הטיול

"אמא, מה עשית לשוטר הזה?"

"כלום"

"למה הוא שוכב ככה?"

"הוא ישן"

"ואיפה השוטר השני שהיה כאן?"

"הלך"

"לאן?"

"למרכולית"

"מה הוא יקנה שם?"

"מה? אה. צ'יטוס"

"אמא, גם שוטרים אוהבים צ'יטוס?"

"בטח, עידולי. כולם אוהבים צ'יטוס"

"אמא, למה השוטרים באו אלינו הביתה?"

"הם באו לבדוק שהכל בסדר"

"אמא, אני יכול להמשיך זמן מסך?"

"לא, חמוד. נגמר זמן מסך. אנחנו צריכים ללכת עכשיו. תיקח את פרוגי ותעשה פיפי ונצא."

השוטר שישן על הספה נראה חיוור מאוד. אני מסתכל עליו וזה מפחיד אותי, אז אני הולך למצוא את פרוגי. אני מוצא אותו בין השמיכות במיטה שלי, בזמן שאמא לוקחת את התיק של הטיולים ומתחילה לארוז.

"אמא, יוצאים לטייל?"

"כן"

"לאן?"

"אני עוד לא יודעת, חמוד. נגלה בדרך."

"נלך שוב למקום עם האלפקות?"

"אולי, חמוד"

"אמא, אני לא רוצה לנסוע"

אמא מפסיקה להכניס בגדים לתיק. אני פוחד שהיא תצעק עלי, אבל היא מתיישבת על המיטה ומחבקת אותי. אני מריח את הריח הטוב של השיער השחור שלה שעוטף אותי. היא מתרחקת ומביטה בעיני.

"עידולי", אמא מלטפת אותי ומבלגנת לי את השיער, "אנחנו חייבים ללכת עכשיו. מהר. לפעמים יש דברים שפשוט חייבים לעשות, גם אם אנחנו לא רוצים".

"אני יודע, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שהאיש הישן ילך מכאן ושתקריאי לי את הסיפור על הצפרדע והנסיכה"

אמא נאנחת. "אתה יודע מה? בוא ניקח את הסיפור ואני אקריא לך בדרך. ונקנה ארטיק. ואם נצליח אני מבטיחה שנלך שוב לחווה של האלפקות. אבל אני חייבת שנצא עכשיו. ונלך מהר. בסדר? אתה חייב לעזור לי."

"איזה ארטיק שאני רוצה?"

"כן"

"טוב, אמא"

היא מחבקת אותי שוב.

"אמא, למה שמת אודם?"

אמא לא עונה, היא מנגבת את השפתיים עם היד וקמה. אנחנו משאירים את הבית פתוח כדי שהאיש הישן יוכל לצאת כשיקום ויוצאים לכיוון הרכב שלנו.

"אמא, לא צריך לקחת את האיש למרפאה?"

"לא, הוא יהיה בסדר"

אמא שלי היא האחות של הקיבוץ ומטפלת באנשים גם במרפאה וגם בבית. לפעמים אני בא למרפאה והיא מסבירה לי על המכשירים שיש שם, כמו המכשיר שמודד לחץ דם, שמלבישים על היד וזה לוחץ, או הזה שאיתו מקשיבים ללב. לפעמים רותי, המזכירה של המרפאה נותנת לי מסטיק, למרות שאמא אומרת שאסור לי עדיין כי אני קטן. אמא מטפלת באנשים גם בבית. בגלל זה במקרר שלנו יש תמיד שקיות עם דם למקרה שמישהו יצטרך בלילה. אני חושב שאנשים באים, כי בבוקר תמיד יש פחות שקיות, אבל לפני האיש הישן עוד לא ראיתי אף פעם מישהו שבא.

כשאנחנו מגיעים אנחנו רואים שהניידת של השוטרים חסמה את החנייה ואי אפשר לעבור. אמא מקללת. היא בודקת אם הדלת של המכונית פתוחה, אבל היא לא נפתחת. אני חושב שאולי היה צריך לחזור ולהעיר את האיש כדי שיזיז את הניידת אבל אני לא אומר כלום. אנחנו מתקדמים בכביש ההיקפי לכיוון השער. אמא מחזיקה לי את היד.

בסיבוב מלפנינו אנחנו רואים פתאום את השוטר השני יחד עם אבא של יהלי, שהוא אחראי על הביטחון בקיבוץ. הם רואים אותנו ומתחילים לרוץ אלינו ולצעוק. אני לא מצליח להבין מה הם אומרים, אבל אני לא חושב שהשוטר קנה צ'יטוס. אבא של יהלי מנופף לאמא שלי בידיים. הוא לא מחייך כמו בדרך כלל. במקום להתקרב אליהם, אמא מסתובבת ופונה אל השער שמוביל אל החורשה. היא מחזיקה לי חזק את היד ומתחילה לרוץ. השער פתוח ואנחנו עוברים דרכו. לאדמה יש ריח של אבטיח והאוויר סביבנו מזמזם כמו דבורים. אני שומע את הצעקות מתקרבות. החורשה מושיטה אלינו ידיים ומזמינה אותנו לבוא לנוח בין העצים. הרגליים שלי מתעייפות. אמא מתנשפת. אני מסתכל אחורה ורואה את השוטר ואבא של יהלי. הם כבר ממש קרובים אלינו. הפנים שלהם אדומות ממאמץ. אני מועד על אבן ונופל. אמא צועקת. היא מתכופפת מעלי ומנסה להרים אותי. אני קם ורואה שיש לי דם בברך ובכף היד. זה מתחיל לכאוב.

פתאום משהו נעצר לידינו וממלא את הכל באבק. אני מרים את הראש ורואה את הטנדר הישן של סבתא ואת התלתלים הלבנים הפרועים שלה מציצים מהחלון. תעלו! היא צועקת. אמא מרימה אותי, דוחפת אותי אל המושב האחורי של הרכב ונכנסת אחרי. סבתא נותנת גז חזק עוד לפני שאמא מספיקה לסגור את הדלת. הטנדר קופץ.

"סבתא, אני עוד לא חגור"

"לא נורא, קיפודון"

"סבתא, נפלתי אבל אני בסדר. אפילו ירד לי קצת דם, אבל לא בכיתי"

"כל הכבוד, ככה צריך"

אמא מושיבה אותי על הבוסטר הקבוע וחוגרת אותי עם החגורה, אחר כך היא משתחלת במעבר בין המושבים ומתיישבת במושב הקדמי ליד סבתא.

סבתא דוהרת דרך השדות בשבילי העפר שמובילים אל הסכר. כשאני מסתכל אחורה אני כבר לא רואה את הבתים של הקיבוץ, רק את הגבעה. לפעמים אנחנו הולכים לסכר בטיולים בחורף, לראות את הפרחים והזרימה של המים. סבתא נוהגת מהר וכל הגוף שלי רועד. יהלי אומרת שסבתא היא הנהגת הכי פרועה בקיבוץ ושצריך לקחת לה את הרישיון. היא אומרת שאבא שלה סיפר פעם שהמזכיר בעצמו קרא לסבתא שלי כדי להגיד לה שהיא לא יכולה לנהוג ככה על המדרכות ושזה מסוכן ויכול לקרות אסון חס וחלילה וסבתא שלי ירקה עליו. פעם שאלתי את סבתא אם זה באמת נכון אבל היא רק צחקה ולא ענתה לי.

"איך הם גילו?" סבתא שואלת את אמא

"היה רופא שיניים בגן", אמא אומרת, "לא ידעתי. ראיתי רק כשהוא חזר עם פתק."

"אתן מדברות על דוקטור בוסתן? שבדק אותנו היום?" אני שואל

"כן, עידולי." אומרת אמא, "הוא בדק אותך היום? מה הוא אמר לך?"

"הוא אמר שהשיניים שלי חזקות ובריאות." אמרתי בגאווה. "כי אני מצחצח אותן טוב. סבתא, את יודעת שיש לי טריק חדש?"

"מה הטריק?"

אני סופר בלב פעמיים עד שלושים לאט, ואז כל הזמן הזה אני מצחצח.

"זה יופי, קיפודון"

"אבל אם אנחנו נוסעים בגלל דוקטור בוסתן אולי לא כדאי שנאכל ארטיק", אמרתי, "כי זה לא טוב לשיניים והוא יכעס."

אמא וסבתא שותקות.

"זה ההנחיות החדשות של המשטרה", אמא אומרת לסבתא, "במקום לתפוס פושעים, הם מחפשים שיניים".

"בני זונות"

"אמא, לא לפני הילד"

"לא לפני הילד… מה את חושבת שהוא לא יודע? שהוא לא מבין מי נגד מי? שהוא לא מכיר את העולם ויודע מי בטובים ומי ברעים? הכל הוא יודע, נכון, קיפודון?

"בטח סבתא", אני אומר, למרות שיש דברים שאני לא מבין.

אנחנו חוצים עם הטנדר לצד השני של הנחל. אין כאן מים עכשיו, אז אפשר לעבור.

"את יודעת שבגיל הזה אם עוקרים לו את הניבים, צומחות מתחת שיניים רגילות?" אני שומע את סבתא אומרת.

"אמא! בחיים לא!" צועקת אמא שלי, "אל תדברי על זה אפילו!"

"זו הדרך היחידה שבה תוכלו לחזור".

"אני לא בטוחה שנוכל בכלל לחזור", ממלמלת אמא.

סבתא נאנחת. "אני לא מבינה למה לא יכולת להישאר כאן, במשק. למה היית חייבת לנסוע ללמוד באירופה את הלימודי רפואה האלו שלך. מה היה רע ללמוד כאן בארץ? בסוף אפילו את התואר לא סיימת. חזרת רק עם שיניים ובטן. למה זה טוב, תגידי? יכולת להתחתן עם ניצן. את יודעת איך הוא היה מסתכל עלייך? הוא היה מאוהב בך. מגיל כלום הוא הלך אחרייך לכל מקום, לא עזב אותך לרגע".

"ניצן אבא של יהלי?" אני שואל.

"כן" אומרת סבתא,

"לא" אומרת אמא באותו זמן.

אני מבולבל.

"אמא, די, אני מתחננת. זה לא הזמן"

"זה לא הזמן? אז מתי כן הזמן?"

סבתא מתקרבת למקום שבו כביש העפר מתחבר לכביש הראשי, אבל היא לא יכולה לעלות, כי הרכב של הביטחון חוסם את העלייה. ניצן, אבא של יהלי עומד מחוץ לרכב והיד שלו מונחת על החגורה, איפה שהאקדח.

"או, חבל שלא דיברנו על מיליון דולר", אומרת סבתא. היא פותחת את החלון וצועקת "ניצן! אם אתה לא זז משם עכשיו – אני עולה עליך עם הטנדר!"

אבל ניצן לא מתרגש ולא זז.

"אתן לא הולכות לשום מקום", הוא אומר.

"אני חיתלתי אותך עוד לפני שלמדת לזחול!" צורחת סבתא

"שושנה צוקרמן, תדוממי מנוע עכשיו או שאני יורה לך בגלגלים".

סבתא אומרת מילה גסה, אבל מכבה את הרכב.

אמא פותחת את החגורה ויוצאת מהרכב. היא מתקרבת אל ניצן. הם צועקים אחד על השני גם עם הקול וגם עם הידיים, אבל הם רחוקים אז אני לא מצליח לשמוע. בסוף נשמטות לאמא שלי הידיים והיא מפסיקה לצעוק. הכתפיים שלה רועדת קצת. עכשיו היא מדברת בקול שקט. אני לא רואה את הפנים שלה. אני רואה את הפנים של ניצן והם מזכירים לי את הפרצוף של יהלי כשהיא עצובה. בסוף הם מתחבקים. אבא של יהלי ניגש לאוטו ומוציא ממנו בקבוק מים וקינדר כמו שיהלי מביאה לגן. הוא נותן אותם לאמא. אחר כך הוא מהנהן לסבתא, שמחזירה לו הנהון של קאובויים והוא נכנס לרכב ונוסע.

אמא עולה לטנדר.

"הציבו מחסומים בעפולה ובגולני. נצטרך לנסוע בשטח לכוכב הירדן ולהמשיך דרומה לבקעה. הם חושבים שאנחנו בדרך לנתב"ג."

"אוקי דוקי" אומרת סבתא, המנוע של הטנדר מתעורר ונוהם ואנחנו מזנקים אל הכביש.

"ידעתי!" אומרת סבתא וחיוך ענק מתפשט על הפנים שלה, כשאנחנו חולפים על פני הקיבוץ וממשיכים לכיוון הנחל.

"מה ידעת?" שואלת אמא

"שהוא אוהב אותך!"

"אוי, אמא סתמי כבר" אומרת אמא שלי ומסתובבת אלי. "קח עידודי, זה מאבא של יהלי. הוא מוסר שיהיה לנו טיול נעים".

אני לוקח את השוקולד.

"את יכולה להוריד לי את העטיפה?"

אמא מורידה את העטיפה. אני רואה שהפנים שלה מבריקות עכשיו, כמו אחרי שבוכים. אני מחייך אליה והיא מחייכת אלי בחזרה.

"עידודי, מצאתי עבודה" היא אומרת

"איפה?"

"בתחנת כיבוי אש"

"ואיך שם?"

"מדליק"

אני צוחק וגם אמא צוחקת ואז אני נרגע וגם השוקולד עוזר ואני יושב ומסתכל על הנוף מהחלון בזמן שהטנדר מתאמץ לטפס בעלייה. כשאנחנו מגיעים למעלה אני נרדם.

כשאני מתעורר כבר מתחיל להחשיך. אנחנו נוסעים בכביש שאני לא מכיר. אמא נותנת לי כריך עם גבינה צהובה שהיא הוציאה ממנו את כל הירקות. אני מבקש לעצור לפיפי וסבתא עוצרת בצד של הכביש. אין כאן אף אחד ואין כאן כלום. רק הרים שנהיים כחולים בגלל השקיעה. אני רוצה הביתה.

"אמא, לאן אנחנו נוסעים?"

אמא מסיטה את השיער הארוך שעף על פניה ומתכופפת אלי. "עידולי, יש לנו נסיעה מיוחדת היום. אנחנו נלך לחוף הים, ומשם ניקח סירה שתסיע אותנו-"

"סירה אמתית?"

"כן"

"אף פעם לא שטתי בסירה אמתית."

"נכון"

"ולאן נשוט?"

"נשוט לאנייה יותר גדולה שתאסוף אותנו ושם כבר נלך לישון"

"ומחר?"

"מחר נמשיך לשוט ואחר כך נראה"

"ומה אם פרוגי תיפול לי בים?"

"אנחנו נחבק ונחזיק חזק את פרוגי ולא ניתן לה ליפול לים"

"בסדר אמא"

"שלחו לך מיקום של הסירה?" שואלת סבתא כשאנחנו מטפסים חזרה לטנדר.

"כן," אומרת אמא, "זה במפרץ הסיני. אני שמה לך בוויז"

"מה קשור סינים עכשיו?"

"אמא, זה רק שם. זה ליד מכמורת"

אנחנו ממשיכים לנסוע ומולנו מופיעה תחנה גדולה כזאת, עם אורות וטור של מכוניות.

"שכחתי מהמחסום הזה" אומרת סבתא

אמא נראית לחוצה. היא פותחת את התא שליד הנהג ומחפשת משהו.

"תגידי, עשית בכלל טסט לגרוטאה הזאת?"

"טסט זה גניבה", אומרת סבתא, "סתם כסף שהולך למדינה. מה עושים שם? כלום! המכונה הזאת בסדר גמור גם בלי טסט."

אמא נושפת את הנשיפה שהיא נושפת כשאין לה כבר כח להגיד לי לסדר את הצעצועים.

"אם יגלו שאנחנו בלי רישיון – זה לא יהיה טוב"

"הם לא בודקים רישיונות", סבתא אומרת, "וגם אם הם יגלו שאין לנו רישיון, זו לא תהיה הבעיה הגדולה שלנו"

סבתא מאטה ומתקדמת בטור של המכוניות. יש שער כמו ליד הגנים, וחיילת שמדברת עם האנשים ואז פותחת להם. כשאנחנו מתקרבים, אני שומע קול בוקע מתוך המכשיר קשר של החיילת:

"יחידות אורנית, כאן יתד. שימו לב – יש לנו צפי עטלף – אני חוזר צפי עטלף. שתי נקבות וקטין, דגם: טויוטה הליי…-"

"נירית!" סבתא פותחת את החלון וצועקת, "נירית! ניריתי!"

החיילת מרימה אליה מבט מופתע.

"אמא, מה את עושה" מלמלת אמא

"נירית חמודה!" סבתא מנופפת בידיה, "מה שלומך? לא ידעתי שאת משרתת כאן!"

החיילת מסתכלת על סבתא בפרצוף מבולבל

"אה," אומרת סבתא, "את בכלל לא נירית! סליחה חמודה", היא צוחקת, "פשוט הבת של השכנים שלנו במושב, היא בדיוק התגייסה, והיא נראית שתי טיפות מים כמוך, זה לא להאמין… נכון – ענברי?"

אמא מהנהנת

"והיא כל כך חמודה, ילדה טובה כזו… לכבוד הגיוס הבאתי לה את הריבה המפורסמת שלי, שאני נותנת לכל מי שמתגייס במושב, כדי שיהיה לו גיוס מתוק – ופעם הבאה שאעבור פה אני אביא גם לך…-"

"מאיפה אתן?" שואלת החיילת ומתבוננת בתוך הרכב

"מושב פצאל," עונה סבתא, "את יודעת, בדיוק היה אצלנו עכשיו את הסיפור עם התנינים, בחווה, ש…-"

"בסדר, בסדר", אומרת השוטרת ומנפנפת בידה, "נסיעה טובה, גברת"

השער נפתח.

"תודה רבה לך חיילת צעירה, שיהיה לך ערב נהדר עם שאר השומרים החתיכים כאן" סבתא קורצת לה ונוסעת.

כשהמחסום מאחורינו, אמא משחררת נשיפה ארוכה.

סבתא נראית מרוצה מאוד.

"את יודעת," אומרת אמא, "אף פעם לא ראיתי אותך מכינה ריבה"

"בטח שלא, מה אני חנה ורמר עם הריבות שלה? זאתי אי אפשר לנשום לידה בלי שהיא דוחפת לך את הריבת חבושים המגעילה שלה."

אמא שלי מתחילה לצחוק, צחוק שמתחיל קצר ולמטה ואז מתגלגל ועולה. אני חושב שמזמן לא שמעתי אותה צוחקת ככה. סבתא מצטרפת עם הצחוק שלה שנשמע כמו טרקטור שמדגדגים אותו. אני צוחק גם, למרות שאני לא בטוח שהבנתי למה אנחנו צוחקים.

בסוף, כשכבר חושך לגמרי, אנחנו מגיעים. זה לא ממש לים. סבתא עוצרת מאחורי סלע על הצוק והים נמצא למטה מתחתינו. אני יכול להריח את המלח שלו ולשמוע את הגלים ואת הרוח. אנחנו יוצאים מהטנדר. אמא שמה את התיק שלה על הגב. אני לוקח את פרוגי.

"איך נגיע לסירה?" אני שואל

אמא סורקת את הים ואת הצוק עד שהיא מגלה שביל קטן שיורד למטה.

"נרד כאן," היא אומרת, "לאט, לאט, בזהירות כי קצת חלק"

אני מסתכל על השביל. זה נראה קצת מפחיד.

"סבתא באה איתנו?"

"לא, סבתא תחזור הביתה". אמא מסתכלת עמוק בעיניים של סבתא.

"באמת, סבתא?"

"כן, קיפודון," אומרת סבתא בלי חשק, "כאן אנחנו נפרדים. בוא תן לי חיבוק."

אני הולך לסבתא ומחבק אותה חזק. היא מרימה אותי בזרועותיה.

"אתה יודע, קיפודון, סיפרתי לך על הפעם הראשונה שראיתי אותך?"

"לא, סבתא"

"זה היה בבית חולים. ישבתי במסדרון וחיכיתי לאמא שלך שתלד, ואז האחות יצאה, והיא הביאה לי אותך, ואתה רק נולדת והיית עטוף בסמרטוטים של הבית חולים, ואני הסתכלתי עליך וחשבתי שאתה הדבר הכי יפה בעולם"

"סבתא, את בוכה?"

"לא, קיפודון, זה רק הלחות של הים"

"סבתא, גם כשאמא נולדה חשבת שהיא הכי יפה בעולם?"

סבתא צוחקת ואז חושבת

"עם אמא שלך זה היה אחרת. היא הייתה מאוד יפה, אבל כמה שניסיתי, אף פעם לא הצלחתי שהיא תהיה שלי"

"אני אוהב אותך, סבתא" אני אומר ומנשק אותה על הלחי.

סבתא מנשקת ומחבקת אותי ובסוף היא מורידה אותי לאדמה.

סבתא מסתכלת על אמא. היא מחבקת אותה.

"תשמרו על עצמכם, ענברי"

"גם את אמא. אל תזניחי המעקב סוכר. תלכי לד"ר פלדמן."

"אוי, זה" סבתא מנפנפת בידיה בתנועה של חוסר רצון, "יאללה תלכו כבר, לפני שתשאירי לי עוד הנחיות כאלה"

אני מסתכל על סבתא עוד פעם אחרונה ואז מתחיל לרדת אחרי אמא בשביל. זה חלקלק, אבל אנחנו יורדים בזהירות ואמא נותנת לי יד ומחזיקה את פרוגי. העיניים שלי כבר מתרגלות לגמרי לחושך ואני מרגיש את הרוח לוחשת לי מהים. אנחנו מגיעים לחוף קטן ומלא סלעים. לידנו כבר מתחיל הים. אנחנו מחפשים את הסירה ושומעים קול של משהו שנותן מכות למים, טאח, טאח. אנחנו מתקרבים ורואים אותה לאור הירח. סירה קטנה, קשורה לסלע.

פתאום אמא נעמדת. אני מריח משהו. אמא מריחה גם. היא מסמנת לי להסתתר מאחורי סלע ומתקרבת לאט חזרה אל החוף. אור מסנוור מציף את הכל. אני עוצם את העיניים ושומע צעקות וקולות של אנשים מתקרבים. אני פוקח את העיניים קצת ומנסה להתרגל לאור. מאחורי הסלע אני רואה הרבה שוטרים. הם מחזיקים אקדח מוזר כזה ביד, והם הולכים ומתקרבים לאמא שלי.

"ענבר צוקרמן!" צועק מישהו, "את עצורה! שימי ידיים מאחורי הראש ותתקדמי אלינו"

אמא שלי מתחילה להרים ידיים, אבל אני רואה שהיא עושה גם משהו אחר – היא עולה למעלה. אני מסתכל ורואה שהכפות רגליים שלה לא נוגעות ברצפה. ואז היא קופצת ומזנקת אל אחד השוטרים, כמו שהיא עשתה קודם, בבית שלנו. אבל השוטר שלידו יורה בה עם האקדח שלו משהו שנראה כמו ברק והיא צועקת ונופלת אחורה על הסלע. אני מסתכל עליה, אבל היא לא זזה. השוטרים מתקרבים.

אני מתחבא מאחורי הסלע, מחבק את פרוגי. משהו מפרפר בי. אני מרגיש את זה כמו פרפר שמרפרף עם הכנפיים שלו בתוך החזה שלי. השוטר הראשון כל כך קרוב לאמא, שהוא תיכף יגע בה. אני משאיר את פרוגי להתחבא מאחורי הסלע ויוצא מהצד השני של הסלע, מתגנב לאורך הנקיק. השוטרים לא מבחינים בי עד שאני כבר קרוב אליהם מאחור. אני מריח אותם, והפרפר בחזה שלי מפרפר מהר יותר. לפני שאני מצליח להבין מה אני עושה, אני מזנק על אחד השוטרים ומצמיד את השיניים שלי לצוואר שלו. חשבתי שאמור להיות לו דם, אבל במקום דם אני מרגיש בפה שלי נוזל מתוק חמוץ כזה, כמו מיץ אשכוליות, שאני לא אוהב. שאר השוטרים מתחילים להסתובב אלי, אבל נורא לאט. העיניים והנחיריים שלהם גדלות ויש להם הבעה כזאת וריח כזה של פחד. אני קופץ לשוטר השני, ויש לו טעם מיץ תות-בננה שנותנים לשתות בימי הולדת. לשלישי יש טעם של חלב וקינמון. והרביעי הוא קצת מזכיר קקאו. לחמישי יש לגמרי טעם של מיץ פטל. כשאני מסיים לטעום מכל השוטרים, אני יורד חזרה על הסלע ומסתכל סביבי. כל השוטרים ישנים על הקרקע כמו האיש על הספה.

אמא! אני צועק. אני רץ אליה וכורע לידה אבל היא עדיין ישנה. אני מורח לה על השפתיים קצת מכל המיצים שנשארו לי על הידיים ומנער אותה בכל הכח אבל שום דבר לא עוזר. אני מצמיד את הפנים שלי לשקע של הצוואר שלה ולוחש, "אמא, אמא, תחזרי אלי". פתאום אני מרגיש משהו זז. אמא נושמת! אני קם ורואה אותה מלקקת את השפתיים. אני מקרב אליה את הידיים שלי והיא מוצצת את האצבעות שלי. לאט לאט היא מתיישבת ומחבקת אותי. "עידולי," היא לוחשת.

אחר כך היא קמה ומסתכלת סביבה על השוטרים הישנים. המצח שלה מתקמט. היא מסתכלת עלי. אני מרגיש עכשיו כאילו שתיתי המון מיץ ממש מתוק והגוף שלי שמח. אני דואג שאמא לא מרשה לי כל כך הרבה סוכר. אבל אמא לא אומרת כלום. היא אוספת את התיק מהרצפה, ולוקחת לי את היד.

"איפה פרוגי?" היא שואלת.

אני הולך להביא אותו מאחורי הסלע ואז אנחנו הולכים לסירה. אמא זורקת את התיק לסירה, אחר כך מרימה אותי ומורידה לאט על הספסל. אני מתיישב. היא משחררת את החבל שקושר את הסירה לסלע, קופצת פנימה ודוחפת את הסירה ואנחנו מתחילים להתרחק מהחוף. כשאנחנו כבר קצת רחוקים, אמא מושכת בחוט ומפעילה מנוע קטן שמזמזם ודוחף את הסירה קדימה, אל עבר הים. אני מסתכל על אמא והפנים שלה נראות לי עייפות וזקנות, קצת כמו של סבתא. אני קם והולך לאט, הצעדים שלי מתנדנדים בסירה הקטנה, עד שאני מגיע אליה. היא עוטפת אותי בגופה ומנשקת לי את השיער. אני מרגיש את הגוף הגדול שלה רועד. מרחוק אנחנו רואים אורות של משהו גדול במים.

"אמא, את בסדר?"

"כן, עידולי, אני בסדר עכשיו"

"אמא, מה יהיה עם כל השוטרים שישנים בחוף?"

"אבא של יהלי יביא להם מלח ולחם ואז הם יאכלו ויהיו בסדר"

"באמת?"

"באמת"

אמא, כשנגיע לסירה הגדולה, את זוכרת שהבטחת לי ארטיק?