בוקר אחד, רפאל קם מחלום מוזר, ללא היכולת לשאול שאלות. לומר שהוא לא היה יכול לשאול שאלות זו המעטה, המושג של שאלה נמחק ממוחו כלא היה, מבחינתו פתאום או שהוא ידע רפאלו או שהוא יצטרך לגלות לבד. הוא עדיין היה יכול לענות על שאלות כרגיל, אך המושג של שאלה נעלם ממוחו מיד לאחר המענה, כמו דג חלקלק המתחמק מיד שבאה לתופסו.
רפאל כמובן לא גילה זאת למשך זמן מה, הוא אכל ארוחת בוקר ללא שאלות, צחצח שיניים ללא שאלות ונסע באוטובוס ללא שאלות, כל אדם שהיה מביט בו במהלך שעות הבוקר המוקדמות לא היה שם לב לאף שוני ברפאל, זאת עד שהגיע לאוניברסיטה להרצאה הראשונה.
"היי, מה נשמע?" היה זה קולו של עדי, חברו של רפאל מתחילת הלימודים, עדי היה סינופיל מושבע, בדרך כלל הם שוחחו רבות על הסרטים שהוא ראה, והוא ראה הרבה סרטים.
"בסדר." ענה רפאל, השתיקה אחרי המילה היחידה הזו הייתה רועמת.
"איך עבר עליך הסופ"ש?" אמר עדי, וניסה לשבור את השתיקה המביכה ולהתחיל מחדש את שיחת החולין.
"רגיל."
עדי לא ויתר, וניסה להחיות את השיחה פעם נוספת.
"ראיתי הסופ"ש את 'היצור' מ 1982, הסרט היה ממש טוב".
"מעניין".
אחרי ניסיונות אלו עדי קלט את הרמז שרפאל לא ניסה לשלוח, וחזר לכיסאו להתכונן להרצאה.
לאחר השיחה המביכה יותר מהרגיל רפאל הלך לכיסאו ותהה לגבי השיחה המוזרה, ועל כך שעדי לא דיבר על הסרט כרגיל.
ליד כיסאו מצא את רונה, לידה ישב כל הסמסטר ודיברו באופן קבוע.
"היי", אמר רפאל.
"היי, מה נשמע?" שאלה רונה.
"בסדר", השיב רפאל.
"עשית את העבודת בית?" שאלה רונה, בטח כדי להתלונן על הקושי, דיוקנים אף פעם לא באו לה בקלות.
"כן".
"אני מאוד הסתבכתי איתה, אני מאוד מתקשה עם לצייר פנים, לא מצליחה לגרום להן להיות סימטריות".
"אני מבין".
"אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי להשתפר".
"לא יודע".
וכך השיחה מתה לה לאיטה, רונה הסיקה את חוסר העניין של רפאל בשיחה, והתפנתה לנושאים אחרים.
רפאל היה מבולבל, זאת הייתה השיחה השנייה באותו יום שהתנהלה לא כרגיל ומתה מהר, הוא לא הצליח למצוא את הסיבה לכך, מבחינתו הוא התנהל כמו כל שיחה שהייתה בימים הקודמים, אבל עם תוצאות שונות לחלוטין. בעודו חושב על כך השיעור התחיל.
"כשאתם מציירים, תסתכלו מעבר לטכניקה, מעבר לפרטים הטכניים שבציור, האומנות שלכם צריכה להראות את האני הפנימי שלכם, כשאדם אחר מסתכל על הציור הוא צריך להיות מסוגל לראות מעבר לאובייקט, מעבר לצבע, הוא צריך להיות מסוגל לראות את הנשמה שלכם, חשופה ומוצגת לראווה.
"כמו שאוסקר ווילד אמר: 'אמנות היא הצורה האינטנסיבית ביותר של אינדיבידואליזם שהעולם ידע', התפקיד שלכם כאמנים הוא להראות את האינדיבידואליזם שלכם, לקחת את הקנבס ולהפוך אותו למראה לנשמה שלכם, לאספקט שלכם שלא ניתן לראות באף דרך אחרת".
וכך יוליה, המרצה לקורס יסודות הציור, המשיכה בהרצאתה על חשיבות ההבעה העצמית בציור,על דרכים בהם אפשר להביע את עצמך באמנות ועוד ועוד ועוד…
רפאל הרגיש את עצמו מחזיק את עיניו בכוח שלא להירדם. מבחינתו אומנות הייתה דרך לקחת את היופי של העולם ולשקף אותו בציור, הציור צריך להיות מראה ליקום, לא חלון לנשמה של רפאל, אף אחד לא יהיה מעוניין לראות את העולם הפנימי שלו, אין שם משהו מיוחד שאין לאף אחד אחר.
רפאל לא רק שלא אהב להביע את עצמו באמנות, הוא לא אהב לדבר על עצמו בכלל. הוא התעניין מאוד באחרים, בעולם שמסביבו, אבל הוא הרגיש שכשהגיע התור שלו לתרום הוא לא היה יכול, לכן הוא תמיד הסיט את השיח חזרה לאחר, לרגשות שלהם, לרצונות שלהם, לדברים שהם עשו,ראו, שמעו, העיקר לא דבר שבא ממנו.
באותו בוקר רפאל איבד את היכולת לשאול שאלות, אבל לדבר על עצמו הוא אף פעם לא היה יכול.
בסוף ההרצאה כשהמרצה סיימה את דבריה רפאל התכונן לעזוב את הכיתה ופתאום יוליה המרצה פנתה אליו:
"ראיתי את העבודת בית האחרונה שלך רפאל, הטכניקה שלך משתפרת כל פעם, אבל אני לא רואה אותך בציור, הציור יפה מבחינה טכנית אבל ריק מבפנים, כמו ארוחה גורמה בטעם של מקדונלדס. עוד שבועיים יש את הצגת ציורי אמצע קורס, ואני מצפה ממך להביע את עצמך בציור הזה, אתה מבין?"
"כן", השיב רפאל, מהוסס. הוא הרגיש שהוא הולך לקבל ציון נמוך בקורס הזה, המרצה פשוט דרשה דברים בלתי אפשריים ממנו.
בערב רפאל תהה על היום המוזר שעבר עליו. התופעה שהחלה בבוקר עם השיחות הקצרות והשתיקות המביכות המשיכה במהלך היום כולו, אנשים שהכיר זמן רב, שדיברו איתו רבות בעבר, בקושי שוחחו איתו היום. הוא היה רגיל לשמוע אותם מדברים על הדברים שמעניינים אותם ארוכות, קופצים נושאים כאשר הנושא הקודם מוצה לחלוטין, בעוד רפאל נותן מילות הכוונה בנקודות שונות על מנת לנתב את השיחה למקומות בהם היא תזרום יותר בקלות.
היום זה לא היה כך, היום השיחות לא זרמו, הן נתקעו כמו נהר הנפגש עם סכר. רפאל לא הרגיש שמשהו שהוא עשה היה שונה כלל, אך הוא מצא את זה לא סביר, מכיוון שלא רק אדם אחד או שניים התנהגו מוזר, כולם התנהגו מוזר.
רפאל הרגיש שהוא הגיע למבוי סתום במחשבותיו על השיחות, לכן הוא הניח לעניין, והתפנה לעבוד על ציור האמצע שלו, בעיה הרבה יותר קונקרטית אך קשה באותה מידה עבורו.
למחרת ובימים שלאחר כך השיחות המוזרות, חסרות הנושא וזרימה, המשיכו, כל אחת ואחת קצרה מהבאה, עד שבשלב מסויים חוץ מלהחליף שלומות הוא לא ניהל שיחות כלל, הוא לא התחיל אותן וכל חבריו הפסיקו גם לנסות מצידם.
רפאל הרגיש את הבדידות שבעניין, אך הוא לא נתן לעובדה לדכדך אותו, הוא החליט שאם הוא לא יכול לנהל אינטראקציות חברתיות אז הוא ינצל את הזמן שהתפנה מזה לעבודה על הציור אמצע.
וכך בשבועיים הקרובים הוא השקיע את כל זמנו הפנוי בציור האמצע. התוצאה הייתה מרהיבה, הוא השתמש בכל הטכניקות שלמד בקורסים עד כה. ההצללה של הפריטים הייתה חסרת דופי, הפריטים נראו כמו יוצאים מהציור. הצבעים בהם השתמש היו מרהיבים, הם עבדו זה לצד זה בהרמוניה, ברקע הציור הם השתלבו ביחד בצורה כל כך טבעית, כה אחידה, שצופה מרחוק היה רואה צבע חדש שלא נראה אי פעם קודם. בקדמת הציור, עבור הפריטים שרצה שיבלטו הצבעים תמכו זה בזה, צבעי הרקע גרמו לצבעים להיראות יותר ממה שהם, האדום היה גורם לורד להחוויר, הכחול היה כה עז, שהשמיים הסתירו את פניהם במעטה עננים כשראו את הציור מפאת בושה שהכחול שלהם לא כזה יפה.
הדבר היחיד שלא היה מושלם בציור היה הנושא שלו, גינת הפרחים ובריכת נוי שהייתה באוניברסיטה; נושא משעמם ובנאלי, תרגיל בסיסי בכל קורס שנה א'.
הצגת עבודות האמצע היה אירוע גדול באוניברסיטה של רפאל, לכל אחד הייתה עמדה משלו, ואנשים— מרצים, סטודנטים וחברים— עברו בין העמדות, מסתכלים, מדברים עם היוצרים, שופטים, ובמקרה של המרצים, גם נותנים ציונים.
"הציור עשוי טוב" אמרה יוליה, המרצה, "נראה ששכללת לחלוטין את הטכניקות שלימדנו אותך, יישמת כל אחת ואחת מהן לרמה של שלמות, סטודנטים ברמה הטכנית שלך זה דבר נדיר לראות.
"תודה רבה" הגיב רפאל.
"אבל" קטעה אותו יוליה, "לא הבעת את עצמך בציור, זה ציור טכנית מושלם, אבל אין בו שום דבר ממך, הנושא ישן ונעשה כבר, זה לא נראה שיש לך קשר לנושא או לציור כלל, יכולת לבחור נושא באופן אקראי לחלוטין ולא הייתי רואה את ההבדל. הטכניקה מושלמת, אבל טכניקה בלי נשמה זה לא אמנות, זה רק צבע על קנבס.
"לצערי למרות שהטכניקה מעולה אני לא יכולה לתת לך ציון גבוה על הציור הזה, שבעים וחמש זה הציון הכי גבוה שאני יכולה לתת. יש לך הזדמנות אחרונה לשפר את המצב בעבודת גמר, ושמה אני אהיה חייבת להיות יותר קשוחה בציונים, אם לא תראה את עצמך בציור אני אהיה חייבת להכשיל אותך."
רפאל זועזע קשות מהציון הנמוך והערות המרצה שלו. לאחר שהזעזוע הראשוני עבר, הוא הסתובב בעמדות האחרות, הסתכל בציורים של אחרים וניסה למצוא בהם את מה שהיה חסר בשלו, ללא הצלחה.
כאשר הוא חזר לעמדה שלו הוא מצא שם סטודנט שהוא לא מכיר, ככל הנראה משנה אחרת, מסתכל על הציור שלו.
"אתה ציירת את זה?" אמר הסטודנט חסר השם.
"כן" אמר רפאל.
"הציור שלך מאוד יפה".
"תודה".
בשלב הזה רפאל התרגל לשתיקה המביכה שהשתררה כשהוא השתתף בשיחה. הוא ציפה מהסטודנט חסר השם ללכת בכל רגע, שהשתיקה תפעיל את רגליו לכיוון הרחק ממנו.
אך זה לא קרה. הסטודנט חסר השם נשאר שם, הסתכל על הציור ועל רפאל במעין ציפייה.
לאחר כמה רגעים רפאל הרגיש את עול השתיקה בעצמו, הוא שקל ללכת אך זו הייתה העמדה שלו, ולא היה לו מקום ללכת אליו. רפאל החליט להגיד משהו כדי לשבור את השתיקה. הוא לא ידע כמעט כלום על הסטודנט, אפילו לא את שמו, לכן הוא לא היה יכול לדבר עליו, או על דברים שיעניינו אותו, הדבר היחיד שרפאל ידע זה שהסטודנט אהב את הציור שלו, ואז רפאל החליט לעשות מעשה שנגד את כל סיבי קיומו, הוא החליט לדבר על עצמו והציור שלו.
"אני מאוד השקעתי ביחס בין הצבעים בציור, התקשיתי מאוד עם הורדים במיוחד, היה קשה לגרום לצבע שלהם לבלוט בלי לגרום לצבעים האחרים להראות דהויים באופן יחסי, וגם שהם לא יתנגשו אחד עם השני", אמר רפאל, מקווה שהוא לא טעה.
"אפשר לראות את ההשקעה בצבעים אצלך", השיב הסטודנט, "איך ידעתי ששילוב הצבעים הזה יצליח?"
רפאל היה בשוק, הוא לא האמין שזה יעבוד, לא האמין שמישהו יתעניין בו.
"לא ידעתי, יש לי ערימות ניירות בפח עם שילובי צבעים שונים", רפאל ענה, "ניסיתי אינספור שילובים שונים, עד שסוף סוף פגעתי בשילוב הנכון, ואז ידעתי שזה מושלם".
לאחר מכן השיחה המשיכה כמו כל שיחה רגילה, אירוע מוזר בהתחשב באירועי השבועיים האחרונים.
בסוף השיחה רפאל החליט לנסות מעשה נועז, לדבר על עצמו לא רק בהקשר הציור, אלא על משהו שכנראה לא יעניין אף אחד, רפאל החליט לומר את שמו.
"אגב", אמר רפאל, "לא הצגתי את עצמי, אני רפאל".
"נעים להכיר, אני מיכאל" השיב מיכאל, ופנה ללכת.
אחרי שהאירוע הסתיים רפאל תהה על השיחה שלא עם מיכאל. הוא דיבר רק על עצמו בשיחה, נושא שכמובן לא יעניין אף אחד, אבל זה עבד. הוא הצליח לנהל שיחה מלאה עם מיכאל, משהו שהוא לא הצליח כלל עם חבריו בשבועיים האחרונים. הוא החליט לנסות זאת שוב עם חבריו למחרת, הוא לא ידבר רק על עצמו, אבל הוא מכיר אותם, את התחביבים שלהם ועל מה הם אהבו לדבר פעם, הוא יכול לדבר על הנושאים ואיך הם קשורים אליו, ויביע דעה עליהם.
"ראיתי לאחרונה את מלתעות", אמר רפאל לעדי, "מאוד נהניתי מהסרט, במיוחד מההסתרה של הכריש עד הרגע האחרון האפשרי".
"הסרט יצירת מופת במתח" השיב עדי, נראה מופתע במעט מהשיחה.
“בנוגע לכריש, היו להם קשיים טכניים עם ה'בובה' של הכריש, היא לא הייתה עמידה למים כמו שהם היו צריכים, לכן הסצינות עם הכריש היו מינימליות, הם לקחו את הקושי הזה והפכו אותו לאחד סרטי האימה הטובים של שפילברג", המשיך עדי.
"מעניין, לא ידעתי את זה", השיב רפאל, ובעודו מתנגד לדחף הטבעי שלו להפסיק לדבר המשיך, "הבובה עצמה נראתה קצת לא ריאליסטית בחלקים מסוימים לדעתי, אולי מזל שהשאירו את ההצגה שלה מינימלית".
וכך המשיכה השיחה, רפאל דיבר על מה שעניין אותו בסרט, עדי הגיב לחלקים שעניינו אותו, שאל שאלות מכווינות והתחיל נושאים חדשים כשאלו עלו. השיחה קלחה, לרמה שצופה מהצד לא היה שם לב שרפאל לא היה מסוגל לשאול שאלות.
לאחר מכן הוא ניסה לדבר עם רונה, ואז עם שאר החברים שלו, הוא עדיין הרגיש שקיים מחסום בשיחות שלו, שהן לא מתקדמות כמו שאמורות להתקדם, והדיבור על עצמו הרגיש מנוגד לטבעו, אבל השיחות זרמו יותר טוב מבעבר, ובמובנים מסוימים יותר טוב מאשר כשהוא היה יכול לשאול שאלות.
בשבועות וחודשים הבאים רפאל המשיך לדבר על עצמו בשיחות, ככל שהוא המשיך יותר זה הרגיש לו יותר טבעי, והוא הרגיש שאנשים אחרים גם מתעניינים בו, ובמה שיש לו לומר, ולא עוד הוא רק צד מכווין בשיחות, הוא צד שלם שתורם לשיח. הוא הבין שזה לא חדש, אנשים תמיד היו מעוניינים בו, אבל מכיוון שהוא לא אהב לדבר על עצמו בכלל הם הפסיקו לנסות לאחר זמן מה.
הוא גם הבין מה היה חסר בציור שלו, הציורים שלו שיקפו את הטבע, את האחרים ואת העולם בכלל בצורה מדויקת, אבל הוא לא הכניס בהם אמירה משלו, משהו ייחודי שמשקף אותו, כי כמו בשיחה, הוא לא חשב שזה יעניין אף אחד, כולל אותו. הוא הבין שטעה, אנשים יתעניינו בציורים שלו רק אם הם יהיו ייחודיים, והדרך היחידה לעשות זאת היא להכניס ממנו לציור, מכיוון שאין משהו יותר ייחודי מאשר הוא עצמו, קיים רק רפאל אחד.
לעבודת גמר הוא צייר דיוקן עצמי.