איש זכוכית

א נ י

יש לי סוד לספר לכם: הייתי רק איש זכוכית בשם ארי וולר, והאמת, הייתי נראה איש אמיתי. אבל לא הייתי כמוכם, ממש לא.

מצד אחד, המגע החלקלק שלי היה שונה מבני אדם רגילים, וגם הריח. ומצד שני, כל אדם שהסתכל עליי, ראה בן אדם אמיתי לגמרי. ממש כמוהו.

בעצם, יכולתי לעשות כל מה שאחרים עשו: לצחוק כשצחקו, להוריד דמעות מלוחות כשבכו, ואפילו לטעום שוקולד לִינְדְט מתקתק, קובייה אחר קובייה, אבל רק כשעשו זאת מולי.

הכול השתקף, בתוכי. ואם לא הייתם שם, הייתי ממש דומה לחפצים סביבי. הפסקתי לנשום כשהלכתם, משאירים אותי מוקף בעצמים דוממים, כמו קירות הגבס הלבנים. לא כאבתי אז, לא כעסתי, לא הרגשתי. הייתי העתק-הדבק של כל ישות שעמדה מולי.

צרחתי עליכם, אבל זה היה רק בגלל שצרחתם עליי. לפעמים אפילו פגעתי בכם, מאוד, כמו מחט חדה שחותכת בבשר, אבל זה היה רק בגלל שפגעתם בי.

אולי קיללתי אתכם. אולי חנקתי אתכם, אבל זו הייתה ההשתקפות שלכם, אחד לאחד. תבינו, לא יכולתי אחרת. לא היה לי אוויר משל עצמי, ומה שהיה נראה שלי, היה רק שלכם.

י ל ד

תל אביב, 2141. (היום בו גיליתי מי אני)

"אל תזוז, ארי", איש קירח, ממושקף, גוהר מעליי. "רק אני מזיז אותך, בסדר מבחינתך?"

"זה בסדר מבחינתך?", אני שואל.

הוא צוחק, מסמן 'שקט' עם היד.

אמא קורצת לי מהצד. "הוא ירפא אותך, אריוש", היא לוחשת, מלטפת את שיערי הרך. "אל תצרח גם אם ממש כואב-צרחות ובכי רק עושים יותר כאב. עצום עיניים, זה יעזור לך".

כאב בוער חולף על פניי, מהמצח עד האף והסנטר. על הכול עובר חפץ כלשהו, מין עקצוץ מציק ששורף בחלק מהמקומות.

זה עובר גם לצוואר. ואז לעצם הבריח, ואחרי הפשלת שרוולים-גם לידיים.

"צריך להוריד את החולצה", מודיע הקירח, וקור החדר מרעיד אותי רגע אחר כך.

ומבין כל הכפור, שוב עובר החפץ, עם אותן נקודות של כאב בוער, כשהשאר רק עקצוץ.

ידיים מוצקות, של הקירח מן הסתם, משכיבות אותי על הבטן. והכול חוזר שוב, רק שהכאב בעורף ממש לא נעים.

"לכן אנחנו עושים את המַחְלֶקוֹת כאלה קטנות", קול הקירח מתנגן בין זמזומי הכאב. "זה מטפל בשריטות המדויקות, בבורות הפיציים שנפתחים עם הזמן. באזורים קטנים כמו העורף, זה אפילו נחשב גדול מידי".

"אני מקווה שלא היה לך קר", אני מרגיש את החולצה נלבשת עליי. "אנחנו בכוונה לא רוצים שתהיה עירום לגמרי. הטיפול הזה לא נעים גם ככה".

אני מרגיש את הנעליים והגרביים מורדות, ואז גם את המכנסיים.

*

"ארי!", קול הקרח חודר אליי דרך הזמזום הנחלש. "פקח עיניים", הזמזום כבר פוסק לגמרי. "זוז, זה בסדר. אתה מרגיש שונה?"

אני ממצמץ. שונה? הם אלו שמרגישים לי שונה. שרירים רפויים, נשימה איטית יותר. כאב, שונה מהכאב של החפץ המזמזם, פסק להם-כך לפחות, היה הגיוני להניח.

אמא מרימה אותי לעמידה על המיטה, ואז מורידה אותי לרצפה. אין לי מושג למה, אבל הידיים שלי נשלחות אוטומטית לבית השחי שלה, באותו הזמן. רק שהן קטנות וחלשות מידי, ולא מצליחות להרים ולהוריד את אמא, כמו שהיא עשתה לי. אני יודע-אי אפשר להרים את אמא, אבל…אני איכשהו עושה את זה, משקף אותה, כמו שאני עושה לכל האנשים האחרים.

"היית גיבור, אריה", היא לחשה. "ועכשיו אתה גם בריא".

הגוף שלי חם, שורף ועוקץ. אם זה נחשב בריא, חולה אמור להיות גן עדן.

הקירח מתכופף אליי. "מיהרתי לטפל בך, אז לא הסברתי שום דבר. אני יובל קסין, דרך אגב".

יובל? שם מוזר לקירח.

"וכדי להסביר יפה את מה שעשינו היום, אנחנו נשחק", הוא כחכח חריקה מקורקרת. "מוכן?"

הנהנתי.

"טפח, עם קצות האצבעות, על היד. מה אתה מרגיש?"

"חלק", אני עונה.

"בקצב שלי", הקירח מקיש שלוש טפיחות באורך שנייה, מרים לרגע את ידו, ואז לוחץ ארוכות על אותו המקום. ואני עושה כמוהו, אוטומטית.

"מה אתה מרגיש עכשיו?", הוא פונה אליי שוב.

"חלק", אני עונה שוב.

הקירח מרים אותי כך שרגליי עומדות על הברזלים האפורים מתחת למיטה הלבנה.

"דפוק עליה, עם אגרוף".

אני מכה חזק על המיטה, והוא מוריד אותי.

"עכשיו טפח שוב, כמו קודם, רק על היד שאגרפת. מה אתה מרגיש?"

בליטות, בכל האזור. כמו סדקים כאלו, חרוטים על העור. "שריטות", אני מנסה להסביר, והקירח מהנהן.

"זה שרוט", הוא מאשר, ומוציא את החפץ שוב. "המַחְלֶקַה תסדר את זה, רק אל תזוז".

החפץ האפור והחלק שוב מזמזם מעליי, ופתאום הכול התברר לי.

המקומות השורפים, היו בדיוק איפה שהרגשתי סדקים. והעקצוצים היו רק באזורים החלקים, מין תוצר לוואי של החפץ המוזר.

"וואו!" אני פולט בפליאה, והקירח מחייך, מסלק את המַחְלֶקַה מידי.

"תגובות אינסטינקטיביות קורות גם להם", הוא אומר, פניו לאמא. "בטח שמת לב לזה".

אמא מהנהנת.

"יש לך מזל", הוא מוסיף. "בן כמה הוא, חמש? אל תלחצי, גברת אסתר וולר, אבל ילדי זכוכית מתים הרבה לפני כשאין טיפול מתאים".

ילד זכוכית?

אני מביט באימא. צמרמורת עוברת מגופה לגופי. כנראה היא מבינה למה הקירח מתכוון.

הוא מתכופף אליי ומרים אותי שוב על הברזלים.

"תראה איך אני מכה", הוא אומר. הוא מכווץ את ידו באיטיות, ואז מוריד אותה קרוב למיטה. "רק מפרק אחד, בזרת, נוגע במיטה. והדגש הוא על נוגע, לא מכה באמת. זה יראה כאילו הכית, אבל בעצם רק נגעת".

אני מחקה אותו. מכת האגרוף הופכת לנגיעה עדינה וקלילה, מזכירה את הטפיחות קודם.

"חזור על בדיקת החלקלקות שלנו", הוא מצווה. "חלק לך, נכון?"

אני מהנהן.

"צריך ללמד אותו לזוז נכון. לאכול, לשחק, לשבת, לשכב… הכול צריך להיות רך, חלש, עדין", הוא בוחן אותי שוב. "תסתכלי אפילו על העמידה שלו. אני לא אתפלא אם יש לו כבר סדקים חדשים, בצד האחורי של כף הרגל".

אימא מהנהנת.

"וכמובן, קחי אחד", אומר הקירח, מגיש לאימא מַחְלֶקַה. "יש פה הוראות מפורטות לשימוש".

*

"לא כל האנשים הולכים אליו", אימא מגלה לי בנסיעה חזור. "אתה יודע למה?"

"את יודעת ל-"

היא צוחקת בקול מצלצל, ואני איתה, רק שהצלצול שלי מצליח לרעום פחות.

"אני לא יכולה איתך", היא אומרת לבסוף, מחויכת. "הלוואי והייתי יכולה להגיד לך את זה לפני הטיפול- נסעתי למטפל ברגע בו הבנתי שצריך… אז תקשיב, אתה מיוחד. ומה שמיוחד בך, זה שאתה לא אתה. גם בחיים לא תהיה, כנראה".

היא עוצרת בחריקה, ועוברת למושב האחורי, לידי.

"שמת לב, איך אתה עונה לאנשים כשהם שואלים אותך משהו? ואיך אתה מחקה את זה שנמצא הכי קרוב אליך, ממש משקף כמו מראה?", היא מלטפת לי את השיער בכיוון אחורי, והיד שלי מנסה להגיע לשיער שלה.

היא צוחקת, ואני איתה.

"בדיוק זה, מה שהיה עכשיו", אמא מסבירה. "תפסיק עם זה".

אני מוריד את היד.

"זו הדרך לעקוף את השיקוף האוטומטי שלך-להגיד לך מה לעשות", היא מספרת. "וזה כי, בסופו של דבר, אתה פשוט ביטוי של אחרים. אתה לא בדיוק מראה, ולא בדיוק חייל. זה קצת עמוק, תבין את זה יותר שתגדל".

היא מחבקת אותי, ואז מושכת את ראשי אחורה, מביטה.

"אתה הילד הכי יפה בעולם, אבל אין לך עור", היא מגלה בקול שקט מאוד, כמעט לוחש. "ולמרות שחלק לך במגע הרגיל, כן יש לך ותמיד יהיו לך, שריטות".

אני יוצא על הידיים שלה, והיא מרימה אותי שוב ואז מורידה לנשיקה.

"אתה עשוי מזכוכית", היא ממשיכה להסביר, ידיה סביב גבי ואני סביב בטנה. "אני יודעת שזה לא נראה ככה. אני יודעת שזה נשמע לא אמיתי. אבל זו האמת".

היא מורידה אותי למדרכה, ומתקרבת לאוזני.

"וזה סוד", היא לחשה. "סוד מסוכן, מאוד".

ג ב ר

תל אביב, 2155.

"שנשב לקפה?", קול אישה הדהד דרך מחסום הזכוכית שלי. "קוראים לי סיון לוי, דרך אגב. איך קוראים לך?"

הפה שלי נפער.

בדיוק כך, אני לא צוחק. אמא שלחה אותי לאָרוֹמָה להכיר בחורות, אבל לא באמת חשבתי שאכיר. בכל זאת, זה לא מקום ההיכרות הראשון אליו הלכנו, ואף אחת לא תרדוף אחר גבר מוזר כמוני. ושבחורה תפנה אליי מעצמה? פנטזיה! לא הייתי מאמין, אם לא היה באמת קורה.

"א-רי וולר", גמגמתי, קולי מצפצף.

סיון צעדה איתי לחצר.

רק אז שמתי לב למראה שלה. היא הייתה גבוהה ממני, מעוצבת במדויק. היו לה שרירי בייספס צעקניים, מהסוג שירים גבר נמוך. בגדים משוחררים, נעים עם הרוח על הגזרה המוצקה. מוזר, משהו בלט לה שם, בין החולצה מאחורה למכנסי הג'ינס.

"אז מה, אילם?", היא צחקקה, מצביעה על שולחן עגול, עליו כבר היו מסודרות שתי כוסות קפוצ'ינו. "זה מוזר, אני יודעת. אני תמיד מזמינה, ותמיד מראש".

עוד לפני שאת יודעת מי הדייט שלך, אה?

היא התיישבה, מניחה על השולחן תיק יד מיני. "אל תיגע בזה, אני משתגעת כשנוגעים לי בדברים", היא ציינה, נשענת על הכיסא. "יואו, אי אפשר לשבת ככה", היא פלטה. "אל תיבהל", היא הוסיפה, שולפת אקדח מתוך המקום הבולט שהיה לה מאחורה. "לעזאזל, עם מה שהולך היום במדינה…"

כיווצתי גבות. המדינה? מי חשב עליה בכלל. כאיש זכוכית, כלוא רוב החיים בין סורגי אמא ובית, חפץ דומם מידי פעם.

"אנחנו בתל אביב של המאה ה-22, נשמה", היא אמרה, מכוונת עיניים לגבותיי. "האוזניים שלך נאטמו ליריות וחדשות? לא שמת לב שהטרור כאן חוגג יום פיגוע שמח 365 פעמים בשנה?"

*

"מה אתה אוהב לאכול?"

הפה שלי זז בדיוק כמוה באותם רגעים, וניצלתי את זה.

"מה את אוהבת?"

"שוקולד לינדט, לבן שקדים".

"גם אני".

היא לגמה עוד קפוצ'ינו מכוס הקריסטל, ולגמתי איתה, את שלי. הרוח הקרה והקפה החם דיממו אותנו לרגע. השקט פחות מביך כשנהנים, מסתבר.

"מה עוד אתה אוהב?"

"מה שאת או-"

"לא לזה התכוונתי", היא הבהירה. "מה אתה אוהב, בלי קשר אליי".

שקט.

היא בהתה בי לרגע, כאילו כדי לבחון אותי מחדש. "אתה מרגיש, בלי קשר אליי. נכון?"

"אם את מרגישה בלי קשר אליי, אז כן".

היא הביטה בשעון הקָסְיוֹ הכסוף שלה. "כבר מאוחר", היא ציינה, מטופפת את הכוס על השולחן. "היה לי מאוד נחמד איתך. איך היה לך?"

"כמו שהיה לך".

טעם מר עמד לה על הלשון. טעמתי את זה.

והאמת, היה כייף. היא הייתה זו שדיברה רוב הזמן, ואני רק הבטתי בה, מרותק, בדיוק כמו שהיא הביטה בי.

סיון נראתה חמודה, מאוד.

תלתליה הבלונדיניים התרחבו מהראש החוצה, שורות על שורות של שיער בצבע קורנפלקס, בצורת ביסלי שובבי. הפנים שלה היו מין אליפסה צרה, רכושנית וסגורה, רזות ולבנות בניגוד לפה בצבע התות. האף שלה היה קטן, כמעט ולא הרגישו אותו, והעיניים? מסקרה שחורה בולטת על כל ריס, ובפנים ירוק שואג. אלוהים לא השלים לה את הלוק הארי עם עיניים כחולות, כאילו בכוונה: זה היה הקסם שלה, העסיסיות המקורית הזו, הכוח האותנטי השובב, הקופצני.

היא גם הרגישה לי מאוד טוב. הייתה לה הרבה אנרגיה בגוף, והיה מרענן להרגיש את זה. היה לה גם קול אנרגטי, דק אך עם הרבה כוח, וגם אותו נהניתי לחקות. והתנועות המהירות שלה, שהפכו גם לשלי, ממש עוררו אותי.

אבל אגב הקשת כפית על הכוס, ולגימות מהקפוצ'ינו, קלטתי שהיא כנראה מעדיפה איש רגיל. כזה שאוכל לבד, שמרגיש לבד, ובעיקר-שאוהב אותה, לבד.

"אתה הגבר הכי יפה שראיתי בחיים", סיון לחשה, מורידה את תיק היד המיני לברכיים. "אתה יודע את זה?"

עמדתי לשאול אם היא יודעת על זה, אבל היא כבר קמה ועזבה איתי את אָרוֹמָה.

ואל תשאלו איך, אבל שעה אחר כך, כבר היינו איכשהו, בבית שלי.

*

"אתה חתיכת משוגע", היא קפצה איתי על המיטה, תלתלי הקורנפלקס מנתרים לה מצד לצד. "שמת לב פעם לאיך אתה מדבר?"

"את שמת לב?"

סיון פרצה איתי בצחוק רועם, זה של הרשעים בסרטים.

"זה מזכיר את כל הקונספירציות שרצות היום", היא אמרה, מרימה רגליים יחפות וקרות לקיר (כך עשיתי גם אני). "מכיר? על האנשים מזכוכית, קופי האדם שאחראים לטרור המטורף כאן? אבולוציות של המאה ה-22?"

היא ואני קיפלנו רגליים חזרה, והיא נשענה עליי, ריחה החם מלטף את פניי.

"זה שטויות, אין אנשי זכוכית. אני יודעת את זה. בטח לגביך", היא קירבה את פיה ללחי, לנשיקה. "גברים שנראים כמוך נוצרו מאלוהים, אם כבר".

היא סילקה את הפה מהפנים, והתחילה לפתוח את כפתורי חולצתי.

"זכוכית לא מרגישה ככה. אין לה את הריח החם שלך, בטח לא את המגע החלקלק שלך", היא פיזרה נשיקות נוספות ברחבי פניי. "והיא הייתה אמורה להיסדק כבר מזמן, עם כל הנשיקות האלו".

סיון סידרה לי את הרגליים לקו ישר, זורם, ממקמת את רגליה משני הצדדים.

"וזכוכית לא עושה אהבה".

*

נבהלתי, אני חייב לומר.

תמיד יש פעם ראשונה, כמו שאומרים. אבל מי עושה אהבה על הדייט הראשון?

בעצם, זה היה צפוי. בחורה נורמלית לא תרדוף אחר גבר משקף, לפחות לא מתוך חיבור. אף אחת לא הייתה יכולה להכיר את הכלום שאני, כך שהייתה לי רק משיכה חיצונית. האחת שתרצה אותי הייתה אמורה להיות מהאלה שמוכרות את הגוף שלהם-אחת שנדלקה על הגוף שלי, ורק רוצה ממנו עוד.

"זה היה אלוהי", היא סיפרה לי, ידה נשלחת לעבר מסרק על השידה. "השיער שלי בחיים לא התפרע ככה במיטה! אתה לא מ- מה! מה אתה עושה?!"

ידי נשלחה לאותו מסרק עיצוב שיער עגול, באותו רגע, כאילו שהיו יכולים להיות קשרים בשיער הגברי והחלק שלי. וכשהיא תפסה את המסרק לפניי והחלה לסרק, סירקתי את שיערי עם האצבעות-במין מסרק דמיוני.

"מה עובר עליך?!"

עיניה ועיניי גדלו, שריריה ושרירי נדרכו, ושנינו התרחקנו צעד אחד מהשנייה.

"אתה מחקה אותי, ממש מחקה אותי!"

היא מיקמה כרית שינה רכה בינה לביני, כאילו להגנה עצמית. ואני עשיתי את אותו הדבר, עם הכרית לצידי.

קרה לכם פעם, שמישהו התנפל עליכם? ועוד לפני שהפקתם צליל, שמתם לב שאתם לא מצליחים לזוז? והרגשתם את הישבן שלו על הבטן, ואת הרגליים והידיים מקופלות בצורה יצירתית, מוזרה ומעצבנת מאוד? אז ככה בדיוק קרה איתי, כמה רגעים אחרי. רק שאצלי זה היה עם אישה רגילה, מול איש זכוכית. ותיאורטית, היא בקלות יכלה לדלג על האלימות הזו, ופשוט לצוות עליי לעשות כרצונה.

"תספר לי", הצעקה לוותה בנענוע מרטיט של כתפיי. "או שאחטיף לך כמו שלא החטיפו לך בחיים. מי אתה, לעזאזל ולמען האלוהים?"

פניה ופניי בערו, שריריה ושרירי התעוררו, ואדרנלין זרם לשנינו בדם.

קפאתי, תגובה אינסטינקטיבית טבעית לי כדברי הקירח, אך במקרה הזה-קרושה ומאובנת לגמרי. מה זה קרושה, הפכתי למין בובת שעווה דוממת, שוכבת בחוסר נשימה.

זה היה מוזר, לפחד ככה. בכל זאת, ממה תפחד בתוך חיים שאינם שלך?

"תענה לי!", המאמץ בגרונה זחל בגרוני. "תענה, או ש-"

פלטתי צרחה.

היא דממה לרגע, מביטה בי בריכוז.

יכולתי דווקא לזוז, כל עוד אדם נושם היה בסביבה, אבל זה לא באמת היה אפשרי עכשיו.

תבינו, בסופו של דבר, הייתי ביטוי של אחרים. לכן שיקפתי אנשים, לכן נשמתי בזכותם. אבל לא יכולתי לפעול נגד רצונם, להרביץ, או לזוז לאן שהם לא רצו.

"אז אתה יכול לצרוח מעצמך, אה?", הקול שלה היה מהורהר. "זה סוג של קטע שלך, שאתה…"

"חתיכת משוגע", השלמתי את המילה התלויה באוויר.

היא חייכה, חושפת שורת שיניים של פנינים מרובעות ובורקות. אני גם חייכתי איתה, אבל היא כנראה לא שמה לב לזה. היא פתחה את כפתורי החולצה שלי שוב, והחליקה את ידיה במורד החזה והבטן.

"גוף משגע, אדם משוגע", סיון מלמלה, מנשקת את המקום במעין טפיחות קלות, בין לבין.

*

היא אמרה את זה לפניי.

'משוגע', כינוי נפוץ לאנשים שעדיין לא סווגו. היפראקטיבי, אוטיסט, להט"ב… הם תמיד יקראו לך ככה, עד שימצא המיתוג הנכון. בלבול בין שיגעון לחריגות, בתכל'ס.

אז לא משנה, אני סוטה מהנושא. העניין הוא, היא קראה לי 'חתיכת משוגע'. ובתור אחד הנועד לבטא את רצון אחרים, האינסטינקט שלי היה להשלים לה את המשפט-כמובן, בלי לומר דבר מעצמי.

*

"אז מה", היא שכבה לצידי עם רגליים פתוחות, מרפק מקופל וכף יד על הראש. "גם אתה יודע שמצאת את הפרטנרית החתיכה בעולם, פעם ראשונה בחיים?"

הסמקתי. סיון הייתה הראשונה שפגשתי.

"אז שמע, כל השטויות האלו באינטרנט, הכול אותו חרא. אתה מקסימום בן אדם עם הפרעה בנפש, משוגע כמו שאמרנו", היא התרוממה, מלטפת לי את הגב העליון בחמימות אדרנלינית כזו, לא משהו שאני יכול להסביר. "ותן לי לספר לך סוד", היא לחשה, מתקרבת לאוזני. "כל המגניבים באמת הם כאלה".

סיון הניחה יד חמה וטובה על החזה שלי, והורידה את הראש לכרית.

*

ברגע שעיניה נעצמו, עיניי נעצמו גם כן. הרגשתי את הרפיון שם, בגוף שלה, את הצללים הנגלים לעיניה העצומות נעלמים לאט לאט, ו…-

ואז פקחתי עיניים. למזלי, יכולתי לנשום עכשיו לבד, וזה אומר שהייתי חי. ומה שבאתי לעשות, היה אמור להיות ביטוי של הרצון שלה-אולי לא מודע, אבל קיים.

לידי, על שידה לבנה באורך מגירה אחת, נח ז'קט הג'ינס שלי. שני כיסים כיכבו בו, ובאחד מהם הייתה בליטה קלה.

פתחתי את הכפתור האפור שסגר עליו, והוצאתי את המַחְלֶקַה.

טפחתי על פניי. המקומות בהם היא נישקה אותי נשרטו, כפי שניחשתי.

צידי הכתף, איפה שסיון אחזה בי, ממש הרגישו חתוכים. החזה והבטן היו מלאים מעגלים שרוטים כאלו, ואצבעות הידיים הרגישו לחוצות. ו… כן, כשהורדתי לרגע את המכנס, הרגשתי חגיגת סדקים גם שם.

מזל שלא יכלו לראות כלום, אחרת היא הייתה מגלה שפגשה את הגבר הדוחה בעולם.

יצאתי מהחדר, מקפיד להשאיר את הדלת פתוחה. היה אסור לי להתרחק מידי במקרים כאלה: נשמתי רק אם הייתי מספיק קרוב כדי לראות אדם נושם. אז יכולתי גם להרגיש רגשות משלי, כי הייתי חי. וכשהייתי לבד לגמרי, פשוט לא הייתי… הזמנים האלה היו סוג של שינה כזו, רק חסרת חלומות, נשימה, וחיים.

זמזום המַחְלֶקַה לא העיר אותה, תודה לאל, וחזרתי למיטה.

*

"כמה פעמים כבר יצאנו?"

לא זוכר. יצאנו? זו תמיד הייתה היא שיצאה, היא שנכנסה לדירה שלי, והיא שדיברה.

וכמובן, זו שעשתה אהבה.

"אז זהו, רק רציתי באמת להגיד לך", היא התמתחה מעליי, ידיה הקרות והחזקות מקיפות את גרוני. "זה הבית שלך? של אימא שלך?", היא התהפכה על הצד, ידיה נמתחות למותני. "רק אל תענה לי בשאלות, כן?"

"גרתי כאן עם אימא", סיפרתי. "אבל מאז שהתחלת לגור איתי, היא עברה לדירה השנייה שלה. זה שלנו עכשיו, אפשר לומר".

"מה זה, ירושה?", סיון התרוממה, הפה שלה נפער לרגע, והיא הביטה עליי בפליאה מחודשת. "הלוואי ההורים שלי היו נותנים לי דירה".

למה שיתנו לך? את יכולה לעבוד. בשביל שיקוף כמוני, זה הרבה יותר מסובך.

"ואתה לא עובד?"

הנהנתי. כמה שהתאים לה לשאול אותי שאלה בסיסית כזו רק אחרי יותר משלושה חודשים ביחד. מה שעניין אותה ביציאות שלנו היה להראות אותי לאנשים, ובבית היא הייתה איתי בעיקר במיטה, אפשר לומר. לא שואלת שאלות יותר מידי, רק נהנית מה… גוף שלי.

סיון שתקה לרגע, ואז פרצה בצחוק הרועם-מרושע שלה, מזיזה את רעמת התלתלת מצד לצד.

"מי יעביד אותך? אתה משוגע", היא צרחה, ושוב עלתה עליי. "אתה אמור להיות בבית. ישימו אותך בבית משוגעים, אם לא תקפיד על זה".

*

"אז… לא עובד", היא אמרה לי, משעינה גב על גב המיטה. "יש לך תחביבים? מה אתה עושה כשאתה לא איתי?"

משכתי כתף.

"כלום? אז מה, אתה תמיד תהיה בבית, זמין לי 24/7, בלי שאיפות מעבר אליי?"

הנהנתי.

"אז אתה… זורם", היא אספה רגליים חלקות לחזה, בוהה בקיר במשך כמה שניות. "הגוף האלוהי שלך תמיד יעשה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה".

סיון נראתה בטראנס, הייתי אומר. עיניה גדולות, בולעות אותי תוך מצמוצים נדירים, אולי פעם בדקה. תלתלי הביסלי שלה קופצים לי על מה שהיה נראה העור שלי, תוך שראשה נע מעלה ומטה בין חלקי גופי. פה התות שלה נפתח ונסגר מידי פעם, כאילו מתוך הלם היופי. ושאני לא אדבר על זה שנשר לה ריס והיא לא שמה לב, ועל זה שהיא חייכה לעצמה בלי קשר.

"אם אשנא אותך, עדיין תאהב אותי?", סיון שאלה פתאום, כאילו מתעוררת מהטראנס בו אני כלי בידיה, למציאות היבשה של הציוויליזציה.

"ברור", עניתי. "הרי אם אשנא אותך, את עדיין תאהבי אותי".

היא צחקה. "אתה סותר את השאלה שלי".

"ואת סותרת את התשובה שלי, לא?"

לרגע היה לה ולי קיפאון בגוף, משולב פרפרים העפים מהחזה לבטן.

"אתה יודע שאתה בעלי?" היא אמרה לבסוף.

ותמיד אמרו שגברים הם אלו המציעים נישואין, והנוסח היה 'התנשאי לי?', מלווה כריעת ברך וטבעת יהלום זהובה.

אבל מה היה רגיל, בי ובה?

"ואת יודעת שאת אשתי?"

היא הורידה טבעת זהובה מהאצבע.

"שים לי".

*

"מאמיני האבולוציה המאוחרת מתארים את אנשי הזכוכית כבעלי ריח חד אך מתוק, המזכיר אדמה לחה לאחר הגשם. הריח חמקמק, ומרגיש כאילו משתנה עם כל נשי-"

אשתי כיבתה את הרדיו, מחנה את הרכב. היא בהתה בהגה, משלבת ידיים.

"שטויות", היא אמרה לבסוף. "אנשים חיים בסרט. אתה מאמין לזה?"

צרחות מהרחוב קטעו את השקט בינינו.

"מחבל!"

היא יצאה מהרנו, ואני יצאתי איתה, בתזמון מדויק.

גבר גבוה עם סכין רץ במרחק פסיעות מאתנו.

היא התכופפה, שולפת את האקדח.

כמוה עשיתי אני, רק שהנשק שלי היה דמיוני, וכשהיא לחצה על ההדק, אני רק קיפלתי את האצבע שלי.

"מה אתה עושה?!"

"מה שאת עושה".

היא צעדה לעבר המחבל השרוע על המדרכה, מתכופפת שוב. "מנוטרל!", היא קבעה בקול לאנשים המתאספים, "מנוטרל והריח…", היא השתתקה לרגע, מקרבת את אפה למחבל. "זה הריח שלך! המחבל היה איש זכוכית, ואתה…"

היא רצה איתי לכיוון הבית. האדרנלין בעבע, הגוף שלה היה אדום, ובגדיה נצמדו לגופה כאילו הזיעה הייתה אמורה להיות הדבק, בינה לבינם.

כשנכנסנו, היינו שנינו בפתח, בערך באותו הזמן.

"תהיה כנה", היא צרחה, מצמידה את גופי לקיר. "אתה באמת אתה?!"

מזכוכית חיה הפכתי לסאונה חיה. הזיעה שלה, זו שהפכה לשלי, השתלבה גם בזיעה שלה עצמה. והאדרנלין שלה, שהפך לשלי, רק גבר כשהיא תפסה את חולצתי ולחצה איתה על החזה.

"אם את זה את, אז כן".

"בוא!"

*

"אנחנו לא יוצאים מהחדר", סיון הודיעה, מסובבת מפתח בחור המנעול. "עד שאני לא מבינה את זה".

היא סימנה לי לשבת על כיסא ליד השולחן, גוררת כיסא אחר מולי.

"אל תחקה אותי", סיון אומרת בו זמנית, ופניה חסרו הבעה לרגע. "אתה באמת לא מחקה אותי", היא מציינת. "הוראות עוקפות את קופיות האדם שלך, נכון?"

אם בקופיות אדם היא התכוונה לשיקוף, אז כן.

סיון הביטה בי במבט מחודש, שולפת את המפתח שוב.

"אתה עדיין שלי", חיות חדשה נכנסה לקולה. "אבל בוא רק נעשה את זה ברור", היא הוסיפה, משקיפה עליי מהפתח. "אתה…"

"אני?"

"איש זכוכית?!"

"אני…", הנשימה שלי הייתה רדודה. "ארי וולר".

"והמחבל זכוכית למטה זה אחמד סבג", לראשונה, רעד קליל בצווארה רעד לי, יחד עם קור וחדות מחוספסת כזו, של סכין גילוח. "מי אתה?"

את השקט היה אפשר לחתוך בכף.

היא צעדה למטבח, והתחילה לזלול, איתי כמובן, חפיסת שוקולד לינדט, לבן שקדים. אולי כדי להעביר את הפרפרים האלו, שטיפסו לה על הרעד הקל בגרון.

"שתיקה כהודאה, נכון?"

"אם את אומרת…"

היא הביטה איתי מהחלון, לעבר המחבל השרוע למטה. ואז היא הביטה אליי. זעקה נחנקה לה בגרון, תוך המעבר החד.

"אתה… מחבל?!"

"מה?!"

"התכוונתי", היא סלסלה תלתלים ארוכים סביב האצבע, מכווצת ופותחת אותם בצורה שמזכירה יו-יו. "איך איש הזכוכית למטה נהיה מחבל?"

"אימא שלי אמרה שהאבולוציה שיצרה את אנשי הזכוכית היא מלאכותית", התחלתי לספר. "העומדים מאחורי זה היו סתם, מחפשי כוח אדם חינמי".

"וזה בהסתמך על גברת אסתר וולר", היא מזגה לעצמה כוס מים, שותה ממנה לאט. "מה היא יודעת?"

"זה לא אמא. היה קירח אחד, מטפל זכוכיות בשם יובל קסין, שסיפר לה".

"זגג?"

סיפרתי לה על הילדות שלי.

"אהה. אז כמה חבר'המנים יצרו ביזנס מקהילת הזכוכית שלכם", היא אמרה לבסוף. "אבל איך זה קשור למחבל?"

"היה איזה ארגון טרור, פשע, אולי אפילו גוף פוליטי, שרצה לצבור הרבה כוח. הם הנדסו גנטית את האישיות הזו, שנהפכה לאחר מכן גם לפיזית, במשך שנים".

אישיות, רק כשאמרתי את המילים-קלטתי את זה. הייתה לי אחת כזו, אחת שאולי יכלה להחליט ולזוז ולדבר לבד. רק שהיא הייתה כל כך לא טבעית, כל כך לא באוטומט שלי-אז בחיים לא הבחנתי בקיומה.

"הו, כן", צחוקה הרועם עלה וירד במנגינת סירנה. "הם אשכרה יוכלו פשוט לומר להם מה לעשות, ולזכוכיות לא תהיה ברירה. אתה משתיל להם אוזנייה באוזן, והם עבדים שלך 24 שעות".

הצחוק שלי, יחד איתה, נשמע רועד יותר ממבודח. יש מצב שארגון טרור אמיתי כבר משתמש באנשי זכוכית, לפי מה שהיה היום. והקורבן הבא שלהם יכול להיות אני, בדיוק כמו שקרה לאיש הזכוכית המת.

"אז לכן שמרת על זה בסוד", היא אמרה, רגע אחרי שצחוקה נרגע. "אתה לא רוצה שהם ישיגו אותך, אנשים רעים כאלה".

*

"דיברת איתי די רגיל, במטבח", היא ציינה, שעונה על מרפקיה לאחור. "למה?"

"אני מקיים את הרצון שלך".

היא כיווצה גבות, ואז עלתה עליי. "אל תזוז".

היא התחילה ליישר לי את הרגליים, ואז עצרה.

"אנשי זכוכית מתחתנים, בדרך כלל?"

אופס. זאת שאלה קשה.

"לא מבחירתם, זה בטוח."

"מה זאת אומרת, 'לא מבחירתם'?", סיון עברה לישיבה לצידי ברגליים מקופלות.

זה אומר, בעצם, שהיא הייתה זאת שבאה אלי, מולי, ודיברה אליי כמו אל אנשים שרוצים להתחתן. ואז עשיתי את זה גם.

אם היא הייתה מדברת אליי כמו אל אנשים שרוצים להתגרש, גם אז הייתי מחקה אותה. אבל בסוף באמת התחתנתי איתה.

"זאת אומרת שאני נשוי מבחירה, אבל לא מבחירה שלי", ניסיתי להסביר.

שוב עבר לי שקט בין האוזניים, כמו שעבר לה. פה התות שלה נפתח לנשיקה ונסגר, כמוני וכמוה. ואז, אחרי משהו שנשמע כמו היסוס רציני כזה, היא דיברה שוב. "איש זכוכית ואישה רגילה יכולים להביא ילדים?"

זו כבר הייתה שאלה קשה באמת, אולי הקירח יכול היה לענות עליה. "את מתכוונת לילדים רגילים או לילדי זכוכית?"

"רגילים".

הפעם זה היה תורי לשתוק. ילדים רגילים באים מאנשים רגילים, בדרך כלל. או שלא?

"זה תלוי, אם הגנים רגילים-אז כן", פסקתי.

"יש לך גנים בכלל?", היא הרחיקה את רגליה מהמיטה, שולחת יד לסרפן ג'ינס קצר שנזרק על השידה לצידנו.

"לך יש?"

הנשימה שלה ושלי נעצרה לרגע.

"אז לא התחתנתי עם אדם אמיתי? או אולי…"

היא צעדה לדלת, ועצרה.

"אתה יכול לנשום לבד, בלעדיי?"

זו הייתה שאלה מוזרה, בחיי. היא באמת נשמה לבד, כמו כל בן אדם אחר. רק שאני לא הייתי כמו כל בן אדם אחר, והנשימות האלה אף פעם לא גרמו לי לנשום. לא באמת.

"ואת יכולה לנשום לבד?"

"כן, אבל, אתה שונה", היא ענתה. "חבל לי, שאם לא אהיה פה, תהפוך לסתם חפץ, חסר נשימה. אתה מבין?"

זה היה יפה מצידה, לדאוג לאיש זכוכית חסר מהות שכמוני. חבל שזה לא היה רלוונטי. הרי ברגע שהיא תעזוב, אשאר בתוך קירות הגבס הלבנים, חסרי הנשימה והכאב. וכשהם לא ינשמו ויכאבו, לא אנשום ולא אכאב.

"אני סתם במילא. את יכולה לא להיות פה, כמה שאת רוצה", הודעתי.

היא שמה רגל בחוץ, ואז פנימה חזרה.

"אתה בעצם…", הקול שלה היה מוזר. "מת?"

"את מתה?"

"לא".

"אז אני חי".

היא הקישה עם העקבים שלה, על הרצפה, כאילו כדי להעביר מנגינה. או תחושות כאלה, שלא אומרים במילים.

"אז אתה כלום? ובעצם…"

היא צמצמה עיניים, כאילו להתרכז במשהו.

"אני יוצאת, תישאר כאן".

*

שעה אחר כך, היא חזרה.

"אני רוצה להראות לך משהו".

היא הושיבה אותי ליד הלפטופ בחדר.

"מקודם גילינו ששכחת לציין לי ממה אתה עשוי, ושילדים לא תביא", היא לוחצת על כפתור הפליי. "עכשיו נבדוק אם אתה גם מחבל פוטנציאלי".

במסך כיכבו מאות רעולי פנים. חלק מהם כוסו בכאפיות, שחור או אדום עם לבן מבצבץ. חלק כוסו במין גרב שחורה, עיגולים משורטטים ברמת דיוק של ילד בגן סביב עיניהם.

הם הניפו דגלים בצבע ירוק חלק, צועקים משפטים בערבית. חלק מהם זרקו אבנים, יד אחורה ותנופה של בעיטת כדורגל. חלק גם זרקו אש, וכשהמצלמה עשתה זום-אין, זה היה בקבוקי זכוכית עם סמרטוט משתרבב מהפיה, איכשהו.

ואת הכול שיקפתי.

הרגשתי איתם את שכבת הבד על הפנים, תוספת חום בלילה הקריר בו הווידאו צולם. צעקתי איתם, בלי להסתכל אפילו בכתוביות למטה. זינקתי איתם יד אחורה, ואז קדימה בבום. הרגשתי איתם את מגע האבנים המחוספס, לעומת בקבוקי הזכוכית החלקים. ובעיקר את הגוף שלהם-את האדרנלין השורף, הנשימה הרדודה והמהירה, את לחץ הדם התוסס מתחת לכל. זה היה שנאה, אני חושב.

כשהסתיים הסרטון, והרמתי את הראש, היא כבר לא הייתה שם. והייתי קפוא פתאום, ואת האנרגיה של מקודם החליפו הנשימות שלי, הולכות ואוזלות, הולכות ונעלמות…

פתאום, הייתי חייב אותה. היא יכלה לגור איתי, ולתת לי חמצן. ואיתה יכולתי להיות קצת רגיל. קצת חי.

לא רק רציתי אותה-הייתי צריך אותה.

יצאתי מהבית. היא עמדה בחצר, עם יד קמוצה לאגרוף.

התקרבתי אליה. "אני לא אדם רע, בטח לא מחבל", התחלתי להסביר. "אני רק תוצר של מי שסביבי. ואני אהיה את, אם רק את תהיי איתי".

תליתי בה עיניים, אבל היא התעלמה. אדרנלין תסס לה בגוף, כמוה וכמוני. זה היה שנאה מתובלת בריחוק ותוספי כעס, כך לפחות הרגשתי.

"אני אעשה כל מה שתרצי", אמרתי. "רק תבקשי".

ירכיים רועדות. ואז גם אצבעות, וברכיים. זה כבר היה יותר מידי. לחשוב לבד, וללכת אליה, ולהסביר את עצמי. כאילו שהייתי קצת אמיתי.

"נו?"

היא עדיין התעלמה.

"אני גם לא אדם טוב. אני כלום, כמו שאמרת. לא מגיע לי עונש על זה ש-"

האדרנלין שלה התחזק. היא התכופפה לעפר מתחתינו, ואספה ערמת אבני חצץ.

אוי, לא! זה הפחיד אותי כל חיי: שירצחו את ה'העתק הדבק' שאני. תמיד הקפדתי על התנועות הנכונות והעדינות שהקרח לימד, אבל תמיד ידעתי שהם רק ביני לבין עצמי. אם מישהו ירצה לפגוע בי, הלך עליי.

רצתי לבית, אבל היא השיגה אותי.

עצמתי עיניים. רק שזה לא מה ש-

בום!

כאב חזק מאוד שבר אותי לאלפי חלקיקים קטנים שהתנפצו ברעש מזעזע על רצפת הפרקט היפה של הבית שלנו. כלומר, שלה.