זמזום טורדני מפלח מתיקות עמומה, יד נשלחת בכיוון, מסיטה חום רך. אור לבן בוהק, מסמא, מכה בעיניים עצומות למחצה, אדום מבעד לעפעפיים קמוצים. יד מגששת, פלסטיק קר, הזמזום נפסק, אוויר מקפיא עצמות…
חלון בכיוון דרום מזרח, תעודת ביטוח ליקיצה טובה, ככה הבטיחו לו, חלאות. יד מליטה על העיניים, הוילונות רחוקים, גב מתרומם בסיבוב, רגליים תרות אחר נעלי הבית על רצפה קרה. שמש חורפית מנואצת מעוורת את עיניו באור חורך אישונים. שארית השמיכה נוזלת מעליו, מפקירה אותו לקור חודר עצמות בדירה הקטנה, בעודו גורר את עצמו למקלחת הצמודה.
הוא מטיל את מימיו חצי ישן ומדיח את האסלה לפני שפונה אל הכיור, מתחמק מהבבואה בראי. הוא מושיט יד אינסטינקטיבית לברז המים החמים, לומד מחדש את אותו שיעור בחוסר תועלת כשצינורות ברזל ישנים שרים ומי קרח ניתזים על כפות ידיו. הרעד עובר במעלה זרועותיו ובמורד גבו, עור מתמלא חידודים, הקור נושך, מכאיב. סבון, מים. הוא מצרף את כפות ידיו לקערה, ממלא אותן מים ומליט את פניו בכפור, מעורר את עצמו במכת חשמל. הוא ער.
משהו בראי לא מסתדר, האור במקלחת כמעט כחלחל, הקירות אפרפרים אבל האור המשתקף בגוון צהוב חמים.
האיש שמולו, הוא, לבוש בקפידה. חולצה לבנה, מקטורן, מגולח למשעי, שיערו מסודר והוא קושר עניבה. העיניים שניבטות אליו, עיניו הכחולות, חודרות, קרות, מבקרות. הוא ממצמץ, משפשף את עיניו, עדיין שם, הוא מסתכל סביבו, יודע שהוא בודד, משעמם וחסר חשיבות מכדי שמישהו יטרח או יחשוב למתוח אותו, ובכל זאת…
"סיימת?" שואל הוא מהצד האחר. קמט חורץ בין הגבות, עיניים מוצרות, שואלות, מבולבלות, מבוהלות. "ס-סיימתי מה?" הוא משפשף את עיניו, את פניו, שוקל לרגע לסטור לעצמו. סוגר את הברז מבלי משים לכך שהמים סוף כל סוף פושרים.
"סיימת עם זה?" הוא האחר שאל, מחווה בידו אליו, או למה שמאחוריו. "הקיום העלוב הזה שלך, אם עדיין לא הבנת." שתיקה מעיקה. הוא האחר מרים את צווארון החולצה, מסיים את הקשר, מחליק מטה ומהדק את העניבה למקומה. "בלעת את הלשון? כבר חשבת להתאבד, לא? פעם, פעמיים, יותר? אבל ירדת מזה כשהבנת שלאף אחד לא באמת יהיה אכפת, שכנראה תירקב במשך שבועיים לפני שמישהו יריח את הגופה. הפחד שאולי איכשהו תהיה פה לחוות את זה, את הקור, את הכאב, את ההשפלה," הוא האחר קיפל חזרה את צווארון החולצה למקום.
"אתה שוב מדבר לעצמך מול הראי?" נשמע קול רך של אשה מאחוריו וצללית נשית חלפה. "אתה רואה אותי, את החיים שלי, מול שלך?" הוא האחר המשיך.
"מי אתה? אתה אני?" הוא שאל בחוסר אמון, ייאוש, תקווה?
נשיפה חדה דרך נחיריים, "אל תחמיא לעצמך. כולנו בבואות של אחד. אתה, אני ועוד, רבים. בסופו של דבר כולנו חוזרים למקור, ושוב. אבל עד אז, יש מרוויחים ויש מפסידים. ואתה…" אנחה, "אתה אפילו לא מצליח לעורר רחמים. אתה הבא בתור."
הוא נשנק, "הבא בתור למה?!"
עיניים קרות, מחושבות, עיניו שלו אבל אחר ננעצו בו, "אתה יודע בדיוק למה, בזבזת שנים ומשאבים ובשביל מה? השגת כלום. עכשיו אתה יכול לשחרר בקלות או ללכת בכח, התוצאה תהיה דומה בכל מקרה."
הוא הרגיש את הדם זורם למטה, סחרחורת, "ו.. ומה ה..תוצאה?"
"התוצאה היא שאתה תצא ממושב הנהג בגרוטאה החבוטה הזאת שאתה קורא לה החיים שלך ותעבור למושב האחורי ברולס רוייס שלי. אתה תשב בנוחות, תהנה מהנסיעה ותשתוק, או שתעבור לתא המטען."
"ואם אתנגד?" הוא הרגיש בליבו פועם בחוזקה בתוך חזהו, שרירים קפוצים, מוכנים לקרב.
"אז במקום המושב האחורי או תא המטען, אתה תושלך ישר למיכל הדלק."
היא שוב מופיעה, צללית ואז, אשה. החזה שלו מתרחב, הוא מדמיין את הריח שלה, היא כמו כוכבות הסרטים שראה בילדות. לרגע הוא שוכח את האימה כשהיא מתקרבת לראי, בוחנת את האיפור על פניה המושלמות ואז מפנה את גבה אליו, פונה אל האחר, עיניו עדיין נעוצות בו בזמן שהיא מתקנת משהו בלתי נראה בקשר העניבה.
"הנהג ממתין לנו למטה, חמש דקות ואני מוכנה," הקול שלה מחייך והיא פוסעת החוצה.
לפני שהוא מספיק לחשוב, האחר שולח יד מעבר-דרך לראי, לופת בחוזקה את הבלגן שמתיימר להיות בלורית ומטיח מטה באלימות. קור, כאב חד מתפוצץ מהאף, מעוור, מהדהד. חום נוזל במורד שפתיו, אל הסנטר ולמטה. הוא נאבק לאחוז, לפקוח עיניים, היד עדיין לופתת. הכיור מלא דם והוא מוטח שוב, הפעם המצח פוגע, משהו נסדק. הכיור? הוא?
"אלוהים אדירים, הריח," השוטר הליט על פניו וסתם את אפו. עברו מספר ימים לפני שהמשטרה הגיעה ומצאה את הגופה. הפתולוג חתם את המוות לקונית, "החליק במקלחת," ועוד פירוט גרפי של הפגיעות, אף אחד לא טרח להסביר איך פגיעה אחת בקצה הכיור שברה אף ומצח ולמה הכיור התמלא בדם. "דימום פנימי" פטר הכל.
בצד השני, האחר מחייך בשביעות רצון, עוד סעודה דשנה לנפש, רק ש… קצב הלב שלו מזנק, הוא מתנשף, צמרמורת, זיעה קרה, בחילה מכווצת את בטנו לקשר, הצבע אוזל מפניו, ורטיגו… "אלוהים אדירים לא, לא אתה…"
הראייה החלה להצטלל, ידיה תומכות בו, מבטה מבוהל. "דייויד, אתה עובר התקף לב!" היא מכניסה עצמה תחת הכתף, גופה נושא את המשקל שלו למרות מידותיה והעקבים בעודה מובילה אותו למיטתם.
המארח – האחר, כבר נקרע ממושב הנהג בעוד שההוויה שלו נטרפת לגזרים ונטמעת. הידע, הזכרונות, הכל צף. הוא ממצמץ, רגע קודם בוקר, קור, פחד, כאב. רגע אחרי, חום, אשה מבושמת והגוף שלו, הגוף מרגיש מוכר וזר בו זמנית. חד, מהיר וחזק, החושים חדים יותר. גוף שאוכל טוב, ישן טוב, מתאמן פעם – פעמיים בשבוע.
"אני בסדר הלן," הקול שלו אבל סמכותי, אסרטיבי, הוא יודע את שמה. למה הוא בשליטה? זה לא מה שהאחר הבטיח, איים. הוא, הוא עדיין הוא? זה לא מרגיש כמו מושב אחורי. הוא מושיט יד, מסית קווצת שיער שנופלת ומסתירה את פניה הנאים בעודה מושיבה-משכיבה אותו על המיטה שלהם. "תני לי רגע," הוא מנסה להרגיע בעוד היא משחררת לו את העניבה, מניחה יד חמימה על הצוואר שלו כדי להרגיש דופק ושולחת יד לטלפון הסלולרי, "אני מזמינה לך אמבולנס."
"אין צורך," הוא מתיישב חזק ומהר מדי, עדיין לא בשליטה מלאה על הגוף החדש, ידו לופתת את ידה המחזיקה בטלפון, "הכל בסדר עכשיו. תני לי רגע, ביקשתי," הוא מהנהן קלות, מדגיש. האסרטיביות של האחר נשמעת בקולו, קולם? הוא יודע, הוא זוכר, האחר טרף אחרים לפניו, ולא, הם לא יושבים מבועתים במושב האחורי, הם אינם, עוכלו. "דייויד, אני צריכה לחייג, הגאלה מתחילה בעוד חצי שעה, הוואן דר בילט יהיו שם, הם התורמים הכי חשובים שלך."
"יקירה," הוא עוצר לרגע, בוחן את פניה הנאים, עכשיו לא דרך הראי. כמה שהיא יפה. "הוואן דר בילט יכולים ללכת את יודעת לאן," הוא עונה כמעט אוטומטי, עיניו נעוצות בעיניה. היא שלו כבר שש עשרה שנה, הם הכירו באוניברסיטה והיא, היא כמעט ולא השתנתה מאז. "את עדיין רוצה ילד?" השאלה גורמת לה לפקוח עיניים עוד יותר, "דייויד, אתה בטוח שאתה בסדר? חשבתי, ביקשת שלא נדבר על זה יותר…" היא ויתרה, למענו. "אני יודע, ועכשיו אני מדבר על זה." הגוף שלו מתעורר, איך לעזאזל הוא סירב לה? הוא זוכר הכל ובכל זאת הרעב מתפשט בו כאילו שזאת הפגישה הראשונה. היא ממצמצת אליו חזרה, מסמיקה קמעה, "אוקיי, זה הרגע לפניקה דייויד. אם זה לא התקף לב אז אתה עובר אירוע מוחי. תן לי לפחות להתקשר לד"ר הרשקוביץ'."
"ד"ר הרשקוביץ' יהיה בגאלה, זוכרת? אם נזדרז נגיע בזמן." הטלפון נשמט מידה בעודו מושך אותה אליו.
הכל זר והכל מוכר. זיכרונות צלולים, מלאים. חוויות לפרטי פרטים, חיים שלמים, שלו, של האחר, של הקורבנות הקודמים. אבל הוא… הוא בכלל קורבן? הגבול בינו לבין האחרים מיטשטש, אבל הזרות, הוא יודע מה שלו ומה לא. הוא מביט מטה, היד שלו בשלה, אצבעות משולבות יחד בעוד הנהג מסיע אותם לגאלה באיחור קל בגלל שנאלצה לתקן את השיער והאיפור אחרי…
בגאלה הוא כבר לחלוטין דיוויד, הגוף יודע, מתורגל. חיוכים, מבטים מלאי משמעות, הומור יבש. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים את דייויד. אבל כל כמה, למספר שניות תשומת הלב שלו מוסטת אליה. אלגנטית, מבריקה, חמימה, ייצוגית והיא מרגישה במבט שלו, עיניה מוצאות אותו בקלות באולם, משועשעת, מסופקת, סקרנית. והוא, הוא שואל את עצמו אם יש לה צל של ספק, אם היא פטרה את זה כאירוע או שהיא הרגישה במשהו מעבר. לא עכשיו, אחר כך, אולי, עכשיו הוא צריך לשאת נאום, השקה של אגף חדש בבית החולים העירוני על שם משפחת וןאן דר בילט. הוא משחק את המשחק שדיוויד שכלל לרמת אמנות, מעניק את הכבוד אבל כובש עם נוכחות, נותן לכולם להבין שהוא המנוע מאחורי הכל ומזמין את התורמים להרים כוסית שמפנייה יקרה יחד עם המוזמנים. הוא נשאר ליד הפודיום בעוד הם מלהגים, מתנהג לפי כללי הטקס בעוד עיניו תרות אחריה. האחר חווה אותה שש עשרה שנה, היא הפכה בעיניו לכמעט מובנת מאליה אבל בשבילו, למרות הזכרונות, אלוהים אדירים…
שלושה חודשים אחר כך, היא ישנה ברוגע במיטה המשותפת. אם היא חשדה בדבר מה, היא הסתירה זאת יפה, אולי הילד שנשאה ברחמה שווה את זה. הוא נכנס, הרוח מבחוץ מנשבת והוילונות צפים באויר כמו נוצות לבנות. הוא סוגר אחריו את דלת המרפסת ומסתכל עליה. שקט, הוא כמעט ויכול לשמוע את נשימותיה, חרישיות, סדורות. 'מי אני? הגופה שהשארתי להירקב בצד השני של הראי? דייויד? האחד שממנו כולנו התפצלנו? זה בכלל משנה? כן, זה משנה, לי. התינוק…' הוא מישיר מבט לגוף של הלן, ישנה מתחת לסדין, מסתכל על הרמז לבטן התופחת שלה, ונע לכיוון הצד שלה במיטה. הוא מתיישב לאט, משתדל לא להעיר אותה, בד המשי של הפיג'מה מלטף את עורו ברכות שקטה. כמה קל וכמה מהר התרגל לחיי המותרות של דייויד. ידו נשלחת אליה, נחה בעדינות על כרסה, מלטפת. אנחה שקטה, היא נעה אליו, נצמדת, ידה מכסה על שלו. 'של מי התינוק הזה? שלי? שלו? של האחד? הנפש היא שלי, הגוף שלו, אבל כולנו האחד. זה אומר שלכולנו אותו די.אנ.איי? שלא משנה מי מנצח, תמיד האחד זוכה? אם יש משהו ביקום שיכול לתת לי משמעות אחרי שאחזור, זאת היא והתינוק, אבל…'