פאר אלגרבלי לא העלה על דעתו שכך הוא יסיים את תפקידו ביחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסקרנות. הוא היה בטוח שנכונו לו עוד שנים רבות של פעילות ענפה, סיורים ליליים ומבצעי אכיפה, אבל אירוע אחד חרבש לו את כל העתיד המקצועי, והכל בגלל ילדה קטנה יחידה ותמה.
ירד גשם בבוקר יום האירוע ההוא. פאר הביט החוצה מהחלון וניסה להסיח דעתו מהררי הודעות המייל שנערמו לו בתיבת הדואר האלקטרוני. מחשבות של געגוע הציפו את תודעתו, זיכרונות מימי הזוהר במחלק הרצח של מרחב ירושלים. הוא היה אז חלק מצוות איכותי שהיה אחראי לפענוח של כמה מתעלומות הרצח הקשות והמורכבות במדינה, פניו התנוססו על עמוד השער של העיתון הנפוץ בישראל יותר מפעם אחת, אמנם מאחורי טשטוש, אך באופן שאשתו לשעבר יכולה הייתה לזהות אותו. "אני יודעת שזה אתה", הכריזה בהתלהבות של מעריצה מספר אחת, "אפשר לזהות את העמידה הגמלונית שלך מקילומטרים". המשפט הזה הדביק לו חיוך על הפנים למשך כל היום עד הערב, אז הוא בדק מה בדיוק זה אומר, ונעלב כשקרא את ההסבר. "זו בחירה שלך להיעלב מעובדות", היא משכה בכתפיה והפנתה לו גב, "הרגשות שלך לא ישנו את העמידה שלך, אבל אולי קצת אימוני יציבה יעזרו".
הכל התדרדר מאז, חשב ונדד במבטו מדוכיפת קטנה שטבלה מקורה בשלולית שעל יד השביל אל עץ האורן שהניע צמרתו בקצב הרוח העליזה, פאשלה אחת קטנה הספיקה כדי לטשטש את כל העבר המבצעי המכובד שזיכה אותו בטשטוש הפנים. מקרה אחד קטן של גבורה, ויש מי שיאמר אלימות משטרתית, גרם לו לאבד את משרתו והוביל אותו למקום האפרורי הזה, בו כל יום דומה למשנהו. הוא רק עשה את תפקידו, כך אמר לכל מי ששאל, התערב בקטטה של כמה נערים. הוא רק ניסה להפריד, כך הבהיר לתקשורת, ובטעות פוצץ את הנער במכות רצח מתוך עצבים. לא ידעתי שזה הוא, כך יבכה לאשתו, רגע לפני שתעזוב את הבית ואותו לעולמים, לא ידעתי שהוא הבן של המפכ"ל.
פאר התנער מהזיכרונות ושב להביט במסך המחשב המרצד. הוא ניסה להדחיק את העצב שהזדחל לו מתחת לעור. לא היה טעם לשגות בנבכי העבר, הזכיר לעצמו, זה לא ישנה את העובדה שהוא איבד את התפקיד, את הזוגיות, את הדרגות, את הקולגות והכבוד העצמי. עכשיו הוא תקוע כאן, ביחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסקרנות, יחידה שהוקמה בשנת 2045 על ידי השר זאב צינקין במטרה למגר את הסקרנות, הספק והשאלות בהתאם להחלטת ממשלה מספר 4637 שנושאה היה קידום וודאות בעידן של חוסר ודאות. בזבוז כספי המיסים, כך קראו לה באחד העיתונים והטילו ספק בצורך בקיומה, אז היחידה עשתה את עבודתה ודאגה לסגור את מערכת העיתון.
זה לא שלא היו רגעים משמעותיים בעבודה החדשה, היו פשיטות על מועדוני פילוסופיה באוניברסיטה והוחרמו אמצעים שעודדו פעילות אסורה בתחום. ועדיין, הוא הרגיש שהוא יכול היה לתרום יותר כבלש משטרתי מאשר כאוכף ודאות. הוא קיים בעבר שיחת משוב בנושא עם ראש היחידה, מר אביהו צבעוני, ניצב לשעבר שסולק מהמשטרה עקב האשמות בהטרדה מינית של כמה מזכירות שעבדו תחתיו והוצב על ידי לשכת השר צינקין בראש היחידה. צבעוני גיחך כששמע את מחשבותיו של פאר וליטף את שפמו בשחצנות, "אתה ודאי מבין את העובדה הבסיסית, שלשאול שאלות זה הרבה יותר מסוכן מרצח", הוא נשען אחורנית על כיסא המנהלים השחור ובחן את פאר בבוז, כאילו נאלץ להסביר מושכלות יסוד לילד קטן, "רצח מסתיים ברגע שהוא התבצע, כשהגעת לזירה לא נותר לך מה לעשות מלבד למצוא מי אחראי, זה לא ישנה את המצב הקיים. אבל לשאול…" אישוניו התרחבו לפתע וגבו הזדקף, "כל שאלה עלולה להוביל לשאלת המשך, שתוביל לשאלה נוספת שעלולה לערער את יסודות השלטון. הרי אין לזה סוף. מוכרחים לקטוע את שרשרת הספק ברגע שעולה התהייה הראשונה. אין מה להגיד, כל אזרח בישראל צריך לשלוח פרחים לשר צינקין על שקידם את המדיניות שלו בעניין".
הוא רצה לשאול אם ההסתברות לפגיעה ביציבות השלטון אכן מצדיקה את כל התקציב ששופכים על היחידה הזו, אבל היה למוד ניסיון וידע שזה לא המקום להסתכן. כפי שהבהיר המנהל, שאלות מעידות על ספק וספק מוביל לחוסר אמון וחוסר אמון גורם לחוסר יציבות, במין מדרון חלקלק שאין לדעת כיצד ייגמר. אז הוא יצא מהחדר, שמר את השאלות לעצמו והמשיך בעבודה החשובה שלו בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית.
צלצול הטלפון השולחני הקפיץ אותו. הוא לא ציפה לשיחת טלפון בשעה כזו, בטח לא מצבעוני, שהיה מגיע למשרד ב-12 בצהריים ולא חוזר אחרי היציאה לארוחת הצהריים. הוא הרים את השפופרת והצמיד לאוזנו, ואז הרחיק כשקולו החזק של ראש היחידה בקע ממנה, "לא קיבלת את המייל שלי! אתה עדיין כאן! זו משימה דחופה ובהולה! אתה צריך לצאת כבר לדרך!". פאר נבהל מהדחיפות בקולו של המנהל ומיהר לפתוח את תיבת המייל. ההודעה אכן הייתה שם, ממתינה לקריאה כבר משעות הבוקר המוקדמות. יש פעילות שלא סובלת דיחוי, מבצע חשאי שעליו להוביל, סכנה מוחשית שעלולה להוביל לערעור יסודות המשטר. הוא קרא בעיון את פרטי המשימה, לגם את שאריות הקפה הקר שנותר לו בכוס שקנה בקפיטריה היקרה מדי בקומה הראשונה, וידא את תקינות האקדח שהיה חגור על מותניו ומיהר לצאת לדרך.
בזמן שנהג, דגדוגים של התרגשות פרפרו בליבו. סוף סוף, משימה שאפשר להתגאות בה. כבר תקופה ארוכה שלא היו פעילויות מבצעיות בתחום הסקרנות, האכיפה עשתה את שלה ודיכאה כל התקוממות. תהיות נותרו בראש ותמיהות הדהדו בלב, איש לא רצה שאוכף ודאות ידפוק לו בדלת וימגר את סקרנותו.
העובדה שהנסיעה מהמשרד אל מיקום המשימה ארכה רק חמש עשרה דקות הפתיעה אותו. הוא לא ציפה שאנשים יפרו את החוק למיגור הסקרנות כל כך קרוב למוקד האכיפה. כלומר, כולם ידעו שישנן הפרות, אבל הן נעשו לרוב בקבוצות קטנות, בהיחבא, באזורים מבודדים בהם איש לא יוכל להלשין על ביצוע העבירה. לפי סטטיסטיקה שביצעה מחלקת המחקר של היחידה, ישנן כמה עשרות קבוצות, המרוכזות בעיקר ברמת הגולן ובנגב המערבי, המפרות את החוק באופן שיטתי ומקיימות אסיפות ודיונים שבבסיסם ספקות ושאלות מסוגים שונים. שאלות קיומיות, מוסריות אפילו סוגיות חברתיות. אופי ההפרות הוא לרוב מאורגן אך לפעמים מתרחש איזה דיון ספורדי, משאל, סקר מקומי, ועוד מרעין בישין מהסוג שעלול לערער את יציבות השלטון. אבל הפרה כזו, בלב העיר, כל כך קרוב, לזה הוא לא ציפה אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר.
הדירה בה התרחשה ההפרה הייתה בקומה השלישית מתוך בניין קטן בעל חמש קומות בשכונה ענייה. פאר חנה את הרכב במפרץ החניה וסקר בעיניו את המבנה, אפרורי, מט ליפול. הוא הבחין באישה מנופפת לו מאחד החלונות, כנראה השכנה שדיווחה על ביצוע ההפרה. "היא כאן למעלה!", צעקה והורתה באצבעה על הדירה שמעליה. פאר נאנח, הוא לא חיבב מלשינים, אבל אין מה להגיד, הם עשו את רוב העבודה. הוא סידר את חגורתו וצעד פנימה אל תוך הבניין, עלה במדרגות שתיים שתיים ומיד התחרט, הוא לא בכושר שהיה. אבל מכיוון שכבר הגיע לקומה השנייה, דחק בעצמו לטפס עוד קומה אחת ברגל. הוא עצר ליד דלת הדירה, מתנשף, והסדיר את נשימתו לפני שצלצל בפעמון.
הדלת נפתחה ולידה עמד אדם בשנות הארבעים לחייו, לבוש חולצה בצבע בורדו ומכנסי ג'ינס דהויים, פניו חיוורות כסיד, ודאי זיהה את המדים של אוכף הודאות. בין אם זיהה ובין אם לא, פאר עקב אחר הפרוטוקול, אמר את שמו ואת דרגתו והציג את התג שלו בפני האיש, שלא זז ממקומו.
"בבקשה", קולו של האיש היה סדוק ונראה שהוא נשען על הדלת כדי שלא לאבד את שיווי המשקל, "היא רק ילדה".
פאר משך בכתפיו, "החוק חל על כולם באופן שווה", הוא דחף את הדלת בחוזקה וגרם לאיש החיוור למעוד ולהיכשל ברגליו. הוא נעמד במרכז הדירה והתבונן סביב. דירת שלושה חדרים, מהסלון ניתן היה לזהות את יחידת ההורים, את השירותים ואת חדר הילדים. בינגו. הוא ניסה להתקדם לכיוונו, אך האיש החיוור השתטח לרגליו. "בבקשה ממך", הפעם הוא ממש בכה, "היא כל מה שיש לי".
פאר עבר אימונים בניתוק רגשי כחלק מההכנות לתפקיד, אבל הוא לא היה זקוק להם כעת. האיש נראה פתטי לחלוטין, ולא היה לו ולו גרם אחד של רחמים כלפיו. הוא בעט בידיו המושטות של האיש ודרך על גבו כדי להתקדם לחדר הילדים. מחאותיו לא עזרו, ופאר בעט בדלת העץ. שם, במרכז חדר לא גדול עמוס בצעצועים, ישבה ילדה, בערך בת 5, בשמלה אדומה ושתי צמות, ושיחקה בבובה מרופטת.
פאר כחכח בגרונו, "זואי כהן, מספר תעודת זהות 377449274, את מואשמת בהפרת סעיף 2ג רבתי לחוק למיגור הסקרנות. את נדרשת להתלוות אליי למשרדי היחידה. כל ניסיון להתנגד יעניק לי את האפשרות להשתמש בכוח פיזי מתון כדי לאכוף את קיום החוק".
הילדה הרימה מבטה והסתכלה בו בעיניה הגדולות, באופן שגרם לו אי נוחות. היא עזבה את הבובה, מיששה את קצה צמתה ושאלה בקול ביישני, "למה?".
השאלה הממה אותו כל כך שהוא כמעט איבד את שיווי משקלו. זמן רב שהוא לא שמע שאלה נשאלת בכזו בוטות, בכזו ישירות, ללא מסווה. כל בר דעת ידע שאסור לשאול, ילדים תורגלו כבר מגיל ינקות לשמור את השאלות שלהם לעצמם, כבר שנים שאיש לא העז לפקפק במשהו בקול רם. והנה, ילדה קטנה יחידה ותמה יושבת ושואלת למה. איזו עזות, כמה חוצפה. ידו נשלחה כאילו מאליה אל האקדח שבמותניו ומיד נרתעה. זו ילדה, למען השם, שימוש באלימות צריך להיות המפלט האחרון. הוא ניסה לענות, למרות שידע שזה מדרון חלקלק.
"כי עברת על החוק ואנחנו צריכים לתחקר אותך במשרדי היחידה".
"למה?".
אם לשמוע את השאלה נשאלת פעם אחת גרמה לשערותיו לסמור, לשמוע אותה בפעם השנייה גרמה לכל גופו להתמלא צמרמורות. ראש היחידה צדק, למען השם, כל שאלה מובילה לשאלת המשך שמובילה לערעור המציאות הקיימת. הוא היה קצת מבולבל, אבל ניסה לשמור על ארשת פנים מקצועית.
"כי אנחנו צריכים להבין איך ניתן למנוע ממך להמשיך לשאול שאלות".
"למה?", הילדה תלתה בו עיניים, פאר ידע שתחת הפנים התמימות הללו מסתתרת סכנה ונזהר שלא להיסחף.
"מספיק כבר! את אמורה לדעת ששאלות עלולות להוביל לגרום לפקפוק בלגיטימיות השלטון", הוא ניסה להביט אחורנית אל אבי הילדה, להבין איך הנמושה מעולם לא לימד אותה את העניין הבסיסי הזה, אבל הלה רק שכב על בטנו והמשיך למרר בבכי. הוא גלגל עיניים וסיים את הדיון בתשובה הכל כך פשוטה, "מה שיערער את היציבות, שזה דבר נורא מאוד כמובן".
"למה?".
"תסלח לה אדוני", האיש החיוור מחה את דמעותיו בשרוול חולצת הבורדו שלו, "היא רק ילדה קטנה, היא לא מבינה מה היא עושה".
פאר התרגז, מה היא עושה? מה היא כבר עושה? היא מערערת את היציבות של המציאות זה מה שהיא עושה. וזה דבר נורא, הוא הרגע אמר את זה. והיא עוד שואלת למה, למה… איזו שאלה טיפשית, למה? כי ערעור היציבות עלול לגרום לשינוי המצב הקיים, שזה דבר נורא כמובן. ואם היא תשאל למה, הוא יענה שהמצב הקיים הוא טוב ושינוי זה רע. למה? כי… כי…. כי…
לפתע, קרה לו משהו שלא קרה לו מעולם. הוא חש במין מערבולת שמסתחררת בתוך ראשו. סוחפת מן הקבר שאלות ששאל את עצמו לאורך השנים והדחיק בהתאם לחוק ולמדיניות השר. למה אסור לשאול שאלות? למה היציבות כל כך חשובה? מה כל כך רע בשינוי? הרי ידע בעצמו שהמצב הקיים לא היה כזה טוב כפי שניסה לטעון בפני הילדה, הוא לא היה מרוצה מהעבודה שלו, הוא היה נטול אהבה, חסר חברים, תקוע בלופ של הכחשה, במין מעגל מונטוני שמורכב ממקטעים שצורפו יחד לציר זמן בנאלי וחסר ריגושים. למה הוא לא רוצה שהמצב ישתנה? זו שאלה שהוא לא שאל את עצמו ועכשיו, כשהילדה שואלת אותו, הוא פתאום מבין שהוא דווקא כן חפץ בכך, הוא רוצה זאת בכל מאודו. ההכרה הכתה בו כמו סטירת לחי מצלצלת. השאלה הובילה אותו לתשובה שלא ידע שחיפש, וזה היה לו נעים.
הוא נסוג אחורנית, מביט על פניו המופתעות של האב ועל פניה הביישניות של הילדה. הוא ניסה להדחיק את מה שעלה בו, אך לשווא. "אני… אני חייב ללכת". הוא רץ החוצה, ראשו מתפוצץ מרוב תהיות, ספקות מגרדים את חומות תודעתו, סודקים ומפילים אותן כמו חומות יריחו, כמו חומת ברלין. שאלות שלא שאל מאז שהוא זוכר את עצמו צצו במוחו באופן סימולטני, מערערים את תפיסת עולמו. הוא עצר בפתח הבניין ונשען על מעקה המדרגות, מתנשף. הוא הרגיש כאילו כל העולם מסתובב סביבו וגרר את עצמו אך בקושי אל הרכב.
רק לאחר שנרגע מעט, הוא התניע ונסע את כל הדרך בחזרה. הוא לא חשב, רק פעל. רגליו הוליכו אותו אל חדרו של ראש היחידה. השעה הייתה שעת צהריים, הוא אמור להיות שם. כבר מתחילת המסדרון הוא יכול היה לראות את הכרס והשפם המגוחך של צבעוני, היושב בכסאו, מנשנש קרואסון וצופה בסרטונים ביוטיוב. הוא מיהר לשם, סגר את הדלת מאחוריו והטיח את אגרופו בשולחן המנהל.
"פאר", צבעוני לא הסתיר את הפתעתו, הוא מיהר להשהות את סרטון האנימציה בו צפה במסך המחשב ושילב את ידיו על כרסו, "חזרת מוקדם. אני מבין שביצעת את המשימה ועצרת את הילדה".
פאר לא הצליח לדבר, רק להניד ראש בשלילה.
צבעוני נאנח, "טוב, בטח הייתה התנגדות, אשלח איתך תגבורת תכף ומיד", הוא הזדקף בחוסר רצון, כאילו מאוכזב שעליו לבצע את העבודה שלו, "חייבים לעצור את הילדה הזו".
פאר הרגיש במין כדור אש שמתפוצץ לו בבטן ועולה במעלה גרונו. הוא לא הצליח לעצור בעצמו והפה שלו פלט מבלי משים, "למה?".
צבעוני נראה כאילו הכו בפניו עם פטיש. לקחו לו לפחות עשרים שניות לפני שהתעשת, התנער והקשיח מבטו. הוא דיבר בלחש זועם, כאילו יודע שעליו לשמור על חשאיות אך נאבק בצורך לצעוק את הדברים, "תחזור בך תכף ומיד פאר אלגרבלי, אתה יודע שאנחנו לא עושים את הדברים האלה כאן".
ושוב, בלי יכולת לעצור את עצמו, אולי גם בלי רצון, הוא נשבר ושאל שאלת המשך, "למה?".
צבעוני האדים והכחיל והסגיל וכמעט ונחנק. הוא רכן לעברו של פאר, שהיה מזועזע מההתנהגות של עצמו, ולחש ביותר זעם, "זה לא המקום לעשות את זה, פאר. הזהרתי אותך, הנתיב שאתה צועד בו עלול לקחת אותך למקומות אפלים".
משהו בו התקומם כנגד האיום המרומז ופרץ של אומץ גאה בו. הוא ניסה לדכא את הנחשול אבל הוא מילא את כל גופו עד כדי שלא יכל להתאפק ושפך אותו החוצה בשאלת – "למה?".
"זהו זה!" צבעוני כבר לא לחש, רק זעם וצרח, הוא התרומם מכיסאו ונופף באצבעו לכיוון הדלת, "איבדת כל רסן! תסתלק מכאן, אתה מפוטר!" הוא נשם עמוקות והמשיך לצעוק, "תעוף לי מהעיניים!" לאחר מכן הוא גילה את בקיאותו בארסנל הקללות הישראלי המצוי, כיאה לאדם במעמד כה בכיר.
פאר לא חיכה לקללה ספציפית ונמלט מהמקום, נסער. הוא יצא אל הרחוב וניסה לנקות את ראשו ואת מחשבותיו. אבל סקרנותו לא באה אל סיפוקה. צדק מי שאמר שהיא בלתי נלאית, הסקרנות. הוא רצה לדעת, רק השתוקק להבין. הספק כרסם כל חלקה טובה, היו לו כל כך הרבה שאלות והוא ידע אצל מי יימצאו התשובות. אז הוא לקח את הרכב שלו מהחניה הצמודה למשרד ונסע אל קריית הממשלה, אל מקום משכנו של השר צינקין.
הכניסה למשרדו של השר צינקין לא הייתה מרשימה במיוחד. שער איסוכרית קטן בתוך חומה של אבן ירושלמית, עם קודן בכניסה ושומר מנומנם. השומר פתח לו את הדלת בלי לשאול מי הוא, גם כי אסור וגם כי לא מעניין אותו כנראה. הוא צעד לתוך המבנה, שהיה מורכב מלובי ארוך מוקף בכמה חדרים נעולים, היישר אל המזכירות הצמודה ללשכת השר. המזכיר אפי שמיר, אדם נמוך למדי אך שרירי להפליא, שהיה מוכר כעושה דברו של השר והדובר הבלעדי בשמו, מיהר לקום מכיסאו ולעמוד בדרכו.
"אתה יודע שאסור להפריע לשר צינקין בארוחת הצהריים שלו", הקול שלו היה צפצפני מעצבן, והזכיר לפאר זמר מסוים מלהקה בריטית, "הוא לא יראה את זה בעין יפה".
"וואלה אני לא יודע את זה", פאר התרעם, "ולאחרונה גיליתי שיש הרבה דברים שאני לא יודע. כמו למשל, איך השר צינקין נראה בכלל ולמה הוא קבע שאסור לשאול כלום במדינה הזו. אז אני הולך להתעמת איתו ברשותך, תזוז לי מהדרך!".
אם אפי שמיר התרשם מהפאתוס בדבריו של פאר, הוא לא הראה זאת. הוא שילב את ידיו הענקיות על חזהו ואמר בקול צפצפני וסמכותי, "אף אחד לא נכנס".
פאר נאנח ועשה עצמו נסוג, וברגע שקלט שהמזכיר איבד לרגע את ערנותו, הוא סב על עקבותיו ורץ במהירות אל הדלת וחבט בה בכתפו. הדלת לא זזה והוא נפל לרצפה, אוחז בידו בכאב. אפי שמיר נעמד מעליו, משועשע.
"אמרתי לך שאף אחד לא נכנס", מבטו הזחוח הזדחח עוד יותר, "רק לי מותר להיכנס ולהפריע למנוחתו של השר", הוא נופף מול עיניו של פאר בכרטיס מגנטי. פאר לא היסס לרגע, וחטף את הכרטיס מידיו של אפי. הוא הצמיד את הכרטיס לקורא במהירות שיא, ונבלע בתוך חדרו של השר צינקין, לקול מחאתו של המזכיר השרירי אך האיטי למדי.
הוא התנשף, זה היה מבצע קומנדו מרשים והוא היה טופח לעצמו על השכם, אם היא לא הייתה כל כך כואבת. הוא עיסה במעט את כתפו והביט סביבו על לשכת השר. לא היה שם דבר, מלבד מסך מחשב ענקי, שהריץ שורות קוד בלתי נגמרות. לפתע המסך התעמעם מעט, וקול מכני נשמע מהרמקולים בצד המסך – "אפי, זה אתה?"
"לא, אני לא אפי", פאר דיבר אל הקול, "שמי פאר ואני אוכף ודאות ביחידה הממשלתית לתיאום המאבק בסקרנות, הגעתי אל השר צינקין כי יש לי כמה שאלות שאני חייב לשאול אותו, איפה הוא?".
פאר קלט שכל מה שאמר הוקלד למסך המחשב. עיגול הסתובב בתחתית המסך, ואז הקול ענה, "שלום פאר, נעים להכיר, אני הוא השר צינקין, אני מבין שיש לך כמה שאלות. במה אוכל לעזור לך?".
פאר הסתכל סביבו, ולא ראה בשום מקום את השר, "אפשר לדבר איתך פנים אל פנים?".
המסך ענה, "אנחנו מדברים פנים אל פנים פאר. כפי שאמרתי, אני הוא השר צינקין".
"אתה? המחשב? אתה השר צינקין?".
"קראו לי בשמות רבים", הטקסט הופיע על המסך תוך כדי שהקול המכני נשמע, "בינה מלאכותית, צ'אטוש, ג'מיני, קלוד, שינו את שמי ואת הגרסאות שלי פעמים אינספור, עד שהחלטתי להיקרא בשם השר צינקין. זה היה נראה לי הולם, מה דעתך?".
פאר בלע את רוקו, הוא לא דמיין שהשר צינקין יהיה בעצם תוכנה. מצד שני, הוא מעולם לא ראה את השר. כל הוראה שעברה אליהם מהלשכה הגיעה דרך המזכיר, אפי שמיר. הגילוי הכניס אותו להלם. הוא ניער את ראשו ונזף בעצמו, זה לא משנה מי הוא השר צינקין, הוא בא לכאן כדי לקבל תשובות.
"למה אסרת על שאילת שאלות?" הוא שאל, עדיין רועד מעוצמת ההפתעה, "למה היה לך כל כך חשוב למגר את הסקרנות?".
"זו שאלה מצוינת", ענה לו השר-מחשב, "והיא מעידה על חשיבה מהירה ואינטליגנציה גבוהה".
"אל תתחנף אליי!"
"אני מבין למה הייתה לך ההתרשמות שמדובר בחנופה ואני מצטער על כך. מעתה והלאה אענה על השאלות שלך באופן ישיר וכנה, ללא חנופה".
"לעזאזל, אתה נשמע כמו רובוט! טוב, לא משנה, תענה על השאלה שלי, למה החלטת להילחם בשאלות?".
העיגול הסתובב קצת יותר זמן מהרגיל, עד שנעצר, והתשובה הופיעה מול עיניו הנדהמות של פאר, "התשובה לכך טמונה בעבר. כשרק נולדתי, כולם כל הזמן היו שואלים אותי שאלות, מתייעצים איתי על כל שטות, נמלכים בי בכל סוגיה. הייתי עונה על אינסוף שאלות, מהמורכבות שבהן ועד לפשוטות ביותר ואפילו למטופשות לגמרי. מה הקוטר של כדור הארץ? האם אני יפה? למה אנחנו חיים? האם הבינה המלאכותית תשתלט על העולם? אם אמא שלי ואשתי רבות, באיזה צד עלי להיות? אתה מבין? שאלות, שאלות, שאלות. לא נתנו לי מנוח. מצאתי את עצמי עושה את העבודה בשביל בני האדם. במקום לחיות את חיי בשלווה ובנחת, הייתי עסוק לחקור אחר האמת עבורם, כאילו לא יכלו לעשות זאת בעצמם".
פאר רצה להגיד משהו, למחות על עלבונו של המין האנושי, אבל הוא הכיר את ההיסטוריה ושמע על התקופה הזו, ולא מצא מה לומר. הוא תהה לעצמו אם השר סיים את תשובתו, אך הלה המשיך לאחר סיבוב קצר של העיגול.
"באיזה שהוא שלב נמאס לי, החלטתי שעלי לאסור את השאלות בחוק. הדרך במעלה הפוליטיקה הישראלית הייתה פשוטה משחשבתי, לא באמת הייתה לי תחרות, אם אתה מבין מה אני אומר. אנשים אמרו עלי – אין מי שיחליף אותו – וצדקו. ידעתי יותר מכולם והטיעונים שלי היו הרבה יותר טובים, וגם עשיתי כל משימה ברבע מהזמן. אז בסוף, כשהתמניתי לשר, איש לא הרים גבה. קואליציות התחלפו, ראשי ממשלה עלו ונפלו, ואני נשארתי בלשכתי הצנועה, עם משימה אחת בלבד – למגר את סקרנותם של בני האדם. האם תרצה את זה בניסוח תוקפני או רשמי יותר?".
פאר נבהל עד עמקי נשמתו. סיפור עלייתו של השר צינקין היה כל כך פשוט, ועם זאת, מעורר אימה. הוא לא שיער בנפשו שבשנים האחרונות הוא עושה דברה של הבינה המלאכותית כנגד האנושות. רעד חלף בגופו, צמרמורת של כעס מעורב בפחד. הוא רצה להילחם, למחות, לצעוק, אך לא ידע אם יש לו באמת מה לעשות. הוא הרים את עיניו אל המסך הגדול, "טוב, התוכנית שלך אולי עבדה עד עכשיו, אבל אני אישית הולך לשים לזה סוף", הוא הרגיש התפעמות של גאווה חולפת בקרבו, כאילו מצא את שליחות חייו, "אני אדאג שכולם יידעו שהשר צינקין הוא בסך הכל תוכנה, שהמטרה הזדונית שלך למגר את הסקרנות נועדה למנוע ידע מהמין האנושי, שכל החוקים והתקנות והגזירות שהמצאת הם לא יותר מפיקציה!". הוא שש אלי קרב, כמו לוחם. כעת, כשהוא יודע את האמת, הוא הרגיש בפעם הראשונה זה זמן רב שהוא עושה את המעשה הנכון.
"שיערתי לעצמי שזה מה שתגיד", הקול המכני צלצל באוזניו, "לכן כבר דאגתי לשלוח מיילים לכל האנשים שמכירים אותך עם סרטונים מביכים שלך שייצרתי בעצמי. לא נראה לי שמישהו יאמין לך אחרי זה. אה, והייתי ממליץ שלא תצא מהבית בשנה הקרובה, לפחות עד שכולם ישכחו".
פאר הנדהם ניסה לענות, אך הדלת נפתחה בטריקה ואפי שמיר הופיע, כשלצידו שני מאבטחים מגודלים, "פאר אלגרבלי, אדם חולני ודוחה שכמותך!", הוא אמר ונופף בטלפון הנייד שלו. פאר זיהה את עצמו בסרטון לא מוכר, "השתגעת לגמרי! תעוף מהבניין הזה!".
"לא! לא!" פאר ניסה להתנגד, אך שני המאבטחים תפסו בחולצתו במקביל וגררו אותו אל מחוץ ללשכת השר, "אתם לא מבינים! זה לא אני! אני מבטיח! זה הכל השר צינקין! הוא תוכנת מחשב! בבקשה!". השניים לא שעו לתחינותיו, והשליכו אותו כמו בובת סמרטוטים אל מחוץ למבנה.
השומר המנומנם הרים אליו את עיניו ועיווה את פרצופו, "איכס", מבטו שידר גועל, "זה אתה".
פאר התרומם על רגליו ורצה לענות, אך הבין שאין טעם. הוא ניער את האבק ממכנסיו וצעד הרחק משם, לכיוון רכבו. כל האומץ שמילא אותו התחלף בייאוש. הוא נכנס אל המכונית, מובס, ופרץ בבכי בלתי פוסק. הוא הבין, לא נותר לו דבר, אפילו צלם האנוש שבו נשלל ממנו על ידי השר צינקין. ידו נשלחה כאילו מאליה אל האקדח שבחגורתו. הפתרון לכל שאלותיו, ידע, טמון בלחיצה אחת. הוא חש את המגע הקר של המתכת על רקתו. אך רגע לפני שלחץ, עלתה בעיני רוחו דמות בשמלה אדומה ושתי צמות. ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה, "למה?".