היה היה איש שחי פעמיים. הכל התחיל, כמובן, בפעם הראשונה. האיש, שאת שמו לא נזכיר אבל נכנה אותו יוחאי, נולד לראשונה. הוא הסתכל על העולם, והמחשבה הראשונה שלו היתה "למה דרך הבטן? הייתי צריך להיוולד מהלמטה שלה! אוחח, אם רק הייתי עושה את זה". אבל, כמובן, זו היתה מחשבה ריגעית והיא עברה עוד בטרם הוצא לגמרי.
יוחאי היה איש חייכן, למדן, בן אהוב לזוג הורים נהדרים. הוא גדל והגיע לבית הספר היסודי, שם היו לו קומץ חברים קטן ואת ג'ימי. ג'ימי היה הבריון הבית ספרי, והוא ניצל כל הפסקת צהריים ואחרי-לימודים כדי להתעלל ביוחאי. לא משנה כמה פעמים אביו של יוחאי ניסה ללמד אותו להשיב אגרופים, יוחאי היסס. אצבעותיו לא צייתו לו. הוא ידע שהאומללות שלו מרחיקה מעליו את הבנות, וגם כשגדלו, ובכיתה ח' עברו לתיכון וג'ימי התרחק לקצה השני של העיר, הוא המשיך לסחוב עליו את הקלון של היותו הילד המוכה והמושפל של הכיתה. הוא ידע שהוא צריך להשתחרר מזה, אבל לא יכול היה שלא לתהות "מה היה קורה אם רק הייתי מעיף לו איזו נוגרה? איזו אחת קטנטנה?"
במידה מסוימת הוא צדק, רק שהמחשבות האלה לא רוממו אותו במיוחד. הן בטח לא עזרו לו כשפגש בימית.
ימית היתה, ללא ספק, הנערה המתוקה ביותר שפגש בימיו. היה לה שיער שחור בוהק ועיניים ירוקות זוהרות. היא היתה מספיק חמודה כדי לצחוק איתו למרות הגמלוניות הברורה שלו, ועל אף שחברותיה נהגו להקניט אותה כשדיברה איתו, לא היה נראה שזה מפריע לה במיוחד. היא פשוט צחקה אליהן חזרה כאילו זה שום דבר.
ובאמת כך הרגיש יוחאי – כמו שום דבר. הקללה של ג'ימי עוד רבצה עליו, ולמרות שלא הבחין בכך הוא אפילו הסתובב בגו מושפל. גופו המשתקף אליו מן המראה לא נשא הרבה חן. אתם יודעים, תקופת ההתבגרות אינה עושה חסד עם אף אחד (אחר כך הם מתפלאים שלב האדם רע מנעוריו), ולמעט ימית ועוד קומץ ברי מזל מעצבנים – אתה בגדול נראה כמו הגרסה המעוותת ביותר של עצמך.
כך שככל שהשנים עברו הלך יוחאי ונמנע מלהציע לימית לצאת איתו. ממילא, היו לה הרבה מחזרים בתור ונראה שכל אחד להוט ונחוש יותר ממנו, אז מה זה כבר משנה? הוא רק הסתפק במנות הקטנות של צחוק שחלקו לפעמים בשיעור מדעים, וכשהתיכון עמד להגיע לקיצו, הוא ידע שלעולם שוב לא יראה אותה.
חברו הטוב והשכן שלו משכבר הימים, אשר, ניסה לשכנע אותו לעשות מהלך.
"תעשה את זה בנשף הסיום", יעץ אשר. הם היו חברים עוד מימי ג'ימי ובית הספר היסודי. "מה אכפת לך? זה לא שתראה אותה אחר כך במילא".
היה משהו בדבריו, ולכן באותו ערב גורלי, כשכל הבנות שתויות ויפות וכל הבנים שתויים ואמיצים, הידק יוחאי מספר פעמים את העניבה שלו – זו היתה פעם הראשונה בחיים שלבש עניבה – וניסה לרקוד קרוב לימית כדי שיוכל להגניב אליה מילה. זה התחיל בחיוך אחד, שניים, והוא כבר עמד להציע "רוצה שנצא החוצה ונדבר?", אלא שהשניות עברו, ועברו, ועברו. והוא לא.
ואז טים מקבוצת כדורסל תפס אותה במרפק והחל לרקוד לידה.
יוחאי היה עשוי להתגבר על התאונה הרגעית הזאת אלמלא חווה, חברתה הטובה של ימית. היא הצטרפה אליו לשוליים של רחבת הריקודים, מגלגלת את הסיגריה האחרונה של הנשף, ובין גלגול לגלגול אמרה לו: "אני רואה איך אתה מסתכל עליה".
"אני לא".
"אתה כן, ואני אומרת לך – עזוב אותך. זה לא ילך. סליחה שאני רעה, אבל אתם פשוט לא מתאימים. לא בקטע רע –", היא הוסיפה את המשפט שמעולם לא גרם לאיש להרגיש טוב יותר. "אתה אחלה בנאדם, וגם היא. אבל אני פשוט לא רואה אתכם כזוג, היא כזאת… כזאת… ואתה כזה…"
יוחאי מעולם לא הבין עד הסוף מה 'כזאת' ו'כזה' אומרים, אבל עבור הביטחון הירוד ממילא שלו זה היה הסימן הסופי שזה לא נועד לקרות. הוא התעלם מהמבטים הרצחניים ששיגר אליו אשר והתרחק משם כשהוא מנסה לשכנע את עצמו שהיא לא בשבילו. אני לא צריכה לשכנע אתכם שהשכנועים לא עבדו מי יודע מה.
למעשה, גם שנים אחר כך לא הפסיק יוחאי לתהות בנוגע לימית. הוא ידע שזה מטופש להחריד, אחרי הכל – הנה הוא כבר בן עשרים וארבע, בחור של ממש – והוא עדיין מהרהר בלילות בילדה אחת שהכיר בתיכון. ובכל זאת, המחשבות ההגיוניות האלו לא מנעו ממנו מלתהות: "מה היה קורה אם רק הייתי פותח את הפה שלי באותו לילה?" וכהנה וכהנה מחשבות דומות. ככל שהזמן עבר השתכנע יוחאי שאם רק היה מעז היא דווקא היתה מסכימה לו, וכשהביט בתמונות שלה ברשתות החברתיות – תמונות שסיפרו שהיא עושה חיים בדרום אמריקה, היכן שטיילה כמה שנים ואז השתקעה עם בן זוג ישראלי – לא יכול היה שלא לתהות שוב ושוב "מה היה קורה אם רק הייתי עושה אחרת?"
כאמור, יוחאי היה כבר בן עשרים וארבע, בגיל שבו אתה צריך להחליט אם אתה קופץ ראש ומתאבד על החלומות שלך או הולך ללמוד מקצוע נורמלי. כמובן, אם החלום שלך זה להיות עורך דין בכיר אז אין שום בעיה, אבל החלום של יוחאי היה להיות אמן.
מאז שהיה קטן נמשך אל המכחול ואל הצבע. בשיעורי אמנות ביסודי היה המורה מציין שיש לו 'ידיים של אמן', אבל כידוע – עם ידיים של אמן לא הולכים למכולת. שוב ושוב הפחיד אותו אביו בצ'יזבטים על פנסיה תקציבית, ביטוח לאומי וקופת גמל, ושטף אותו בתיאורים על העתיד הזוהר הצפוי לו כשכיר.
"תמיד היה לך ראש ריאלי", הוא דחף ליוחאי לראש. "לך תלמד כלכלה, חשבונאות, מנהל עסקים". וככה הוא זרק לו עוד ועוד שמות של מקצועות שדווקא אפשר ללכת איתם למכולת, ויוחאי נבהל מספיק כדי להירשם למנהל עסקים וכלכלה.
עכשיו תבינו, אני לא אומרת את זה כדי להאשים מישהו. גם יוחאי לא האשים אף אחד, אם כי הוא ניסה מאד – שנים אחר כך, כשהתעורר באמצע התקף קשה של משבר גיל ארבעים – לא להאשים את אבא שלו על שהדיר אותו מחלומותיו. אבל זו היתה האמת – יוחאי לא הלך על משאלת ליבו, והוא נהיה רואה חשבון בכיר בפירמה טובה, ואחר כך בפירמה עוד יותר טובה, ולבסוף מנהל עסקי בחברת הייטק מתפתחת, ועל אף שהבטיח לעצמו לשמר את התחביב של אמנות בשבתות – טוב, אתם יודעים איך זה עם הבטחות. הן יפות לקישוט.
בלימודים פגש יוחאי כל מיני בחורות, אך אף אחת מהן לא הילכה עליו את קסם הנעורים שהילכה ימית. הוא קרא לזה 'קסם נעורים' כי חשב שבכך ימזער ויחליש את מה שהילכה עליו, אם רק יוסיף לזה את המילה 'נעורים' לצד נחירה קלה. אשר, חברו משכבר הימים, לא הסכים איתו שזה עוזר, ועל כל פנים יעץ לו למצוא מישהי אחרת להכניס לראש. ככה יוחאי סיים מהר מאד לצד עירית.
עירית היתה בחורה טובה, די מתוקה בסך הכל, לא מישהי שהלהיבה את ליבו יותר מדי. אולי בגלל זה הוא מיהר להתחתן איתה. אחרי הכל, הוא כבר היה בן עשרים ושבע, רווק מזדקן שמחפש יציבות ובית. הוא גם האמין שהאהבה תבוא עם הזמן, או לפחות צורה מסוימת של אהבה. לא שהקסם נעורים ההוא היה אהבה. ממש לא. הוא היה רק קסם, אחרי הכל. של נעורים. אהבה בוודאי נראית אחרת. על כל פנים, בהחלטה בוגרת ראשונה בחייו, יוחאי הפסיק לבדוק מדי פעם אם ימית עדיין נמצאת בדרום אמריקה (היא עדיין היתה. תמיד היתה נשמה הרפתקנית כזו).
ואז, בהיותו בן ארבעים, חצי מקריח ועדיין ללא ילדים – לא הוא ולא עירית ששו להביא ילדים לעולם – קרו שני דברים שטלטלו את עולמו של יוחאי. הראשון – הוא פוטר מעבודתו בהייטק. השני – ימית התגרשה.
הדבר הראשון שלח את יוחאי לסחרור שלם של 'מה היה קורה אם רק לא הייתי מקשיב לאבא שלי? הנה, הלכתי על הבחירה הלא נכונה, הריאלית יותר של החיים שלי, ומה יצא מזה? אני מובטל בגיל ארבעים'. השוק היה די קשה בימים אלו והוא העביר מספר חודשים בניסיון למצוא עבודה חדשה בעוד חלום האמנות האבוד חוזר לקרוץ לו מן הצד. באקט נואש וסודי הוא ניסה לחזור לצייר, אבל האצבעות שלו שכחו בינתיים את ההתעסקות עם הצבע, והמפגש היה כל כך זר שעד שמיד ויתר. פחד שהכאב יעלה ויהיה חריף מדי, יזכיר את כל מה שהוחמץ.
'מה אם רק הייתי ממשיך לצייר לאורך השנים? לאן הלכו כל השבתות האלה? ולמה, למה לעזאזל הקשבתי לו', הוא תהה.
ואז היה הסיפור עם ימית. כמה חודשים לאחר משבר הפיטורים, בעודו מתגלגל מריאיון אחד למשנהו ומנסה לשמור על המורל, קפצה ברשת החברתית תמונה שפרסמה. את התמונה ליווה טקסט ארוך ומשתפך מסוג 'תודה רבה על הזכות להיות נשואה כך וכך שנים… יוצאת לדרך חדשה…' לצד חיוך שטוף שמש של מישהי שהחיים היטיבו איתה. בכנות, ליוחאי לא היה מושג אפילו מה הוא קורא. הוא נתקע במילים 'דרך חדשה'.
ליבו השתולל. כבר חודשים – לא, על מי הוא עובד? – כבר שנים שהוא ואשתו מנהלים קשר קר, אפלטוני כמעט, על מיטת נישואיהם. 'מה היה קורה אם רק הייתי פנוי עכשיו? אם מלכתחילה לא הייתי מתחתן עם אישה שאני לא אוהב ולא אוהב אף פעם? ומה אם, נניח, הייתי שם סוף למערכת היחסים הגרועה, המשעממת וחסרת הסיכוי מלכתחילה הזאת?"
אני אחסוך לכם את המתח. בניגוד למה שהייתם מצפים, הוא לא סיים את הנישואים שלו וגם לא נרשם לטיפול זוגי. במקום זאת, הוא עשה משהו נורא הרבה יותר – הוא טיפח תקוות. ליתר דיוק, הוא קנה כרטיס טיסה לדרום אמריקה.
כי בסתר ליבו, יוחאי הרגיש שכל הכוכבים מסתדרים כך שיעשה את הדבר האמיץ היחיד בחייו וייסע לימית. כלומר, לעצמו הוא לא ממש סיפר שהוא נוסע אליה, רק לטייל ביבשת ולראות עולם – בכל זאת, הוא לא הרשה לעצמו טיול אחרי צבא בשעתו, ואין הזדמנות טובה יותר מאשר כשאתה מובטל. 'ואם ייצא לי לראות אותה, ואם אקבל סימן – כל סימן שהוא לכל דבר שהוא, אז אולי, מי יודע…'
לעירית הוא הסביר שזו נסיעה בשביל עצמו, שהוא חייב את זה כדי להבין כל מיני דברים. הוא לא הזכיר שאחד מהדברים האלו זו אהבת נעוריו, ועירית קיבלה את זה. אולי גם לה נמאס ממנו. בין הפיטורים לנישואיהם הלא מוצלחים, היא ידעה שמשהו בחיים של האיש שלה חייב אתחול מחדש – והעדיפה שהאתחול הזה לא יכלול אותה. חוץ מזה, גם היא שמעה על משבר גיל הארבעים הידוע לשמצה.
כך שהיא שלחה אותו לאתחל את עצמו בברזיל, ויוחאי מצא את עצמו על מטוס.
ליבו פעם באומץ. 'הנה אני עושה את ההחלטה המשוגעת, המטורללת, הלא נורמלית ואולי השמחה ביותר בחיי', אמר לעצמו. הוא לא ידע מה יגיד לימית כשיפגוש בה, והאם בכלל יפגוש בה? האם יש צורך? אולי בסך הכל היה צריך להרגיש, פעם אחת ויחידה, איך זה לחיות ללא חרטות. כלומר – איך זה לחיות.
בהתחלה הוא לא מיהר לפגוש את ימית. הוא ידע שהיא מתגוררת בעיר קטנה לא רחוק מסאו פאולו, עובדת עם קהילה מקומית, והוא לקח את הזמן כשטייל בפחד ובאומץ בעיר, ואחר כך בטבע הנהדר בסביבתה. הוא העמיד פנים, בינו לבינו, שהוא רק יוצא 'לתור את האיזור' כששם פעמיו לכיוון העיר שבה עבדה, מוכן להיתקל בה במקרה או שלא במקרה.
אלא שיד המקרה רצתה אחרת.
לכל אורך הדרך, אשר החבר הטלפוני יעץ ליוחאי להתחמש.
"אף פעם לא היית טוב מדי עם אגרופים", אמר בתבונה. "אולי כדאי שלפחות תיקח איתך גז פלפל, סכין, משהו שיכול לעזור לך במקרה ש… אתה יודע". בכל זאת, היו שמועות על מקרים של שוד מזוין ביבשת, אבל יוחאי חשב לעצמו שהשמועות מוגזמות, ובאופן כללי – הוא האמין בסטטיסטיקה. והסטטיסטיקה אמרה שרוב הישראלים חוזרים מברזיל משלום.
הסטטיסטיקה, כנראה, לא אהבה את יוחאי.
בדרכו אל הכפר נתקל בקבוצה של שודדים צעירים שפשטו ממנו את הארנק ועשו לו עוד דברים שעצוב לתאר. אשתו עירית לעולם לא ידעה שהוא בכלל לא אהב אותה.
כך הלך יוחאי לעולמו בטרם עת, ובגיל ארבעים מצא את עצמו מוטס למחלקה הלא נכונה בעולם הבא. כשהגיע, הוא לא היה יכול להפסיק לבכות ולהצטער.
"רק לחשוב מה היה קורה אם הייתי מקשיב לאשר, או לוקח איתי חבר, או לא נוסע? אם רק לא הייתי נוסע! מה היה קורה אם הייתי נשאר בארץ, בחיים המשעממים והקטנים אבל הבטוחים, המאד חיים שלי? הייתי אומלל, נכון, אבל לפחות חי", הוא קונן וקונן. הצוואר שלו היה כאוב מרוב הסתכלויות לאחור.
והוא מחה ובכה ומחה ובכה ובכה ובכה עד שלא נותרו לו דמעות יותר, ואז הוא בכה את השיער ואת העור שלו ולכולם בעולם הבא די נמאס לשמוע אותו וגם קצת נכמרו רחמיהם, אז הוחלט בעצה אחת לשלוח אותו לחיים האלה.
"אבל הפעם", אמרו לו. "אתה תנצל את ההזדמנות היטב!"
ובאמת, יוחאי לא בזבז רגע. איך שנולד (הפעם לידה רגילה, זה בטוח) הוא עשה הכל אחרת – הלך לחוג הגנה עצמית, בחר בילקוט האדום שבגלגול הקודם ויתר עליו כי נראה לו "מדי של בנות", והפסיק לבזבז זמן על התלבטויות בבקרים מה לשים בכריך. כך הוא הגיע לכיתה א' נחוש במיוחד, וביום הראשון בו ג'ימי ניגש להטריד אותו, יוחאי זכר את הבטחה מהגלגול הקודם להנחית עליו נוגרה הגונה ושלח אותו אל הקיר בזבנג! אחד מרהיב.
אלא שהוא היה מרהיב מדי.
ג'ימי נפל והראש שלו נחבט בשולחן סמוך. בהתחלה כולם היו בטוחים שהוא משחק אותה לא-יכול-לזוז, ואחר כך משחק אותה-לא-יכול-לדבר, ואחר כך משחק אותה לא-יכול-לעשות-שום-דבר-בעצם, עד שהסתבר לכולם שהוא צמח.
מה שהיה אמור להיות מפגן גאווה וניצחון על הגלגול הקודם הסתיים בזה שיוחאי הקטן – שהוריו לא הבינו מאין באה לו ההתפרצות הזה, הרי תמיד היה עדין למדי – ביקר מעתה מדי שבוע בוולפסון על מנת להניח על ג'ימי זר פרחים, ובמהירה נהפך לזה ש"הפך את ג'ימי לצמח", מה שקנה לו שם מסוים. אמנם שם מאיים למדי ולא רצוי, ובכל זאת – היה זה שיפור מסוים בכבודו מן הפעם הקודמת.
אבל האשמה רבצה עליו. בכל אשר פנה הרגיש שהוא לא מנצל היטב את מתת החיים הנוספת שהוענקה לו, והתקשה להמשיך הלאה ולשמוח. הוא כן אסף לעצמו חברים חדשים – שהיו למעשה החברים הישנים בצורת אשר, ובמשך הזמן גם ימית.
הפעם החברות שלה לא לגלגו על הקשר ביניהם, ויוחאי התקרב אליה כאוות נפשו – כלומר, מבלי לגלות לה שהוא מעוניין בה. הוא היה הידיד המושלם, אבל בינו לבינו תמיד דחה את הקץ של להגיד לה.
הפעם הוא האשים את רגשי האשמה. הם אלו שעמדו בדרכו להתמסר, לפתוח את החזה לשניים ולהכריז "אני אוהב אותך!". לא, הוא לא יכול לאפשר לעצמו ליהנות כשג'ימי מונשם ומשתין לקטטר. כלומר, אלו היו המחשבות הלא-מודעות שלו, המחשבות המודעות שלו היו "זה לא הזמן המתאים", או "היא בטח לא תרצה".
וככה הוא משך את זה עד לנשף. הם אמנם נשבעו שיישארו חברים גם אחרי, אבל יוחאי כבר הכיר הבטחות מסוג זה – אחרי הכל, הוא כבר היה כאן פעם. הוא הביט בימית רוקדת, עטופה שמלה סגולה כהה ומחייכת לנוכח הלא-נודע, והמילים הארורות גאו בקרבו ורק שייצאו כבר שייצאו שייצאו –
"ימית, רציתי להגיד לך שאני אוה -"
ככה, כמו כלום, ימית התנודדה במקום. טים מקבוצת הכדורסל דחף אותה בהקנטה וחייך אליה חיוך של עיניים ירוקות. וככה, כמו כלום, איבד יוחאי את מעט האומץ שהחזיק אותו.
"טים!", צחקקה ימית ודחפה אותו בצחקוק שיש שיכנו אותו פלרטטני. ויוחאי – שבגיל שמונה עשרה כבר הספיק לשכוח מההבטחות של הגלגול הקודם, או שאולי היו אלה רגשות האשם – הסתלק אל החצר, שם דאג להתחמק כהלכה מחווה המוכנה לזרוק לו עצת אחיתופל, ונתן לחברו הטוב הרביץ בו קצת חוכמה.
"מחר אתה ניגש אליה!!", צרח אליו אשר הלום ויסקי, שבמשך גלגול אחרי גלגול נגזר עליו להיות על תקן החבר המנחם וכבר לא היה לו כוח לזה. "אתה ניגש אליה ואומר לה! אתה שומע?!"
והוא שמע. יום אחרי, כשהוא מפוכח ונוכח ומוכן לתקן, הוא יצא לכיוון הבית של ימית כשהוא נחוש להגשים את המשאלה מהגלגול שעבר. אם לא עכשיו אימתי. אם לא אני מי לי.
אבל כשהתקרב לשביל הגישה היא בדיוק יצאה לקראתו – מלווה בטים.
השיער הסתור שלה והחיוך הזחוח שלו אמרו הכל. טים וימית נהיו דבר, והם נהיו דבר בדיוק ברגע שבו יוחאי תפס את האומץ שלו. זה היה השידור החוזר הנורא בעולם.
"אתה לא מתייאש", פקד עליו אשר (הוא כבר נהיה מתורגל בכל העניין). "כמה זמן אתה חושב שהרומן קיץ שלהם יחזיק? תכף זה נגמר".
אבל זה לא נגמר.
טים וימית המשיכו לצאת לאורך השירות הצבאי ומעבר לו, ויוחאי נשבע כל הזמן ש'ברגע הכי קטן שייקרה בדרכו…'. אבל שום דבר לא נקרה בדרכו. הוא השתחרר בעצמו מן הצבא ונעמד שוב מול צ'יזבטים על פנסיות תקציביות, שהפחידו לו את השערות אבל לא כמו בפעם הקודמת. במקום להיכנע להם, הוא החליט על פשרת ביניים. כזו שלא תגרום לו להרגיש שהוא מתפשר על החלומות שלו – למרות שבמובן מסוים זה מה שהוא אכן עשה, וכך בחר בלימודי הוראת אמנות ("כי עם הראיית חשבון סיימתי", הסביר לאביו, שלא הבין איך מסיימים עם משהו לפני שמתחילים איתו). הלב שלו עדיין שאף אל הצבע, אל הדיו, אבל הוא חשש מזה. העדיף להיות קרוב אבל רחוק. אם הוא לא יהיה אמן מן המניין, לפחות שיאמן ילדים קטנים בדרכם להגשים את חלומותיהם. 'משכורת קבועה ופנסיה תקציבית', הוא צהל. 'יחד עם ערך אמיתי'.
אלא שבדיוק אז קרה אירוע קיצוני לכל הדעות – פרצה מלחמה, וימית וטים התחתנו. שני הדברים האלה כמובן קשורים בקשר הדוק, שכן ידוע שמלחמה מזרזת את תהליכי ההוצאה לפועל של רווקות. עבור יוחאי, בכל אופן, היתה זו מכה ניצחת. 'מי מתחתן היום בגיל עשרים וארבע?' הוא תהה וגם כולם תהו בזמן שלא היו מופגזים מטילים או סחבו במילואים. יוחאי כשלעצמו סבל מאסתמה עוד מהגלגול הקודם, כך שלפחות העניין של מילואים לא נפל בחלקו, אבל זה לא עזר הרבה בחלק של שברון הלב. לנגד עיניו ימית וטים, שהיו יחד מאותה נשיקת-נשף, נעשו בעל ואישה, וליוחאי לא נותר לעשות הרבה מלבד לקחת את האישה הראשונה שאמרה לו "כן" (זו היתה עירית) ולהתנחם בה.
כך הגיע יוחאי, פחות או יותר, למצב שהיה בו קודם.
"איך לעזאזל הגעתי לפה שוב?", הוא תהה, מאוכזב מעצמו. "רק לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי לוקח את הזמן? אם לא הייתי חי לידה חיים שלמים בלי להגיד לה, כמו חתכת אפס?". הוא היה מאוכזב מהחיים והבחירות שניתנו בידו. לא די שחי אותם פעם אחת ופישל, עכשיו נגזר עליו לחיות שוב את הפאשלות. הייתם מצפים שהניצחון התעסוקתי הקטן יחזיק אותו – אבל מסתבר שלפעמים, להיות קרוב-אבל-רחוק זה יותר נורא מלהיות פשוט רחוק. הוא היה מביט בילדים הקטנים עוזבים את הכיתה שלו עם חלומות האמנות בעיניהם, ולא היה לו עוז להזכיר להם את הפנסיה התקציבית. בכל פעם כזו ראה את עצמו, וכך הלך וקמל לאיטו, החיים מאכלים בבשרו. נראה שהדבר האחד שהוא יותר נורא מבחירות גרועות הוא לחיות אותן מחדש.
יוחאי החל לחשוב שזה הגורל שלו, להפסיד את ימית ולחיות בהחמצה תמידית. אלא שאם זה כך, 'מדוע שחררו אותי לפה שוב פעם?!', הוא תמה. לא, בטוח היתה פה הזדמנות לתקן. 'ובטוח פספסתי אותה'. המחשבות האלה על הזדמנות לתקן זירזו אצלו את משבר גיל הארבעים – שהפעם פגש אותו בגיל שלושים. איך שנסתיימה המלחמה כולם היו מוכרחים לנשום אוויר, ויוחאי ביניהם. כך, הוא ארז מוצ'ילה (הוא לא הצליח לשכנע את עירית להצטרף אליו, ולמען האמת גם לא ניסה) ושם פעמיו אל דרום אמריקה. אפילו אשר תמך במהלך והציע לו לנסוע קצת לנקות את הראש – בעיקר כי הזדקק לקצת חופש בעצמו.
'אל האינסוף ומעבר לו', הכריז יוחאי בשעשוע עייף ובעצם התכוון שהוא נוסע לפנמה. מזמן המדינה הזו קרצה לו, ולו בשם השם המגניב הזה שלה – "פנמה". עירית קיבלה בהשלמה את הנסיעה. אחרי הכל, היחסים ביניהם היו של גזר ואפונה בפחית שימורים. כך ברח לו יוחאי על הטיסה שתיקח אותו רחוק מעצמו. רחוק מהבחירות האומללות ומג'ימי – הו, ג'ימי – שהמשיך לשכב דומם על המיטה ההיא.
וזה לא שהוא שכח את מה שקרה לו ביבשת בפעם הקודמת. נהפוך הוא. הפעם היו ברשותו אולר, מצ'טה וניסיון לא מבוטל בג'וג'יטסו – ובהצלחה לנבלות.
אלא שיוחאי מעולם לא הגיע לדרום אמריקה.
תאונת מטוס נדירה וקטלנית, שכללה ציפור מסוג מסוים שנכנסה למנוע, לקחה איתה את המטוס ויושביו למצולות. כך, יוחאי מת בטרם עת הבטרם עת שלו, ומצא את עצמו בפעם השנייה נישא למרומים, שם אף אחד לא ציפה לו מוקדם כל כך והבית, כמצופה, לא היה מסודר.
'אם רק לא הייתי נוסע! מה היה קורה אם הייתי חי את החיים שלי, פשוט חי אותם, בלי ניסיון לתקן, בלי לברוח לגלגולים קודמים? אם רק הייתי טס להודו! מה לעזאזל חיפשתי בדרום אמריקה?' הוא שאל את עצמו ובעצם התכוון – 'איך שוב בחרתי לא נכון?'
אל תשאלו אותי מה הם אכלו באותו יום בשמיים. מסיבה כזו או אחרת שלא מובנת לי, הם הסכימו לשלוח אותו למטה פעם אחת אחרונה. גם את אשר שלחו, כי מישהו היה צריך לתמוך ריגשית בגלגול המתגלגל הזה.
"אבל הפעם אתה באמת בוחר נכון!", הם הטיחו בו. 'הם' זה מלאכי שמיים אם אתם אנשים מאמינים, וכוחות הטבע, היקום או אנרגיה קוסמית כלשהי אם אתם מאמינים בדברים אחרים (אם אתם לא מאמינים בכלום, אני לא יודעת מה להגיד).
"הפעם בלי חרטות", יוחאי מלמל לעצמו בשעת הלידה. "היו לי מספיק גלגולים כדי לדעת מה צריך כבר לעשות" (למרבה הצער, בעודו ממלמל זאת לעצמו נתקע בלידה עם הרגליים למטה והיה צורך ליילד אותו בקיסרי). הצורך לבחור נכון ולכפר על השגיאות פעם בו כל כך חזק, עד שיוחאי מיודענו גדל להיות אדם ששוקל כל דבר אלפי פעמים – שוקל אם ללכת לפעוטון הזה או הזה, אם לסיים מוקדם יותר עם גן חובה ולעלות עם חבריו ליסודי או להתבגר עוד שנה בארגז החול. שוקל מה ללבוש ומה לאכול. מה לעשות כדי שיאהבו אותו. כדי שהפעם משהו יהיה שונה. בהמשך, הוא התלבט עשר פעמים על משפטים שאמר לאחרים – ביודעו איך המשפט הזה או הזה ישפיע עליהם ומנגד, אם לא יגיד דבר, איך גם זה ישפיע עליהם. הוא התלבט מאתיים פעם לפני ראיונות ומבחנים שפעם נכשל בהם, טסטים שהיה צריך לעשות בהם רק-דבר-אחד-קטן-אחרת, כל הזמן הזה מנסה לכוון אל "הדבר הנכון" שלא עשה בעבר. אולי אם יגיד כך ולא אחרת הוא יתקבל לעבודה ההיא במוזיאון ארץ ישראל. אולי אם לא יתעמת עם המורה לנהיגה אז כן, הוא יאפשר לו למרוח אותו, אבל בתמורה המורה לא יפיל עליו את הטסטרים הגרועים ביותר שנוצרו במחלקת הרישוי. דווקא מתוך שלא רצה להיכשל, היה יוחאי שוקל ומחשב מראש את הקץ, ובקצרה – כך הוא החל לפתח התקפי חרדה חמורים לפני גיל שש ונשלח לחינוך מיוחד.
בחינוך המיוחד שמו דגש חזק על האמנות שלו, ועודדו אותו למן ההתחלה לפתח את עצמו. אביו, שכנראה בגלל 'מצבו המיוחד' לא ציפה ממנו לכתחילה להיהפך לכלום, השלים עם זה שיש לו בן אמן והסכים לממן אותו עד הלימודים – וכנראה גם אחריהם. כך, לפחות, היה נדמה שתיקון אחד ממשמש ובא.
חוץ מזה, בחינוך המיוחד לא היה לו את ג'ימי, אבל אשר עדיין גר לידו. דרכו, התחבר יוחאי לחבורה הקודמת שלו, זו שעשתה איתו את כברת הדרך בשני ימי חייו הקודמים. בשלב מסוים, כמובן, איפשהו בין החטיבה לתיכון, נכנסה ימית לתמונה. אני יודעת מה אתם חושבים. הייתם מצפים שבשלב הזה הוא פשוט יתפוס בכתפיים שלה איך שיראה אותה ויצרח עליה את המשפט המחורבן: "אני אוהב אותך כבר יותר מדי זמן וחזרתי הנה פעמיים כדי להגיד לך את זה!!!"
תבינו, לכם זה נשמע נורא פשוט – 'הגעת לגלגול הזה בשביל לתקן, אז מה הבעיה שלך כבר להגיד לה?', אתם שואלים בוודאי. אבל העניין הוא שכשאתה שם, ברגע האמת, יש עוד הרבה משתנים וגורמי-חיים שמסיחים את דעתך. למשל – מיכל היפה מהכיתה המקבילה. או – החרדות שנוקשות על הדלת בשתיים בלילה, מספרות לך שאולי עדיף אם בכלל לא, ולמה כן? ומפה לשם אתה שוכח בשביל מה התכנסת.
ויוחאי פעל בדרכו. דרכו כללה – קודם כל – להיות ההפך הגמור מ'הידיד המושלם'. היה לו מספיק זמן לחשוב על זה עד שפגש בה בסבב ג', והוא החליט שאולי, אם הוא יתנהג כמו מה שהוא כינה 'גבר', היא כבר תבחין בו מעצמה. כך שלמן ההתחלה הוא הקניט אותה, צחק איתה, השתעשע לה בשיער כשלא הסתכלה – אחרי הכל, שני נסיונות חיים לימדו אותו איך לגשת לבחורה.
אבל יוחאי גם עשה טעות אחת בכל העניין הזה של "להיות הגבר המאצ'ו שבנות רוצות". מכיוון שבבסיסו עדיין היה חסר ביטחון, והחרדות לא עזבו אותו רק כי עכשיו היה זקן וחכם יותר, בשנייה הראשונה שבה הפנתה ממנו ימית את המבט הוא הלך לבחורה אחרת. ואז לעוד אחת. ועוד אחת. הוא כל כך שקע במשחק הזה עד ששכח מהמטרה המקורית שלו, להגיד לימית את המשפט המטופש ולשים סוף לשלושה גלגולים של פספוס. למעשה, יוחאי כל כך נהנה מהתדמית החדשה והלא צפויה שלו, עד שימית – שבשלב מסוים החלה לפתח בו עניין – חששה שהוא לא מעוניין בה. אמנם הוא עדיין פלרטט ודאג לה, אבל בד בבד היא ראתה אותו מסתובב עם בנות "מהבית ספר המיוחד הזה שלו" בקצה השני של העיר.
כך יצא שיוחאי – רודף שמלות שלא בכוונה תחילה – התעורר רק לקראת נשף הסיום, שאליו הוא לא היה מוזמן כי למד בבית ספר אחר, זוכרים? בכל זאת הוא הגיע לשם, להתרועע עם החברים במסיבת האפטר פארטי הפתוחה לכולם, חמוש בהצהרת אהבה קדמונית.
"זהו, זה עכשיו או לעולם לא", סימס לו אשר, שכבר היה שתוי לגמרי ועסוק בפרשיית אהבים מוחמצת משלו, שעליה נכתוב בפעם אחרת. הוא לא התכוון שזה יישמע כל כך דרמטי, אבל באופן מפתיע קלע באופן המדויק ביותר. 'זה עכשיו או לעולם לא', הסכים יוחאי.
אלא שככל שניסה לאתר את ימית הוא לא מצא אותה. הוא תר אחריה לאורך ולרוחב המסיבה בעיניים לא מודאגות כביכול, אבל לצערו הרב נפל דווקא על חווה, שבדיוק עישנה את הסיגריה האחרונה שלה להערב.
"איפה היא?" הוא התנשף בשארית כבודו.
חווה עפעפה אליו בעיניים קהות מרגש.
"הלכה הביתה עם בן, אלא מה?", אמרה ושמטה את עולמו. "נראה שהם ייצאו עכשיו יחד במשך הרבה הרבה מאד זמן. אולי הם אפילו יתחתנו".
"אבל רציתי… רציתי להגיד לה ש – "
"שמה?", נעצה בו חווה זוג עיני תוכחה. "שאתה רוצה אותה? אני כבר מזמן אמרתי לה. אבל היא? 'לא, הוא לא בעניין. הוא הולך עם בנות אחרות'. ופייר? אני מבינה אותה. איך בחורה שהיא לא פנטזיונרית מוחלטת אמורה לקלוט שגבר מעוניין בה כשהוא מתרוצץ סביב בנות אחרות? אז חבל", היא ניתרה ממקומה וכיבתה את הסיגריה על המילים האחרונות ההן. "דווקא יכולתם להיות זוג יפה".
ובמילים אלו היא נטשה אותו. שפל. מובס. פעם אחר פעם בוחר לא נכון. הוא נשען על קיר סמוך.
הוא יכול היה לחכות לבוקר ולראות האם הנבואה של חווה תתממש (למעשה בן וימית נפרדו למחרת בבוקר), אבל מה הטעם? כל פנייה שלקח היתה איכשהו כאובה. כל שגיאה צרבה פי מיליון בבשר החי כי כבר חי אותה בעבר. הוא לא יעמוד בזה עוד. לא. וכך, רגליו מובילות אותו ומחשבותיו קהות, מצא את עצמו צועד לאורך ולרוחב העיר.
כשהגיע אל הגשר ההוא, כבר היה משוכנע למדי שהיה עדיף לו לא להיוולד שוב. 'מה הטעם? ממילא אני לא מצליח לבחור אחרת', חשב. 'רק לחשוב מה היה קורה אם הייתי מסתפק בגלגול הקודם שלי? או בזה שלפניו? אם לא הייתי כל הזמן מנסה לתקן, ולתקן, ולתקן? רק רע יצא מזה'. ואם כבר אז כבר – עדיף לסיים עם המשחק המתיש ויפה שעה אחת קודם. הוא בהחלט ניסה לעשות זאת כשקפץ מהגשר ההוא.
לרוע המזל, גובה של חמישה מטרים לא מספיק כדי לסיים בן אדם.
במשך די הרבה זמן הוא שכב כצמח בבית החולים. יש שיאמרו שמכיוון שבגלגול הקודם היתה זו מיטתו של ג'ימי, היה בזה תיקון מסוים. הוא שכב שם, תודעתו צפה בחשכת הכלום המפחידה, מנסה להיאחז במשהו – קולות, אותות ומופתים שהגיעו אליו מהעולם החיצון, כמו חוט הגורל, הדק מן הדק, הכורך כדור פורח אל האדמה.
משלחת חברים ביקרה אותו מהתיכון. ימית היתה ביניהם. בעודם עומדים שם בשתיקת אבלים שהתחלפה בדברי נימוסים והתכבדות מן העוגה שדודה שלו הכינה, התיישבה לצידו ימית ודמעות בעיניה. את הדמעות הוא לא ראה, אבל שמע מבעד למילים שלה.
"היי", היא פתחה. עבור מי שלא מיומן בזה, יש משהו משונה בלדבר לאדם שלא מסוגל להגיב. "אני מקווה שאתה שומע אותי. אומרים ש… קפצת אחרי הנשף. אנחנו רקדנו באותו ערב, ואתה לא אמרתי לי כלום. כלום! לא ידעתי מהכאב שלך… הייתי חונקת אותך עכשיו! (היא גיחכה בזעם) עכשיו אני מרגישה ממש סתומה. לחשוב שכל הזמן הזה… אני מקווה שתסלח לי. שתקום מפה ואנחנו נאכל פרוזן יוגורט כמו תמיד. ושאולי, אנחנו נהיה…"
"ימית! בואי, אמא שלו תקפיץ אותנו".
חווה טפחה על כתפה של ימית. ביד השנייה היא הצליחה לגלגל לעצמה סיגריית ניחומים.
רגע, מה? לא! בכל כוחו הגווע, ניסה יוחאי לצעוק את המילים בתודעתו העכורה. יותר מכל דבר אחר בעולם השתוקק לטלטל ממנה את המילים. אבל הידיים לא צייתו לו, הגוף המעליב שכב שם ולא עשה מה שהיה אמור לעשות, וימית התבוננה בו. אולי רצתה לומר להתראות. אולי הרגישה שככלות הכל, אין טעם להוסיף ולדבר. כך או כך היא הלכה, והמילים שלא אמרה, השיפול האינטימי שבסוף המשפט שלה, נותרו תלויים בחדר.
מאותו רגע, ברובד מסוים של תודעתו הצפה התעקש יוחאי לחיות. כי בתוך מוחו ההרוס הוא ידע שהנר עוד דולק, וכל עוד הוא דולק – אפשר לתקן. וכל עוד אפשר לתקן – הוא רצה בכל מאודו לחיות. 'אם רק לא הייתי את המעשה המאד מטופש הזה', היה מצטער ומצטער, אבל זה לא עזר.
יוחאי נפטר בטרם עת הבטרם עת הבטרם עת שלו. הוא מעולם לא זכה לדעת מה רצתה ימית להגיד לו או כיצד הוא נעשה אמן בעל שם. הנר שלו פעם עוד חמישה ימים וכבה, ובעולם הבא לאף אחד, אבל ממש לאף אחד, לא היה כוח לראות אותו. ליתר דיוק, אם היה אפשר להתאבד שם הם היו עושים את זה.
אולי זו הסיבה שמיהרו לשלוח אותו הנה, לגלגול נוסף. אחרי הכל, כפי שהוסיף לתהות, הפעם ביתר שאת: 'מה אם רק היתה לי עוד הזדמנות אחת? ועוד אחת? ועוד אחת?'. כך יוחאי הוקפץ לעוד כמה וכמה גלגולי חיים. הוא ניסה לתקן את הפעם ההיא שלא התחיל עם התיירת ברכבת שעשתה לו עיניים. את הפעם ההיא שצעד בסמטה לא טובה וכייסו אותו. הפעם שאמר לאמא שלו משפט מעליב. בעיקר – רצה לתקן את ההזדמנות ההיא עם ימית. הוא בסך הכל רצה להגיד לה, לא משנה מה תהיה התשובה. בסך הכל רצה להיות מסוגל לבחור נכון. לא לחיות ב'מה אם' המאיים הזה והבלתי אפשרי. אלא שמכל גלגול חזר יוחאי כשהוא רצוץ יותר משהיה בפעמים הקודמות, ובכל פעם חי פחות ופחות.
לבסוף התקצרו והלכו ימי חייו עד שמת תינוק בלידתו.
יוחאי, שרצה בכל מאודו שהנר יוסיף לבעור אבל היה עייף, עייף מדי, קונן בקול: 'מה אם לא הייתי נולד בכלל?'. הוא לא התכוון לזה, לא באמת, אבל לא היה יכול שלא לתהות איך היו חייו נראים לו לא חי בכלל. כך תהה האיש שחי ומת אינספור פעמים ולא הפסיק להביט לאחור.
ובאמת, באותו הרגע, הלך ונעלם מכל העולמות.