*
"אבא שלי יושב על כורסה.
עד לפני שנתיים הוא נראה צעיר בהרבה מגילו, עכשיו כבר לא. הרגליים שלו רזות מאוד, בייחוד הירכיים. השיער שלו, בחלקים שבהם הוא עוד צומח, התארך מעט יותר מדי. מסביבו עומדים בציפייה אמא שלי, אני, אחותי והילדים שלה. הוא מרכיב באיטיות משקפיים שחורים עבים מאוד, שעל הגשר שלהם מותקן פנס קטן אבל עוצמתי. כשהפנס דולק המשקפיים גורמים לו להיראות כמו כורה פחם או כמו חייזר מסרט ישן. כולנו צוחקים, גם הוא. אנחנו מכבים את האור כדי להעצים את האפקט הקומי, ואמא שלי מצלמת אותו.
עם המשקפיים האלה אבא שלי יכול שוב לקרוא, אחרי שנתיים שהוא לא היה יכול. זה רגע משמח, אבל אני לא מצליח לשמוח. אני לא מצליח להוציא מהראש את הדימוי של אבא שבגיל שמונים ומשהו עדיין קדח בקיר של הממ"ד בעצמו כדי לתלות שם מדף. כשהוא התחיל להידרדר חששתי שנצטרך לריב איתו, קודם על המכשיר שמיעה, אז על המקל, אז על המשקפיים. שהזיכרון של עצמו הקודם לא יאפשר לו להשלים עם המצב הנוכחי שלו. בפועל הוא דווקא לא עשה בעיות. מה שלא צפיתי הוא שהזיכרון שלי ממנו לא יאפשר לי להשלים עם המצב הנוכחי שלו."
תודה רבה יונתן 🙂 כתבת יפה וברגישות. לצערי, הערך של הרשומה לא עבר את הסף הנדרש. בהצלחה בפעם הבאה!
זו הרשומה האחרונה להיום, מה שאומר שגם היום לא יהיה בונוס.
אתה סוגר את המחשב, כמעט בטריקה, וניגש לארון להוציא בגדים. אמרת לעצמך שאתה הולך לצאת היום, אז אתה הולך לצאת היום.
"לא הבנתי, מכרת את אבא שלך בשביל בונוס, ואפילו לא קיבלת את הבונוס?"
אתה מנסה להיזכר למה אתה עדיין חבר של ארבל בכלל, אבל אתה עונה לו: "לא מכרתי את אבא שלי, זה היה תיאור של הרגשות שלי כלפיו. אבא שלי עצמו עדיין איפה שהוא תמיד היה."
"אז רגע, אין בכלל הוראות לדבר הזה? אתם פשוט מקבלים בונוס באקראי, כשהאלגוריתם רוצה?"
"כבר אמרתי לך, יש הוראות. טוב, הוראה."
"ומה ההוראה?"
"כל פעם שאתה נכנס לאפליקציה כתובה שם שאלה. בהתחלה אתה חושב שיש כמה שאלות, אבל אז אתה מבין שזו בעצם אותה שאלה, ורק הניסוח משתנה: "על מה אתה חושב?", "מה עובר לך בראש?", "מה המחשבות שלך?", כאלה."
"וזהו?"
"וזהו."
"מה אני אגיד, שמח שלפחות יש לך עבודה".
אתה ממציא איזה תירוץ וחוזר הביתה לפני שהוא ישאל אותך בפעם השלישית איך בדיוק הגעת לעבודה הזאת. בדרך הביתה האור של הפנסים מכפיל את הצל שלך, ובשלב מסוים אתה נבהל מהצל של עצמך. אתה צוחק לעצמך בשקט.
*
"כשאני לא מצליח להימנע מלחשוב על זה, אני מפחד שכל העניין עם הכתיבה, להיות סופר, זה סתם משהו שבחרתי כי צריך לבחור משהו. משהו שיהיה הדבר שלך. שיהיה התשובה שלך כשאנשים שואלים אותך מה אתה עושה. שבמקום לענות "אתה יודע, כרגיל" תוכל לספר על איזה ספר או תסריט שאתה עובד עליו. בעיקרון אני חושב שזה ככה אצל רוב האנשים, אולי חוץ מכמה יחידי סגולה. שאף אחד לא באמת ידע שהוא רוצה להיות מעצב גרפי, או רואת חשבון, או מהנדס, שכולם סתם המציאו את זה. אבל לפעמים אני חושב שלא כולם ככה, שזה סתם משהו שנוח לי לחשוב כדי לא להתמודד עם זה שבחרתי מה לעשות בחיים באקראי.
אני יודע שאני יכול פשוט להסתכל פנימה ולברר עם עצמי אם זה באמת מה שאני רוצה, ואם אני מגלה שאני רוצה לעשות משהו אחר מלהיות סופר – לא שלהוציא ספר אחד הופך אותי לסופר, כן? – אז לנסות לעשות את המשהו האחר הזה. אני גם לא מפחד להתחיל מחדש, אפילו שאני כבר לא צעיר. הדבר שאני מת מפחד ממנו הוא האפשרות להסתכל פנימה ולגלות שאין שם כלום – לא שאני לא יודע מה אני רוצה, אלא שאני פשוט לא רוצה."
תודה רבה יונתן 🙂 האומץ שלך להיחשף ככה ראוי להערכה, ולדעתי אתה כותב טוב מאוד. לצערי, הערך של הרשומה לא עבר את הסף הנדרש. בהצלחה בפעם הבאה!
לא כתבת את זה, אבל כבר התחלת מחדש פעם. אתה זוכר את זה היטב. הלכת לקורס ספרדית שלקחת פעמיים בשבוע בערב, ובאותו מפגש דיברתם על העבודות שלכם, כדי לתרגל אוצר מילים. מריה, שהיא רואת חשבון, אמרה שהיא לא מבינה את הצעירים האלה שמדברים כל הזמן על עבודה עם משמעות. מבחינתה עולם העבודה הוא פשוט: היא מוכרת את העבודה שלה בתמורה לכסף, והיא רוצה לקבל עליה כמה שיותר כסף. גייסת את מיטב הספרדית הבסיסית שלך וענית:
"Creo que no vendes tu trabajo por dinero, vendes tu tiempo por dinero. Pero hay una differrencia importante entre los dos: tu dinero puede ser infinito, pero tienes una cantidad limite de tiempo. Creo que es una idea mala perder tu tiempo en un trabajo que no te gusta."*
את מריה לא שכנעת. את עצמך כן. היית רוצה לספר שלמחרת על הבוקר נכנסת למשרד שלך והתפטרת, אבל זה לא מה שקרה. במציאות זה לקח יותר משלושה חודשים של לשכנע את עצמך שממילא AI יחליף עורכי דין עוד כמה שנים, אז זה לא איזה הפסד גדול, ועוד חודש של תקופת ההודעה המוקדמת. אחרי שבועיים שבהם ישבת בבית סתם יצאת לחופשה של חודשיים. כשחזרת היית פנוי סוף סוף סוף לעשות את מה שתמיד חלמת לעשות. אבל מה תמיד חלמת?
אחרי כמה ימים שבהם ניסית לחשוב לבד ויתרת וחיפשת מדריכי רשת בנושא. אחד מהם נתן לקורא משימה: למצוא שלושה אנשים שמכירים אותו טוב ולבקש מכל אחד מהם לכתוב שלושה דברים שהוא, כלומר הקורא, טוב בהם. אף שהמדריך לא הבהיר איך להסיק מהדברים שהאנשים כתבו מה הדבר שאתה אמור לעשות בחיים, הנחת שאם שלושתם כתבו שאתה כותב טוב, ואם שניים מהם אפילו שמו את זה במקום הראשון (בלי שבכלל התבקשו לדרג), אז זה העיסוק הנבחר. ובאמת, פעם זכית בציון לשבח בתחרות סיפורים של איזה עיתון, והסיפור שלך התפרסם בעיתון. אולי יש בזה משהו.
* "אני חושב שאת לא מוכרת את העבודה שלך בשביל כסף, את מוכרת את הזמן שלך בשביל כסף. אבל יש הבדל חשוב בין השניים: הכסף שלך יכול להיות אינסופי, אבל יש לך כמות מוגבלת של זמן. אני חושב שזה רעיון רע לבזבז את הזמן שלך בעבודה שאת לא אוהבת".
*
"אני אף פעם לא אקח את הפרי האחרון בצלחת, או את העוגייה האחרונה בקופסה, או שום דבר כזה. יש הרבה דברים יותר גרועים שאני כן אעשה, אבל זה לא. כשאנשים אחרים לוקחים את המאכל האחרון אני לא אגיד כלום, ואם הם ישאלו אותי אז אני אפילו אגיד שכן, בטח, אבל בפנים אני נוטר להם טינה על זה. המסקנה המתבקשת מכל זה היא שלדעתי המאכל האחרון צריך להישאר שם עד שהוא יירקב. חוסר ההיגיון בזה לא משנה את האינטואיציות שלי בכלל."
תודה רבה יונתן 🙂 זו תובנה מעניינת ומשעשעת. לשמחתי, הערך של הרשומה שלך עבר את הסף הנדרש, ואתה תקבל בונוס בהתאם לתנאי החוזה שלך. בהצלחה בפעם הבאה!
הגיע הזמן באמת. פעם ראשונה החודש, ואנחנו כבר ב-15. הבונוס לא קטן, וטוב שכך, כי יש לך דייט הערב. בחור מהאפליקציה. אתה מבהיר לו שאתה לא מחפש סתם סטוץ. אתה לא אופטימי בנוגע לסיכויי ההצלחה של הדייט, וזה גורם לך להיות משוחרר יותר. אתם יושבים בפאב לא יקר. הוא מתלהב מזה שכתבת ספר. אתה משתף אותו ברעיון לסיפור שאתה לא מוצא זמן לפתח. הסיפור הוא על אנטמולוג שעורך מחקר שבו הוא אוסף את התיאורים של השרץ שגרגור סמסא הופך אליו ב"הגלגול", משווה אותם למאפיינים של חרקים אמיתיים, ומגיע לרשימה מצומצמת של חרקים שהוא יכול להיות. הוא מנסה לפרסם אותו בכתב עת לאנטמולוגיה, אבל הם דוחים אותו בטענה שאין במאמר שום חידוש אנטמולוגי. אחר כך הוא מנסה לפרסם אותו בכתב עת לספרות. הוא חושש שהם ידחו אותו כי אין במאמר שום חידוש ספרותי, אבל הם דוחים אותו בטענה שאי-אפשר להסיק מהסיפור שסמסא הפך לחרק דווקא, ואפילו אי-אפשר להסיק שהוא הפך לגרסה מוגדלת של חיה שקיימת במציאות. בתסכולו הוא מחליט לפתוח כתב עת משלו, שיעסוק בספרות ואנטמולוגיה (לאו דווקא בסדר הזה). הוא מפרסם קול קורא ולהפתעתו מקבל כמה וכמה מאמרים, אלא שכולם מאת חוקרי ספרות, וניכר שהעיסוק שלהם בחרקים הוא במישור הסימבולי בלבד, ושאין להם שום עניין בחרקים עצמם. וכאן מגיע החלק שצריך לפתח: ככל שהדברים משתבשים, כך הוא נהיה מתוסכל יותר ומפתח את הפרויקט באופנים מוזרים יותר, הוא כבר כמעט לא מגיע לעבודה (למזלו יש לו קביעות, אז לא מפטרים אותו), מתרחק מהמשפחה שלו, מסתגר בחדר ומתעסק בכתב העת שלו, שנהיה יותר ויותר חידתי, כל זה כדי לפרסם מאמר שהוא שכח ממנו מזמן. הרעיון אמור להיות שהוא הופך למשהו דומה לגרגור סמסא בגלגולו כשרץ – יצור דחוי שהמשפחה שלו כבר לא מזהה אותו.
כשהוא אומר לך שהסיפור נשמע ממש מעניין, ושואל אותך למה אתה לא מוצא זמן לפתח אותו, אתה מספר לו על העבודה. הוא מתעניין גם בזה. לפי כמה מהשאלות שלו נשמע שהוא לא מכיר בכלל עבודות מהסוג הזה. זה נשמע לך מוזר, כי טחנו את הסיפור הזה בתקשורת עד דק כבר לפני כמה שנים. אתה בוחר להאמין שהשאלות הן לא סימן לכך שהוא חי במערה, אלא לכך שהוא מעוניין בך.
"אוקיי, החלק שהם מיצו את כל הדאטה הפומבי שאפשר להתאמן עליו ברור, אבל איך זה אמור לפתור את זה? כמה דאטה שימושי כבר יכול להיות בראש של אנשים, ועוד כשמצמצמים את זה רק לדברים שלא פורסמו בפומבי ורק לאנשים שמוכנים לעבוד בזה?"
אתה אוהב את זה שהוא מתעקש להבין את ההיגיון, אם כי אתה חושד שאתה אוהב את זה רק כי זה מזכיר לך את עצמך. אתה מסייג מראש שהתשובה שלך היא רק ספקולציה: השאלה הזאת לא מופיעה ב-FAQ לעמיתים – החברה מתעקשת לקרוא לעובדים שלה ככה – ואתה לא מכיר אף אחד ששאל, אולי כי כולם חוששים שאם הם יגרמו לחברה לחשוב על השאלה הזאת היא תבין שאין היגיון ותפסיק להעסיק אותם. ההשערה שלך, בכל אופן, היא שהם נואשים.
"אם אתה נעול בבית כמה ימים ונגמר לך האוכל, וכל מה שנשאר זה חמאת בוטנים שהתקשתה בתחתית של איזו צנצנת כבר לפני כמה חודשים ולא זרקת אותה כי אמרת לעצמך שאולי מתישהו תעשה עם זה משהו, אתה תחפור אותה החוצה עם כף ותאכל אותה, לא כי זה משהו שהגיוני לאכול, אלא כי זה מה יש".
אתה חושב שבתור סופר היית יכול לחשוב על מטאפורה קצת יותר, איך נאמר, ספרותית, אבל נראה שהוא מסתפק בזה. בכל אופן, אתה אומר לו, נראה לך שמתישהו הם ימצאו מקור אחר לדאטה, או שהם ימצו גם את הדאטה בראש של ה"עמיתים", ואז כבר תחשוב מה לעשות עם עצמך. בינתיים אתה נמצא איפה שאתה נמצא, נהנה מהאפשרות להרוויח סכום סביר, בייחוד כשאתה מצליח להשיג בונוסים, ונהנה במיוחד מהאפשרות לא לחשוב מה לעשות עם עצמך. אתה קצת מופתע ששיתפת איתו את המחשבה האחרונה.
"אוקיי, אז מה בעצם צריך לעשות כדי לקבל בונוס?"
האמת שציפית שהוא ישאל למה עברת להשקיע את רוב הזמן שלך בעבודה הזאת אחרי שכבר פרשת מעבודה מכניסה כדי להיות סופר, אבל אז אתה נזכר שבכלל לא סיפרת לו שהיית עורך דין.
"זהו, שאף אחד לא יודע. כלומר, חוץ מהאלגוריתם של האפליקציה, עד כמה שאפשר לקרוא לזה "יודע". לפי ה-FAQ הוא קופסה שחורה מוחלטת. אני נוטה להאמין לזה, כי אני לא רואה סיבה שהחברה תשקר לנו – אם היא הייתה יכולה להסביר לנו איך לכתוב דברים שלפי האלגוריתם הם דאטה בעל ערך זה רק היה פועל לטובתה."
"אוקיי, אז אתם פשוט כותבים דברים רנדומליים בתקווה שמשהו מתישהו יצליח?"
"זאת שאלה טובה", אתה אומר, ומתכוון שאין לך תשובה טובה. "אם אני חושב על זה שנייה, יש מצב שזה מה שהיה כדאי לעשות. יכול מאוד להיות שזה טוב באותה מידה כמו מה שאנשים תכלס עושים, רק חוסך זמן ומחשבה. בפועל אנשים כל הזמן מנסים למצוא שיטה. אני מודה שגם אני". אתה מופתע שאתה מודה בזה. "לא ניסיתי לחשוב לעומק למה גם אני מחפש שיטה אפילו שאני עצמי חושב שאני לא אצליח למצוא אחת… אני לא יודע אם באמת יש לי תשובה… אבל אולי זה קשור לזה שזה לא באמת אקראי. יש הרי היגיון, אנחנו פשוט לא יודעים אותו. יש משהו מחרפן בזה. אם זה באמת היה אקראי אז לא הייתה לי בעיה, פשוט הייתי זורק את הקובייה כל פעם והייתי שמח שמדי פעם היא נוחתת על הצד של הבונוס. אבל לדעת שיש משקולת בקובייה ואני לא יודע איפה היא…" בשלב הזה המטאפורה של הקובייה נכשלת, כי ברור שאפשר להבין איפה המשקולת בקובייה. אתה מפתיע את עצמך כשאתה לא מתחיל לדבר על הבעייתיות של המטאפורה, אלא סתם ממשיך בשיחה. אתה שם לב שאתה מדבר המון, אבל זה לא עוצר אותך.
"אני עוד יחסית סביר. כולה קראתי על זה כמה דברים באינטרנט על זה כשהתחלתי לעבוד. יש אנשים שמבזבזים על זה המון זמן. חלק מתאבססים על ניתוחים סטטיסטיים, חלק אפילו לוקחים את זה לכיוונים מיסטיים. יש פורומים שלמים של הדברים האלה. אבל אולי אני נותן לעצמי יותר מדי קרדיט… יש מצב שהייתי נשאב לזה יותר בעצמי – לצד של הניתוחים הסטטיסטיים, כן? – אם לא הייתי עוקב אחרי איזה בלוג של מישהי שגם עובדת בזה, שמנסה לשכנע אנשים שעובדים בזה סתם לכתוב ולא להתאבסס." אתה מוציא את הטלפון, נכנס לאחת מהרשומות בבלוג ונותן לו. "הנה, תראה".
*
טעויות נפוצות בעבודה בהזנת דאטה in mente ואיך להימנע מהן
רוצים שהכתיבה* שלכם תעבור את סף התועלת של האלגוריתם ותזכה אתכם בבונוס? בין אם אתם "עמיתים" של Procure, "ידידים" של Amass או חברים של כל אפליקציה אחרת, המפתח להצלחה נמצא בשורות הבאות.
הכרת ההוראות
כמו שכולנו לכאורה יודעים, לאפליקציות דאטה in mente יש בדיוק הוראה אחת: לענות על השאלות שהאפליקציה מציגה בפניכם. למה לכאורה? כי כולנו יודעים שבפועל הבונוסים גורמים לרבים מאיתנו להאמין שיש איפשהו הוראות נסתרות, ולבזבז הרבה זמן בלנסות למצוא אותן. ההמלצה שלי? תנשמו עמוק ותזכירו לעצמכם שיש הוראה אחת בלבד.
שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה
את מי שמחפשים לעצמם איזשהו גורו או מדיטציה טרנסצנדנטלית שיעזרו להם להשיג את הבונוס הנחשק אין לי כוונה להעמיד על טעותם; אם אתם כאלה, אתם אבודים בעיניי. אני רוצה לפנות למי שמחפשים את הבונוס הנכסף בניתוחים סטטיסטיים מורכבים יותר או פחות, ולפנות אליהם בפנייה נרגשת: אתם בדיוק אותו הדבר. אולי נדמה לכם שבניגוד לניו-אייג'יסטים אתם רציונליים ומפוכחים. אתם לא. שום ניתוח סטטיסטי לא הצליח לגלות איזושהי חוקיות בנוגע לעמידה בסף התועלת והשגת הבונוס. הניתוחים שנראה בהתחלה שהצליחו לגלות לנו משהו, סופם שגילו לנו משהו על הבעיות שלנו בהסקה סטטיסטית, ולא על האלגוריתמים. אין שום סיבה להניח שמתישהו הניתוחים האלה יהיה מורכבים מספיק כדי לגלות משהו, בטח לא שניתוחים עצמאיים יגלו משהו לפני שהחברות מאחורי האפליקציות יגלו אותו בעצמן. לעומת זאת, אנחנו יכולים לדעת בוודאות שביצוע הניתוחים האלה, או קריאה שלהם, לוקחים לכם זמן יקר שאף אחד לא משלם לכם עליו. ההמלצה שלי, שבמפתיע לקוחה מתחום הניו-אייג'? תעשו מדיטציה במקום, או יוגה, ותחזרו לכתוב.
רמת הכתיבה, משלב וענייני לשון
והנה מגיעה הכוכבית שהובטחה למעלה: * אנחנו לא מועסקים בכתיבה. אנחנו מועסקים בהזנת דאטה. רבים מכם טועים לחשוב שאנחנו מועסקים בכתיבה, כי לרבים מאיתנו יש הכשרה בכתיבה, רבים מאיתנו עבדו בכתיבה לפני ורבים מאיתנו עובדים בה גם היום, וכמה מאיתנו אפילו סופרים של ממש. אלא שזו הסקה כושלת של סיבתיות: לא בחרו אותנו לעבודה (סליחה, "ידידות") הזאת כי אנחנו אנשים כותבים, אנחנו בחרנו בעבודה הזאת כי אנחנו אנשים כותבים. לזה יש שתי סיבות: הראשונה היא שאחוז יותר גבוה מאיתנו צריך עבודה לעומת אנשים אחרים, בייחוד בעידן שבו LLMים לקחו את רוב משרות הכתיבה. השנייה היא שאנחנו אוהבים לכתוב, ואם לא נשקר לעצמנו, אוהבים לכתוב בעיקר על עצמנו, וזאת עבודה שמשלמים בה על זה. כל זה אומר שהדברים בתת-כותרת לא משנים. לחברות יש די והותר דאטה בשפה ספרותית שהתפרסם בפומבי. ההמלצה שלי? תכתבו איך שבא לכם. אם מתחשק לכם לכתוב בשפה ספרותית, לכו על זה. אם לא, לא. רק אל תשלו את עצמכם שזה משנה משהו.
אז מה בכל זאת אפשר לדעת?
בשלב הזה לבטח תופתעו שהתשובה היא לא "כלום". יש דבר אחד שאנחנו יכולים לדעת. הסיבה שאנחנו עובדים (סליחה, "עמיתים") בהזנת דאטה היא שנגמר ל-AI דאטה פומבי להתאמן עליו. לכן הם משלמים לנו על דאטה שנמצא רק בראש שלנו. מכאן אפשר להסיק שלדאטה שנמצא רק בראש שלנו יש יותר ערך מלדאטה שנמצא גם בחוץ. יכול להיות שאפשר להסיק מזה שלדאטה שנמצא רק בראש שלנו יש יותר ערך מלדאטה שנמצא גם בראש של אחרים, אבל לא בטוח. מכל זה אולי נובע שכדאי יותר להזין דאטה שיש פחות סיכוי שפורסם או שנמצא גם בראש של אחרים. אלא שיש "אבל".
אבל
אבל כל זה לא בהכרח אומר שהאפליקציה היא תא הווידוי שלכם. רבים מאיתנו מניחים שככל שקשה להם יותר לחשוף משהו מבחינה רגשית, ככה המשהו הזה פרטי יותר, ולכן יש סיכוי גבוה יותר שיזכה אותם בבונוס. הם חולקים עם האלגוריתם אנקדוטות מביכות, סודות כמוסים, אהבות אסורות וסטיות מיניות שונות ומשונות. הם סוקרים את חייהם בדיעבד כדי למצוא דווקא את החלקים שהיו משמיטים אילו נדרשו להצדיק את החיים האלה, ומגישים אותם לאלגוריתם בתקווה לזכות בבונוס. אלא שהרגשות שלנו הם אינדיקטורים לא מוצלחים למידת הפרטיות של דאטה; יכול להיות שאם קשה לכם לחלוק משהו זה אומר שהוא באמת פרטי, אבל באותה מידה יכול להיות שלא. ההמלצה שלי? כמו בנוגע לרמת הכתיבה: אם אתם נהנים מהאפשרות לחלוק דברים פרטיים, לכו על זה. אם לא אז אין צורך.
הכותבת עובדת בחברות הזנת דאטה in mente מהרגע שהן הוקמו, והשקיעה מאמץ רב בניסיון להגדיל את סיכוייה לקבל בונוסים. אם הבנתם משהו ממה שקראתם עד עכשיו, אתם יודעים שהיא לא משיגה יותר בונוסים מכם.
*
"מעניין!"
"מה אמרת? סליחה, איבדתי קצת ריכוז."
"אמרתי שהפוסט מעניין. אני תוהה אם היא הצליחה לשכנע מישהו."
"אין לי מושג, אבל מההיכרות שלי עם החומר האנושי בטח לא הרבה."
אתם מסיימים לאכול ומבקשים חשבון. בזמן שאתה מתלבט אם להציע לשלם על שניכם, הוא מציע שכל אחד ישלם על מה שהוא הזמין. אתה תוהה אם לפרש את זה כדחייה, אבל אז הוא מציע לך ללוות אותו הביתה. אתה מנצל את הדרך הביתה כדי לתת לו לספר קצת על עצמו, לתקן מעט את הרושם שבטח יצרת מקודם. הוא חשמלאי. יש לו תואר בהנדסת חשמל, אבל בימינו יש יותר כסף בחשמלאות, אז הוא עשה הסבה. הוא גם גילה, להפתעתו, שהוא נהנה לעבוד עם אנשים שהוא לא מכיר.
כשאתם מגיעים אליו אתה שואל אותו אם אתה יכול לנשק אותו. הוא מסכים. אתה רוצה לעלות אליו, אבל אתה רואה כאן פוטנציאל, ואתה לא רוצה שהוא יחשוב שזה בעצם כן ללילה אחד, אז אתה מתאפק. כשאתה מגיע הביתה והולך לישון לוקח לך זמן להירדם.
*
"אני תמיד חושב שמשהו לא בסדר איתי מבחינה רפואית. פעם עוד הייתי מספר לעצמי שהסיבה לזה שהיא שמשהו באמת לא בסדר איתי מבחינה רפואית – יש לי סוכרת מסוג MODY, ומצבים סוכרתיים עלולים לפגוע בערך בכל מערכת בגוף. היום אני יודע שגם אילו לא היה לי את זה עדיין הייתי תמיד חושש מאיזו בעיה רפואית. אני תמיד מקפיד שזה ייראה רציונלי, תמיד מאבחן בעיות שקשורות לסימפטומים שיש לי, או תופעות לוואי שמופיעות בעלון לצרכן. אף פעם לא משהו מופרך. אבל זה לא. זה בבירור עידון של חרדת המוות שלי, וזה לא ייפסק כל עוד אני מסרב להתמודד איתה. ההבנה הזאת, כמעט מיותר לציין, לא גורמת לי להתמודד איתה. עם השנים צברתי לא מעט ידע אזוטרי על מחלות ותרופות. ברומן שלי יש שלושה עמודים של פירוט על מנגנוני הפעולה של משככי כאבים נפוצים. אני עומד מאחורי זה – זה חלק מהאפיון של אחת מדמויות המשנה – אבל אולי זה מסביר למה נמכרו רק 221 עותקים…"
תודה רבה יונתן 🙂 המודעות העצמית שלך מרשימה, והמצב שאתה מתאר משותף ללא מעט אנשים. לצערי, הערך של הרשומה לא עבר את הסף הנדרש. בהצלחה בפעם הבאה!
לא כתבת לבחור מהדייט. גם הוא לא כתב. לא נורא, אתה אומר לעצמך, בקושי עברו שלושה ימים. לפעמים לוקח להם יותר זמן. ובכלל, אולי הוא בדיוק באותו מצב כמוך? אולי גם הוא מתלבט אם להיות זה שכותב ראשון, כי הוא רוצה, או להתעקש לחכות שאתה תכתוב, כי בא לו פעם אחת להיות עם מישהו שכותב לו ראשון, שרוצה אותו (לפחות) באותה מידה כמוהו? אולי גם הוא תוהה אם הוא לא מגזים, אם ההתעקשות שלו שמגיע לו מישהו שרוצה אותו ישר על ההתחלה לא כבר גרמה לו לפספס את הבחור שבאמת התאים לו?
אתה מתלבט אם אולי על זה היית צריך לכתוב לאפליקציה. לא. זאת מחשבה נפוצה. על גבול הקלישאה. בטח כל אדם באפליקציות עם קצת מודעות עצמית כבר חשב את המחשבות האלה. אין שום סיכוי שהיית מקבל על זה בונוס. אתה קולט שאתה שוב חושב על הבונוס. אתה תוהה ממתי הבונוס נהיה המדד לכל מה שעובר לך בראש. מתי התחלת לשפוט כל מחשבה לפי הערך שלה עבור האלגוריתם, גם כשאת לא בעבודה. זה כמו לגלות שאתה מנסה בעקביות לפתוח את הדלת של הבית עם המפתח של המשרד, רק, כמובן, הרבה יותר גרוע.
זה לא שלפני העבודה הזאת לא שפטת כל מחשבה שלך. ברור ששפטת. אלא שאז השאלות שהיית שואל את עצמך היו שאלות בסגנון "מה הטעם בכל זה?" או "לאן החיים שלי הולכים בעצם?" או "יש בכלל משמעות למה שאני חושב או מרגיש?" ולא "האם מה שאני חושב ירָצה אלגוריתם שאין לי שום מושג איך הוא עובד?" פתאום אתה חושב שאולי ההבדל בין סוגי השאלות האלה לא כל כך תהומי כפי שנראה במבט ראשון. אתה לא מצליח להבין אם המחשבת הזאת מקלה עליך או רק מדכדכת אותך עוד יותר. אתה שם לעצמך פודקאסט והולך לעשות כלים.
*
לעיירה אחת מגיע באחד הבקרים קרקס נודד.
פועלים מקימים את אוהל הקרקס במהירות מסחררת, ותוך שעות ספורות הקרקס נפתח לקהל. יש בו לוליינים, וחיות שקופצות דרך חישוקים, וליצנים ורקדניות. מחוץ לאודיטוריום יש ביתנים ובהם מופעי שוליים. יש שם אישה עם זקן, והאיש החזק ביותר בעולם, ואיש רזה מאוד שנשוי, לכאורה, לאישה שמנה מאוד, וגמד שנשוי, לכאורה, לענקית. המופעים מסתכמים בכך שהקהל בוהה במופיעים, ואף זוכה לאמת את חריגותם: למשוך בזקן של האישה עם הזקן, להפסיד לאיש החזק ביותר בהורדת ידיים, למשש את זרועתיו של האיש הרזה ואת ירכיה של האישה השמנה, לבדוק שהגמד לא עומד על הברכיים ושהענקית לא עומדת על קביים.
בכל הביתנים אפשר להציץ מבחוץ על האטרקציה, חוץ מבאחד. הוא אטום לגמרי, והדלת שלו מכוסה בווילון שחור. השלט על הביתן מבטיח שנמצא בו איש שתמיד מנצח בוויכוח. לא משנה מול מי הוא מתמודד, לא משנה באיזה נושא. בהתחלה אנשים עומדים בחוץ ומתלחששים, אפילו מצחקקים. מה זה אומר בעצם, איש שמנצח בכל ויכוח? כשהאיש החזק ביותר בעולם מנצח בהורדת ידיים, אנחנו יודעים בדיוק מה קרה שם: היד של המתחרה נגעה בשולחן, והיד שלו לא נגעה. אבל מה קורה כשהאיש שתמיד מנצח בוויכוח מנצח בוויכוח? ומי בכלל מכריע מי ניצח? המופע נראה לכולם מטופש לחלוטין.
אחרי כמה זמן הסקרנות גוברת על אחד מבני העיירה, והוא משלם מטבע זהב אחד ונכנס לדוכן. הוא נשאר שם דקות ארוכות, ויוצא לבסוף, שקט, ראשו בוהה באדמה. להפתעת כולם, הוא מודה בהכנעה שהוא הפסיד בוויכוח. המראה של האיש אחרי ההפסד עושה את שלו, ובמהרה מתקהלים אנשים לפני הביתן בתור ארוך. אחרי שהראשונים יוצאים בדיוק כפי שהראשון יצא, מטכסים שאר עומדי התור שלל עצות כיצד לנצח. מישהו אומר שהוא יתווכח בצורה אגרסיבית במיוחד. מישהי אומרת שהיא תבחר עמדה שקל להגן עליה, ותטען שהרג של ילדים הוא אסור. אחרת אומרת שהיא תפלרטט עם הווכחן, כך שלא יהיה מרוכז בוויכוח. מישהו נוסף טוען שלמד רטוריקה, והוא יבצע מניפולציות מורכבות על הווכחן, שלא ישים לב שהוא מפסיד בלי קשר לנושא הנידון.
אך ללא הועיל. בזה אחר הם יוצאים מהביתן שקטים, מהורהרים, במבט מושפל. הראשונים היו מוכנים להודות שהם הפסידו. את אלה שבאו אחריהם אף אחד כבר לא שאל. בחלוף כמה שעות, הביתן מוקף בעשרות אנשים שקטים שבוהים באדמה וממלמלים לעצמם. מחמת הבושה, אף אחד לא שואל אף אחד אחר מה בדיוק קרה שם בפנים, כך שמי שטרם היה בפנים לא יודע יותר על הטקטיקה של הווכחן מאשר ידעו האנשים שעמדו בחוץ ולעגו לו מוקדם יותר.
איש צעיר מגיע אל אוהל הקרקס. בשלב הזה כבר אין אנשים בתור לביתן של הווכחן, ונותרו רק כמה שפלי ראש בחוץ. האיש שואל אותם לפשר העניין, אבל הם לא עונים לו, ורק ממלמלים לעצמם. לבסוף ניגשת אליו אישה אחת ומסבירה לו את המצב. הוא שואל אותה כיצד נמלטה מגורלם של האחרים, והיא משיבה לו שהיא לא נכנסה לביתן. פתאום צץ לו רעיון: האישה לא הפסידה בוויכוח משום שהיא כלל לא התווכחה. וכך יעשה גם הוא, אלא שהוא כן ייכנס לביתן. הוא מוציא מכיסו מטבע זהב, משלם ונכנס.
בפנים יושב אדם רגיל למראה. הוא לא גדול או מפחיד, וגם לא עושה רושם של אדם חכם במיוחד. הצעיר מתיישב מולו. הוא שואב ביטחון ממראהו של הווכחן. "לא באתי להתווכח איתך. אני רק רוצה לשאול אותך בתמימות: איך אתה מנצח בכל הוויכוחים האלה? ולא רק זה, אלא שהמפסידים מוכנים להודות בהפסדם, ואין צורך בשופט בלתי תלוי!" הווכחן בתגובה מסתכל לו בעיניים ושותק. "אני יודע שזה ביתן ויכוחים, ולא ביתן שאלות, אבל בכל זאת, שילמתי כסף טוב". הווכחן ממשיך לשתוק, והאיש מוסיף: "אני מבין שלא תרצה למכור את הסוד המקצועי שלך בזול. אני מוכן לשלם לך הרבה יותר, יש לי מאיפה להשיג את הכסף. ו… ואני מוכן לחתום על כתב התחייבות שלא אגלה את הסוד לאיש, ולא אבוא לביתן שלך יותר לעולם!" הווכחן ממשיך לשתוק. "אל תראה אותי ככה. אני לא יהיר כמו שאני לבטח נראה. עברו כאן היום אנשים חכמים וחזקים ממני, אפילו מנהל בית הספר שלנו, שלמד באוניברסיטה בעיר הגדולה, ואני בסך הכול איכר פשוט". הווכחן ממשיך לשתוק. "מצד אחר אני גם לא כזה קוטל קנים! בבית הספר הציונים שלי היו גבוהים מאוד, יכולתי ללכת להיות פקיד, אלא שאני מעדיף את עבודת האדמה. כן, מעדיף!" והשיחה ממשיכה פחות או יותר כך, באופן חד-צדדי. הצעיר מתחיל להרגיש מין חולשה מוזרה, תחושת ריקנות. הוא לא מעז לנסות להרים את ידיו מחשש שלא יצייתו לו. הוא לא מבין למה, אבל משהו בשתיקה של הווכחן גורם לו מצד אחד להרגיש צורך עז להצדיק את עצמו – לא איזו עמדה שלו, אלא את עצמו ממש – ומצד אחר לא להיות מסוגל לעשות זאת. פתאום הוא מבין שהווכחן בעצם ענה לו, הוא מבין את סוד ההצלחה שלו.
הוא יוצא מהביתן בפנים מושפלות, מסתובב אנה ואנה וממלמל לעצמו.
*
כשהחלטת להיות סופר נכנסת לזה כמה שיותר מהר וכמה שיותר עמוק. עשית את זה דווקא כי ידעת שהנטייה הטבעית שלך היא לדחות דברים, להמציא תירוצים. נרשמת לכמה סדנאות כתיבה, ולתוכנית לכתיבה יוצרת באחת מהאוניברסיטאות, שהייתה עתידה להתחיל בעוד כחצי שנה. הייתה לך תוכנית: אתה תפרסם כמה וכמה סיפורים קצרים, תזכה בתחרות או שתיים, ואז, כשבאחד מטקסי חלוקת הפרסים מו"ל ישאל אותך אם יש לך ספר בשבילו, אתה תגיד שלא, אבל שיש לך רעיון די מפותח שאתה יכול להתחיל לעבוד עליו מיד. אתה תפרסם רומן, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. מן הסתם לא תרוויח כסף מהספרים, אבל תוכל להתחיל ללמד סדנאות כתיבה בעצמך, ויזמינו אותך להרצות בתשלום מפעם לפעם. מי יודע, אולי אחד מהרומנים שלך גם יזכה באיזה פרס.
להפתעתך, התוכנית עבדה בהתחלה אחד לאחד. בתוך שנתיים הצלחת לפרסם חמישה סיפורים בכתבי עת. זכית בתחרות אחת, והגעת למקום השני בתחרות הסיפורים של אותו העיתון שזכית בציון לשבח בתחרות שלו פעם. בטקס הענקת הפרסים באמת פנתה אליך מו"לית, אמרה לך שהיא מאוד אהבה את הסיפור, ושאלה אם יש לך ספר בשבילה. אחרי שהיא שמעה את הרעיון הדי מפותח שלך היא אמרה שהיא תשמח להוציא אותו. יותר מזה, אתה לא תצטרך להשתתף בעלויות. ממה ששמעת, דברים כאלה כבר לא קורים בשוק הספרים.
הכול הלך טוב עד שהספר נכשל. זה לא מישהו ציפה שיימכרו אלפי עותקים: בחלומות של המו"לית נמכרים אלפיים, והיא לא מפסידה על הספר, ואולי אפילו מרוויחה קצת דמי כיס. ריאלית, היא קיוותה שיימכרו אלף. 221 עותקים היו מעט מדי. מו"לים לרוב לא מהמרים על ספר ביכורים, ובטח שלא על ספר שני של מי שספר הביכורים שלו לא מכר. לא עזר שעל הספר התפרסמה בדיוק ביקורת אחת, ברשת חברתית, וגם היא הייתה מסויגת.
זה לא היה נורא כשלעצמו – לא כל רומן ביכורים יכול להצליח, או להיות טוב במיוחד, והסיפורים הקצרים שלך התקבלו יפה, אז אולי זה בכלל הז'אנר שלך. הבעיה הייתה הכסף. ליתר דיוק, ההיעדר שלו. החסכונות שלך מהתקופה שהיית עורך דין התחילו להיגמר. החשש הגדול ביותר שלך היה שתצטרך לחזור לעריכת דין עם הזנב בין הרגליים, או שתצטרך למצוא עבודה שלא קשורה לכתיבה ושתהיה גרועה אפילו יותר מעריכת דין.
בדיוק כשהתחלת לחשוב שעשית טעות כשהשתכנעת מעצמך אז בשיעור ספרדית, גדעון סיפר לך על Procure. הם מעסיקים מלא סופרים, ועורכים, ובוגרי מדעי הרוח, הוא אמר. שכר הבסיס לא משהו, אבל יש בונוסים מטורפים למי שיודע איך להשיג אותם. הוא התחיל לעבוד שם לפני חודש, והוא כבר קיבל שני בונוסים, ואיתם יצא לו שכר בגובה של הייטק. העבודה עצמה נשמעת לך מוזרה, אבל היא קשורה לכתיבה, והבונוסים נשמעים מפתים. אני אתייחס לזה כמו סדרה של תרגילי כתיבה, אמרת לעצמך. מה גם שהעבודה די גמישה, ואפשר להחליט כמה שעות עובדים בכל יום. זה אומר שאתה תוכל להמשיך לכתוב את הדברים שלך, להמשיך לקדם את החלום שלך להיות סופר. גדעון מעביר את קורות החיים שלך, ואתה מתקבל בלי ריאיון.
*
"הפעם לא באתי להזין דאטה כדי לנסות להשיג בונוס. אני רק רוצה לשאול: מה הסוד? מה צריך לכתוב כדי לעבור את סף הערך? איזו מחשבה אני צריך לתת לך כדי שתאשר אותה, כדי שתהיה מוצדקת בעיניך? אני בטח לא הראשון ששואל את זה. אבל אולי אני כן? אולי זה כמו המקרה של האישה ההיא שרצחו אותה בחדר מדרגות של בניין והיא צעקה במשך דקות ארוכות ואף אחד לא בא לעזור או התקשר למשטרה, כי כולם הניחו שמישהו אחר יעשה את זה? אולי גם כאן כולם מניחים שמישהו כבר שאל? אולי כל הזמן הזה אנשים מוכרים לך ולשכמותך את המחשבות הכי כמוסות שלהם, משגעים את עצמם בניסיון להצדיק את עצמם, את המחשבות שלהם, מול אלגוריתמים שהם לא יכולים להבין, כשכל מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לשאול? אז הנה, אני שואל."
תודה רבה יונתן 🙂 השאלות שלך טובות מאוד, ומעידות על מחשבה פורצת דרך. לצערי, הערך של הרשומה לא עבר את הסף הנדרש. בהצלחה בפעם הבאה!