מבין כל הסניפים של קופ"ח מאוחדת בעיר ירושלים, אלעד הכי אהב את הסניף ברחוב הטורים. יש לסייג ולומר שלא ביקר בכל הסניפים של מאוחדת בירושלים ואפילו לא ברובם. אבל מבין אלו שביקר בהם, הטורים היה ללא ספק המועדף עליו. הסיבה לא הייתה שירות יוצא דופן או רופאים מוכשרים, אפילו המיקום לא היה כזה מוצלח בעיניו. אבל משום מה אלעד ראה בו פוטנציאל. כן, לדידו היה שם פוטנציאל; פוטנציאל לא ממומש להפוך את הסניף המסכן והדל למוסד רפואי אורבני להפליא במרכז העיר ירושלים, היא בירת מדינת ישראל.
אבל היום אלעד לא אהב כל כך את סניף הטורים. עברה כבר חצי שעה מאז שנכנס באיחור של שתי דקות לתור שקבע במרפאת השיניים של הסניף והוא התחיל לאבד סבלנות. הוא ענה על כל ההודעות שהצטברו לו בווטסאפ, שלח כמה מיילים חשובים לעבודה וללימודים, ואפילו הספיק כבר להשתעמם מגלילה אינסופית ברילס של האינסטגרם. כמה אפשר עוד לצחוק מסרטונים ישנים של סיטקומים דהויים? הוא הרים את העיניים מהטלפון והביט מסביבו בחדר ההמתנה. היה שם די ריק מלבד בחור חרדי מבוגר (יחסית) שנרדם עם פה פתוח, אמא ופעוט שנראו כאילו הגיחו מסרט בורקס, ושתי מזכירות ישובות מאחורי דלפק הקבלה, אחת ערבייה והשנייה עם שביס. דו-קיום במלוא הדרו. אלעד הניח את הראש לאחור ושחרר אנחה חסרת סבלנות. האוויר עמד.
על שולחן האורחים שמול הספספל בו אלעד התיישב היו פזורים מספר עיתונים, חוברות, כתבי עת. לוגואים מוכרים הבליחו משערי העיתונים: "ידיעות אחרונות", "לאשה", “The Jerusalem Post”. אבל לוגו אחד תפס את עינו של אלעד (למרות שניסה שלא יתפוס את עינו כי בכל זאת קצת מביך כשאתה בן 29 והעין שלך ישר נמשכת לתמונות של נשים חצי-מעורטלות): "בלייזר". כנראה מהדורה ישנה כי אלעד לא זכר שהציץ במגזין של "בלייזר" מאז השירות הצבאי והיה די בטוח שכבר מזמן הפסיקו להדפיס אותו. אלעד הושיט את ידו למגזין בזמן שעיניו רפרפו בחשדנות זהירה בין שוהי חדר ההמתנה. החרדי המשיך לישון, האמא הייתה שקועה בפעוט והמזכירות בהו במסכים. הוא אמנם היה מבוגר דיו כדי לא להרגיש נבוך מלעלעל במגזין של "בלייזר", אבל למה סתם למשוך תשומת לב?
על שער המגזין הייתה תמונה ישנה של שחקנית ישראלית שהיתה די מוכרת בזמנה אבל לא מספיק כדי שאלעד יזכור את השם שלה. אבל היו לה עיניים כחולות ושיער חום-שחור כמו שהוא אהב. אז הוא דפדף פנימה. המגזין לא היה כל כך מעניין וגם לא כל כך מעודכן; היו שם כתבות עומק על המבצע האחרון בעזה (ב-2014), מהדורה מוגבלת של וויסקי ג'יימסון מיושן 30 שנה מ-1985, ותנוחת המין הקינקית החדשה שהסעירה את ברלין בפתח שנת 2016 (אלעד היה בטוח שהיה לה שם גרמני מתוחכם אבל כל מה שהוא הצליח לקרוא ממנו היה "הימלר-סטייל"). אולי היה עדיף כבר להוריד טיקטוק, חשב לעצמו. הוא המשיך לדפדף עד שפיסת נייר תלושה ומקומטת נשמטה מבין דפי כתב העת. בליווי מבט חטוף נוסף על שוהי חדר ההמתנה, אלעד גחן לעבר הרצפה כדי לאסוף לחיקו את פיסת הנייר.
הוא ניסה להחליק על הקמטים והניח את פיסת הנייר בתוך כף ידו. הוא הסתכל למטה וקרא את מספר הטלפון שנגמר בארבעה אפסים עם השם "לילי" כתוב לשמאלו בעט אדום ובכתב יד מסולסל. זה לא אמר לו הרבה אז הוא הפך את פיסת הנייר והסתכל אם היה כתוב משהו בצד השני. באותו כתב יד מסולסל, בעט אדום בוהק, הופיע משפט בודד: "תצלצל עבור פעם נוספת עם האהובה שנעלמה". אלעד הרים גבה ומבלי משים תחב את פיסת הנייר המקושקש לתוך כיס מעילו כשהמזכירה הערבייה קראה לו בשמו שייכנס לראות את ד"ר מיכאליס.
ליאן בדיוק התיישבה על הספה עם קערת הקורנפלייקס ביד כשהטלפון צלצל. היא גלגלה את עיניה, הניחה את הקערה על שולחן הקפה וענתה בנימה רשמית למדי:
"כן?"
"הלו, זאת לילי?"
ליאן לקחה רגע להתאפס והכניסה גוון של פיתוי לקול האוורירי שלה:
"היי, כן זאת אני. ומי זה מחפש אותי בשעה היפה הזאת?"
"היי, אמ קוראים לי אלעד… זה יישמע מוזר אבל מצאתי את המספר שלך על איזו חתיכת נייר שמצאתי על הרצפה בסניף של מאוחדת בטורים."
"אה, בטח מותק, אפשר למצוא את המספר שלי בכל מיני פינות בעיר."
היא שיחררה לאוויר צחוק מזויף שלא באמת האמינה שעובד על מישהו אבל זה מה שידעה וזה מה שהיא עשתה. הקול העמוק בצד השני של הקו היסס לפני שאמר לה:
"האמת ש… אני לא בטוח למה התקשרתי. או למי בכלל התקשרתי. פשוט היה כתוב על הצד השני של הדף משהו כמו תתקשר עבור פעם נוספת עם – "
"האהובה שנעלמה?"
"כן, אמ כן… משהו כזה."
הבחור היה ביישן וליאן התחילה ליהנות.
"אויש מותק ויש אחת כזאת? אהובה שנעלמה?"
עברו כמה שניות של דממת אלחוט וליאן הייתה צריכה להתאזר בסבלנות אבל אז:
"כן… הייתה לי בת זוג. מאוד אהבתי אותה. אבל… היא עזבה."
"אני ממש מבינה לליבך יקירי, באמת זה שובר לי את הלב. אתה מתגעגע אליה אה? מתגעגע למגע שלה?"
"שמעי בעצם אני לא בטוח אם בכלל אני רוצה לדבר על זה. אמנם עברה שנה אבל– "
מותק, מותק… חמוד שלי, אל תדאג אנחנו ממש לא צריכים לדבר על זה. בוא פשוט נדבר על מה אני יכולה להציע לך בעצם. איך קוראים לך?"
"אלעד."
"אוקיי, אלעד אז בוא תקשיב. קוראים לי לילי והשירות שאני מציעה, ובכן זה שירות מיני, אבל לא כמו שאתה חושב. יש לי יכולת, מוכחת אני נשבעת, להיות עבורך אותה אישה אהובה שנעלמה מחייך. לגעת בך כמו שהיא נגעה, ללטף אותך כמו שהיא ליטפה, לנשק אותך כמו שהיא נישקה. ולאהוב אותך – רק כמו שהיא אהבה. אתה מבין, מתוק?"
"אוקיי. מה… כאילו למה שאאמין לך? עזבי נראה לי זה היה רעיון גרוע. לא יודע למה בכלל התקשרתי– "
"תקשיב לי אלעד, אני לא יכולה להכריח אותך ואם אתה לא רוצה אז ברור שאתה יכול לנתק עכשיו ולשכוח מכל הסיפור. אבל אני כל כך בטוחה ביכולתיי שאני מציעה לך את זה ככה שאם לא תהיה מרוצה בסוף אני לא אראה ממך אגורה. אבל עכשיו בוא נעשה ניסוי. מה השם של אהובתך שעזבה?"
הוא היסס לרגע לפני שהשיב:
"אביגיל."
ליאן קלטה את השם באוזן ימין ושקלה אותו ברוחה, מודדת את הברותיו כפי שנהגו בקולו של אלעד, חוקרת את עיצוריו כפי שנכלאו ברשת הסלולרית שנטוותה ביניהם.
"אלעד. אני מבטיחה לך שזה יהיה בדיוק כמו פעם. בדיוק כמו שאתה חולם לפעמים."
ליאן שמעה את אלעד נשנק בצד השני, כאילו קיבל אגרוף לבטן וכל האוויר נפלט ממנו החוצה באבחה אחת.
"מה… פאק! זה לא היגיוני את עובדת עליי! אביגיל זאת את? מי את בכלל?? איך חיקית את הקול שלה ככה!? זה פשוט לא אפשרי! כוסעמק!"
ליאן צחקה בעליצות קלילה למשמע תחינות הפליאה של אלעד. אלעד המשיך בשלו:
"את אפילו צוחקת כמוה! וואט דה פאק, אני לא מבין… אוף. כאילו אני משתגע."
היא השיבה לעצמה את גוון הפיתוי לקול שלה והחזירה את השיחה למסלול העסקי:
"אל תדאג אלעד, אתה לא משתגע, אני מבטיחה לך. אלו היכולות שלי ואני לא מנסה לעבוד עליך. תקשיב, אתה מוזמן לפה, לחוות את זה פנים מול פנים. אני לא לוקחת פר שעה. אני לוקחת לכל הערב 500 שקל, ייקח כמה שייקח. רק אסור להישאר לישון. ולא חייבים בכלל לשכב! אפשר סתם לראות סרט או לדבר או לאכול משהו. אבל בתכלס אם אתה רוצה להרגיש אותה, להרגיש שאתה איתה, אז זה רק דרך יחסי מין. 500 שקל ואם אתה לא מרוצה – נאדה. גורנשיט. אל תשלם לי אפילו אגורה."
רגעים חלפו, הפכו לדקות, ליאן הרגישה שכבר לפחות רבע שעה היא מחכה לבדל של תשובה ממנו. ואז הוא שאל:
"מה הכתובת?"
אלעד פנה שמאלה מרחוב רד"ק לרחוב אלפסי בשכונת רחביה שבירושלים. הוא התחיל לחפש את מספר 21. הוא נזכר שפעם הלך לשיננית באותו רחוב (הוא אהב להפריד בין מרפאות שיניים לשינניות) וקיווה שלא ייתקל בה פתאום. הוא הרגיש שתמיד הסתכלה עליו בעיניים שופטות. הוא מצא את מספר 21 מול קבר יאסון וחיפש ומצא בין תיבות הדואר בכניסה את השם דיין. לילי הבטיחה לו שהשם משפחה לא קשור אליה וזה השם של בעל הבית שהיא שוכרת ממנו. וגם זה לא שהוא קשור לאיזו משפחת אצולה עברית או משהו בסגנון, היא הרגישה צורך לציין.
אלעד עלה לקומה הרביעית ודפק על הדלת עם השלט של המספר 11. אישה צעירה, אולי בתחילת שנות ה-30 שלה, פתחה את הדלת. היא הייתה בגובה שלו עם שיער ארוך ומתולתל, שחור עם גוונים של חום, שפתיים דקות, ועור שזוף מהים התיכון. והיו לה עיניים שחורות לחלוטין. היא הושיטה לו יד קטנה, הססנית, עם לק טורקיז דהוי מרוח על הציפורניים. הייתה לה טבעת שחורה על האצבע המשולשת. אלעד אחז לה את היד לשנייה ואז הסיג את ידו מהר לאחור. החום האנושי הבהיל אותו.
"היי, אלעד? אני לילי ומאוד נעים לי להכיר אותך."
כשסיימה להציג את עצמה חיוך רחב התפשט על פניה והיא חשפה שיניים לבנות מדי. אלעד כמעט ברח משם באותו הרגע אבל בזמן שהתלבט כבר התחיל לדבר:
"כן… כן, אני אלעד. אממ נעים להכיר."
לילי רק המשיכה לחייך ובלי לחכות לעוד גינוני סמול טוק חסרי פשר, משכה אותו פנימה לתוך הדירה וסגרה אחריו את הדלת. כשראתה את הבעת הפנים שלו ניסתה להרגיע אותו:
"אל תדאג מותק, אין לך מה לפחד זה רק אני פה. ואני נושכת רק אם תבקש."
היא הסתכלה לתוך עיניו של אלעד ואז הוסיפה:
"רק אם תרצה שאביגיל תנשך אותך."
אלעד הרגיש איך הלב שלו יורד לתחתונים. מה היא יודעת על אביגיל בכלל?
"מה את יודעת על אביגיל בכלל? מה… אני לא מבין מה קורה פה, מה קרה בטלפון. אין לי כוח לשטויות האלו, אל תשגעי אותי!"
"אלעד, אלעד סבלנות מותק שלי, אני לא מנסה לשגע אותך או לעבוד עליך או משהו כזה. נעשה הכל לאט וברוגע, נדאג שתרגיש הכי נעים ובטוח בעולם. בוא נתחיל באיזי, בוא למטבח נמזוג שתי כוסות יין, בסדר?"
לילי לא חיכתה לתשובה והמשיכה לסוף המסדרון ואז פנתה ימינה. כנראה שאין לי ברירה, אלעד חשב לעצמו בזמן שנכנס אחריה לתוך המטבח.
המטבח היה מאוד נקי ומסודר ואפילו הכיל מדיח קטן שלילי חילצה מתוכו שתי כוסות יין עדינות. מהמדף העליון שמעל המקרר היא שלפה בקבוק יין של יקב בוטיק מרמת הגולן. היא מזגה לאט ובתנועה מלאת חן שגרמה לאלעד לפקפק בכל ההרתפקה שנכנס אליה בכזאת אימפולסיביות. אם יש דבר אחד שאביגיל לא ידעה לעשות זה למזוג יין כמו שצריך.
לילי סיימה למזוג והושיטה לאלעד את אחת הכוסות:
"אני לא איזו ייננית, אבל נשבעת שאין מרלו טעים מזה. שיהיה לבריאות."
הוא לקח את הכוס המושטת ולגם בנדיבות. היה יין טעים. הוא לא ידע להגיד אם באופן יוצא דופן.
"אז מה… איך כאילו, את רואה את הערב הזה מתקדם?"
"כל כך ענייני! בוא תירגע יפה שלי, בוא נשב על הספה, נשתה לנו את היין הנפלא הזה ואתה יכול להתחיל לספר לי… מה שאתה מוכן לספר. לפני כמה זמן נפרדתם?"
אלעד יצא איתה מהמטבח והם התקדמו והתיישבו על הספה בסלון, ליד הכניסה. ואז הוא ענה:
"כבר אמרתי לך בטלפון. שנה. שנה וקצת אפילו."
"רוצה לשתף אותי למה?"
"לא", הוא ענה ולקח לגימה נוספת, ארוכה ולא מדודה של היין "הנפלא".
"לא חייב, ממש לא חייב לספר. אבל בוא תתקרב יפה שלי, אתה כל כך רחוק."
אלעד התקרב קצת על הספה אך בלי ליצור מגע ואמר:
"את יכולה… את יכולה להפסיק לקרוא לי "יפה שלי"? זה לא מתאים ל–"
"לאביגיל?"
"זה לא מה שאמרתי."
"כן, נכון. היא הייתה אומרת לך את זה?"
"לפעמים."
"כן, אני מבינה, זה לא תמיד הזמן הנכון להגיד את זה."
היא הניחה את ידה על הירך השמאלי שלו והוא הביט לרגע על היד אבל אז עצם עיניים במהרה. הוא היה יכול להישבע שהוא הרגיש את היד של אביגיל מונחת שם.
"אני פה, אלעד. רק בשבילך, רק תתמסר."
וכשהיא אמרה את זה, בקולה של אהובתו שנעלמה, אלעד כבר לא יכל להתאפק והוא פתח את עיניו והסתכל ישר לתוך עיניה של לילי והוא ראה בהן השתקפות קטנה שלו וזאת הייתה אותה השתקפות שהיה רואה בעיניה הרכות של אביגיל, השתקפות של ערגה כה עמוקה שלא ניתן לעמוד בפניה. אז הוא לא עמד בפניה והוא קירב את שפתיו לשפתיים של לילי והיא פתחה אותם בדיוק במידה הנכונה שיכניס את הלשון שלו לתוכה. ואז היא מצצה לו את הלשון, בדיוק כמו שאביגיל הייתה עושה. והיא נשכה לו את השפה התחתונה, בדיוק כמו שאביגיל הייתה עושה והיא גררה את הפה שלה במורד סנטרו ונישקה לצווארו, וזה היה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאביגיל הייתה עושה.
אלעד שכח את עצמו, שכח איפה הוא, לאן הגיע ולאיזו מטרה, כלום לא עניין אותו יותר. הוא איבד את עצמו לדעת, איבד את עצמו ברגע והחל להוריד את חולצתו ולנשוך את צווארה של לילי, שבעצם הייתה אביגיל אבל שבאמת הייתה לילי, והוא הוריד לה את החולצה וחשף את השדיים שלה שהיו גדולים מדי כדי להיות של אהובתו שמזמן נעלמה אבל הוא לא חשב על זה באותו הרגע כי מי יכל לחשוב על דבר כזה באותו רגע, של ערגה בלתי-נלאית? אז הוא צלל לתוך שדיה ונישק ונשך ורייר, והיא ליטפה את שיערו, העבירה את אצבעותיה בין תלתליו הבהירים בתנועה הכה רכה אך אסרטיבית שרק אביגיל ידעה לסגל לעצמה.
הוא הרים את ראשו כדי לנשק לפניה והיא נישקה לו חזרה על העיניים ועל הפה ועל הלחיים ואז ירדה לצוואר, לחזה שלו, לקפלי בטנו. היא פתחה לו את את אבזם החגורה ואת רוכסן המכנסיים, הפשילה את מכנסיו והפשיטה ממנו את התחתונים. היא החלה לקרב את שפתיה לאיבר מינו.
"רגע", הוא עצר בעדה. היא הביטה למעלה לתוך עיניו. הן נצצו באור המעומעם של החדר.
היא המשיכה לקרב את שפתיה לאיבר מינו והפעם הוא לא עצר בעדה והיא הכניסה אותו לתוך הפה שלה והוא נאנח והתייסר וחשב לעצמו איך היא אפילו מצצה כמוה, לאט ובזהירות כששיניה נוגעות-לא נוגעת, נזהרות, עם התנועות הקצרות של הראש קדימה ואחורה, ידיה מלטפות את ירכיו עם ציפורניים מגררות ברוך.
"אני עומד לגמור", הוא השתנק וגוון של עצב נמלך בקולו. הוא גמר לה בתוך הפה והיא בלעה את זרעו תוך שהיא מביטה למעלה בפניו ורואה דמעות שקופות זולגות מעיניו הרכות.
ליאן התמתחה על המיטה רחבת הידיים בחדר השינה היחיד של דירתה הנאה ברחוב אלפסי 21. היא התכרבלה עם עצמה בין הסדינים הלבנים, החלון בחדר פתוח למשב האוויר הירושלמי הצונן של ערב סתווי. היא הרגישה עייפה וקצת עצובה ומאוד מותשת. זה לא היה לה קל, המפגשים האלו עם חולי האהבה המיואשים. הכסף היה טוב ואיפשר לה לגור לבד בדירה הגדולה והיפה שלה ואולי יעזור לה אפילו לממן שנה הבאה תואר שני באומנות במילאנו. אבל היא לא עשתה את זה רק בשביל הכסף; משהו בייאוש והגעגוע שהתערבב באהבה כה עזה הפיח בה רוח חיים גרנדיוזי. אבל רק לרגע לפני שהיא מעדה בעצמה לתוך התהום של אהבה נכזבת.
עברה בסך הכל פחות משעה מאז שאלעד עזב, לחייו עודן רטובות. הוא הודה לה שוב בקול שקט והראה לה בטלפון שהתשלום עבר בביט. הם אפילו לא שכבו, הוא גמר וקם ללכת. אבל התשלום הועבר במלואו. ליאן התעצבה עליו, היא הרגישה שמשהו בו באמת נשבר ממנה. והיא לא יכלה להוציא מהראש את התמונה של עיניו הדומעות כשהסתכלה עליו מלמטה. עבר הרבה זמן מאז פעם אחרונה שהביטה בעיניו הדומעות של גבר בזמן שהיא בולעת את זרעו. עידנים חלפו מאז אותו לילה אחרון, טרוף שינה, עם אהובה שנעלם.