"אצלנו ב-OpenLife אנחנו רואים את האדם קודם. אנחנו נותנים לך את האפשרות לחיים טובים ועשירים, שתוכלי לחיות אותם כמו שאת בוחרת."
פתח ואמר המגייס הממולח, תוך שעבר איתי בין משרדי החברה השונים המתפרשים על פני שלושה גורדי שחקים. מידי פעם מבטי נדד לכיוון נעליי דמויות העור המסגירות את הרובע ממנו באתי ואת החיים שחייתי עד כה, הן בלטו במיוחד לצד נעליו הנקיות והיוקרתיות של המגייס.
"התכנית שאנו מציעים לך היא תכנית OpenMind שלנו, את תוכלי לטייל, לבלות זמן עם משפחה, חברים וחיית המחמד. את בכלל לא תרגישי שאת עובדת תוך כדי, זה לא ישפיע על התפקוד היומיומי שלך." המשיך להסביר לי בזמן שהכניס אותי לעוד חדר שרתים קריר.
"אנחנו מתמחים בלאתר את האנשים עם היכולות הכי גבוהות ומיוחדות. אנחנו מאוד גאים שגייסנו אלינו את מיטב המוחות ממגוון תחומים: מדע, רפואה, אמנות, מוזיקה, פסיכולוגיה ועוד. כל המוחות הגדולים האלה מחוברים לכאן בזה הרגע ממש!" הכריז בהתלהבות בלתי מרוסנת.
"מה את אוהבת לעשות?" שאל אותי לפתע.
השאלה תפסה אותי בהפתעה. למען האמת כמעט ולא הקשבתי לדבריו, מפני שהייתי עסוקה בבלייזר הישן שלבשתי. השאלתי אותו מהשכנה שלי ברובע הפועלים, ברגע בו היא שמעה שיש לי כישרון והמגייסים של OpenLife איתרו אותי, היא מיהרה לתת לי את הבלייזר שקיבלה פעם מהמעסיקה שלה ברובע העליון, שיהיה לי ללבוש לפגישה. בלייזר שחור מכותנה עבה עם כיסים בצידו ובטנה מבד סאטן זהוב. כשהיא הושיטה לי אותו הוא נראה כמו הדבר היפה ביותר שאי פעם היה לי, מעולם לא לבשתי פריט כה אלגנטי. כעת כשאני עומדת באמצע גורד השחקים המפואר, עם רצפות השיש הבוהקות, אל מול המגייס עם בלייזר הקטיפה הכחולה שלו ומטפחת המשי שמבצבצת מכיסו, אני מבינה עד כמה לא הבנתי את העולם הזה ואת הפערים ביני לבינו.
"אני מניחה שאת הדברים הרגילים…" היססתי בזמן שהוא המשיך להביט בי ולהמתין לתשובה מפורטת.
"אני אוהבת להיות בבית ולבלות עם הכלבה שלי." אמרתי ושמתי לב שהקול שלי מעט עלה בסוף המשפט, מה שיצר תחושה של שאלה.
הוא התעלם מתשובתי ופשוט המשיך בסיור תוך שהוא מראה לי את חדרי ההנהלה הריקים.
"גם המנהלים שלנו מחוברים. המנכ"ל שלנו ב-OpenLife מאוד אוהב לשחק גולף, הוא כל בוקר משחק גולף בזמן שהמוח שלו כאן, עובד." סיפר בהתרגשות.
"אז רק המגייסים נאלצים לעבוד פה גם בגופם?" שאלתי, והוא השתתק לרגע ואז חייך וענה:
"נכון. גיוס כישרונות חדשים זה עדיין מקצוע שדורש גישה אנושית." ענה
לאחר סיור בן שעה בכל הבניין האמצעי, ישבנו בקפיטריה הריקה, בה הוגש לי קפה מצוין וקרואסון כפי שדמיינתי שאמור להרגיש בפריז.
"תמיד חלמתי לראות את פריז." אמרתי וצחקתי.
"אם תחתמי כאן את תוכלי לנסוע כבר בשבוע הבא. החיים עם OpenLife הם החיים הכי טובים שאפשר להשיג היום. בעבודות של המעמד האמצעי את צריכה להיות פיזית במקום העבודה 10 שעות ביום, ואז לבלות עוד שעתיים-שלוש בדרכים. איכות החיים שלהם ירודה, והם נראים כל כך זקנים. ב-OpenLife את מקבלת במסגרת ביטוח הבריאות גם טיפולי נעורים. זה חלק מההטבות שיש לטאלנטים שלנו." הוסיף בגאווה ולרגע לא חשד שייתכן שאני מגיעה מהרובע ההוא ושהוריי היו האנשים האלה.
"שנתקדם למשרד שלי? אסביר לך על השכר והתנאים." אמר ודחק בי לסיים את הנגיסה האחרונה מהקרואסון ולסור למשרדו.
ברגע בו התיישבתי על הכיסא המרופד בבד יוקרתי במשרד הפינתי והגדול, עם החלון שפונה לנוף מהקומה השבעים ושש של המגדל, הוא שלף מהמגירה שלו את השתל.
"זה השבב." אמר בקול נלהב וגבוה והניח אותו על שולחן עץ האגוז שהיה מולי. השבב היה בגודל של קפסולה קטנה.
"ואת זה ישתילו לי במוח?" שאלתי בחשש.
"זה שום דבר. לא פותחים לך את הראש או משהו כזה, זה נכנס דרך האף. עם טשטוש. עשר דקות וסיימת." אמר בטון קליל כאילו מדובר בכלום ושום דבר.
"ולאיזה חלק במוח שלי זה מתחבר?" שאלתי.
"שאלה מצוינת. תני לי לבדוק" אמר ופתח טאבלט חדשני והחל לחפש בו קבצים.
"אצל כל אחד זה מעט שונה, לפי הכישורים החזקים שלו. את גויסת על תקן מוזיקלי ויצירתיות, אז זה אמור להיות ממוקם אצלך בין האונה הטמפורלית לקורטקס הפרה-פרונטלי." אמר בחיוך.
"אבל זה לא יהיה בתוך הטמפורלית?" שאלתי בחשש.
"לא לא. אנחנו לא מתערבים לך בתהליכים של שפה ויצירתיות, יש לנו אינטרס שהם יבואו לחלוטין ממך. אנחנו נכנסים רק לשלבי העיבוד." הסביר וחייך.
"אני מאוד מעריכה את ההצעה, התנאים באמת טובים. אבל בכנות אני לא מרגישה בנוח שמישהו יכנס לי אל תוך המוח. אין איזו תכנית שהיא חיצונית?" שאלתי.
"לא. אנחנו עובדים רק בשיטת השבב." ענה נחרצות. "וכך כולם עובדים. לא תמצאי חברה שעובדת בשיטה אחרת." הוסיף.
"ואם זה לא יתאים לי ואני ארצה לעזוב?" שאלתי.
"אין שום בעיה. את תמיד יכולה לעזוב. אנחנו פשוט מוציאים את השתל באותה דרך שהכנסנו אותו ואת חופשיה להמשיך בחייך." אמר בחיוך ולרגע חשתי הקלה.
"יש כמובן דרישה להתחייבות ל-30 שנה, בגלל כל המשאבים שאנחנו משקיעים בטאלנטים שלנו, ואם את תרצי לצאת לפני תום ההתחייבות, תצטרכי לשלם קנס." הוסיף באגביות.
"התחייבות לשלושים שנה? קנס? בכמה כסף מדובר?" שאלתי ותחושת ההקלה הרגעית התחלפה במועקה.
המגייס שוב שלף את הטאבלט שלו והחל לחשב כל מיני דברים במחשבון, עד שלבסוף הפנה אליי את הצג עם המספרים שגרמו לי כמעט לאבד את הכרתי.
"אין באמת דרך לשלם סכום כזה. זה ישלח אותי ישרות לרובע בתחתון." אמרתי והמגייס הנהן לחיוב מבלי ליצור איתי קשר עין.
"אבל סביר להניח שתגמרי שם בכל מקרה אם לא תעבדי כאן. כל מי שמגיע לגיל 20 ולא עובד, נשלח לשם ישירות. ועבודה פיזית של 12 שעות ביום בשכר מינימלי ברובע הפועלים, אולי לא תשלח אותך לשם מיד, אבל תוחלת החיים שלך תצנח בחצי." אמר. "וזה גם בזבוז של הכישרון שלך." הוסיף.
רק המחשבה על הרובע התחתון עוררה בי חלחלה. הוא היה בנוי בצורה אף יותר צפופה מהעיר המגודרת שהייתה בקואלון. בניינים כה צפופים, אחד על גבי השני, שמרוב צפיפות לא רואים שמיים כשמביטים למעלה. התושבים של הרובע התחתון חיים בחושך ולא יכולים לצאת ממנו. מילדות, הסיפורים על הרובע הזה היו הסיוט הגדול ביותר שלי, מוות תמיד נראה כמו אופציה עדיפה על לחיות שם.
וברובע הפועלים, היכן שגדלתי ובו חיו הוריי, הרובע שהרג אותם מגב כואב ומעבודה קשה. הם תמיד נראו מבוגרים בעשרים שנה מגילם האמיתי. כשהם גילו שיש להם בת עם כישרון, הם כל כך שמחו שאוכל לחיות חיים טובים יותר, ברובע העליון, יחד עם הטאלנטים שהם תמיד הביטו בהם בהערצה.
"מה את מעדיפה? הבחירה שלך." אמר המגייס והחזיר אותי מעולם המחשבות שלי.
באותו רגע הבנתי, שבשביל לבנות לעצמי את החיים הטובים שהוריי רצו עבורי, אצטרך להשלים עם העובדה שהמחשבות שלי כבר לא יהיו רק שלי. הן ינוטרו 724 וישתמשו בהם.
"ואתם יכולים לראות את כל המחשבות שלי? את כל הרעיונות שלי?" שאלתי בחשש.
"עקרונית כן. אבל לא מסתכלים על הכל. המערכת מחפשת רק את המחשבות והרעיונות שתורמים לעבודה שלך כאן." אמר.
"אבל אתם מקליטים הכל, לא רק את מה שקשור לעבודה." הדגשתי.
"הכל נשמר על הענן של המערכת, כן." ענה המגייס בשעמום.
באותו הרגע, בתזמון אלוהי נשמעה דפיקה קלילה בדלת, ואל תוך המשרד דילג בקלילות יכין נווה, הסמנכ"ל של OpenLife, יכולתי לזהות אותו מכל הראיונות בתקשורת והתמונות שראיתי.
"הו, איזה מזל יש לנו! מה שלומך יכין?" קם לכיוונו המגייס ולחץ את ידו.
יכין ניגש גם אליי ולחץ את ידי, והיה לי ברור שהרגע הזה תוזמן היטב.
"הגעת בדיוק בזמן. אולי תוכל להפיג במקצת את החששות שלה מהתהליך. אני אלך להביא לנו משהו קל לשתות." אמר המגייס והסתלק מהחדר עוד בטרם הספקתי לפצות את פי.
יכין עוד החזיק את ידי בחמימות ואז כיוון אותי לכיוון הספות במשרד. התיישבנו והיה לו חיוך חמים אבל מבט קר בעיניים.
"האזנתי לשירים שכתבת ואהבתי אותם מאוד. אז איך אני יכול לעזור?" שאל.
"יש לי חששות בנוגע לשבב. מפחיד אותי שאני לא יודעת מי צופה ברעיונות שלי ומה עושים איתם." הסברתי.
"אני מבין. זה חשש שכל אדם מוכשר וחכם מרגיש כשהוא מגיע לכאן. התחושה של מה האנשים האלה עושים לי בתוך הראש…" אמר וחייך בחמימות והנהנתי לחיוב.
"זה ירגיע אותך אם אספר לך שגם לי שתל בראש? אני מחובר למערכת, בזמן שאני יושב פה איתך. לא הייתי ממליץ על משהו שלא הייתי עושה בעצמי." אמר.
"יכולתי עכשיו לטייל בכל מקום בעולם, אבל אני בוחר להיות כאן, כדי לוודא שמיטב המוחות והכישרונות יהיו אצלנו." הוסיף.
"ואת, את תוכלי להמשיך לשבת לכתוב ולפרסם את השירים שלך לעולם, בזמן שהמוח שלך יעשה את העבודה בשבילך." אמר.
"זה באמת יקרה? אם המוח שלי הולך לעבוד מסביב לשעון, אני לא ארגיש עייפות? אני אהיה מסוגלת להמשיך ליצור אם המערכת תשתמש ברעיונות שלי? ולמי יהיו שייכים הרעיונות והמחשבות שלי?" שאלתי בצורה נוקבת.
"המוח שלך יעבוד עבורנו רק בזמן שאת ישנה. ולא, את לא תרגישי עייפה כשתקומי בבוקר. ואנחנו משתמשים ברעיונות כדי למצוא פתרונות עסקיים וטכנולוגיים, אנחנו לא משתמשים בהם כדי ליצור אמנות. זה יהיה בלעדית שלך." ענה יכין.
***
הבקרים שלי נראו אחרת מאז שעברתי לרובע העליון. כבר אין סביבי פועלים שממהרים לאוטובוס לפנות בוקר כדי להגיע לעבודתם. אף אחד לא ממהר ברובע העליון, כולם רגועים. כולם נראים צעירים ורעננים כאילו דבר אינו מטריד את מנוחתם. בימים הראשונים שלי כאן, זה באמת הרגיש כמו כל מה שתמיד דמיינתי כשגדלתי מהצד השני של החומה.
באמת אין שום דבר שמשתווה לתחושה של חופש. היכולת לקום ביקיצה טבעית ולעשות כל מה שמתחשק לי לעשות. בימים הראשונים פשוט ביליתי זמן עם אגי, הכלבה שלי. רצנו יחד על המדשאות הירוקות בפארק המתחם העליון, ישבנו בבית קפה ידידותי לכלבים, קראתי ספר בספרייה הגדולה של הרובע, הכרתי אנשים חדשים, אכלתי ארוחות מושקעות שהיה לי זמן לבשל לעצמי, שוטטתי ברחבי הרובע ימים שלמים כדי לחוות אותו ולהכיר את הסביבה. אלה היו חיים שונים כל כך מאלה שהיו להוריי.
בלילות הראשונים ישנתי מצוין, התאגיד דאג לי לדירה מעוצבת ונוחה, עם מיטה רכה מלאה בכריות שאגי ואני התכרבלנו בה בנעימות.
לאחר כחודש של הסתגלות לחיי החדשים, התחלתי לסגל לי סדר יום קבוע: לקום בבוקר ולצאת להליכה עם אגי ולאחר מכן להתקלח ולהתיישב ליצור מוזיקה. זו הפעם הראשונה בחיי שיש לי פסנתר משלי, אצלי בסלון. זה היה משהו שריגש אותי עד אין קץ, ועם זאת הוא העלה אבק בסלון שלי מבלי שנגעתי בו פעם אחת במשך חודש שלם.
שכנעתי את עצמי שזה בגלל ההסתגלות, הבית החדש, כל המשימות שהיה עליי להשלים עם המעבר. אבל אני עדיין מוצאת את עצמי יושבת מול הפסנתר, ומנגנת יצירות מוכרות ואהובות, מבלי ליצור דבר חדש.
חשבתי שהחיים החדשים יציתו אצלי השראה, אבל אני רק מסתובבת כבויה. יום אחד מצאתי את עצמי צועדת לכיוון התחנה המרכזית של הרובע. התחנה הייתה די ריקה, כאילו אף אחד לא מעוניין לעזוב את המקום. זה היה בשעת צוהריים מוקדמת, כך שרוב הפועלים שמגיעים לעבוד, כבר הגיעו בשעת בוקר מוקדמת. מבלי לחשוב בכלל עליתי על אוטובוס לרובע הפועלים. מצאתי את עצמי משוטטת בין הרחובות הישנים שגדלתי בהם, רגליי מובילות אותי כמו מעצמן לבית ילדותי, ששייך היום למשפחה אחרת והוא נראה שומם מבחוץ, כי כל יושביו עסוקים בעמלם, עסוקים בלשרוד.
המחשבה שאני בוודאי בולטת כעת ברובע הזה נקלטה בראשי רק כשהבחנתי במבטים שננעצו בי מזרים גמורים ברחובות. הבגדים שלי, עשויים כותנה איכותית, רכים וריחניים. בגדים שמעולם לא לבשתי לפני שעברתי לרובע העליון. התאגיד דאג למלא את ארוני בבגדים חדשים.
"שרה?" לפתע שמעתי קול מאחוריי. זו הייתה השכנה שלי מפעם, זו שהשאילה לי את הבלייזר לראיון העבודה. הגברתי את קצב הליכתי לכיוונה וקפצתי עליה בחיבוק. היא חיבקה אותי חזק בחזרה.
"מה את עושה כאן?" שאלה האישה שהייתה צעירה מגילה של אימי, ועדיין נראתה מבוגרת ועייפה כל כך.
"באתי לבקר. התגעגעתי." עניתי וראיתי את מבטה הספקני.
"מה קרה? בואי, תכנסי לכוס תה." הציעה והובילה אותי לכיוון ביתה.
"את לא בעבודה?" שאלתי והבחנתי במבטה הדואג.
"זה הגב? זה כמו אצל אמא שלי?" שאלתי אותה בחשש.
"יהיה בסדר." היא ענתה בפשטות והסיטה בחזרה את הנושא אליי.
"למה חזרת לכאן?" שאלה שוב.
"אני לא מצליחה לכתוב מוזיקה. אני מרגישה שאני…" התחלתי לומר ועצרתי את עצמי. לפתע עלה בי החשש שמישהו מקשיב למחשבות שלי, שהם יודעים את הפחדים שלי עוד לפני שאני מודעת אליהם בעצמי.
"תני לעצמך זמן. החיים שם חייבים להיות יותר טובים מהחיים כאן. את נראית טוב. תראי אותך בבגדים היפים האלה." אמרה לי.
"זה לא אני בחרתי את הבגדים." אמרתי לה וראיתי את המבט המבין בעיניה.
"תשתי את התה חמודה. ההורים שלך היו מאוד גאים בך אם היו רואים אותך עכשיו. זה כל מה שהם רצו עבורך. אל תחשבי על זה יותר מידי, פשוט תחיי." אמרה והניחה את כף ידה על זרועי בחמימות בזמן שלגמתי מהתה האדמדם המתקתק.
בטרם יצאתי משם, הורדתי את הקרדיגן הצמרירי והרך שלבשתי מעל חולצתי, והנחתי אותו על שכנתי לשעבר שנראתה מופתעת ושמחה.
"תודה שנתת לי את הבלייזר שלך." אמרתי וחיבקתי אותה חזק.
באותו ערב כשחזרתי לביתי ברובע העליון, התיישבתי ליד הפסנתר ולא הפסקתי לנגן. תחילה מנגינה מוכרת של מישהו אחר ולאט לאט את המנגינה שלי. המחשבות לא הפסיקו לצוף, והשתדלתי לא לעצור אותן. חשבתי על רובע הפועלים, על כך שכל אחד שם היה מתחלף איתי ברגע. שאין לי זכות להתלונן על החיים הנוחים שלי. חשבתי על שכנתי היקרה ועל ימיה הספורים שנותרו לה לאחר שחלתה. באותו לילה חיברתי את המנגינה המוצלחת ביותר שלי. היה בה געגוע, עצבות, התרגשות וכמיהה לחיים שמעולם לא היו לי. קראתי לה 'סנונית ביום הראשון של האביב'. תכננתי לחבר למנגינה עיבוד עם כלי מיתר ונשיפה וקיוויתי שזה הצעד הראשון שלי בבניית חיים חדשים. עברו מספר שבועות בודדים בהם עבדתי, שיפרתי ועיבדתי את היצירה החדשה שלי וטרם חשפתי אותה לאיש.
בוקר אחד בטיול עם אגי, עברנו בכיכר הגדולה של הרובע העליון, כיכר מלאה בשלטי ניאון מהבהבים ובמסכי פרסומות מרצדים. ואז היא הכתה בי מתוך אחד המסכים. הסנונית שלי, עפה ישירות לכיווני מתוך המסך, ואחריה איזה מסר שיווקי לרשת מלונות יוקרה – "לחזור הביתה, כמו סנונית באביב".
בכי בלתי נשלט עלה וצף מתוכי. התחושה שמישהו נמצא בתוך ראשי וצופה במחשבות שלי, העבירו בי תחושת חלחלה איומה. זו הייתה תחושה של חילול. רציתי לרוץ בחזרה למשרדי החברה, להתדפק על דלתותיה ולדרוש שיסירו ממוחי את השבב שלהם. שהמחשבות שלי הן שלי, שהיצירות שלי הן שלי ושלאיש אסור להשתמש בהן ללא אישורי.
במקום זאת, ניגשתי למשרדים וביקשתי בנימוס להיפגש עם יכין. להפתעתי הוא הגיע במהרה לפגוש אותי חמוש שוב בחיוך שלו.
לחשתי ומלמלתי, זרקתי חלקי משפטים שבורים. בתוך ראשי חיות מחשבות ברורות, אבל הפה שלי לא מצליח לבטא אותן בזמן שאני מתאמצת לצנזר מחשבות שלא רציתי שהם יראו, שלא רציתי שהם ידעו שזה מה שאני חושבת עליהם.
"אני מבין שאת לא מרוצה, כרגע." עצר אותי לבסוף יכין וגרם לי להשתתק.
"מה את רוצה לעשות?" שאל והמתין לתשובה.
"אני רוצה להחליט מה עושים עם הרעיונות שלי." אמרתי לבסוף בקול יציב.
"נשתדל לעדכן אותך כשזה יתאפשר. בסדר?" אמר וגרם לי להנהן בשקט לחיוב.
חיוכו הרחב הפציע שוב בזמן שהוא ליווה אותי אל מחוץ למשרד, הוא טפח לי על השכם בעדינות ואמר: "עשית בחירה טובה."