התשובה הארוכה

צעדיו של אָטוֹ בסוף היום היו כבדים. הוא עבר בין כיסי האור הבודדים שנותרו ממה שפעם היה מסדרון מואר היטב. פה ושם ריצדה נורה חלשה, נושמת את נשימותיה האחרונות בידיעה שאף אחד לא יטרח להחליף אותה בחדשה. כשהיה במרחק של כמה צעדים מדלת הכניסה, החיישן האוטומטי זיהה אותו. הדלת סבה על צירה בשקט משומן היטב, וקול נשי רגוע לחש בשתל שבאוזנו "ברוך הבא הביתה".

הוא נכנס פנימה וזרק את תיק הגב לכיוון הפרוזדור. התיק כמעט שנחת על הרצפה, אבל זרוע דקיקה נפרדה מהקיר וביצעה מספר תנועות מחושבות היטב כדי לתפוס את החפץ במעופו. הזרוע הביאה את התיק למתלה הקרוב וחזרה להשתלב בקיר.

"היי סירי!" אטו קרא וחייך. הוא השתעשע כל פעם מחדש מכך שבחר לקרוא לעוזרת הממוחשבת שלו על שם אותה תוכנה עתיקה. "שימי קצת מוזיקה, משהו קלאסי."

הרמקולים ברחבי הבית החלו לנגן את אחד הלהיטים הגדולים של שנת 2027, כשהיה ילד קטן. אטו הנהן את הסכמתו בקצב השיר ואמר "אני מקווה שארוחת הערב מוכנה."

הספוט מעל שולחן האוכל נדלק והאיר צלחת מהבילה ולצידה כוס בירה צוננת. אטו התיישב ליד השולחן וזלל בתיאבון. כשסיים, נפלט מפיו שיהוק אימתני והוא ליטף את כרסו בנחת. הוא נשאר לנוח עוד דקה או שתיים, ומיד כשקם החלו זרועות קטנות לפנות את הכלים ולנקות את השולחן.

"תפעילי את הערוץ של ליפי," הוא ציווה והתיישב על הספה החבוטה. במרכז החדר הופיעה תצוגה תלת-מימדית של בחורה צעירה בעלת שיער קצר בגווני צהוב-ירוק, לבושה בלבוש מינימלי, ופניה מלאים קעקועים ופירסינג. היא הניעה את שפתיה ללא קול.

"ווליום!" אטו צעק, ולפתע קולה של הבחורה נשמע ברחבי הדירה הקטנה. היא דיברה קוריאנית בקצב מהיר, וברקע נשמעו מוזיקה אלקטרונית, שריקות ופיצוצים. אטו לא הבין מילה ממה שאמרה, אבל ממילא לא התעניין בה בגלל מה שהיה לה להגיד. הוא הביט בה בחיוך.

לאחר כמה דקות התמונה קפאה, ומספר שניות לאחר מכן ריחפה מעליה הודעת שגיאה אדומה שהכילה טקסט צפוף.

"מה, סירי? יש בעיה?" אטו שאל בתסכול. הקול הנשי באוזנו לא איחר לענות.

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"התשובה היא כן."

אטו גלגל עיניים. "ומה הארוכה?"

"יש בעיה בחיבור למקור. החיבור האלחוטי לרשת עובד, וחיבורים למקורות נוספים עובדים בהצלחה. יתרה מזאת, זמן ההשהייה בחיבורים אלה נמוך מסף המילישנייה. על פי הודעת השגיאה, הנתק הוא בינינו לאתר ולא בין האתר ומקור השידור החי. נתק זה יכול להיגרם מכמה סיבות: אחת – "

"טוב, בסדר, הבנתי, אין תקשורת. לא יכולת להגיד את זה וזהו?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

אטו רטן בזעף ואז היטה את ראשו אחורה ובהה בתקרה. הוא חיכה עוד מספר שניות בהן לא קרה דבר, ובדיוק כשהתכוון לוותר ולקום, הודעת השגיאה נעלמה וקולה המקוטע של ליפי חזר למלא את החדר לרגע. תמונתה נותרה קפואה עוד כמה רגעים, ואז בבת אחת חזר הערוץ לחיים. אטו חייך והתרווח מחדש על הספה.

"ככה יותר טוב. היי סירי, תביאי לי עוד בירה."

תוך מספר רגעים זרוע דקה הניחה בקבוק צונן בידו של אטו ונעלמה לאנשהו. ליפי המשיכה ללהג ולצחקק, כשברקע נראו שתי דמויות בעלות שישה גפיים שנלחמו זו בזו על כר דשא ירוק זרחני. אטו שתה עוד כמה בירות ונרדם על הספה כעבור כשעה. כשהדופק שלו ירד מתחת לסף השינה, התצוגה נכבתה, הבקבוקים הריקים נאספו, ושמיכה נפרשה מעליו.

זמזום עדין באוזנו העיר את אטו הרבה אחרי הזריחה. הוא זרק מעליו את השמיכה והתנדנד בצעדים מגושמים לכיוון השירותים. הוא העביר את ידו שוב ושוב מול החיישן שאמור היה להזרים מים קרים בברז, וכלום לא קרה.

"היי סירי," הוא אמר בגרון ניחר, "למה אין מים?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"צנרת המים בדירה ריקה."

אטו פתח את פיו לצעוק על סירי, אבל פיהוק השתלט עליו, ואחריו הרגיש רגע של חוסר איזון.

"טוב, נו, תני לי את התשובה הארוכה."

"בשמחה. החשבון עבור שירותי המים והביוב לחודשים ינואר-פברואר הגיע לתיבת הדואר האלקטרוני שלך לפני עשרים ושישה יום. הודעה שניה התקבלה כעבור שבועיים עם דרישה לסילוק החוב הקיים בטרם ניתוק הזרם ונקיטת אמצעים משפטיים נוספים תוך עשרה ימים. אתמול בשעה – "

"אז איך אני אמור לשטוף פנים לעזאזל?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה!"

"עליך למצוא מקור מים חלופי."

אטו חבט באגרופו בקיר מרוב תסכול. אם לסירי היו פנים, הוא היה דואג לסדר לה פנס בעין. הוא שאל את עצמו איפה ימצא בקבוק מים אבל אפילו במצבו הלא-ממוקד הוא הבין שאין טעם אפילו לחפש.

בצר לו הוא התלבש ויצא כדי לסדר את העניין, רוטן לעצמו כל הדרך החוצה. בקרון הרכבת התחתית המעופש הוא עמד בין כמה טיפוסים מסריחים, וקיווה שבהיעדר מקלחת הוא מסריח אותם בחזרה באותה מידה. הוא התמקד בנעליו ומלמל לעצמו את המילה "מוזיקה". סירי השמיעה באוזניו פלייליסט כלשהו שהכין אלגוריתם כלשהו במעמקי שרת כלשהו. כל השירים נשמעו בערך אותו דבר, כנראה בגלל שיוצרו ע"י מודל הסתברותי.

כשהגיע לבניין העירייה הכעור הוא נכנס לשירותים ושם מצא לשמחתו ברז שימושי. הוא שטף את פניו היטב ונעמד מול המפוח כדי לייבש את עצמו. העין האלקטרונית של המפוח קלטה אותו לפרקים והמפוח נדלק ונכבה כמה עשרות פעמים עד שאטו הרגיש שהוא סופסוף יבש.

הוא ניגש לעמדת מחשב פנויה, שהיתה כל כך ישנה שהתצוגה שלה היתה דו-מימדית. הוא כבר ידע שאין טעם לדבר אל עמדות כאלו, והדרך היחידה להכניס את פרטיו היא על ידי לחיצה על המסך בעזרת האצבע. אטו תהה למה מחשבי העירייה לא מחוברים ליתר העולם כך שסוכן ממוחשב יוכל לטפל בעניינים כאלה בלעדיו, אבל הדבר עניין אותו בדיוק לחמש שניות.

העמדה בישרה לו שהוא חייב לסינדיקט המים העירוני סכום ארבע-ספרתי, כולל ריביות והצמדה כמובן, ושאם לא יסדיר את החוב לאלתר יופסק זרם המים לדירה שלו והוא יואשם בעבירה על סעיף כלשהו בחוק כלשהו בנסיבות כלשהן. הוא יצא משם, רוטן ומקלל לעצמו.

"היי סירי, איך אני יוצא מזה עכשיו?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"הסדר את החוב."

אטו גער בעצמו על זה שבכלל שאל את האידיוטית, אבל ידע שהיא צודקת. הוא היה חייב לעשות משהו שיכניס לו הרבה כסף ומהר. חיוך עלה על פניו כשנזכר באותו ערב מפואר בו הרוויח חמישים אלף ברגע אחד אצל דיסקו. אם רק יוכל להביא עוד מכה כזו…

בעזרת הוראות הניווט של סירי הוא הגיע לדיסקו. מחוץ לדלת עמד הר של שרירים כשידיו המשורגות שלובות על חזהו העצום. הוא עקב אחרי דמותו של אטו המתקרב בצמצום עיניים עד שזה נעמד מולו.

"מה קורה זוּס, מה המצב," אטו שלח יד וטפח על אחד משריריו הבולטים של המאבטח. "תגיד, דיסקו נמצא?"

זוס המשיך להסתכל עליו מלמעלה עוד כמה שניות ארוכות, ואטו הרגיש שהנפיל שמולו מנסה להחליט אם לענות לו או למעוך אותו כמו פתקית מיותרת ולבעוט אותו לפח הקרוב. לבסוף הוא נהם ופתח את הדלת.

"תודה גבר," אטו נשם לרווחה, חייך חיוך מאולץ ונכנס פנימה. הדלת נטרקה מאחוריו בעוצמה שאיימה לפרק את המשקוף. הוא הלך במסדרון, שבו על כל נורה שפעלה היו שתיים שלא, עד שהגיע לדלת המשרד.

הוא פתח את הדלת תוך כדי דפיקה והציץ פנימה. לעומת המסדרון המוזנח, המשרד היה מצוחצח ומואר היטב. דיסקו ישב על ספת העור הלבנה ודיבר לעצמו-לכאורה תוך שהוא מציץ במראה שעל הקיר שלידו ומחליק אחורה את שיערו האסוף ואת שפמו המטופח. הוא חייך מאוזן לאוזן עוד לפני שראה את פניו של אטו, וסימן לו להיכנס בזמן שנאום המכירות שלו נמשך בלי הפסקה.

"…אתה לא תצטער, יש לנו פה כמה רוצחים הערב, משהו אקסטרה-אורדינר. לפחות תבוא לראות את האירוע המרכזי. הבחור שלי הצליח להביא מפלורידה בהמה בשם קרוק, ארבעים קילו, פיטבול שעבר השבחה עם גנים של תנין, אתה קולט? שם באמריקה הוא טרף פעם אמסטף בשני ביסים. אני בעצמי מת לראות אותו בזירה. ומולו יש את האלוף הבלתי-מנוצח שלנו, 'המחסל'. אתה מבין איזה קרב זה הולך להיות? בקיצור, תגיע, דרינק ראשון עליי. ברור שהיא תהיה שם, והיא תתן לך שירות אישי כמו שמגיע לך, אני אדאג לזה אישית. נהדר, נתראה בערב!"

השיחה הסתיימה ודיסקו הפנה את החיוך המושלם שלו אל אטו, שלפתע נבוך מעט והתבלבל. דיסקו ביקש מהעוזרת הווירטואלית שלו קוקטייל, ומספר זרועות רובוטיות החלו לפעול מאחורי הבר הקטן שבפינה.

"אה, מה קורה אח יקר," אטו ניסה להסוות את חוסר הבטחון שלו בידידותיות יתר. דיסקו, שהחיוך הנצחי לא מש משפתיו, קיבל בתודה את המשקה, לגם ממנו בהנאה מופגנת והשיב "החיים יפים. מה איתך אטו? הרבה זמן לא ראיתי אותך פה בסביבה."

"כן, אה, היתה לי תקופה קצת בעייתית, מה שנקרא בעיית נזילות קלה, אבל עכשיו הסתדר."

"יפה. רוצה משהו לשתות?"

"אה, לא תודה. יש לי הרגשה טובה לגבי המזל שלי היום, ורציתי לשים קצת כסף על הקרב של הערב. מה היחס על הבהמה הזו שדיברת עליה עכשיו?"

"מה, קרוק? מול כל אחד אחר הייתי נותן שלוש לארבע, אבל אני שם אותו ישר מול המחסל, אז זה אחד לשתים עשרה. כמה אתה רוצה?"

"תרשום, אה, חמש מאות," אטו זרק בנונשלאנט וחייך בבטחון. דיסקו חזר אחריו, ועל התצוגה האלקטרונית שעל הקיר נוסף שמו של אטו והסכום.

"ו…אתה זוכר את החוקים, כן?"

"ברור, בטח," אטו ניסה להרגיע את דיסקו, אבל כנראה התאמץ מדי.

"אטו, איך שנגמר הקרב אתה בא אלי עם הכסף, ברור? אתה מכיר את זוס, הוא לוקח את זה מאוד קשה כשמהמרים מנסים לדפוק אותי."

אטו בלע מעט רוק. "תירגע דיסקו, איך שנגמר הקרב אני אצלך. טוב, אני לא אפריע לך יותר."

השניים נפרדו ואטו יצא משם. בדרך החוצה הוא זרק מילה טובה לזוס, אבל לא הצליח לחלץ ממנו שום תגובה מלבד המבט הנוקב שליווה את אטו עד שנעלם משדה הראיה.

הוא הלך בסבך הסמטאות וניסה לחשוב איך יוכל להגיע לזירה בערב עם הכסף. לא שהוא באמת צריך את הכסף, הרי קרוק יטרוף את המחסל, זה ברור. ובכל זאת, לא מסתבכים עם דיסקו.

"היי סירי, איך אני משיג חמש מאות עד הערב?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"קח הלוואה מהבנק."

"נראה לך? למה שייתנו לי הלוואה?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"אתה עומד בתנאי הזכאות החדשים."

אטו הרים גבה בעניין.

"זכאות? תני לי את התשובה הארוכה."

"במסגרת מאמצי הבנק לגייס לקוחות חדשים, הקריטריונים להלוואה עבור רווקים צעירים השתנו, וכעת תוכל להגיש בקשה להלוואה בתנאים נוחים. לשם כך עליך לגשת לסניף הבנק, למלא שני טפסים ולספק מספר מסמכים – "

"אוףףף, למי יש כח לשטויות האלה? כבר עדיף ללכת לשדוד איזו חנות."

אטו עצר לרגע. כמובן, איך לא חשב על זה קודם? מהצד השני של הרחוב הוא ראה בית עבוט ישן תחת שלט מחליד "פֶסטי" והחליט שזה מושלם. הוא הרים את החולצה כך שכיסתה את אפו ופיו ונכנס לחנות. הוא שלף סכין קפיצית, ניגש ישר לדלפק ותפס בצווארון של בעל החנות המזדקן.

"תביא לי את הכסף!" הוא צעק.

בעל החנות הביט בו בעירוב של חמלה ושעשוע. "בחורצ'יק, יש לך מושג לאן נכנסת?"

"לא מעניין אותי. תביא כבר את השטרות!"

"כבר שמונה שנים שאנחנו לא מתעסקים עם מזומן. איזה כסף בדיוק אתה רוצה שאביא לך?"

אטו הביט ימינה ושמאלה, מנסה להציל משהו מהרעיון המוצלח שלו. מבטו נח על שעון יד בעל רקע כחלחל, שנח בקופסה מהודרת תחת ספוט תאורה משלו. "כמה זה שווה? השעון?"

בעל החנות הציץ הצידה, כשצווארון חולצתו עדיין בידו של אטו. "אה, זה חיקוי של רולקס משנות השמונים. הדבר האמיתי עולה לפחות חמש עשרה אלף, זה אולי… שש מאות? אולי שבע מאות?"

"מושלם. תביא לי אותו."

אטו יצא מהחנות בריצה ונבלע באחת הסמטאות. במשך דקות ארוכות הוא לא שמע שום סירנה. כשהיה מספיק רחוק ובטוח בעצמו הוא מצא פינה נסתרת, הוציא מהכיס את השעון ובחן אותו היטב. הוא חייך בסיפוק.

"היי סירי, שימי לי מוזיקה, משהו עם הרבה תופים," הוא ציווה והמשיך הביתה.

בערב הוא הגיע שוב למחסן של דיסקו, אבל הפעם עמד בקצהו של תור ארוך. לפני שנכנס, זוס העצום העביר מגלה מתכות על כל סנטימטר בגופו של אטו. במקום להיכנס למשרד הוא נכנס עם כולם לחלל הגדול שלידו, שם כבר נאספו כמה מאות אנשים סביב זירה מוקפת בקירות שקופים. האורחים הרבים שתו וצחקו לצלילי מוזיקת מועדונים חזקה, ואטו קלט את דיסקו באחת הפינות מדבר עם מישהו.

לאחר כמה קרבות משניים הגיע האירוע המרכזי. אל הזירה הוכנס כלב מזרה אימה עם שיניים ענקיות, שנראה כאילו העולם כולו מעצבן אותו. אחריו הוכנס כלב נמוך וארוך, עם לסת מוארכת ושיניים אימתניות. הקרב לא היה ארוך, ובסופו המחסל עמד מעל גופתו המרוטשת של קרוק. הוא ניסה לנעוץ בו שוב ושוב את שיניו, גם לאחר שזה חדל לזוז.

אטו המאוכזב עשה את דרכו אל דיסקו בפינת המחסן. כשהגיע תורו, דיסקו חייך אליו את החיוך התמידי שלו.

"נהנית מהקרב?"

"לא ממש," אמר אטו. "היה קצר ודי חד-צדדי. חשבתי שהקרוק הזה אמור היה להיות מפלצת!"

"מה לעשות, אי אפשר לדעת בדברים האלה. חבל, אבל הימור זה הימור. חמש מאות, כן?"

אטו הוציא מהכיס את השעון ונתן לדיסקו. דיסקו הביט בשעון, הפך אותו בידו והנהן.

"בשבילי? וואו, שעון יפה, תודה. איפה הכסף?"

"זה רולקס, הוא שווה המון כסף."

החיוך של דיסקו לא הועם ולו במילימטר, אבל המבט בעיניו נהיה רציני.

"רולקס זה באמת שעון נהדר, אבל אני צריך כסף. מזומן, עדיף."

"אה, חשבתי ש…" אטו החל להצטדק כשהרגיש יד כבדה תופסת את הז'קט שלו באזור הצוואר ומרימה אותו באוויר. "רגע, דיסקו, תגיד לו להירגע! זה באמת שווה כסף, מה הבעיה?"

דיסקו סימן בראשו, וזוס נשא את אטו החוצה. הוא הביא אותו לאחת המכוניות בחוץ, פתח את תא המטען שלה וזרק את אטו פנימה. אטו עוד ניסה להתווכח כשדלת תא המטען נטרקה על ראשו.

במשך כשעה נשמע רחש של אנשים בחוץ, ולבסוף הרחש הלך ונחלש עד שפסק. כנראה שכל הקהל פינה את המקום. בחושך המוחלט ובשקט המעיק מחשבותיו של אטו התרוצצו בלי כיוון.

"היי סירי," הוא לחש, "איך אני יוצא מזה???"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה."

"שכנע אותם לשחרר אותך."

"אני בטוח שאני אצטער על זה, אבל מה התשובה הארוכה?"

"במאגרי הידע שלי מצויים מספר קורסים על יכולות ניהול משא ומתן, כולל שימוש באינטונציות ושפת גוף על מנת לגרום לאדם שמולך לחוש רוגע, בטחון, אמון ונכונות. מטרתן של הטכניקות הללו היא להסיר חסמים ולעודד בניה של אווירה חיובית במהלך – "

"אין לי זמן לקחת קורס, הם הולכים להרוג אותי! את יודעת לפחות איך אני יוצא מתא המטען הזה?"

"האם תרצה תשובה – "

"קצרה, לעזאזל!"

"לחץ על כפתור הפתיחה."

"אבל הוא לא אצלי, הוא בחוץ! נו, מה התשובה הארוכה?"

"בתא המטען של כל מכונית ישנו כפתור או ידית לפתיחת חירום, למקרים בהם אדם נתקע בפנים. הכפתור נמצא בדרך כלל בקרבת תפס מכסה תא המטען. החובה החוקית להוספת כפתור חירום החלה ביוזמה של חברת מיצובישי בשנת – "

"טוב, הבנתי, תסתמי כבר," אטו לחש, וסירי נאלמה.

הוא גישש וגישש ברחבי תא המטען החשוך, סנטימטר אחרי סנטימטר, ואחרי כמה דברים שנתקל בהם הגיע לכפתור. הוא הכין את עצמו לקפוץ החוצה ולרוץ, אבל לפני שהספיק ללחוץ על הכפתור תא המטען נפתח. דיסקו וזוס עמדו מעליו.

"דיסקו, זו בסך הכל אי הבנה, אני נשבע לך, אני אמכור את השעון ואביא לך את כל הכסף, אפילו אקסטרה!"

אטו הבין את חומרת המצב כששם לב לפניו חסרי החיוך של דיסקו. זוס הרים אותו מתא המטען כך שהיה פנים מול פנים עם דיסקו, שהביט בו מקרוב בצמצום עיניים.

"לדוד שלי פסטי יש בית עבוט, הוא מתעסק עם הדברים האלה. ובדיוק היום מישהו שדומה לך בא ושדד ממנו שעון כזה, איזה קטע. אני בטוח שזה צירוף מקרים שהחלטת לשדוד דווקא אותו, ולא התכוונת לדפוק אותי בצורה כזו פעמיים, נכון? אבל זה כבר לא משנה."

פניו של אטו הלבינו.

"דיסקו, אני נשבע, אני אעשה הכל, בבקשה, זה לא כזה סכום רציני!"

"אתה צודק," דיסקו אמר, "על סכומים כאלה אני בדרך כלל רק שובר איזו יד או רגל. אבל לשדוד את פסטי? זה באמת פגע בי. אז מה שנעשה זה דבר כזה: אני לא אתן לזוס לפרק אותך…"

אטו נשם לרווחה, אבל מוקדם מדי.

"…אלא אני אתן לך צ'אנס להילחם נגדו. נדיב מצידי, אני יודע."

לסתו של אטו נשמטה.

"אני אפילו אתן לך רגע להתכונן, איך אני?" החיוך של דיסקו חזר ובגדול.

אטו מצא את עצמו עומד מול זוס, שהטה את ראשו ימינה ושמאלה וצווארו השמיע קולות מוזרים. זוס הרים באיטיות אגרוף אחד ואז את השני, תוך שעיניו נעולות על פניו של אטו. אטו עשה כמוהו, תוך שהוא מקפיד לשמור על מרחק.

"היי סירי," הוא אמר בקול רועד, "איך אני מפיל אותו?"

"האם תרצה תשובה ארוכה או קצרה?"

"קצרה! כמה שיותר!"

"זה בלתי אפשרי."

"חשבתי שתגידי משהו כזה. טוב, תזמיני משטרה ואמבולנס, ותגידי להם שזה דחוף!"

בייאושו, אטו הסתער על זוס והיכה בו באגרופיו בכל הכוח. זה היה כמו להסתער על חומה בצורה. משהו בצורת אגרוף פגע בפניו של אטו בעוצמה של קטר רכבת והוא נפל אחורה. הוא הרגיש סחרחורת וראה כפול. יד גדולה אחזה בחולצתו והרימה אותו באוויר.

"היי סירי, כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע?" הוא שאל על סף ערפול חושים דרך שפתיים כואבות.

"האם תרצה תשובה ארוכה…"

אבל אטו כבר לא שמע את ההמשך. הדבר האחרון ששמע הוא חבטת אגרוף.