״את שומעת? תפסיקי לצחוק עליי! אני רצינית, תקשיבי, אני נוסעת! בדוק, מה. זה חייב לומר משהו אחותי. מה קרה לך! מתי בחיים שמעת על מוּקוּקוּ?״
״אני כבר לא יודעת מה להגיד לך, את באמת מוזרה. אבל את לא תסעי״
״תמיד את חושבת שאני לא אעשה משהו״
״ותמיד את לא עושה״
״ממש. מה את משחקת אותה״
היא צוחקת ולוקחת שאכטה עמוקה.
״טוב סעי-סעי למוקוקו אחותי. מוּקוּקוּ, אה? מה זה זה. אני שרופה על הצליל: מו-קו-קו-מו-קוקו-מוקו-קו. כמה שעות אני אומר את זה וזה לא יימאס עליי? מוקוקו! שעות!״
אין על שאכטה והלופ שהיא מכניסה אותה אליו. אני מעשנת גם. וצוחקת. ומסיימת ואומרת: ״אבל תגידי, ברצינות רגע, כמה דברים עוד יקרו עד שתאמרי לי ״כן את מכשפה!״? ולא בציניות! ושתתלהבי מזה! מה הקטע שלך לפעמים? מציקה מה זה. כמה הוכחות את צריכה אחות״ אני אומרת לה, כי קצת בכל זאת בצחוק אולי, נראה לי, אבל גם בטוח ברצינות, נו מה. איזו מן הכחשה מוזרה ואיך את זה אפשר להסביר?
״ווואי איזו חופרת את נו, מה. כמה אפשר לומר לך? כן! אני חושבת שאת סופר מחוברת לעצמך באופן שזה גורם לך לחוש ממש דברים״
״תגידי את מסתלבטת עליי? את רואה שאת נאחסית חיים? למה את לא יכולה לאשר אותי מה נסגר איתך תגידי? את הבן אדם שבחרתי בכיתה א לספר לה דברים כאלה והנה אנחנו היום וכל בן אדם אחר שאספר לו את זה- ואת יודעת את זה טוב: או יאשפז אותי בכפייה או יעשה עליי ניסויים מדעיים עד סוף חיי יא מעצבנת״
״דרמות גאיה בע״מ התחלנו״
״דייייי. למה את לא לוקחת אותי ברצינות? ברצינות רגע, הפעם, נו, כי זה באמת יוצא מהרגיל! תודי בזה כבר!״
״תקשיבי: כן, כן, יא מוזרה. זה מוזר. טוב? מה את רוצה שאני אגיד לך, בואי גאיה אני אורזת נוסעות לקניה?״
*
אני יודעת שאני לא אסע מחר לקניה. למה מה אני, ארכיאולוגית, אוצרת עתיקות? מי אני? הדרכון שלי כאן, בבית. חיפשתי אותו. אז מה הקשר. בחייאת. מה הקשר. עצם הרומנטיות שטבועה בשם של המקצוע הזה עושה לי להקיא. לפני שבוע באיזו סדנת שירה מאוד רנדומלית; בחור צעיר הקריא שיר וכתב שם באחת השורות שהוא ארכיאולוג של ילדותו. זה הצחיק אותי. ואז שוב תקף אותי הדחף המכוער הזה לשתף את כולם במה שיש לי לומר, כי זה בטח כל כך חשוב, הכי חשוב. ושיתפתי, כן. לא הייתה לי ברירה, זה בגוף אמר לי שהוא חייב לדעת שזה מטומטם ועצם כתיבת שיר על הילדות שלו היא איזו ארכיאולוגיה של הילדות שלו ומה כבר יש לומר בזה. ושזה סתום. סתום ומטומטם. אמרתי את זה טיפה יותר בעדינות: שכדאי להוריד את זה כי זה די מובן מאליו. אף אחד לא הסכים איתי, אפילו המנחה לא הסכימה איתי הפעם באופן מאוד נחרץ. כולם התעלפו מהשורה הזו. אהבו איך שהיא מתגלגלת להם על הלשון. אני שונאת לשון. אני חושבת שכמעט בזתי להם, או לגמרי, מאוד. רציתי מיד לפתוח אינסטגרם ולאשרר לי בסטורי את הרגשות- לספר שכך וכך קרה ושהם חייבים כולם להסכים איתי, הרי מדובר בשורה איומה. אבל לא עשיתי את זה. הוא בחור חמוד מאוד, המשורר הצעיר מאוד. למה לי ככה לעשות. עכשיו קצת אשמה ואני מנציחה את הלופ בפעם המיליון, הנה אני כבר שונאת אותי: נזכרת שאני רעה ושאני לא יודעת אף-פעם כלום יותר טוב. ומי אישר לי בכלל לשאת איזו סמכות שמסוגלת לומר מה טוב. כמה פריווילגיות אני גונבת ומקבעת בי בלי לשאול. עוד. בלי לעצור. זה סימן, המוקוקו הזה. סימן שמשהו, שאני צריכה בטוח ועכשיו לעצור. בטוח זה נכון. למה אני לא מאמינה לעצמי. למה לא יכול להיות שיש משהו גדול יותר מסך כל המוח שלי? מה זה חוסר הכניעה-הצנעה-התקווה הזה. מה זה.
*
״את טסה בטיסה הקרובה, ב14:08?״
״אני לא טסה בטיסה של 20:16״
״מצחיקה את, אפשר לשבת?״
״שב נשמה זה לא שלי פה״ ובכל זאת מחייכת
הוא חמוד, וזוכרת בכל זאת שאף בן לא, אבל מחייכת. בא לי לשאול את עצמי למה לעזאזל אני פה אבל אני בולמת אותי בפתח המחשבה, אני הרי הבטחתי לסתום את הפה ולראות מה. ואולי, הנה? אם משהו אמור לקרות זה לגמרי יכול להיות עניין כזה.
״אז מה יש לך לחפש בקניה?״ הוא שואל אותי כשממקם את המזוודות שלו סביבנו. שתיים גדולות וטרולי. הוא לא חמוד, התבלבלתי, הוא חתיך. הוא גבוה ויש לו אף מאוד נוכח, טעם של כוח כזה.
״שמעת על מוקוקו? על הטבעת שנפלה?״
״שמעתי משהו. בואנה את ארכיאולוגית! ידעתי ששווה לשבת לידך״
״וואי, הכי לא, חיים. אני משוררת, מה הקשר״ אני כאילו צוחקת, אבל אני תמיד מתבאסת טון מתחת כשלא מזהים אותי, באה להם באיזו התגוננות קלה שלעולם תישאר בהם סתומה.
״הו! משוררת! אז את כן ארכיאולוגית; ארכיאולוגית של הנפש״ הוא אומר בחיוך מתוח. מתוח. זה פשוט בדיחה. ברצינות. בדיחה. אחד-אחד בדיחה. עלק זה מי שיביא לי עניין שיגרום לי להישאר כאן. מרוצה מעצמו אלוהים, איזה חיוך. האלה שנראים כזה טוב ואז מוציאים את המשפטים הדלוחים האלו מהפה, כאילו אחי, וואו, כן, אתה לגמרי כן עכשיו אמרת משהו שמתכנס לי אל נימי הנפש ממי ונוגע בי כמו שכלום לא נגע בי בחיים. מביך. כמובן שבמציאות אני מחייכת ואף שולחת מבט מרוצה שיעני ממש הצליח להתרשם מכל מנעדי העומקים השופעים שמולי.
״אפשר לומר שזה מדייק את העניין, יפה! אולי אתה בעצמך משורר?״ אני משקרת בכל מילה, כי זה לא מדייק וזה מטומטם, והוא לא משורר ואני לא חשבתי לרגע, בחיים לא. תמיד אני מכריחה לנהל כמה ערוצים במקביל. רגעים שקטים אסורים. נשארו שמונה דקות והן יעברו והוא יעלה על הטיסה וכדאי שתהיה סיבה רצינית יותר לא לעלות על שלי.
*
כמה זמן לא חלמתי והנה. זה היה אינטנס. לא כי אקשן, כי מה חלום עכשיו. מאוד מוחשי. המצאתי מקום: מוקוקו. מנסה להיזכר בהכל אבל יותר מתעסקת בעובדה שנפל עליי חלום. מה הקטע? הוויד הפסיק להשפיע? זה מה שחסר לי. שלא יונח לי לנוח. להעיר אותי לחשוב. אבל מה אם זה ככה עניין גדול? חלום שפרץ את כל המחסומים- אולי ברצינות היה ראוי לחלום? נו מה. אני אשטוף פנים ואתקשר ללין, לה יהיה מה לומר. אני חושבת שכדאי שאכתוב נקודות או משהו קודם, ואני כותבת אותן. אני קמה מאוד פיזית ופיפי ומצחצחת שיניים ושוטפת פנים וקרם שבחרתי לזכור דווקא היום למרוח, אולי ברוח תת המודע שמבקש להתפרץ ואני מבקשת לסתום. אני מכינה קפה וג׳וינט ומתקשרת ללין. היא מקללת אותי כי זה בוקר-בוקר, תשע ורבע בבוקר ואני צריכה לגרום לה להאמין שזה לא מקרה חירום ובכל זאת משהו ששווה להקשיב לו. היא סקפטית אבל אומרת שאתן לה חמש דקות להכין קפה והיא מתקשרת. היא מתקשרת אחרי רבע שעה ואני מתחילה בהקדמה על זה שהיא יודעת שאני לא חולמת כבר שנים ובלה בלה ואני מעשנת הרי בכוונה אז מה הקשר עכשיו אבל שתשמע איזה חלום מגניב, ממש סרט: אני במיטה שלי פה בבית, רגילה עם הפיג׳מה שלי הצהובה הקצרה, ואני מתעוררת כי יש לי טלפון ואני עונה ואומרים שזה משגרירות ישראל בקניה, ומחפשים אותי, את גאיה בן עליזה מישראל כי הדרכון שלי נמצא פה בלילה יחד עם עם חפץ בלתי מזוהה ששוקל חמש עשרה קילו. וזהו. כבר כשכתבתי את הפרטים הבנתי שזה רגע קטן מאוד ולא כל הדרמה הזו שהרמתי, אבל שאם כבר הרמתי, בטח בכל זאת כדאי לי לשכנע אותי שאכן יש דברים בגו, ועד שאדברר לה את זה בשיחה, בטח כבר יהיו עוד פרטים לספר שאמציא או אזכור. אבל זה לא. זה סך הכל זה וזהו זה. לין מיד התאבססה על המצלול השירי של זה, לא נתתי לה להתענג; אמרתי לה לעשות דחוף גוגל. אפילו לא אמרתי שהידיים שלי עסוקות, היא לא שאלה. תמיד אני אומרת לאחרים לעשות דברים שאני יכולה בעצמי. רק לין וגברים שרוצים לזיין אותי נענים לשטויות האלה. למה אני לא עושה לבד אם זה כל כך דחוף שלי? הם לא שואלים. היא עשתה, אמרה שמדובר בכפר אמיתי, ממש במפה והכל. בקניה. רציתי להיות מופתעת מאוד, אבל זה הגיוני שיש מוקוקו. אם לא היה מוקוקו היו צריכים להמציא מוקוקו גם ככה. אבל צבעים וקשרים! איזה מטורף? אני מתה על המוח השברירי הזה שלנו, איך מושפע מכל תזוזה בינונית; כמו ציר ערמונים מגרגיר מלח. מטורף איך ברגע, פתאום: בום, השתנו לי צבעי החלום. על כל הגנריות שלא עניינה בכלל עם שאר הפרטים השגורים, נזרקו פתאום מיליון גוונים סטריאוטיפים בכזו בהירות על כל פרטים מאוד דלים בחלום: צבעים כתומים מאוד של מלך האריות וכאלה. מהחלון, מהאור במנעול, בחורי ההסתלסלות בדרך לשפופרת הטלפון שהגבר הזר עם השרוול האדום מהשגרירות חייג אליי מתוכו.
*
״זוהי קריאה אחרונה לנוסעים לטיסה…״ זה כבר אולי הסאונד היחיד שאני שומעת. זה 19:02 ועוד לא נמצאה הסיבה שתשאיר אותי למרות שאשאר. לא לטיסה שלי קוראים בינתיים. זה מדהים כמה דהוי ושמוט כאן, כמה גולמיות מהונדסת שחוזרת על עצמה אצל כל אחת מהדמויות סביבי כבר בטח לפחות עשרים וחמש שנה. יש פה לא מעט אנשים, בטח חמישים או מאה. אני לא אספור עכשיו רק כדי לומר לי כל הכבוד. 50 או 100 זו שאלה גרועה מלכתחילה. ״אפשר לשבת?״ בחור לבן עם אפרו חום, נמוך, רזה מאוד, מטלטל את הממד הבהייתי-נטול-הזמן שלי. הוא יפה אין א ווי. אומרת לו כן ומסתכלת סביב, הכיסאות האפורים באולם ההמתנה אויישו להם ברעש שרק עכשיו מתחיל להשתחל לי לאוזניים. הרבה מאוד עקבים וגרירות באמפיות של גלגלי מזוודות שבורות או נשיאות שאינן מתורגלות בלהשאיר מזוודה יציב לאורך קו אחיד. ככה עקום בדיוק גררתי את שלי לכאן. הבחור המתולתל בא עם תיק גב וטרולי קטן. הוא לובש קפוצ׳ון כתום זוהר עם כובע שנופל לו שם מאחורה לא טוב, ג׳ינס, נעליים כאלה רגילות. חומות. ספורט או משהו. אני לא טובה בזיהוי נעליים בכל מקרה. הוא נראה קליל כזה, כמעט טבעי למקום, כאילו שהוא עובד פה או משהו. נוח לו כאן משום מה. בכל מקרה, קליל. ואם היה לו תיק גדול יותר הייתי חושבת שהוא נוסע לטיול כזה של יצורים לבנים שנוסעים להתנדב באפריקה. כאלה שמרוב שהם קלילים וטובים עם העולם והעולם טוב אליהם הם לא חושבים כאילו, כנראה. לא חושבים.
״אז מה אתה הולך לעשות בקניה?״
״עבודה״ הוא אומר לי, מסתובב כלפיי. הוא מתוק, יש לו עיניים חומות וגם קמטים וכל מיני חיתוכים אפורים. אולי הוא בגילי? מה, ככה אני נראית? ככה נראים אנשים שנראה בהם שהם בני שלושים? או שהוא בן ארבעים? אני לא טובה בזה. הרבה מאוד דברים.
״רגע תגידי, את גאיה?״
אני מצחקקת כמו שמבקשת הסצינה ועונה שכן, משערת מה יבוא אחריה ואכן:
״וואלה… ראיתי אותך, קפץ לי סרטון באינסטגרם לפני איזה חודש, אני עוקב, מגניב״
״דייי, איזה כיף! מגניב לגמרי״ (כמו שמחייבת הסצינה, שוב, אם לא הייתי צריכה לדפוק פרצוף מתחנחן הייתי שואלת אותו מה מעניין אותו יותר: השירים או הציצים שלי)
*
״גאיה תגידי מה את דפוקה?״
״מה למה?״
״נו מה יא מעצבנת בטח קראת את זה בלילה״
״את מה?״
״נו הנה גללתי קצת למטה תראי מה.. טוב תסתכלי בוואטסאפ, שלחתי לך״
זו כתבה בוואינט, עם התאריך של היום ״תופעה מדאיגה מהשמים: פסולת חלל נופלת בתדירות גוברת. טבעת מתכתית
בקוטר של כ-2.5 מטר ובמשקל של כ-500 ק״שק התרסקה ב30 לדצמבר 2024 בשטח הכפר מוקוקו״ זה מספיק לי. לא הבנתי. הכתבה פורסמה היום אחרי שחלמתי את זה אבל זה קרה כבר לפני שש עשרה יום?
״לא הבנתי לין, למה הכתבה פורסמה רק היום?״
״יש במקומות אחרים גם, בארץ מה9 לחודש ומאתר מוזר כזה ולא מוכר כבר מהשלישי לחודש, ושל הארץ זה בתשלום״ היא אומרת לי, מחכה לתגובה, אבל היא בטוח מבינה שלא הייתה לי גישה למידע הזה. איך אני שונאת את הפקפוק הזה. שלי, שלי. לא של לין. שלי. עכשיו אני לא יודעת. לא זוכרת. אולי נתקלתי? עד שבא עניין כזה אצטרך שוב להתכנס לַרגיל ולהעלים?
״תקשיבי אני אומרת לך שבחיים לא שמעתי על זה ולא קראתי על זה ואין לי חברים בקניה שיכתבו על זה בפייסבוק ופשוט לא! אני נשבעת לך לין שזה בא לי ככה״
״אולי אז יש לך משהו עם גלעד ירושלמי גאיה ולא עם קניה״
״מי זה עכשיו גלעד ירושלמי?״
״זה שכתב את הכתבה שפורסמה בטח בסביבות הזמן שעוד חלמת אותה״
״מה הקשר. מי זה? איך הוא נראה? חתיך?״
״ישר איך הוא נראה.״
״סתם נו יאללה סתמי. די לין נו. בואי איתי לקניה. בואי״
״אני נחנקת״
״נו לין!!!! אני אשלם עלייך!״
״אני מעדיפה לשלם לך ולא לבוא גאיה וגם את מה תעשי שם? עלק תסדרי לי בכפר עם אוּ-אוּ שם בדרום קניה. לא נושמת, באמא. מה את משחקת אותה. חיה בסרט ברמות.״ היא צוחקת. גם אני.
*
״ומה אתה עושה? מה זה ״עבודה״? אפשר לנחש?״ הוא עושה לי כזו תנועה עם יד ימין של יאללה, תני, וזה נראה קצת אאוט אוף קרקטר אבל אני בעצם לא מכירה את הקרקטר, ייט. ולפני שאני עונה הוא משחיל: ״זה לא מעניין כמו הדברים שאת עושה, כן?״
״שקרן! עכשיו זה בטוח מעניין. אבל חשבתי שאתה מהנדס של משהו בטח, בניין או כבישים, מהנדסים מהזן הצעיר שבסוף היום עושים שאכטה וחולמים חלומות על מבנים״
הוא מחייך ממש, אבל זה בהיר שטעיתי.
נעים כאן בצורות של ריחות אפויים שמתגנבים מבית הקפה מאחור. השיחה נוחה בוודאות לכל הצדדים, אפילו כשזה מרגיש לי בהכרח שאני בקונטרול והוא כאן.
״רחוק-רחוק. אני עיתונאי, בקטנה כזה עד לפני רגע אולי, עכשיו אני נוסע לסקר סוף סוף משהו גדול. פרסמתי כתבה קטנה בעניין לפני כמה ימים וכבר ביקשו עוד מזה, אנשים מפחדים״
״תקשיב לי טוב אם קוראים לך גלעד ירושלמי, אין אותי!״
״יא. כן. איך ידעת?״
״אין אני מכשפה אני ידעתי, אין!!!!״ אני קמה מהכיסא במהירות שיא, נעמדת מולו בדרמטיות ומתחילה לספר לו על החלום: על השיחה מהשגרירות, הכל. גלעד כל שניה בא להתפרץ לי לדברים והסברתי לו שאני חייבת שאלות אחר כך. שלא אאבד חוטים כי יש לי מלא והם ביד אחת, אז לאט לאט. באמצע השצף נחשף לי פלאשבק סאונדי מאוד. הקול הגברי הנמוך שדיבר עברית איטית ועייפה שהיה על הקו; איך הוא הוסיף שם בסוף שהוא לא יודע מי אני, אבל שזה מעניין מאוד שזה דווקא אני והעיתונאי. הקול שלו כמעט הצטחקק שמה, כאילו זה מצחיק. בודאי המוח מהתל בי. ככה זה נראה; זה קל מדי. מה פתאום נזכרתי שהוא אמר לי עיתונאי. זה לא מכשפות עניין כזה, זו כעבודה בעיניים של עצמי. איך שמסיימת הוא מנקה את קצות השפתיים בשתי אצבעות, ואומר לי שזה פסיכי לגמרי: ״תקשיבי, ברצינות, גאיה: שוק רציני מה שאת אומרת, רציני. תאמיני? גם אני חלמתי את זה. נשבע לך. מישהו אחר במערכת קיבל את הידיעה הזו כבר בשני לינואר! והוא התעכב והתעכב. עוד מתעכב. אני בדרך כלל כותב בכלל ביקורות מוזיקה. אין קשר. נשבע לך. קיצר, בלילה של בין החמישי לשישי לינואר אני חולם חלום כזה, ככה, כמו שלך, הכל, אולי בלי הגאיה. אולי הקול הזה בטלפון עם השרוול אמר לי מישהי מהאינסטגרם? אולי אמרו אתה והמשוררת? לא זוכר, אבל בול ככה, נשבע, והתעוררתי וגיגלתי מיד מוּקוּקוּ וזה היה מפתיע. סיפרתי את זה במערכת פחות או יותר וביקשתי לכתוב כתבה והם אמרו שהקצו את זה לגיא הטמבל שלא עשה עם זה כלום עדיין, אז הנה! ועכשיו, בואי, מה כתבה? זה מרגיש אישי יותר, לא? אני בן שלושים וחמש. רווק. אמרתי, מה, לא ניסע לחקור? ונתנו לי על חשבון המערכת- לחקור.״
״תקשיב גלעד אל תיסע. אל תיסע. עכשיו הבנתי.״
״מה הבנת?״
״נו מה, מה לי ולך? בחייאת גלעד. באיזה עולם אנחנו קשורים? מה פתאום שנינו כאן? אני הגעתי לכאן עם מחשבה שמשהו ישכנע אותי ללכת מכאן, לא לנסוע, כי ברור שזה לא קשור אליי לנסוע והנה. נשמע שזה לא קשור גם אליך.״
״אז מה הקשר?״
״אני אומרת לך, תסמוך עליי, זה בטח יתפוצץ שם או משהו. זו כנראה הייתה אזהרה. קריאה לאזהרה, כן! אל תיסע. איפה אתה גר?״ אני מניחה שאני לגמרי ממציאה, אבל אני חייבת לחשוב ככה.
״בירושלים. אבל לא, גאיה, כבר התחייבתי מהעבודה, מה הקשר אחרי ששכנעתי אותם שפתאום לא אלך? ואני רוצה גם. למה את לא רוצה?״
״לנסוע למקום שנפלה בו טבעת מהשמים ביחד עם הדרכון שלי והדרכון שלי בכלל כאן? מה הקשר״
״תקשיבי יכולים להיות לזה עוד הסברים במילא״
״נו אילו הסברים, נשמע?״
״פעם-פעם הייתה תוכנית בטלוויזיה ״חלום עליכם״, מכירה?״
״עלק מכירה! שלחתי חלומות שלי!״
״נו די מה!! היית אצל עוזי חיטמן?״
״לא, לא קיבלתי אפילו מכתב ״לא״ חזרה״
״אם שנינו היינו שולחים את החלום הזה…זה מה שרציתי לומר בעצם, את זוכרת איך היו שם לפעמים חלומות משותפים: לפעמים היו כמה אנשים עם בערך אותו חלום״ הוא מחייך קצת ואני הרבה, זה עושה לי אויר חם על הצוואר.
״יו יו כן נכון, כן. אשכרה. יאו אני זוכרת ממש כאילו שחשבתי בהווה של זה שזה לא הגיוני. איך זה הגיוני דבר כזה, בחייאת? בדוק זה היה מונפץ.״ אני מכירה שרד סייקוזיס, לא חקרתי את עניין החלומות מעבר לעוזי חיטמן, והוא לא קיבל אותי אז למה שאאמין לו? מבוים הכל.
״אבל עובדה, מה. היה את זה כמה פעמים שם, לא פעם אחת״
״אז נבסס את הדעה שלנו על סמך חלום עליכם מלפני מאתיים שנה?״
למה הוא מתעקש? למה אני? לא באמת נראה לי שיתפוצץ שם, בכלל. לא. אני אפילו לא מפחדת, רק צריכה סיבה לכל העניין הדבילי הזה. אולי סיבה חדשה למוח, אולי זו סקרנות החיווטים. אולי אני צריכה תוכן חדש לשירים. למרות שזה תוכן ברמת סטורי שצריך להעלם תוך עשרים וארבע שעות. גג. מה אני מבזבזת פה זמן. ככל שעוברים הרגעים זה ברור לי שלא אסע. מה הקשר. למה שאסע. מה לי ולטבעות מהשמים. נו מה. אם יגלו שזו הצעת נישואין ספציפית מאוד עבורי מממד אחר אז שיגידו להם שבכל מקרה אני לא רוצה. וזה גם ככה לא זה כי מה הקשר גלעד. חלומות משותפים עלק.
*
בבוקר המאוחר שלפני הצהריים המוקדמים, דקות לפני שהגז דלף והסיגריה הוצתה שם בבית של לין, היא הכינה לי נס על חלב, בתוספת חלב מרוכז בכוס ענקית עם קרח ושוקולד בצד.
״רגע אז מה הוא עשה בסוף?״ היא שואלת אותי
״עלה למטוס הטמבל הזה.״
״מה את רוצה ממנו לין, נשמע חמוד ברמות.״
״חמוד חמוד אבל סתום, נו. לא מקשיב לנבואות״
״נו תפסיקי גאיה עם השטויות האלה ועם הפה שלך את. שהוא לא מתפוצץ לו שם במוּקוּקוּ עכשיו.״