מעל הכפתור האדום בשלט התנוסס אגודלו של מייקי אוליבר כשדמעה זלגה מעיניו. בקלות הכל יכלו לטעות ולחשוב שאין מדובר בדמעה, אם כי בעין אשר נמסה בעקבות צפייה מרובה בהבזקי הטלוויזיה המשתנים מזפזופ לזפזופ. אך לעולם אין טיפה זהה לאחרת, זו היתה דמעה וכזו של אושר, אושר ועושר. כל זה קרה בשעת לילה מאוחרת, הצרצרים כבר הלכו לישון והתרנגולות בדיוק עמדו לקרקר. ובפרבר מנומנם בפאתי סינסינטי ישב לו מייקי אוליבר על כורסא וסירב להירדם. זה לא שאורח חייו היה כה פעיל, ככל ששנתו נדדה כך שקע במושבו המרופד ושקע. את מיטתו כמעט ולא פקד, עיניו לא נעצמות על המזרן. ובין מצמוצים ארוכים לנמנום קל בישיבה, נתגלה לעיניו הסגורות תחת עפעפיים כבדים הצבע שחור. עבור אנשים מסוימים וביניהם גיבורנו שחור אף פעם לא היה צבע אלא היעדרו, ועם הריק לא איחר השעמום לבוא. שעמום אמנם טבעו להרדים ואלוהים יודע שמייקי זקוק היה לשינה הגונה. אך בעקבות השינה מופיעים החלומות, וכשאלו משמימים אז לא נותר ליותר מדי מה לקוות. אם כך אין זה בכלל פלא שמייקי התאמץ להתעורר עם כל נחירה חזירית.
אך חייו של מייקי אוליבר לא תמיד נתקעו בין ארבע קירות, עד לא מזמן עוד התעורר בבקרים וגם ישן בלילות. אבל כל זה היה מזמן או שזה רק מרגיש מזמן, לפני וירוס אחד שאולי הכרתם. ומאז, כמו רבבות מצא עצמו מייקי בין עבודות.
כמו רבים שנא מייקי שמצווים עליו להישאר בבית, אבל הליקופטר פדרלי שחג מעל אמריקה המשיך להצניח חבילות של כסף, וגם מייקי ידע שזה די נחמד להתפרנס מלישון עד מאוחר. את זמנו העביר בין מסכי זכוכית שונים שאמרו לו במה לצפות. ואחרי שאומרים לך במה לצפות גם אומרים לך כיצד להרגיש, עד ששעות שנערמו מול המסך מכהות כל חוש וכל שנותר היא אותה התניה שמתחילה בריר ומסתיימת בצלצול פעמון, דלת נפתחת, שליח נמהר ועוד קופסא שבתוכה משהו שאמרו לך לרכוש. הימים נראו לו דומים ולא פעם התבלבל מייקי בין שלישי לרביעי, רביעי לחמישי וכשהתבלבל בין שבת לראשון כבר לא טרח לבדוק. ההליקופטר הרזרבי כבר לא הצניח את אותן חבילות כבעבר ולאחר כמה סיבובים רק קרא במגפון מעל הבתים וביקש מכל הג'ובלסים לחזור למשרד. כמו רבים שנא מייקי שמבקשים ממנו לחזור למשרד. פתאום חש געגוע לשיגעון בתחילת המגיפה, לתירוץ שאיפשר לו להישאר במקום בו אין רע גם אם שכח מה טוב. הוא פקפק באותם אלה שפעם אמרו שעל מנת לשמור על הבריאות הוא מוכרח להישאר בבית, כי עכשיו אותם אלה אומרים שכדי לשמור על הבריאות הנפשית רצוי לצאת אל העולם הפתוח. הוא קרא מספיק חדשות כדי לדעת שהעולם הזה רע, אך רע פחות דרך מסך. מייקי, כמו רבים אחרים לא יצא מן הסגר לעולם. אבל מה עם פרנסה? מבט אחד לעבר הקופסאות שנערמו בפינת החדר אך מעולם לא נפתחו, הספיק לו בכדי להבין שכסף בחינם עולה ביוקר.
במה מייקי אוליבר לא עבד? בכל מה שהצריך ממנו לפסוע מבעד לדלת. הוא טייל בפורומים השונים במרחב הדיגיטלי, נכנס ויצא בדלתות המסתובבות של האתרים האנונימיים. יום אחד הונה על ידי סוחר בעל לשון לא חלקלקה במיוחד, אך לאחר תקופה ארוכה בה לא נעו מיתרי קולו, נטה לחשוב שיש אמת בין כל הברה לעיצור. "זה החיים" ענה לו הברנש לאחר שמייקי נזף בו. אז הבין שפראיירים לא מתים, הם רק מתרבים וכל שנותר הוא לנסות ולצבור תחתיו פראיירים נוספים. כי פראייר לא יכול לטפס במעלה הפירמידה אלא רק לסייע לבסיס להתרחב ולשקוע. מה מכר לו הברנש? אדמות על הירח! הוא נשבע לו שיוכל בעתיד למכור אותם ברווח ומייקי נשבע שאכן רווח ישיג. הוא חיפש קורסים שילמדו אותו לסחור באינטרנט וגילה אין ספור כאלה כשכל מדריך משוכנע שגילה את השיטה. אז הבין שאין שיטה, וכעבור זמן מה כבר ניהל חנויות רשת בהן רכש ארגזים בזול ומכרם ביוקר, לעיתים אף לא טרח לבדוק מה יש בתוך הקופסא, לפעמים גם נמכרה ריקה. תמיד יהיה מי שיקנה חשב לעצמו, תמיד יהיה מי שיקליק אפילו בטעות. בהמשך החל להתעניין בשוק ההון. הוא לא היה צריך להבין בכלכלה כדי לפתוח ערוץ ייעוץ בשם 'מיליון פרידמן'. רק לצפות בסרטונים של הסופיסטים השונים ופשוט לחקות את מי שצברו הכי הרבה עוקבים. כמובן שהוא רכש ציוד מתאים, מצלמה איכותית, תאורה בהירה ומיקרופון שיעניק לקולו מנעד עמוק. וחולצות, הקטע שלו היה שבכל סרטון לבש חולצה בצבע אחר, מכנסיים לא היה צריך, לעיתים אף הצטלם בבוקסר שיצא מהפריים. ימים על גבי לילות גלש בפורומים השונים כדי להבין מה המניה החמה הבאה שיוכל להציע לקליינטים שלו תמורת תשלום שחור נוסף, עד שלילה אחד קיבל הודעה אנונימית מ-'הנסיך החמדן'. הודעה תמציתית ובה האשטג #TEARDOWNTHEWALLSTREET. שלוש דקות לאחר שלחץ על הקישור כבר הבין שהוא לא לבד ואת שארית הלילה העביר מייקי עם העכבר, מקליק, רוכש ומוכר שוב קונה שוב ושוב. יחד עם סוללה של ברוקרים לא פורמליים ביצעו החייאה למניה מתה וזו נסקה עד שנשמעה יללת הזאבים שהימרו נגד אותו נייר חסר ערך. מאז מייקי הוריד פרופיל בעוד שאר החברים העליזים של פורום 'רובין הוד' נרדפו בעוון הרצת מניות. אמנם המעגל הסיטונאי גדל אך היחס בין היקפו לקוטרו נותר פאי ממנו כולם רצו חתיכה, רק שהחתיכות נהיו קטנות יותר ואף אחד לא ממש שבע. חודשים ארוכים מייקי לא עשה דבר מלבד לחכות, הוא גם לא ידע למה. אולי לדפיקות בדלת מאב זועם שקיווה לרכוש בית קיץ אך הפסיד את דירתו לפני החורף? אולי, אבל היה שקט ודממה שררה. אף למרות תגובות נאצה רבות על הונאות שהיווכחותן אינן כבילות, לא שבר אף משתמש מתוסכל את מסך הזכוכית, אולי גם הם העדיפו להשאיר חוויה שכזו כלא אמיתית. וכנראה בעקבות אותו מסך של שנאה מצא מייקי מפלט במסך אחר מולו שהה במשך רוב שעות היממה. כאמור, הוא כבר עמד לכבות את הטלוויזיה לאחר ששידור חוזר של תכנית ריאליטי על סַפָּרִים נגמרה. אז באותה שעת לילה מאוחרת, עלה מבזק חדשות ובו קטעים מן העולם הישן, מן המשבר המסלים. תינוקת בלונדינית עם לחיים מלוכלכות מפחם ועיניים כחולות מרוב דמעות בכתה על המרקע, וברגע של הארה כשדמעה זולגת על פניו קם מן הכורסא ופרץ בקול שמחה. הוא צהל מפני שידע שכל הצופים בוכים עם הילדה.
אכן מייקי אוליבר ידע מה מעורר רגשות, גם אם לא ידע כל כך מה ההבדל בין רוסיה לאוקראינה. בפוליטיקה הוא לא היה בקיא ורק לעיתים רחוקות צפה בחדשות. בניגוד לטלנובלות אליהן התמכר, אף מהדורה לא נפתחה ב-'בפרקים הקודמים', ואם לאחר שפספס מהדורה או שתיים הוא חש באובדן שליטה, אז אחרי שבוע כבר נרגע כשראה שהכורסא עודנה במקומה. ממש לא שינה לו שמסך הברזל העלה חלודה, הוא הניח שהמערב הציע לאוקראינה עסקה יותר טובה, ואילו הרוסים לא אוהבים להפסיד לקוחות בלשון המעטה. בצד הצהוב נשיא שזכה אחרי ששיחק נשיא באיזו סדרה, אנשים צפו בו בטלוויזיה וקיוו לאותה העלילה, אך מה לעשות שבמציאות את תפקיד הבמאי לקח האיש שבצד האדום. ולמרות שמייקי עוד לא החליט אם מדובר בפארסה או טרגדיה, הוא ידע מה חסר לכל הניצבים שהצטופפו על גבי אותה במה מתפוררת.
לראשונה מזה זמן רב התעורר מייקי אוליבר עם קרן האור הראשונה. הוא התגלח והחל טופח על אותה חליפה שחורה שאחרי חודשים ארוכים על קולב אבק העלתה. כאשר מדד אותה הבין שהוא צריך חליפה יותר גדולה או בטן פחות קטנה, בכל זאת הצליח לדחוס עצמו לתוכה. כך מייקי אוליבר עשה את דרכו לניו יורק, כשדרך קשריו המפוקפקים ברשת הצליח להשיג פגישה עם סמנכ"ל שיווק בכיר באחד מתאגידי התקשורת הגדולים ביבשת.
בקומה השלושים ושלוש בבניין ה- Time life ישב לו מייקי אוליבר וחיכה לסמנכ"ל של חברת ‘Crown Broadcasts’. לאחר שעה קלה הוא נכנס למשרד בנמרצות, כאילו כלל לא רצה לשבת, אפילו קפה לא הציע. הוא ניקה את עדשות משקפיו העבות והביט אל גורדי השחקים שבקו הרקיע, ולאחר דקה ארוכה ביקש ממייקי להתניע.
"מה הדבר שאנשים הכי פוחדים ממנו?" פתח מייקי בפרזנטציה, "מן השעמום, מן האפשרות להיות מבלי שאין מה לעשות. אם אנשים היו אוהבים לתהות מדי פעם או לפתוח ספר כל הבסיס העסקי שלכם היה מתרסק. משעמם? שלם וצפה בקרב אגרוף. וכשאחד הבריונים ייפול על הקרשים אז שוב ישעמם. ואז? שלם וצפה במרוץ סוסים. עדיין משעמם? תהמר על אחד הסוסים, איזו דרך קלילה להשיג עניין מכלום. על כך אנשים משלמים ולאו דווקא בשביל הרווח או הניצחון, הרי כל המהמרים יודעים שבסוף הקזינו צוחק אחרון. גם הסופרבול בדיוק נגמר אז מה תשדרו? החלה עונת המלפפונים וזה רק טבעי שתדברו על הא ו-דא. אבל בזמן שאתם מורידים רגל מן הגז אתם מפסידים לקוחות ועד שתתחיל עונת הפוטבול הבאה, הקליינטים שלכם כבר יתקעו עמוק בעונה החמישית של סדרה אחרת שתעניק להם את המנה היומית של דם, אש ותימרות עשן".
"נו, אז מה אתה מציע?" חייך לעברו תום כאילו אינו יכול להיות מופתע, שעה שתדלק מצית זיפו כסופה.
"מה אני מציע? אגיד לך מה אני מציע! לספק לאנשים את הסחורה! בואו נשדר מלחמה! מן הלוויין ועד המסך בבית! אנשים ישלמו בשביל מנויים! אם הם משלמים בשביל לראות אנשים שתקועים אחד עם השני רבים, תאר לך כמה ישלמו כדי לראות שתי מדינות שתקועות זו עם זו! אתה מבין מה אני אומר לך?!"
ותום שנגע תכופות במסגרת השחורה של משקפיו רק מלמל "אבל אין, אין בכלל מלחמה בינתיים". ניכר על פניו שהופתע, וההפתעה היתה כפולה שכן חשב ששמע כבר הכל.
"בדיוק, בינתיים!" קרא מייקי בקול ונעמד מעל תום שמצץ את הסיגר שלו בחוסר נחת. "אסור לחכות שתתחיל מלחמה, זה כמו לדלג על מחצית בכדורגל! עכשיו זה שלב הפלירטוטים, הטראש טוק והפרשנויות! אם לא נכניס כבר מעכשיו את הצופים לעניינים הם פשוט לא ישאבו. הם לא ישאבו לאקשן בלבד, זה כמו להתעלם מן העלילה בסרט של צ'אק נוריס, בלעדיה הוא סתם סדיסט שמפוצץ לאנשים את הפרצוף! הצופים זקוקים לסיבה, משהו להזדהות איתו וזה לא אמור לשנות לנו איפה ימצאו אותה, באוקראינה או רוסיה, בדוד או גוליית".
"ולמה שמישהו יזדהה עם גוליית?" שאל תום תוך נשיפה ארוכה של עשן.
"הו-הו!" מייקי הבחין שהתלהם ומיד התיישב והידק עניבה, "לא בגלל שהם נגד דוד. בגלל שהם נגד הנרטיב סביבו מתאחדים מעריציו של דוד, האנדרדוג שמצליח כנגד כל הסיכויים. הרבים תמיד יעמדו מאחורי המעטים, מילולית, אחרת דוד לא היה נלחם לבד. אבל אף אחד לא יעז להמר עליו, הם פחדנים לכן במקום לבזבז עליו כסף הם יבזבזו רחמים. וחמלה יש להם בשפע עד כדי אינפלציה, וזה מה שחסר לדרמה משכנעת, הפתאוס! וזה גם מה שאוהבים הגולייתים לשנוא יותר מכל, המלודרמה. אלה יודעים שלא דוד הוא זה שהביס את גוליית, אלא הנרטיב, הזיכרון, המיתוס והאגדה! דוד רק ניצח את השיכחה".
"אבל דוד וגוליית טבועים עמוק בתודעה" קבע תום בטון תקיף, "הצופים שלנו בדלנים! לאף אחד לא היה אכפת אז מהמשבר בחצי האי קרים. מדובר באופרציה יקרה מדי, עם כל הלוויינים שנצטרך כדי לבחון את ההיפותזה שלך מר אוליבר".
"שטויות!" התפרץ מייקי, "לכל כך הרבה אנשים אכפת מדברים שלא נוגעים אליהם בכלל, גם אתה תום, גם אתה! האם לא הזלת דמעה כשהטיטאניק שקעה? האם לא קפצת מן הכורסא וחגגת טאצ'דאון עם הקבוצה האהודה?"
"מעולם" הצהיר כשהסיגר העבה תחוב בקצה פיו.
"בסדר תום בסדר, לא כולם מכילים מקור אושר בלתי נדלה" השיב מייקי בסרקסטיות גלויה. "הרוב צריכים סיבה לגנוח מעונג, סיבה לצרוח מפחד וסיבה לבכות מהגורל המאכזב, כמו שצריך סיבה כדי לברוח מכאב. אצלם הרגשות תלויים במזג אוויר ולא במצב רוח".
"Crown Broadcasts לא יספקו לאנשים סיבה לבכות" הודיע תום בהחלטיות ושום שריר בפניו לא ניע.
"כך פתאום? אחרי כל כך הרבה שנים ששירתם נאמנה את מאווייהם של הצרכנים? כבר גרמתם להם לבכות עוד קודם וזה בסדר, הם רוצים לבכות, הם מוכרחים להוציא דמעות! אם הם לא יבכו כשהקבוצה מפסידה, כיצד הם יריעו לקפטן כשהוא יניף גביע? קדימה, אסור להתמהמה! תן לאנשים מה שהם רוצים!".
"לפעמים מה שאדם רוצה זה לא מה שהוא צריך" ענה תום עם גבה אחת למעלה תוך שהטיל אפר למאפרה. "אף אחד לא יצפה בתכנית שלך. לא כי חסר קהל לתכניות מהסוג הזה, פשוט כי התכנית שלך לא הולכת להיות בטלוויזיה מר אוליבר".
ולאחר שמייקי גמגם כמה מילים מלאות תדהמה המשיך תום בהצהרה. "כשם שאינך מצפה משרברב לחבר את הברז ממנו אתה שותה אל צינור הביבים, כך אל לך לצפות שצינורי התקשורת שלנו יתחברו אל רפש טלוויזיוני מהסוג שאתה ועוד רבים אחרים כמוך כבר הציעו. 'תן לאנשים מה שהם רוצים' אתה צועק, אז האנשים רוצים, אז מה?! תתאר לך מה יקרה אם נציית לכל 'דודה' של האדם הפשוט. מה אז יוצג להם על המרקע?"
"כל מה שיבחרו!" הרים מייקי את קולו והניף את ידיו "זה העתיד! נגמר עידן 'מדריך הטלוויזיה' הצרכנים מכתיבים את לוח השידורים!"
"אז אנו צריכים להפיק כל משאלת לב כמוסה? יש לך מושג מה יקרה ללא הדרכה עליונה?"
"רייטינג!!!!" הרים מייקי אוליבר את קולו וזעקתו נשמעה מחוץ לדלתיים הסגורות, "הפחד הכי גדול של הקהל שלך הוא השעמום, והפחד השני? מלחמה! תחבר את שני אלה ויש לך תכנית דליקטס".
"דליקטס??" גיחוך קל נד תחת שפמו של תום, שפם שעד עכשיו מייקי לא אמד נכון את עוביו. "זה לא דליקטס, זה ג'אנק פוד".
"ומי השתלט על העולם, מישלן או מקדונלדס?"
"לא, זה לא משנה" מלמל תום, "זה לא משנה כלל. מישהו צריך להציב גבול, המישהו הזה זה אני והגבול עובר כאן".
"אך מה כבר ההבדל בין אליפות עולם למלחמת עולם? בשניהם הקהל מתגייס, בשניהם יהיה מי שתצא ידו על העליונה ומי שהפסד ינחיל לו אכזבה. מי אמר שמלחמות מקומן במהודרת החדשות? תאמין לי, הם יצפו ויגידו שזה נורא ואז ימשיכו לצפות. ההבדל היחידי הוא גינונים יקרי הערך שלך הדוכס תום" אמר מייקי בנימה עוקצנית שהעלתה את חמתו של הסמנכ"ל שהתקשה להסתירה.
"האם השתתפת פעם במלחמה?" שאל תום ונעמד כשכפתורי המקטורן שלו נותרו פתוחים, "האם ראית פעם בניין מופגז על יושביו? האם אי פעם צפית באם וילד נהרגים?"
"בטח שכן" השיב מייקי ונעמד גם כן, "בטלוויזיה!".
"צא מהמשרד!" צעק תום והצביע לעבר הדלת. וכאשר מייקי המבולבל שאל לפשר העניין, זרק עליו תום את מצית הזיפו הקשיחה ושוב צעק, "צא מכאן, צא מהבניין!". וכשהדלת נטרקה פנה מייג'ור תום בדימוס לעבר קיר הזכוכית המשקיף אל הנוף ונשם עמוקות. הוא שאף ונשף אוויר מהול בעשן סיגרים עד שארשת סטואית חזרה להצטייר מעל שפמו, ורק דמעה בודדה שלא הייתה זקוקה לתירוץ זלגה מעינו הימנית ונמחתה בזריזות בממחטה כחולה.
מלא בתחושות עלבון צעד מייקי אוליבר במסדרונות הארוכים בחיפוש אחר פינת עישון בבניין עצום זה, עד שנתקל בתא זכוכית קטן שדמה יותר לתא מעצר.
"יש לך אש במקרה?" שאל בחור בעל רעמת שיער פרועה ושמו ריק. מייקי שלף את המצית ומיד זכה במבט מלא השתאות, "מאיפה השגת את זה?" שאל ומייקי ניסה לפטור אותו באמתלה שזה סיפור ארוך. אך ריק לא הרפה, הוא הזיז מן הכיסא האחר את מחשבו הנייד ונתן למייקי את הסיגריה לה היה זקוק. מייקי סיפר לו שהייתה לו פגישה עם בכיר ב-‘Crown Broadcasts’ וכשריק ניחש שמדובר בסמנכ"ל תום, הופתע מייקי ונאלץ להודות שבתור נקמה קטנה סחב את מצית הזיפו אך רק לאחר שזה זרק אותה עליו בעוצמה. זה שעשע את ריק שפרץ בצחוק וכינה את אותו תום "פלוץ זקן שאבד עליו הכלח". הוא ביקש לשמוע על מה היתה הפגישה, "הרי מה שגרם לתרח הזקן והזחוח הזה לאבד את עשתונותיו לא יכול להיות משעמם". ומייקי אוליבר סיפר לו, כאילו החל את הפרזנטציה מחדש ולאחר סיגריה נוספת שניהם לחצו ידיים. הסתבר שריק עבד כמהנדס בכיר ב- ‘Crown Broadcasts’, מדוע 'עבד' בלשון עבר? כי כבר באותו היום התפטר ולאחר יום נוסף וסוללה של עשרים עורכי דין ושאר קולגות של ריק, 'UPdoo' הוקמה. סליחה, יופידו בע"מ.
מן המודעות האינטרנטיות ועד שלטי החוצות, יופידו לא הותירו חלל פנוי למפרסמים אחרים. מנויים החלו להימכר כמו לחמניות חמות, כמו אלכוהול ביום פטריק הקדוש. מבוגרים רכשו מנוי כדי שיהיה להם על מה לדבר על יד מכונת האספרסו, ואלה שלא רכשו, אותם מחנכים דגולים נכנעו גם כן כעבור זמן קצר לאיזה ילד שהתחנן לצפות ב-'אוקראינה נגד רוסיה' בתואנה שאחרת לא יהיו לו חברים, ואם לצטט במדויק "אבל ההורים שלX מרשים". מכירת המנויים הכפילה עצמה מדי יום ו-יופידו עצמה גדלה בהתאם בקצב מזהיר, מזהיר למדי. הלוויין עבר על הגבול הלוך ושוב ושאר המצלמות המשיכו לגשש, ומשם הכל שודר אל אתר האינטרנט, כשמול מסך המחשב הקטן בבית התקבצו משפחות שלמות וחיכו כמו כולם, שמשהו כבר יקרה. יום רודף יום והמתח נמתח עוד טיפה כשמדי פרק התחזקה התחושה שעכשיו הכל הולך להתחיל. "עוד לא קנית? אתה חייב, מחר זה יקרה!" אמר אחד לשני ובינתיים רף המנויים חצה את השישה מיליון, וכשזה פורסם בשער של-'The New York Times' נמכרו עוד שישה מיליון עד המהדורה הבאה. זה היה רק עניין של זמן עד ש-יופידו יעברו לשדר בטלוויזיה ואף רודף בצע לא מחכה לשם כך אפילו לא דקה. מייקי אוליבר קיבל את המשרד של תום וביקש לבוא במיוחד על מנת לצפות בו מפנה את דבריו בארגז שסיפק לו בעצמו. הוא המשיך למכור מנויים וריק המשיך לספק זוויות צילום שונות, עד שפתאום שניהם הבינו שהחל להיות צורך במחלקה לשימור לקוחות. הצופים שאינם אדוקים, אלה שעוד לא נטמעו בקבוצות דיונים ברשתות החברתיות, החלו להתנתק. אך מייקי אוליבר שידע שכל יום בו נתלש מן הלוח דף ריק פועל לרעתו כבר הכין תכנית מגירה, כלומר הוציא לפועל תכנית שאחד מיועציו הגה. זה לא שלמייקי יש חוש שישי או אם תרצו מד-רוח פנימי, אבל הוא ידע לאן נושבת הרוח ולמען שזו לא תהפוך לסופה תיכף ומיד החל להרים טלפונים למשקיעים על מנת שאלו ירימו את הכפפה. שרים באוקראינה שוחדו בכדי שיציגו עמדה תקיפה על זכותם להתמערב ואלו שידיהם נשארו נקיות, נסחטו בגין הודעה או תמונה מפוקפקת אליהן תוכנות הרוגלה הצליחו לגשת. והרוסים, זעמם התלקח מן התגרויות אלה ויחד עם שאיפתם לאיזה 'אנשלוס' בהול, החלו להתניע כוחות לעבר הגבול. הגזרה התחממה ויחד עם תכנית סיקור לילי ‘Apocalypse Later’ שבדיוק עלתה וניתחה את מהלך היום ותרחישי המחר, חזרה מכירת המנויים לקפוץ לאלתר. ככה זה שיש לך גב בדמות 'הקומפלקס הצבאי-תעשייתי' כפי שכינה נשיא עבר בעל שם שמסובך מדי לכתוב. ובעוד בצד הרוסי פרצה 'מחאת הבבושקות' שהורכבה מסבתאות מודאגות שמשפחותיהן סידרו להן לצפות באתרים פיראטיים ששידרו את נכדיהן נשלחים לחזית, האוקראיניים ניצלו את העיכוב כדי להעלות מורל בקרב החיילים המתבצרים, באמצעות עוד ועוד נאומים של הנשיא אשר התקבל ב-זום בפרלמנטים השונים ברחבי אירופה במחיאות כפיים סוערות. מחיאות כפיים שלא הופסקו לרגע אחד וזאת כדי שלא תהיה לו הזדמנות לבקש מהם להושיט את היד.
ה-'צאר' ביקש לגייס עוד חיילים, ולשם כך היה צריך לגייס קודם את דעת הקהל. מה לעשות? אמנם כלי הנשק שודרגו מאז המלחמה הקרה, יש מטוסים ללא טייס, טנקים ללא נהג אך עדיין כדי שהמלחמה הקרה תפשיר צריך גם חיילים, כי מה עוזרים נשקים אם אין מי שיירה? ובניגוד לאמא רוסיה, האימהות הרוסיות המשיכו שלא להתלהב מהרעיון המוזר לפיו חיילים אמורים לשמור על אזרחים, ופה ושם התקיימו מחאות, ופה שם התקיימו מעצרים. בינתיים האינטרנט ברוסיה השתבש, ואותן 'בבושקות' החלו להירגע כשהאמת התחלפה באותה פראבדה מוכרת וישנה. ולדימיר האוקראיני טען לזכות ריבונית והסתמך על צדקת המוסר הנקלה ביותר "זה שלי", ומול מילה זו עמדה המילה של ולדימיר הרוסי שטען "זה היה שלי קודם" ובעודו מאשים את המערב בהטלת זרדים למדורה, החל להפגיז לכן הרייטינג עלה. אכן המניה של יופידו בע"מ נסקה אז מה הפלא שערוץ מתחרה ואכול קנאה ניסה לחקות את הסדרה? הם פנו ליבשת השחורה וצילמו קרבות בין שבטים שנכלאו באותם קווים. מבחינה אמנותית היה זה שילוב מרהיב בין חצים וקשתות לרובים ומרגמות, אך התכנית לא התרוממה מסיבות שונות. הרייטינג שקודם המריא מהר נחת ואת הדרבי שבין אוקראינה לרוסיה הצופים בחרו עם השלט.
לאחר שנים של נסיגות לאזלת היד של המערב ניתן היה לצפות. ולמרות שבאוקראינה המשיכו להישען על משענת קנה רעועה, פתאום היה נדמה שדווקא מסין תבוא הישועה. כי כשהשוטר הטוב פרש צריך להסתפק בשוטר הרע. כן, היה להם איזה עניין, בבייג'ינג כבר חשבו על טאיוואן. אך האם קיימת דרך להפוך סיפוח לדבר שולי וקטן? הם ניסו לתווך כך שאוקראינה תפרש מחדש את המושג 'עצמאות' ואילו ברוסיה יוותרו על רשמיות. למשך זמן קצר היתה רגיעה, תחילה ירד הרייטינג קמעה אך כשהודיעו שהושגו איזשהם תנאים חלה צניחה, לא הרבה צופים מעוניינים לצפות בתקווה. לקוחות עזבו בכמויות, הבועה של יופידו החלה לאבד אוויר ופן תתפוצץ החליטו בדירקטוריון על צעד נועז וכביר. בייג'ינג רחוקה לכן במינסק בירת בלארוס נועדה הפגישה. אך ממש לקראת המאורע, תקרית טרגית ומשעשעת התרחשה. בעוד נציגי שני ה-ולדימירים ושאר משגיחים מסין המתינו ללוקשנקו, האחרון סירב לצאת מלשכתו. לא פשוט לדיקטטור להיראות בציבור ללא שפם, זה כמו מאסטרו בלי שרביט ניצוח, גם לא סייע שכבר דלף לציבור סרטון התנקשות עם סכין גילוח. עדיין סימני שאלה רבים יש סביב הפרשייה, לא ברור מיהו אותו גברילו, סַפַּר אמיץ וטיפש שדינו אינו ידוע. לוקשנקו האשים את האוקראינים, האוקראינים האשימו את הרוסים, הרוסים האשימו את המערב ורק אחרי שהחלה פלישה הדדית צפונית לקייב, הודו חברי הלהקה הפרובוקטיבית 'פוסי-ריוט' באחריותם למצב. אם כי סביר להניח שמלחמה היתה פורצת גם בלי אותו גלב, טוב שיש תרוץ לכך שהדיון הוחרב. כאלה הן מלחמות על כלום, הן זקוקות ל-פרינציפ.
הרוסים פלשו מכל הכיוונים, הם הפציצו מהאוויר ולא לקחו שבויים. הם חשבו שיגיעו לקייב תוך ארבעה ימים אבל בעוד הרייטינג של יופידו בשחקים לא היה שום רצון לקצר פרקים. הרוסים צדקו שהמערב לא ישלח חיילים, אך במקום שלח מסות של נשקים בלי לעשות הבדל בין יחידות לפלנגות של נערים. הדוב הרוסי לא נתקע בבוץ הרטוב, אלא נדבק במלכודת דבש ולעיתים אף נראה כפו-הדוב. אך שאגתם האימתנית עודנה נשמעה והמערב החל במצור על הכלכלה. לא שזה שינה יותר מדי למי שבאמת קבע, אם לאוליגרכים אין מים שישתו נפט ושאר העם יזקק תפוחי אדמה.
יופידו המשיכה לגדול ככל שהמלחמה המשיכה להתרחב, לוויינים אמנם המשיכו להעניק סרטונים מרתקים של פגיעות טילים אך ניכר היה שחסרות תמונות מבפנים. חלילה יופידו לא חסכה בצלמים ואף לא בחייהם, אך בכל זאת סקרים שביצעו חשפו שחסרה קירבה לצופים. גם הנאמנים שבהם החלו לעקוב אחר החזית דרך סרטונים של חיילים או אזרחים, לפעמים קשה להבדיל. ולפני שיאבדו את הרייטינג לרשתות החברתיות, החליטו ביופידו לרכז אצלם כוחות. הם הקימו פלטפורמה נוחה דרכה יכלו לשתף האוקראיניים את מה שעובר עליהם. החל מארוחת בוקר בדירה שרק הופצצה ועד קרבות אימתניים בחוצות העיר. דרך האפליקציה משתמשים יכלו לגייס תרומות ולהשיג עבור החיילים ערכות מנותני חסות שונים. קסדות עם מצלמת גו-פרו, מגפיים צבאיות של נייקי ואף מנות קרב של מקדונלדס, שלפחות מרעב לא ימותו. ומכל העסק הזה צמחו כמה אושיות רשת פופולריים. המפורסם שבהם היה אלכסיי יריומנקו ולחשבון היופידו שלו קרא 'המג"ד', אף על פי שהיה קצין זוטר בלבד. כמו בכל גל עליו מנסים כולם לגלוש, היו מי שרק ניסו לזכות בתהילה. כאלה שהסתכנו לשווא רק בשביל תמונה יותר טובה, כאלה שסתם רקדו מסביב למדורה והייתה אף בריגדה בינלאומית קטנה, אך במקום לאחוז ברובה, החזיקו מצלמה. אבל לא יריומנקו, היה משהו בעיניו הכחולות שסימל עבור האוקראינים תקווה. ובעוד רוסיה כובשת את אוקראינה יריומנקו כבש את העולם. היתה לו אנגלית טובה והיכן שחסרו לו מילים עזר המבטא. הוא נהיה כוכב אלמותי, שרד הפצצות והצוות בפיקודו ניצח קרבות, לרגע הכל חשבו שליריומנקו יש תשע נשמות. יחסו האדיב לשבויים גרם למערב לנוח על זרי דפנה, אז מה אם אחרים פשעו כל עוד זה לא נתפס בעדשת המצלמה? בקרבות אין חוקים אך יש פשעי מלחמה, זה לא שכבר אי אפשר לעשות את מה שעשו בעבר, פשוט עכשיו זה כבר לא מותר. הרוסים כתרו את קייב, ולמען המורל העממי השתדל יריומנקו להוציא לפחות סרטון אחד ביום גם אם הסתכן בחשיפת מקום. הוא אפילו כבר חלם על היום שאחרי המלחמה ועדכן בעמוד שלו שחתם הסכם חסות עם נטפליקס על איזו סדרה, משהו בסגנון של "לגיהינום ובחזרה".
וכאשר המלחמה עוד בעיצומה, מייקי אוליבר קיבל פרס באסיפה לגינוי רוסיה, אסיפה שדמתה יותר לטקס הוקרה. על מה המדליה? ובכן מאוקראינה ברחו כמעט עשרה מיליון פליטים ומנכ"ל יופידו הנכבד, הקים קרן ללא מטרת רווח שדאגה לרכז אותם במסודר ולחלקם באופן שווה בין הסקנדינביים, הפולניים, הגרמנים ושאר מדינות המערב אשר ל-'מהגרי עבודה' חדשים הם נואשים. ואל מול האנטגוניזם הגזעני, מה יותר טוב מפליטים לבנים? גם זלינסקי עלה אל דוכן הנואמים. לראשונה הוא יצא מגבולות ארצו, ועוד לפני שאמר מילה כבר היה מי שכפיים מחא. אמנם משפטיו הרהוטים לא השתוו למלמוליו של צ'רצ'יל אך כל עוד השווה בין נפיחותיו של פוטין לתאי הגזים, הוא שמר על יושבי האסיפה מרוצים. ובו בזמן שהקהל נעמד על רגליו והריע למנהיג העולם החופשי קייב נפלה וכעבור שעה קלה הכל צפו בתמונתו של ירוימנקו נתלה, ועיניו הכחולות מלאות התקווה נעצמו תחת עפעפיים שהורדו בכוונה. כן, אוקראינה התפרקה ולמרות שכבר לא היה צורך בצי מצלמות ולוויינים, לנפילת קייב היה את המספר הרב ביותר של צופים. כולם רצו לחזות באחרון המפונים, לשכוח מצרות היום יום ולהתרפק על סבל של אחרים.
בשעת לילה מאוחרת לפני חצות, עמד לו מייקי אוליבר מול קיר הזכוכית וצחק ככה בלי סיבה אל מראה גורדי השחקים.‘Crown Broadcasts’ כבר בלעו את יופידו והדירקטוריון החליט למנות פה אחד את מייקי למנכ"ל. הוא נשאר מאוחר במשרד באותו היום כדי למנות רשימה של עובדים שרצוי לפטר טרם יערערו את מעמדו הרם. אז קיבל שיחת טלפון מריק, "אל תדאג" הוא אמר לו, "כבר המלצתי עליך בתור המנכ"ל הבא של יופידו". אבל לא בגלל זה ריק חייג אליו, הסתבר שמבחינת חברות ההימורים המלחמה כלל לא הסתיימה, ולמרות שכבר אחרי הדקה ה-90, עמוק בתוך זמן פציעות עדיין יש מי שרוצה את המכה לעשות. היחס היה גבוה, מעבר לכל שיעור, ונסיך סעודי שרכש מצפון קוראה פצצות מלוכלכות קיווה למהפך באיחור. "בשביל מה אתה מצלצל אלי?" התעצבן מייקי אוליבר, "מה אני כבר יכול לעשות?" שאל וניתק לפני שקיבל תשובה בשעה אחת עשרה בלילה ואחת עשרה דקה. בינתיים אמא רוסיה התמוטטה אך לא לפני שבדוד סאם נקמה, ובדיוק כך הלכה לה כל המשפחה. והסעודי? מה יעזור לו כל הכסף בעולם אם אין לו דבר לקנות כשאין עולם. תשע שניות חלפו מאז שהחלה גוג ומגוג ועד שהסתיימה בבוקה ומבוקה ומבולקה. כי מעל כל שליט ושליט מתנוססת לה חרבו של דמוקלס אך מעל האנושות כולה ישנו כפתור אדום. הו מציצנות קדושה, אין כמו לצפות בטרגדיה האנושית מן התאטרון, בעצם עדיפה היא קומדיה בכורסא בסלון. וכפרפרזה למילותיו של משורר שנפל אל תהום הנשייה יחד עם הזבן מן השכונה:
This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends, not with a Bang but Cha-Ching