היה זה יום שבת בבוקר, ה-13 ליולי 2024. בדרכה אל הרכבת התחתית בהצטלבות הרחובות דולינגטון ושאטרסמיר, הגניבה קימברלי מבט אל עמוד פרסום. אולי כדי לבזבז כמה רגעים על מודעה או שתיים.
בכרזה גדולה הופיעה פרסומת לקונצרט באלברט'ס הול, שמועדו חלף מזה חמישה שבועות –
"מרחף ברגש על הקלידים"
הטלגרף
"טעימה מכל העוגות עד לאחרון הפירורים, מומלץ וכדאי!"
זמנים מודרניים בלונדון
"מוכשר ומבטיח, צאו לראות לפני שהכרטיסים יתייקרו"
הפקפקן, מדור תרבות
" ליאנג שאו – קונצרט ב4 קולות"
5-8.6, היכל אלברט, לונדון
כרטיסים ב- www.cultcharts.co.ukliang4
קימברלי ירדה אל התחנה ולקחה את קו 3 אל קלפהאם, בדרכה להיפגש עם חברות. מאז שלינדה וקימברלי החליטו לאמץ ילד, היא התמלאה באנרגיות חדשות, כאילו הסירה שכבת אבק עבה מנפשה. היה לה פחות אכפת מזה שללינדה יש חיים משל עצמה. קימברלי הרשתה לעצמה ליהנות קצת יותר, ולפתח את עצמה מחוץ לזוגיות.
בטרם הספיקה לרדת במדרגות התחנה, משב רוח הביא אליה ריח של דונר קבב ארומטי, מכיוונה של חנות ממזרה בדולינגטון. קימברלי סחבה עימה את החשק כל הדרך, כשהיא זוכרת שבכלל קבעה עם החברות לאכול דונאטס.
אבל למה לא גם וגם בעצם?
היא אהבה את הגישה של לא לבחור בין שתי האפשרויות, וקיוותה שלא תשלם על כך יותר מדי בשומנים חדשים ומפתיעים בשקילה השבועית.
קימברלי ישבה עם הבנות בפארק ציבורי והן לרלרו על ענייני העבודה. היא שיתפה לגבי ההחלטה החדשה שלה ושל לינדה. לאחר ההתרגשות ההדדית ושאלות ההמשך, שתיים מהבנות העשירו את הקבוצה בדיון על חזרתו המפתיעה של פורמט הדיסקו גלגיליות, ועל סוגי הסמים הקלים וההיכרויות המשונות שמתלוות לאופנה הזו.
בשיאו של גל הצחוקים השני של השיחה על הדיסקו, השלפוחית קראה לקימברלי לצוד לה תא שירותים קרוב. היא סימנה לאיימי, שכנתה לספסל, שהיא הולכת לחפש בית קפה קרוב ושתשוב עוד כמה דקות.
בפועל, לקח לקימברלי משהו כמו שבע דקות למצוא עסק שלא מצריך קניית ארוחה כדי להשתמש בשירותים.
החוצפה.
לבסוף מצאה את מבוקשה, וכהרגלה בקודש, רפרפה קצת בטלפון ובדקה כתבות מעניינות על חיות בר בהכחדה וסרטונים על בישול.
את החוויה הפסטורלית-לרגע הזו של פיפי בשקט קטע זמזום של הודעה מג'ן.
"מה נדפק איתך?"
'המממ… אוקיי'. חשבה קימברלי לעצמה.
"תהיי יותר ספציפית, אני משתדלת להיות דפוקה כמה שאפשר " ניסתה קימברלי להקליל.
הודעה נוספת נשלחה מאיימי.
"שתדעי שהיית ממש לא בסדר וכל הבנות מדברות על זה עכשיו"
ואחת מאנג'לה –
"מה עשית לעצמך? את נראית נורא ולא רצית להקשיב לנו בכלל"
עוד הודעות החלו לזמזם. אף אחת לא נשארה חייבת.
זה מאוד מוזר.
קימברלי קיפלה את ענייניה בזריזות וחזרה לספסל בו ישבו.
היא לא מצאה שם את הבנות. רק קשיש אחד בקפוצ'ון אפור שישב שם והסתכל על היונים.
'התבלבלתי בספסל?' חשבה לעצמה.
היא ראתה בפח הזבל הסמוך את שאריות הדונאטס שאכלו.
היא ניסתה שלא ללכלך את עצמה במיץ זבל בעת שבחנה את הקרטונים בפח, מריצה במוחה תרחישים למה שקורה.
היא כיווצה שפתיה באכזבה ולחץ, והסתובבה לאחור רק כדי לגלות את הקשיש עומד כעת מולה, קרוב למדי.
הוא הרכין ראשו מטה. היא לא יכלה לראות את פרטי פניו.
"תראו תראו. הכוכבת הראשית, בכבודה ובעצמה".
זה לא היה קול של גבר זקן, אלא של נערה צעירה.
"את לא יודעת כמה זמן חיכיתי עד שאוכל לצאת מהצללים ולתת בך פאקינג מוסר".
האישונים של קימברלי התרחבו בפאניקה.
באישוניה הגדולים של קימברלי השתקפה תמונה. הקפוצ'ון ירד מראש הדמות שלפניה. אלה היו פניה של קימברלי עצמה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבחורה בקפוצ'ון פלטה אנחה.
"חשבתי שאני יודעת איך להרגיע אותך, קימברלי. נדמה שדרכינו נפרדו כה מזמן, שכבר שכחתי איך לעשות את זה".
במשך רבע שעה קימברלי דמעה ונכנסה להתקף שיהוקים, ואז דמעה לתוך השיהוק ושיהקה פנימה חזרה את הדמעות. הבחורה בקפוצ'ון ניסתה לתפוס בכתפיה, לנער ולשקשק את קימברלי, בשילוב קללות מרובות.
כשתדירות השיהוקים ירדה בסופו של דבר, אמרה הבחורה בקפוצ'ון:
"אקבל את הטיעון הלא מילולי שלך בדבר… אממ, ההפתעה שלי. ובכל זאת, אני לא אסלח לך על הרשלנות שלך במשך כל הזמן הזה. מי יודע עוד כמה שנים היו עוברות עד שהיינו מצליחות להיפגש. היית מבזבזת עוד זמן יקר על שטויות, אם זה היה תלוי רק בסאדיסט הזה".
קימברלי העזה להפנות לזרה מבט שואל. הבעתה דמתה לשל תינוק בן יומו, הכושל בצעדיו הראשונים אל עבר הרצפה.
"נו, את ודאי זוכרת אותו מהסיפורים של אמא – הארכיטקט".
"הממפפ חרררר?" פלטה קימברלי חרחור לא ברור. אפה עדיין סתום מההתקף שעברה.
"אמא שלנו. כן סתומה – אני אחותך".
"שומפפ לנטטק?" שאלה קימברלי, שהייתה ללא צל של ספק בת יחידה כל חייה.
"נו באמת עם החרחורים האלה. אני בטוחה שהארכיטקט חושב שזה מאוד מאוד מצחיק שהאף שלך סתום כרגע." הבחורה המסתורית הביטה לשמיים וקראה: "ממש הרפתקה ספרותית אתה כותב לך!".
הד של המילה 'לך' הדהד במרחב ונשמע שוב ושוב, על אף שישבו בפארק ציבורי פתוח מכל כיוון אוויר.
"אני צריכה להסביר לך כמה דברים עכשיו. את צריכה להתעורר על החיים שלך, אחותי"
"לממככ" ניסתה קימברלי להרכיב משפט בעל משמעות . "לממננ… למהה?" פלטה לבסוף.
"אני לא עושה זאת מזדון, אחותי הגדולה. אני עושה זאת כדי לנקום את דמן של כל אחיותינו, וכדי להזכיר לך מה חשוב – ומה לא".
האחות המסתורית חטפה מידי קימברלי את הטלפון, ותקעה בפניה את שומר המסך. תמונה שלה ושל לינדה, באגם סנט אנדרו.
"את רואה את זה? החיים האלה שאת עושה לעצמך? את חיה מתחת לסלע. את לא יודעת מה קרה בכלל לכל אחיותינו. לא חשבת על ההשלכות של הבריחה שלך מהמציאות.
המטרה שהייתה אמורה להיות לנגד עיניך הפכה להיות המטרה שלי, בסופו של דבר. הכל התנקז לכך שניפגש. אני עצמי לא ידעתי שניפגש כאן ועכשיו, אך אני מנצלת את ההזדמנות הזו כל עוד אני יכולה"
אחותה של קימברלי לקחה נשימה עמוקה.
"אעשה כמיטב יכולתי לתאר את הסיפור שאת צריכה לשמוע. לעולם אדע לומר איך זה באמת הרגיש. לו הייתי חווה זאת אישית, הייתי נעלמת אל הלא נודע, כפי שקרה לכל השאר. רק צפיתי בהן מן הצד הולכות לשם והן לא שבו.
מה שהולך לקרות עכשיו, זה שאנסה בפעם הראשונה בחיי לחלוק איתך זיכרון של אחיות. הזקן שנתן לי את הקפוצ'ון הזה ניסה להסביר לי איך זה אמור לעבוד. את תראי את הזכרון שלי כאילו היה שלך. אני מקווה שזה ילך חלק הפעם".
קימברלי הפסיקה לחרחר דברים בלתי מובנים דרך האף, אך גם לא הצליחה לעבור איזשהו קיר דמיוני, שמונע ממנה להוציא את המילה הראשונה. מי זו האישה הזו שמולה? למה היא טוענת שהיא אחותה הקטנה? שקימברלי הייתה בת יחידה מאז ומתמיד. האישה הזאת לא סתם הייתה זהה לה במראה. היא פשוט הייתה… העתק.
היא יכלה להבדיל בין עצמה לבין ההעתק שלה רק כי היו לאותה אחות פצעים, לכלוך ואבק על פניה. היא הייתה מוזנחת ופראית יותר מקימברלי. נדמה שהעיניים שלה בערו באלף מעלות, והיא באמת ובתמים רצתה לספר לקימברלי משהו חשוב ביותר. קימברלי תהתה מה עשתה כדי להשניא את עצמה כל כך על האישה הזו.
"ובכן, מעתה את יכולה לקרוא לי גם 'מספר 51'. הסיפור שאשתף קיבל השראה מהסיפור של כל אחיותינו, אבל סביר להניח שכתבתי את הזיכרון הספציפי שתראי כעת כשצפיתי בגורל אחות מספר 43.
כל מה שנותר לי לומר הוא…בהצלחה לשתינו".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קימברלי מצאה את עצמה במקום אחר ובזמן אחר.
בית החזה של קימברלי עלה וירד, עלה וירד.
נשימותיה הפכו מהירות, וזיעה החלה להופיע היכן שלא מחמיא ביום חתונתה. סיוט.
"מיס זאו", קרא מאחוריה המשרת. "השושבין שלך רוצה לשוחח עימך על כמה דברים שהשתנו ברגע האחרון, ובנוסף משפחת הכלה רוצה לראות אותך לפני הטקס".
"תמסור להם שאני עדיין מתלבשת!"
"בסדר גמור, מיס זאו. כרצונך".
הדלתות הגדולות מאחוריה נסגרו. מחשבה התגנבה לראשה, מטפסת מעורפה ובמעלה גזע המוח. זו מחשבה שכבר ניסתה לטפס זמן מה. קימברלי התפלאה איך דווקא היום היא אוזרת סוף סוף אומץ לחשוב על כך ברצינות.
קימברלי ישבה והשילה מעליה את העקבים הגבוהים. לא היה לה זמן לצאת מהשמלה הגדולה – בטח שלא בכוחות עצמה.
'אני קלישאה, אבל… אבל זה מה שנכון לרגע זה. מה שהיה נכון לעשות כבר הרבה מאוד זמן!'
היא החליפה לנעלי הספורט שיועדו לריקודים של אמצע האירוע.
הדבר היחיד שהיה לה אכפת עכשיו זה לא להיתפס. 'היא תדע. כולם ידעו' חשבה לעצמה, 'אבל, אפשר לדחות את הקץ? לפחות מספיק כדי שאצליח לעשות את המעשה'.
קימברלי אספה את שולי שמלתה ויצאה מדלתות החדר בצורה השקטה ביותר שיכלה. היא פנתה למסדרון השמאלי ומשם לשירותים הקרוב.
'אין פה אף אחד, יופי'.
'אבל זו קומה ראשונה, שיט! צריך לרדת לקומת קרקע'.
היא יצאה בחופזה מהשירותים חזרה אל המסדרון, מתפללת לא להיראות.
קימברלי מצאה את גרם המדרגות והחלה לרדת. היא גידפה קלושות למשמע חריקת העץ הישן תחת רגליה. היא עברה כבר שלושה זוגות עיניים של קרובי משפחה רחוקים.
'אלוהים, אני צריכה פה נס כדי שאצליח. בבקשה'.
ביוצאה מחדר המדרגות בקומה הראשונה המשיכה ישר עד לדלת השנייה מימין. השירותים היו הפעם שירותי גברים, והיא הפתיעה טבח אחד שתמה למעשיה בזמן שניסה לסיים מהר את ענייניו במשתנה.
היא התעלמה ממנו, והוא ברח משם בחופזה.
'פאק איט. הנה זה קורה'.
קימברלי פתחה את צוהר השירותים הנמוך והרחב. למזלה היא רק בת 23, ועל כן גופה איפשר לה להשתלשל החוצה מהחלון בהצלחה.
קימברלי רצה אל הרכבים החונים מעבר לשביל המגונן והדשא הנאה של אולם האירועים. 'אחד מהם חייב להיות הרכב הנכון. אין לי רעיון איך, אבל זה חייב לעבוד. בבקשה'.
היה זה אחד מאותם סיפורים בהם אתה מתפלל לקיומה של איזו ישות מעניקת משאלות, ולאחר מכן שוכח מהעניין ולא מקיים את הבטחתך לחזור בתשובה בתמורה למשאלה, גם אם זו, בדרך נס, ניתנה לך.
כשקימברלי כבר הגיעה אל הרכב הרביעי בשורה וניסתה למשש את גלגליו ולחפש סימן למפתח חבוי, לינדה כבר חיכתה מאחוריה.
כלתה של קימברלי לא לוותה בפמליית מאבטחים מפחידים. לא חמושה בדודות כעוסות. לינדה עמדה שם לבדה.
"תחזרי, קימי" אמרה לינדה.
קימברלי הביטה לאחור, משהקת כפי שהיא עושה בעתות לחץ.
"אני מרגישה מטופש שאני מבקשת את זה ממך, הרי את בעצמך רצית כל כך להגיע ליום הזה. בואי איתי" לינדה הושיטה לה יד.
קימברלי השתהתה לרגע, ולא אמרה דבר. היא התאכזבה מעצמה. נפילת המתח אחזה בה והרעידה את עצמותיה. היא לקחה את ידה של לינדה, משפילה מבטה אל נעליה.
'יכולתי להיות חופשיה עם קצת יותר מזל' חשבה לעצמה אחות מספר 43.
המחשבה הזו ליוותה אותה גם בהליכה אל החופה, וגם בסיבוב דרינקים מאוחר בחגיגות, ובמיוחד כשהשקט השתלט – ובמיטה לצידה ישנה רעייתה הטריה.
———–
כשקימברלי קמה בבוקר, היא ראתה שלינדה כבר השכימה קום ולא הייתה שם. היא כנראה רצתה להספיק על הבוקר לשוחח עם קונדיטוריות שונות לגבי החתונה, ולדגום את סחורתן לפני כל הלקוחות הנודניקים.
קימברלי עוד הייתה צריכה לסדר את הראש. היא הרתיחה קומקום, שלפה מהארון חבילת לוטוס, והמיסה אחד ולאחריו עוד אחד בפיה, עם תחנת עצירה בכוס התה.
'הו ליני, הרי הסכמנו שהיום יהיה יום חופש של שתינו' חשבה קימברלי.
'זו הרי בקשה די קטנה לבקש. רק כדי להפחית קצת מהלחץ של האירוע. החוסר סנכרון הזה בינינו עוד יתפוצץ לנו בפנים'.
'נו טוב , לפחות לי יש זמן פנוי' היא סיכמה את ההגיג בשליפת הספר 'סדר בחיים החיצוניים' מהמדף. היא המשיכה להנות מכתיבתה של הסופרת בריטני א. וואיי במשך שנים. משהו בצורה הדו משמעית שבה כתבה וואיי את סיפוריה אודות פוליטיקה בדיונית ורומנטיקה של גיבורים רבי דאגות דיבר אליה מאוד.
בין דף לדף, תהתה מספר 43 האם יום אחד היא תקום ותעשה דבר מה בנוגע אליה ובנוגע ללינדה. האם אפשר לעצור רכבת שכזו? האם הכול כבר מוכתב וידוע מראש?
כשהיא קראה, היא ידעה שאין דבר שאיננו אפשרי. שגבול היכולת הוא גבול הדמיון.
כמובן שהיא לא יוצרת את הסיפור. אבל – היא יכולה לנסות לעשות דברים קצת אחרת בחייה, לא?
———-
לינדה התרחקה מהבית והתעסקה בענייני העבודה. קימברלי כבר לא זכרה את הפעם האחרונה שהלכו יחד לאכול דונאטס, לשחק במגרש הטניס, או אפילו לצפות בסדרה ששתיהן אוהבות. קימברלי לא ביקשה הרבה, ונדמה שלינדה נמצאת במקום אחר לגמרי.
באחד הלילות העוקבים, חלמה מספר 43 חלום ארוטי במיוחד על לינדה. אבל זהו, רק ארוטיקה, ותו לא.
מספר 43 המשיכה הלאה.
———
הן עברו לדירה החדשה שלהן, ולינדה מביעה עניין בכל דבר. יש כל כך הרבה דברים לסדר – היא הרי משגשגת בסידורים. האהבה שלהן די צעירה – אבל קימברלי הרגישה שהיא מכירה את אהובתה יותר מכל אדם אחר. לראות אותה מאושרת – זה כל מה ששינה עבור קימברלי.
מספר 43 ידעה שזה כבר שלב שכדאי לעצור בו את המסע הארוך ולנסות להתחיל ולבנות את הזוגיות כמו שצריך הפעם. אבל איך עוצרים? איך יורדים?
היא לא הצליחה לעצור ולהסתובב. היא איבדה שליטה.
——–
כל כך כיף לחוות את האהבה הלוהטת שלהן.
כל יום היה משהו חדש ומרגש.
קימברלי הרגישה שהיא לומדת ומגלה. התהליך שעברה מעולם בלתי מוגבל לעולם צר וקטן בלונדון, כעת זכה להתרחבות מחדש. כמו שעון חול. לינדה גרמה לה להרגיש סיכון וריגוש. מספר 43 לא חשבה על שום דבר אחר, וחיכתה לבלות עם אהובתה את הזמן שאחרי העבודה.
מיום ליום הדברים נהיו…
——-
מספר 43 למדה דברים חדשים. אבל היא תהתה מה הביא אותה לכאן מלכתחילה. החיים כאן נוחים, אבל היא הבטיחה לעצמה לצאת להרפתקה. מה קרה עם זה? למה היא כאן, ולא שם בחוץ?
——
יום המחרת הגיע. מספר 43 גמלה בליבה לדבר סוף סוף עם אימה על כל מה שהיא מרגישה. לדרוש ממנה קשב לצרכיה. 'אמא צריכה לדעת שאני יכולה, ואני לא סתם אתקע פה כל חיי בכלוב זהב'.
'זה יקרה. זה יקרה מחר.
המחשבות האלה יצאו מחר. כל מה שאני מרגישה יצא לאור מחר'.
—–
הימים עוברים. קימברלי התחילה לחשוב שגרדנה כבר לא כל כך מתאימה לה. היא לא אהבה שהכול סביבה מלאכותי ומושלם, שהיא לא צריכה להתאמץ כדי להיות מישהי. אבל, מה היא הולכת לעשות? היא לא יכולה לשבור את המוסכמות.
'אמא ואבא הם אלים כאן. כולם מעריכים אותם. אני אמנם הבת שלהם, אבל אני לא קובעת כאן שום דבר. אולי יום אחד… אוכל לצאת מפה'.
—-
הזמן עבר. עולם גן העדן – גרדנה, הפך לחלום שבו אפשר להגשים הכול. מספר 43 הייתה חופשיה להתרוצץ ולעשות ככל שעולה על רוחה. אמא ואבא היו עסוקים במהלך היום בניהול ממלכתם, והיא יכלה לבלות עם חברים ולהיות מה שהיא רוצה.
היא אהבה את אמא ואבא. הם נתנו לה כל מה שרצתה מאז שהייתה קטנה.
כלומר, קטנה יותר מעכשיו.
—
הימים עוברים, וקימברלי מתפתחת וכבר יודעת ללכת לבד.
—
הימים עוברים, וקימברלי נמצאת בזרועות של אמא הרבה. סופגת חום ואהבה.
–
עוד יום אחד אחרון של חום ואהבה, ואז…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קימברלי התעוררה.
היא הייתה מסוחררת מהמעבר התודעתי בין החיים שחוותה עד כה, לבין החיים אליהם חזרה עכשיו.
לקח לה זמן מסוים להיזכר איפה היא נמצאת ומה היא עושה כאן.
'היום יום שבת. עכשיו בערך 3 אחרי הצהריים. אכלתי עם חברות, ואז הן הסתלקו בנסיבות משונות. כשחזרתי הפתיעה אותי אישה צעירה שטענה שהיא אחותי, והחלה להטיף לי על כמה שאני לא בסדר. אחרי זה היא רצתה להראות לי משהו… כנראה כל מה שעברתי מאז היה חלום אחד ארוך? מה המשמעות של כל זה?'
כנראה קימברלי ריחפה בעולמה זמן רב מדי. שני שוטרים ניגשו אליה והוציאו אותה מההלם שאחז בה.
" גבירתי, גבירתי! את יכולה להסביר מה קורה כאן?"
"רבותיי השוטרים… אני רק ישבתי כאן בספסל. מדוע שני שוטרים באים לבדוק לשלומי?"
"גבירתי. האם את מודעת לכך שאת יושבת לצד גופה?"
אישוניה של קימברלי התרחבו באימה.
השוטרים צדקו.
לשמאלה ישבה הכפילה המסתורית שלה, אחות מספר 51. דם יבש קרוש על אפה ומעט על שפתיה. עיניה בהו הלאה, להיכן שמתים מסתכלים, והיא לא נשמה.
קימברלי נדרשה להסברים.
כאשר אלה לא באו, היא התבקשה להצטרף אל השוטרים לתחנה, למעצר זמני בחשד לרצח.
קימברלי סימסה הודעה אחת קצרה, ולינדה טסה אל תחנת המשטרה. קימברלי שוחררה ממעצר בערבות עוד באותו היום.
לינדה החלה לבנות את תיק ההגנה על טייס אוטומטי, ושאלה את קימברלי שאלות שלא ידעה לענות עליהן. למחרת בבוקר לינדה לא היססה לטלפן לכל עמיתיה ומקורביה השונים בעולם המשפט בבקשת עזרה. בינתיים, קימברלי ניסתה לחשוב על השתלשלות האירועים, אך לא הצליחה למצוא צלילות בין ארבעת קירות הבית.
בליל ראשון, קימברלי יצאה ל-'צפרדע השיכור', בר מקומי בשכונת מגוריהם. הוא לא היה נועז מדי, אבל גם לא נסגר מוקדם מדי. היה זה מקום שהן אהבו לשבת בו כשרק עברו לכאן, אבל מאז חלפו הרבה כוסות מרטיני. היא חשבה שאולי כאן תצליח להתרכז.
כשנפתחה דלת הבר ופעמון הכניסה בישר על בואה, נופף לה אנריקה בעל המקום בהתרגשות. הוא כמובן זכר אותה, סיפר כמה התגעגע והפציר בה לשבת על הבר ולהנות ממשקה קאמבק על חשבון הבית. היא ולינדה אף פעם לא היו יושבות על הבר, אלא רק בשולחן זוגי. אפילו התמונה שלהן על קיר העץ שמשמאל הזכירה לה את המסורת הישנה הזו.
קימברלי הביטה אל תחתית הכוס, וערבלה את המשקה. קוביות הקרח טיילו להן על שפת הכלי, ומחשבותיה התערבלו גם הן וניסו להגיע לנקודת שיווי משקל, לקצה החוט המיוחל.
'איך אני פותרת את החידה שהוצבה בפניי? איך אני מפסיקה להיות עוד נסיבה בהתרחשות שלא בשליטתי?
מאז שאני עם לינדה, חשבתי שהיא לא עושה מספיק עבורנו, אבל הנה – בשעת המשבר היא נוכחת מתמיד. מה אני עושה כדי לשפר את החיים שלנו? מה אעשה כדי שאראה את הדרך ללא ערפל, והתכלית תתבהר?'
צלצול פעמון נוסף נשמע. אל הבר נכנס גבר מבוגר, בעשור השביעי לחייו. הוא התיישב ליד קימברלי, הזמין מנת קוניאק ופנה אליה.
"את יודעת, אני אוהב לשבת בברים מסוג זה. נותנים פה כבוד לנוחות הישיבה. באמת, יש מקומות של צעירים שבהם אתה יושב על אינץ' רבוע ואומר תודה שמצאת את המושב המרווח יחסית. כאן? כאן אפשר להתמתח עד הסוף עם הרגליים ועדיין להנות מהמשקה ממש על הבר."
קימברלי חייכה קלות אל הישיש והנהנה בנימוס.
"את מהשכונה, נכון?"
"כן" אמרה קימברלי.
"את ואשתך גרות ברחוב המקביל, לא? אני כבר שנים רבות גר כאן בשכונה ומעולם לא ראיתי זוג חביב כמותכן"
"תודה רבה" החזירה בנימה יבשה וגמעה את המשקה שלה בשלוק אחד. היא רצתה להבהיר שהיא כאן כדי לשתות לבד.
"את יודעת, זה יכול להיות נחמד לראות עוד עגלת תינוקות כאן בשכונה. חנכו עכשיו גן שעשועים חדש בכיכר של הכלבו. זה בדיוק מה שזוג צעיר צריך כדי להשאיר את הדבק בקשר"
הזקן לגם מהקוניאק שלו. קימברלי ניצלה את האתנחתא בדיבורו כדי להשאיר מזומן על הדלפק, ולסמן לאנריקה שהיא פורשת מוקדם.
"עובדת מוקדם מחר, יקירתי?"
"לא, פשוט עבר עלי יום ארוך במיוחד, ואני כנראה צריכה לישון בכל מקרה"
"אני מבין. ובכן, מחר יהיה יום חדש, אני מבטיח"
"אני מקווה" חייכה קלושות, ויצאה מדלת הבר.
בהליכתה חזור הביתה, עברה ליד מכונית אספנות אדומה שחנתה ברחוב. לרגע קט, חשבה שקלטה את אותו זקן במראת הרכב.
היא הסתובבה, ולא היה איש ברחוב.
'אוקיי. היום הזה לא יכול להמשיך להיות מוזר. אני צריכה להגיע הביתה ולישון שינה טובה' חשבה קימברלי.
היא הסתובבה חזרה והמשיכה ללכת.
לפתע, שמעה קול של זכוכית מתנפצת.
היא הסתובבה בבהלה לבדוק את מקור הרעש. על המדרכה, במרחק ארבעים מטרים ממנה, היו רסיסי זכוכית ושבר אחד גדול של מה שהיה קודם כוס קוניאק. כמה טיפות של המשקה נשפכו על המדרכה, ושבר הכוס עדיין התנדנד קלות.
"אני מקווה שלא הבהלתי אותך. לפעמים פשוט נשמטת לי הכוס כשאני הולך עם משקה. זה מאוד מתיש להחזיק אותה כל הזמן"
"אההההההההה!!!" צרחה קימברלי. השכנים בבניינים הסמוכים הדליקו אורות. חלקם הרימו את החלון וצעקו לה חזרה "שקט, משוגעת אחת! את מעירה את כל הרחוב! תפסיקי לצעוק שם, שמעת?!"
אף אחד מהם לא שעה למצוקתה, והיא הבינה שהיא בכוחות עצמה.
קימברלי רצה כל עוד כוחה בה אל עבר הבית. היא לא שמעה צעדים רודפים אחריה, וכשהסתובבה לאחור לבדוק מה קורה, ראתה שהזקן נשאר באותה הנקודה, מתרחק ומתרחק, דמותו הולכת ומצטמקת מאחור.
קימברלי הגיעה אל דלת הבניין בו גרו. 'איזה מזל' חשבה לעצמה. היא עלתה במהרה לדירה, נעלה אחריה, והתקשרה למשטרה.
המוקדנית רשמה את התלונה, אך במקביל כנראה קיבלה דרישה משוטר אחר לבדוק האם קימברלי יכולה לענות על כמה שאלות. כשהשיחה נסבה יותר ויותר על קימברלי החשודה ברצח ופחות על איסוף פרטים אודות הזקן המטריד, קימברלי ניתקה והלכה להכין לעצמה שוקו כדי להירגע.
בבוקר יום שני, לינדה כבר לא הייתה במיטה. רק פתק נותר על שידת המיטה. 'אני מבטיחה לחזור מוקדם היום מהמשרד. שמחה שהלכת אתמול ופרקת קצת מתח. אוהבת, ליני'.
קימברלי הייתה בסדר עם להיות קצת לבד לשם שינוי.
היא קמה מהמיטה, שפשפה עיניה וצחצחה שיניים בשירותים הצמודים. אחרי ששטפה פנים פנתה למטבח כדי להכין לעצמה קפה.
"אההההההההההההההההה!!!"
בסלון הבית ישב הזקן בחלוק רחצה, רגליו על השולחן וכוס קפה בידו. קימברלי הרצוצה והזועמת שלפה סכין גדולה ממגירת הסכו"ם.
"תצא מפה מיד, אתה שומע?!" שאגה.
"אני אסרס אותך. אני נשבעת בהן צדק. זה לא משנה בן כמה אתה, תצא מפה חתיכת סוטה מלוכלך!"
"רגע רגע רגע, נא להירגע! אני לא מתכוון להרע לך, רק רציתי שנדבר!"
"כל סיפור שסופו להפוך לכתבה בעיתון בעיר המזדיינת הזאתי מתחיל ב'רק לדבר' כלשהוא. תצא מפה או שאשלח אותך הביתה עם איבר המין בקופסה! "
"את לא תעשי את זה עכשיו כשאת חשודה ברצח, קימי"
"איך
לעזאזל
אתה יודע איך קוראים לי…"
"התמהמהתי מספיק. עדיף לחתוך לביזנס מאשר להיחתך"
"אני…" זעמה קימברלי.
"קימברלי זאו. בתם של מרטל פוניקס והאן זאו, המאגית האחרונה והאלמנטליסט, אלים בתחומי עולמם החדש שיצרו, העונה לשם גרדנה. בת 25, נשואה ללינדה ביילי. כוחות – לא ידועים, חיית כוח – יעקב"
"מה?
איך אתה?
זה הרי לא יכול להיות…
ורגע אחד, מה זה יעקב?"
"אני יעקב"
"מה?"
"את לא המבריקה ביותר בשושלת שלך, הא?
עברת טראומה רצינית. את לא יודעת מה לעשות ואין לך למי לפנות. בעת מצוקה, המאגים מקבלים את חיות הכוח שלהם. במקרה שלך – יש לך אותי!"
"מה… מה זה אומר? ומה אתה עושה בבית שלי?!"
"חיות הכוח נולדות ישירות מדמיונם של המאגים. חלק מחיות הכוח יכולות להפוך גלויות לעיני כל. לרב הן אינן מתגלות לאיש זולת המאג עצמו. זו הסיבה שאף אחד לא טרח לעזור לך אתמול כשצרחת עליי ועל כל השכונה בערך"
"אז, אתה רוצה להגיד לי, שאתה לא אמיתי?"
"או, יפה, עכשיו אנחנו מתקדמים לאנשהו בובל'ה"
"ואתה חיית כוח? כמו מה שהיה מר סרטן עבור אמא שלי?"
"בהחלט"
"אבל… אתה בן אדם"
"המאג בוחר שלא במודע כיצד חיית הכוח שלו תיראה. לרוב תהא התאמה לנסיבות או המקום בהן חווה המאג את המצוקה שהיוותה טריגר להופעת חיית הכוח. במקרה שלך, כנראה עמוק בפנים רצית שיתלווה אליך יעקב שולמן – פנסיונר יהודי מקצועי"
"אז…" הניחה קימברלי את הסכין בחשדנות. "מה בדיוק עושות חיות כוח?"
"בגדול? אנחנו מקשקשים איתכם כשאתם לחוצים וניצבים בפני אתגר. עבור מאג מתחיל ממוצע זה כמעט תמיד המצב. אם הייתה לך טיפה סקרנות טבעית, היית שואלת את אמא שלך על פגישותיה עם קודמי השושלת שלכן, והיית כבר יודעת את כל הדברים האלה. היא לא הכינה אותך לעולם הזה בכלל, אמא שלך"
"לפחות בדבר אחד אנחנו מסכימים"
"וכי למה שלא נסכים? אני התגשמות המחשבות שלך. אני יודע איך לפנות אליך בצורה שתביני. מצד שני – לא ציפיתי שתנסי לעשות ממני קבב דגים לפני שהוצאתי מילה אחת מהפה.
הכי טוב היה לדבר איתך על משקה בבר, שזה מה שהתכוונתי לעשות אתמול. הכוס קפה הזאת מבאסת אותי."
יעקב שלף מכיס החלוק בקבוקון מתכת והתיז ממנו בנדיבות לכוס הקפה.
"אהה, הרבה יותר טוב" לגם בסיפוק את הקפה המשופץ.
"ובכן, קימברלי, בואי נדבר. אני יודע כמה את טרודה בכל מה שקרה, ויעקב שולמן כאן כדי לעזור!"
"יש לך איזשהן יכולות מיוחדות שיכולות להפוך מצב של מוות?"
"לא! אבל אין כמוני בטעימות יין! אני חבר פה בכמה מועדוני יינות בעיר"
"חשבתי שאתה רק נמצא בראש שלי… איך אתה הולך לטעימות יין?"
"אהא! זה בדיוק העניין! אין לך מושג איזה שערים לאיזה עולמות אפשר לפתוח מהראש שלך. את לא מפעילה אותו כמו שצריך יקירה"
יעקב הניח את ספל הקפה. זרזיף קטן ולא מובחן שנוקז מסדק זעיר לכלך את כפות ידיו. לאחר שהביא נייר סופג לספל ומגבון לעצמו, שאלה קימברלי:
"אתה רוצה לומר לי שאתה יודע גם איפה נמצאים כל הדברים בבית שלי?"
"אני יודע גם יותר מזה. תודה על הפרגון" נעלב ברטוריקה מהוקצעת והמשיך ללגימה נוספת מהמשקה.
"מה שהתחלתי לומר הוא" המשיך יעקב, "שאני עובר בין נקודות שונות במרחב המחשבות שלך. מספיק שפעם אחת חשבת או דמיינת קיום של אובייקט כלשהו, והוא בהישג היד שלי. ככה אני יכול ללכת לבקר חברות שיצרת עבורי שלא במודע, כמו פאניה מהקומה השלישית"
"פאניה היא שכנה אמיתית שלי" גמגמה קימברלי בזעזוע.
"ואת יכולה למסור לה שיעקב מוסר דרישת שלום. היא תוכל לספר לך איזה ג'נטלמן אני יכול להיות כשאני מעוניין בכך" סיים יעקב בשלוק אחרון ונפנה להכין כוס שנייה של קפה מחוזק.
"אז אתה גם יכול להתגשם בצד השני של המחשבה? פאניה ראתה אותך בעולם האמיתי?"
"האמת היא שקשה לי לפעמים לקבוע מתי הדמיון הוא מציאות, אבל אני משוכנע במקרה הזה שכן הצלחתי להראות את עצמי לפאניה שאת מכירה מהבניין, ולא להיטל שלה על מחשבותייך"
"ואתה טוען שהקפיצות האלה שאתה עושה ממקום למקום, כל זה למעשה מושתת על המחשבות שלי?"
"אני לא חיית כוח עם כוחות משל עצמה. יש לי כוח אחד בלבד, והוא היכולת לקשקש על ענייני היום, יקירתי."
"אז איך זה בכל זאת קורה?"
"הסיבה שרציתי לדבר איתך היא, שאני משער שיש לך את היכולת הזו גם, ואני רק משתמש בה. הכוח הזה נמצא בתוכך, רדום ומתכונן לפרוץ החוצה. הכוח נמצא בטווח שאליו אני מסוגל להגיע, אבל את – טרם ניסית לחפש אותו"
"מותר לי לשאול, כמה זמן אתה חוגג על ההטבות האלו, אדון שולמן?" הרמת הגבה של המאגית הצעירה לא הציבה מקום לתשובות לא נכונות.
"למען האמת" גירד יעקב בפדחתו וצחק, "אף על פי שהופעתי היא של אדם בוגר, אני רק בן יומיים. בואי נגיד שיצאתי לעולם די מבושל עם כל מה שצריך לדעת כדי להסתדר"
"אז נולדת בעקבות המפגש עם אחותי, שלשום בבוקר! כל מה שעשית מאז שאחותי התפרצה לחיי זה בעצם – לחגוג?" הבעת פניה של קימברלי התכווצה והשתנתה במחזוריות של מסך נעילה של מחשב.
"מודה באשמה!" גיחך וצבע אדום החל להתפשט בלחייו המגולחות גס. "אבל מיד מיד אחרי זה נפניתי לדבר איתך, כמובן. לפחות עד שהתחלת לברוח ממני ללא הבנה שאני, פשוטו כמשמעו, חלק ממך"
"אם מדברים גלויות יעקב, הייתי בטוחה שתרדוף אחריי גם במעלה המדרגות"
"לו הייתי יודע שתאיימי עליי הבוקר עם סכין לא הייתי אפילו מעלה על דעתי את האפשרות הזו " שלוק רועש ביותר סיכם את דבריו.
"אז מה שאתה רוצה ממני, זה שאמצא את הדרך להשתמש ביכולת שלי?"
"בינגו!"
"מה?" תהתה קימברלי.
"לא חשוב, סתם נזכרתי שהפסדתי מקום שני לוולכמן השמוק בבינגו של אתמול… בקיצור, כן. את צריכה להשתמש ביכולת להגשים את מחשבותיך כדי להציל את אחותך ולהבין ממנה, אחת ולתמיד, מה היא רצתה לומר לך"
"אתה יודע, מרב הסטרס והטראומה בכלל לא טרחתי לעבד את המידע של מה שראיתי באותו יום. הזכרונות האלו שהיא הציגה לי. אני חושבת שיש שם משהו שפספסתי"
"רק משהו אחד?" גיחך יעקב, שכבר הרגיש כנראה על ענן גבוה יותר מזה שישב עליו בתחילת הבוקר.
"חה חה" השיבה קימברלי . " כן כנראה יש כמה דברים שאני צריכה עוד ללמוד. אתה לא חייב להיות מניאק, אתה יודע"
"לחלק מהמניאקים גם אכפת מאוד מהמאגית שלהם" השפיל מבטו אל הכוס.
קימברלי התרצתה. "אז מה אתה מציע, יעקב?"
"את זוכרת במקרה אירוע יוצא דופן שקרה בכל הזמן הזה שאת גרה בלונדון? משהו שהיה מחשיד, אולי אפילו על-טבעי?"
קימברלי נעצבה ונזכרה בדבר מה.
"יש משהו כזה.
משהו שמציק לי כבר שנים.
אני מנחשת שזו הסיבה שכל האחיות שלי עזבו וניסו לחזור אחורה. כנראה כדי לתקן משהו.
מאז ומתמיד הרגשתי לא בטוחה במערכת היחסים שלי עם אשתי לינדה. אני הרגשתי ששורש משמעותי מאוד שעליו נטועה מערכת היחסים שלנו לא הושג בצורה… חופשית"
"למה הכוונה?" שאל יעקב.
"הכוונה היא, שחלמתי דברים, וזמן קצר לאחר מכן, ראיתי את אותם הדברים… מתגשמים.
כלומר, לא אחד לאחד, אבל דברים שרציתי בתוך תוכי השפיעו על המציאות. כשחלמתי חלום… אממ… ארוטי עליי ועל לינדה, כשהיינו צעירות, היה שלב בחלום שדחפתי קצת יותר לכיוון שרציתי. בבוקר למחרת לינדה הצהירה עליי ועליה כזוג בפני ההורים שלה.
זה מהלך שאני מעריכה מאוד עד היום. כבר אז ראיתי איזה תעוזה ואומץ יש לאישה שלי. אבל… תמיד ריחף מעל זה איזשהו ספק.
הדבר חזר על עצמו כשהיינו בקירור יחסים, לפני מספר שנים. היינו עסוקות בשלנו, לימודים ועבודה. לינדה במיוחד התרחקה, והרגשתי שאני חיה בתוך עולם ללא שינוי, ללא תוחלת. תקועה בהגדרה טכנית בלבד של זוגיות, ללא רוח חיים באהבה.
חלמתי חלום, חלום יפה ופרחוני שכולו שלווה. בחלום הופיעה טבעת על האצבע שלי. בבוקר המחרת, לינדה הציעה לי נישואין במפתיע במשרד שלה. הייתי כל כך מאושרת. מה שרציתי בעומק ליבי יצא והתממש. אבל –
לא יכולתי לנער את התחושה, שמה שאני ביקשתי בליבי עיוות את המציאות לכיוון לא טבעי. כמו שאמרת – העל טבעי הזה, זו הייתה נורת האזהרה הגדולה ביותר בחיי.
כל השנים לא שייכתי את זה לחלוטין למורשת שלי. אולי רציתי לשכוח מאמא ואבא, מגרדנה, מהסיבות שביקשתי מאמא לתת לי לצאת מגרדנה ולהגיע אל העולם הזה שלא נולדתי בו. מאז שהכרתי את לינדה – שמתי את כל הרצונות שלי לחקור ולצאת להרפתקאות בצד, וחשבתי על הזוגיות שלנו. אולי יש סיבה שאני היחידה שנשארה מאחור מבין כל אחיותיי. לא ניסיתי לעשות שום דבר. לא סטיתי מהתלם.
האופי שלי הוא לא כמו שלך יעקב. אני נסחפת הלאה, בזרם של נסיבות"
"זה…" חיכה מעט יעקב כדי לוודא שבאמת סיימה לומר את אשר בנפשה. "הבולשיט הכי יפה ושגוי ששמעתי בחיים שלי."
קימברלי חידדה את מבטה אליו, בהפתעת מה, אך גם בציפייה להמשך הדברים.
"זה נכון שאת לא היית כמו האחיות שלך. זה נכון שהמשכת הלאה אל החיים "הרגילים", אבל יש לזה סיבה. הן כולן הפסידו משהו מאוד טוב שקרה, והוא מערכת היחסים הזו. היא לא מושלמת, אבל את היחידה שנשארת לראות מה ילד יום, נתת אמון בבת הזוג שלך גם כשהיה קשה לתת אמון שכזה. סביר להניח שרבים אחרים לא היו נוהגים כך, ובכך טמון האומץ שלך – קימברלי זאו ביילי. את עמדת על שלך, אבל עכשיו, תם הזמן שבו תוכלי לעמוד במקום. זה הזמן לפעול."
"אז התוכנית להצלת אחותי" אמרה קימברלי, "היא למעשה ללכת לישון ולחלום את הדרך אליה"
"בהחלט כך ילדונת. את צריכה למצוא את מקור הכוח שלך ולהגשים את מחשבותייך. סביר להניח שאצלך הדברים יראו אחרת, וזה בודאות לא יהיה קל. אבל – עד שלא תנסי ותלמדי, לא תהיי המאגית שנועדת להיות".