי, ולכן לא הופתעתי מכך, שתושבי המקום בחרו לשמור ממני מרחק. מיד לאחר פטירתו של אבי, כשהייתי בן 20, צבעתי את הסירה בירוק והמשכתי לדוג ולמכור את הדגיגים שצדתי בשוק, לקיומי היומיומי. השנים והניסיון הרב שצברתי הפכו אותי לבעל מקצוע יוצא מן הכלל, ואולם, אינני ידוע ככזה, שכן כמות הדגים שאותה הבאתי בכל בוקר למכירה בשוק הייתה קטנה. כשהעליתי ברשתי כמות נכבדה, שחררתי את היתר למים הכחולים הכהים, בדיוק מהאיזור הכסוף שממנו הם נאספו. מה שמכרתי אפשר לי לחיות את חיי בשלווה וללא מאמץ רב, כך שכל תשומת ליבי הופנתה לצבעים שהפכו להיות חלק משמעותי של חיי והיו לי למזור. חייכתי כשהדייגים כינו אותי "שקט כמו דג" או "צבעוני כאינדיאני", לא ערערתי על צבעוניותי, אך נוכחתי לדעת שהדגים אינם שקטים כלל, הם שרים, ולפעמים בקול רם מחריש אזנים, אלא שקולם אינו נשמע מחוץ למים, ממש כפי שקול בני אדם נשמע מעומעם במצולות.
אף על פי שכך נראה הדבר, מעולם לא חשתי בדידות, הייתי חלק מהים הגדול ששינה את גווניו בכל פעם שהבטתי בו. אך פחדתי, בכל פעם ששבה אלי החוויה ההיא, התערערתי, שוב לא ידעתי להבחין בין דמיון למציאות. נקלעתי למצב שבו עמד מולי קו שאסור שאחצה, הגבול שאותו אנשים מן השורה מכנים "נורמלי", הקו הזה הלך והתעבה, תפס מקום רחב יותר ודחק אותי למרחב שהלך והצטמצם. התקרבתי אליו והוא נחצה, וכשזה קרה גררתי עצמי בחזרה לצדו השני, וככל שחציתי את הגבול לעומקו כך קשה היה יותר לשוב. תחושות הסערה והטירוף שגררו אותי למעמקי הים לא הניחו לי, עד לרגע שבו החלטתי לעזוב את הכול ולנסות לשקם את עצמי הרחק משם במקום אחר, אולי ביבשת אחרת. נעלתי את הדלת הכחולה מאחורי ויצאתי אל מקום שבו אין לי עבר. מעולם לא יצאתי את איטליה, ובחירתי לא הייתה מודעת, אך קבעתי את מקום מגורי בסן פרנציסקו שבארה"ב בשכונה הסמוכה לגשר שער הזהב. בכל יום הייתי חוצה את הגשר בדרכי לרובע האיטלקי, לחנות הצבעים שבה עבדתי, מביט באוקיינוס הרחב, בבתים הוויקטוריאניים הצבעוניים, המשולבים בבניינים הגבוהים של עיר מודרנית, ברחובות העולים וגואים כגלים ופתלתלותם מושכת כמערבולת.
השנים חלפו, התבגרתי ושוקמתי.
באחד מהימים מצאתי עצמי יושב על אחד המצוקים בצדו המרוחק של הגשר, צופה בעניין בדייגים המטילים חכתם, מסתכל במה שהרוח עושה למים. מאחורי עמד ילד. לא הייתי צריך להביט, הרגשתי. ילדים אינם פוחדים להיות, עיניהם חודרות מבלי להתחשב, שתי נקודות נצרבו בגבי. הפניתי את ראשי לעברו, בידו אחז חכה קטנה, חייכתי. הוא פסע לכיווני וסיפר ששמו הוא נימון, הצביע על אחד הדייגים שעמדו על החוף, פרס את זרועו לצידו ובגאווה אמר "זהו אבי, הדייג הטוב ביותר עלי אדמות". המשכתי לשבת, מביט בנימון ששיחרר את הקרס, עטף אותו בפיתיון, השליך את חוט הניילון למים וחיכה. דקות ארוכות הבטתי במצוף ובעיני הילד שעקבו אחריו, בעוד הערב מפלס דרכו לתוך המים ומביא איתו רוח קרירה. חלפו שבועיים, ובטבעיות של ילד סיפר לי נימון, כמו היינו חברים ותיקים המכירים שנים רבות, על הדגים שהעלה בחכתו כשלא הייתי כאן. הוא התיישב לצידי ושאל אם אני רוצה שהוא ילמד אותי לדוג, ובפשטות ומבלי לחשוב על השאלה, עניתי "כן". בכל סוף שבוע נפגשנו נימון ואני לשיעור דייג, כשאביו מסוקרן מהחברות החדשה של ילדו הקטן, עם הזקן בעל הרעמה האדומה הזרוקה בגווני כסף. לא אחת הסביר לי נימון, שכדי לדוג נדרשים סבלנות, אורך רוח ושקט, ואין מקום לאכזבה אם החכה לא מעלה דגים כלל, שכן זהו סימן לכך שהתנועה שלנו לא התחברה עם המים. וכך למדתי בשקיקה, כתלמיד שקדן, כל מה שלימד אותי, עד שבאחד הימים נתן לי את חכתו ואמר "עכשיו תורך לדוג". ביראת כבוד אחזתי בחכה ובידיים מיומנות השלכתי את הקרס למים והמתנתי. ואז שאלתי את נימון אם הוא מרגיש את צבע הדגים והאם הוא שומע שדג סגול מתקרב לעברנו, והעברתי את החכה לידיו כדי שיחוש את מה שאני חשתי. כך, בכל יום, השלכנו את החכה פעם אחת בלבד כדי לדוג דג בצבע אחר, שהוחזר לאחר כבוד למים. מעולם לא שאפנו ליותר.
כילד, אני זוכר את הרעמה האדומה של האיטלקי, העטורה בפסי שיבה כסופים, ואת חולצתו הצבעונית, אותו דייג, זקן מיוחד שלימד אותי לדוג ברגישות, מתוך שקט, והקשבה לצבע. בילינו שעות, כשהחכה בידי תוך שאני מרגיש את הדגים עד שיכולתי לשמוע את שיחתם. את שמו לא הכרתי וגם לא שאלתי, כיניתי אותו "דייג איטלקי אינדיאני", לי זה הספיק, אבל חייו ויכולותיו סיקרנו אותי ולכן שאלתי את כל השאלות שעלו בדעתי. בדידותו העשירה שהוקרנה ממנו, לא הייתה מאיימת, וכילד היא זאת שמגנטה אותי אליו כשישב על המצוק בפעם הראשונה שבה ראיתי אותו. יום אחד הוא לא שב. שאלתי עליו בחנות הצבעים שבה עבד, אך איש לא ידע לאן נעלם. בצאתי מהחנות עמדה מולי להקת רחוב שניגנה את השיר "The rip tide" של להקת "Beirut" וכשמוזיקת כלי הנשיפה מתנגנת באזני המשכתי בחיפושים אחריו. אף על פי שלפעמים חשבתי שאני רואה אותו, הוא נעלם ולא הופיע יותר. כך מצאתי גם אני בדידות עשירה וצבעונית ומתוכה התחלתי לכתוב. באחד הימים כשחכתי במים, עלה בה דג כתום שהשלים לי חלקים אודותיו שאותם לא הכרתי, והחלטתי לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו של אותו דייג איטלקי.
סיפור זה הקראתי לנטע חברתנו האהובה על ערש דווי, שעות ספורות לפני שאיבדה את הכרתה.