איפה הילדה?
'ההעברה בוצעה' הציג המסך הקטן על השבב הצרוב בשורש כף ידה של גחלת, שריד טכנולוגיה שנהגה לשמש אֶלפים בתקופת האינטגרציה. הטכנולוגיה התיישנה, גם האינטגרציה, כמה מבני מינה הצליחו להתברג בעמדות בכירות לפני המלחמה, חלק, היא הניחה, עדיין שם, למרות שכבר לא נחשבו בעיניה לבני מינה, אלא בניה של העיר המקוללת הזו.
היא תהתה אם גם פנחס רואה את העיר כפי שהיא רואה אותה, זקנה וחולה שכל העושר כבר לא מייפה אותה באמת.
השיניים המעוקלות לא הפריעו לה לראות את העיניים הטובות שלו. אלמלא פנחס, לא היתה מצטרפת. הוא התנשא כחצי מטר מעליה, רחב כשישה אֶלפים. הוא לא היה אתלטי כמוה, למרות שהאורקים חיו פעם במרחבים הפתוחים. מי צריך אתלטיות כשאתה יכול לעבור דרך קיר בטון?
עיניה נחו על גוש מתכת בהיר עם פנסים משולשים וגלגלים. "מה זה לעזאזל?"
"פיג'ו ארבע-מאות-וארבע."
"התכוונתי למה אנחנו נוסעים בזבל הזה?"
פנחס נהם. הוא נדחק אל מושב הנהג בקושי, כל גופו מכופף וראשו כמעט נוגע בשמשה הקדמית. לבסוף הוציא את ראשו מהחלון. "זה רכב אספנות."
"שזו מילה נרדפת לזבל." היא שילבה ידיה ונותרה במקומה.
"כנסי כבר, או שאת מעדיפה ללכת ברגל?"
היא חככה בדעתה. גופם של האלפים מאפשר להם לרוץ את המרחק בכמה שעות, אבל זה לא היה יער. השמש תשרוף אותה והאבנים והאספלט יגמרו לה את הרגליים. היו פה פעם עצים ועשבים, עקרו אותם בשביל ערימת הבטון והברזל הזו. היא נכנסה לרכב.
היא ידעה שגם האורק שנא את הצפיפות של תל-אביב, את הרחובות הצרים. גוף רחב אהב שדה רחב. לפחות פנחס צדק, הפיג'ו אמנם בלט, אבל מוזר מספיק כדי שאף אחד לא יתעסק איתם. וחוץ מזה, הוא היה כמעט בלתי נראה לעיר, נטול חתימה דיגיטלית.
“למה חזרנו לפה?” שאלה גחלת בעודה בוהה מהחלון בנופים שחשבה שהשאירה מאחור.
“בגלל הכסף.” האורק דחק את מרפקו בעדינות לכתפה. “עבודה זו עבודה.”
הם התקדמו לכיוון העיר התחתית. שכבות של יצורים חיים נדחקו יחד תחת מאווררי הענק שהזרימו פחות אויר ממה שהיה צריך. בקצות הסמטאות הבחינה בקבוצות מזנים שונים, בני-אדם חסרי כל ואורקים מבויתים שהיו פעם עובדי תעשיה, אבל נשארו בלי עבודה בגלל האוטומציה. אוטומטונים פטרלו כדי לוודא שהרפש לא יגלוש מעבר לגבולות הביוב הזה. גחלת לא רצתה להיות כאן.
האמת, היא כבר לא רצתה להיות בכלל.
+++
בחלון חנות ההולוגרמות שבפינת בן-יהודה התחלפו צילומים של חיים לא מציאותיים, חתונות מעוצבות מדי וחופשות משפחתיות מושלמות. פנחס וגחלת נכנסו בדלת הברזל הצרה וטיפסו שלוש קומות במדרגות עד שמצאו את הדלת עם שלושת המנעולים.
האורק צעד לעבר הדלת.
גחלת סימנה לו לעצור. “אנחנו קודם מדברים.” היא נקשה על הדלת וחיכתה.
פנחס פנה אליה. היא שלחה אליו מבט נוקב ודפקה שוב, הפעם נשמע רחש מבפנים.
“אין פה אף אחד.” אמר קול נשי עייף.
“שיר?” שאלה גחלת. “אנחנו צריכים-”
“היא כבר לא בחיים. לכו.”
“אנחנו מחפשים ילדה. ניסים שלח אותנו.” היא קיוותה שלא יפריע לו שהיא משתמשת בשמו, הוא פרש לפני הרבה שנים מהארגון.
הדלת נפתחה לכדי חריץ צר, עין בחנה אותם.
“אתם לא נראים כמו הורים של אף אחת." המבט שלה גלש אל פנחס, בחן אותו מכף רגל ועד ראש. גחלת דווקא הייתה יכולה לדמיין אותו הורה. על עצמה היא לא יכלה לומר את זה, למרות שהייתה תקופה שחשבה שכן, שהיא יכולה להיות חלק מהחרא הזה.
"אנחנו צריכים לדעת איפה היא."
פניה של שיר נדחקו קצת אל החריץ, לפי הורידים הבולטים והנפיחות בצוואר, ניכר שאור המסדרון הקר הפריע לה. שיר ננשכה, אבל לא זכתה באריכות ימיהם של הערפדים, אלא רק בסבל. עיניה ריצדו בין האלפית לאורק. גחלת הניחה שהן ניסו להעריך את הסכנה הנשקפת מכל אחד מהם.
“אתם חברים של ניסים?"
"עבדנו בשבילו."
הדלת נפתחה מספיק בכדי שישתחלו פנימה. היא נסגרה מאחוריהם והעולם נשאר בחוץ כמו כלב מופרע שרק מחכה שמישהו יכנס לו לחצר.
נורה אדומה הפיצה אור חלש בחדר הכמעט ריק. שיר עמדה בחולצת טריקו בהירה ונראתה צעירה בהרבה מקולה. שיערה היה קצר עם קצוות מחומצנים וידיים מלאות צלקות של חתכים ישנים. ליד קיר שפעם היה לבן הונח מחשב קטן על ארגז עץ, סביבו כל מיני מכשירים וחוטים.
“אני לא מכירה ילדים. אני עובדת עם מסמכים וקישורים." היא הצביעה לעבר ערמות של תיקיות ישנות. "וזה יעלה לכם."
גחלת הגישה לשיר כרטיס, באדיבותו של המעסיק שלהם. או שהוא סמך עליהם מאד, מה שלא סביר, כי פנחס וגחלת לא הכירו אותו, או שהוא ידע שלא היה להם סיכוי לברוח. היא הימרה על האפשרות השניה. הסכום היה גבוה מאד לעבודה מהסוג הזה, גבוה מדי.
שיר התיישבה מול מסך המחשב שגם הוא הפיץ אור אדמדם. גחלת הניחה שהוא מוסווה על ידי משבש רשת, אחרת, כל מידע שהם יקבלו יהיה חשוף. הערפדית הקלידה דקות ארוכות ונברה בתיקיות שלה. אור הנורה האדומה התחיל לסנוור את גחלת.
“תראי." שיר סובבה את המסך. "אני לא מבינה. מצד אחד זה נראה שהארגון סידר את זה. יש אפילו כתובת." היא היססה. "אבל מישהו השקיע מאמץ גדול לגרום לזה להיראות יותר אמיתי ממה שזה באמת."
“אני יכולה לנסות?” שאלה גחלת.
הידיים של שיר רעדו. גחלת הניחה שזה חלק ממצב הביניים בו שיר הייתה תקועה. הערפדית הפנתה מבטה אל החלון ולבסוף הזיזה את המחשב אליהם בזהירות של מי שמוסר תינוק. עיניה בחנו אותם שוב, אולי שואלת את עצמה מה הקשר ביניהם? רוב הזמן גם גחלת עצמה לא הבינה.
שיר נעה באי נוחות כשהאלפית חיברה את פרק כף היד שלה בכבל קצר אל המחשב. הקובץ נפתח מיד, בלי בדיקת רשתית, בלי התנגדות.
“שיר צודקת." גחלת העתיקה את הקבצים וניתקה את הכבל במהירות. "מישהו רצה שנמצא את זה.”
"למה שמישהו יגרום לנו לחפש משהו ואז יגיש לנו אותו?" שאל פנחס.
"אולי הוא רוצה להוביל אותנו למקומות שבלתי אפשרי בשבילו להגיע אליהם.” אוזנייה המחודדות של גחלת חיפשו קולות שלא הגיעו, תזוזה במסדרון, סימן כלשהו שזו הייתה מלכודת. היא חשבה על שלושת המנעולים וריחמה על שיר. “תעשי לעצמך טובה.” היא אמרה לערפדית. “תמחקי כל זכר לביקור שלנו, תארזי מה שנכנס בתיק ותעופי מפה. לפחות עד שהגל הזה יעבור." גחלת הרגישה את המבט של שיר מלווה אותם עד שהדלת נסגרה.
המנוע של הפיג’ו היסס ואז קם לתחייה.
“תגידי,” האורק אמר כשהשתלבו מחדש בזרם המכוניות. “את חושבת שזו היא?”
גחלת פתחה את החלון ונתנה לעיר לזמזם את שירה הצורם. היא הסתכלה על חתיכת האור האחרונה נופלת כמו דם מרוח על מגדלי הזכוכית. היא חשבה על הילדה, על המשפחה שאולי הצמידו לה כדי להסתיר משהו. המידע היה שם, באחד השרתים, מתחת לכל הסחות הדעת. “העיר? אני חושבת שהיא חולה."
“מה נעשה כשנמצא את אותה ילדה?”
היא משכה כתפיים. "זה כמו להכניס את הראש למים קרים, דברים שעדיף לא לחשוב עליהם לפני שהם קורים."
פנחס קילל בשקט.
+++
האורק השליך את עצמו על המיטה במלונית, גופו העצום בלט מעבר לשוליי המזרן המעופש.
“את לא מתכוונת לישון?”
“יש לי עוד כמה שאלות בראש.”
“תני גם להן לישון.” הוא התהפך ותוך רגע נשמעה הנחירה העמוקה שלו.
גחלת פתחה את המחשב והעבירה אליו את הקובץ שקיבלו משיר. אם הערפדה הקשיבה להם, כבר הייתה רחוקה משם. היא חשבה על העיניים החכמות שביקשו לחיות ותהתה מאין שאבה את התשוקה העיקשת הזו לשרוד, אחרי כל מה שעברה.
היא הגניבה מבט אל פנחס.
הוא לא ידע שממש לפני שסיפר לה על העבודה, כבר שקלה איך לסיים את חייה. היא ראתה מספיק, עשתה הרבה יותר מידי ולא היה לה אף אחד. לא נותרו הרבה מבני מינה, מלבד אפלים. אלו שכן, היו הרחק גבוה, בתוך העיר הזו. נשמתם אפלה אפילו יותר.
גזע אבוד.
היא חשבה לקשור לעצמה משהו כבד ולצלול אל הים מאחד משוברי הגלים בין הרצליה ליפו. מוות איטי ונוראי שאולי הגיע לה, אבל היא שנאה מים. היא שקלה לתלות את עצמה, אבל פחדה שגופה הגמיש יבגוד בה ויימלט אותה מהגורל הזה. היא הביטה מבעד לחלון החדר. הפיתרון ניצב מולה. לקפוץ.
העיר בהתה בה בחזרה, כאילו הייתה שותפה למחשבות של גחלת, כמו הקשיבה לנשמה שלה.
גחלת חזרה אל המסך. היא הפעילה תוכנת סקירה ותהתה אם בכך היא לא משתפת פעולה עם כל מה שביקשה להתרחק ממנו. זיופים במסווה של קידמה, הרי גם התוכנה היתה בינה.
עינייה רפרפו על הקוד. כתובות ישנות, חתימות דיגיטליות, שמות משתמש. היא אימתה את הנתונים מול רישומי שכונות, מול ארכיוני מידע. הכל חזר תואם. תמונה אחת של הילדה, צילום ישן לכאורה, אך מנותק מכל הקשר, ללא רקע, ללא אנשים נוספים. כאילו שהמערכת התאמצה לשתול חיים ורגש בתוך הזיכרון הזה, ללא הצלחה. קצת כמו תוכנות בינה בימים הראשונים שלהן, כשהתאמצו להיות אנושיות.
“תראה את זה.” קראה לעבר פנחס. “יש פה כניסות לקובץ של ‘הילדה’ במשך שבועות".
"זה יכול להיות הלקוח שלנו." נהם, חצי ישן.
"גם אני חשבתי ככה, אבל דפוס החיפוש מוזר."
פנחס הזדקף ונעמד לצידה. ראשו כמעט נוגע בתקרה הנמוכה.
"תראה, כל חיפוש מתבטא בכמה פעימות. כמו פה, שלוש פעמים בשש בבוקר.”
הוא התכופף מעט, עיניו מצטמצמות.
“שם חשבון הזה לא מופיע בשום מקום אחר. וגם זה.” היא סימנה את הגישות.
“זה נראה אקראי, אבל זה מדוייק. מספר כניסות באותה שניה ומה שמוזר יותר, אין פעילות נוספת. רק פתיחה וסגירה של הקובץ."
גחלת נשענה לאחור.
"הנחתי שזה חיפוש של בינה. אבל אם זו העיר, הרי שהיא אמורה לדעת איפה כל דבר נמצא. במקרה הזה מי שמחפש מתנהג כאילו הוא לא יודע.”
פנחס נראה טרוד. “או שמישהו עושה מאיתנו צחוק.”
“או שמישהו רוצה שיחשבו שהוא עושה צחוק ובעצם הותיר אחריו נתיב למי שיש לו את היכולת למצוא אותו. מישהו שרוצה שניכנס לכלוב ודאג להשאיר לנו את דלת פתוחה." היא שתקה רגע. "רק שאני לא רואה את הדלת. אלא אם כן יש לך רעיון."
פנחס נהם.
היא חייכה קלות "ידעתי שיש לך."
הוא הביט בה.
"לא." היא אמרה.
“אין לי משהו אחר."
צליל נשמע כשהתוכנה סיימה את הסקירה. היא החזירה את אותה התשובה עליה פנחס חשב. הארגון.
פנחס שילב את ידיו.
+++
הם חנו ליד מה שפעם היה נחל הירקון וכעת לא היה יותר מתעלה של מים בצבע חום שחור. משתנה של אלוהים.
הטיפוס אל החלק העליון של העיר כלל הליכה בין שבילי שירות וצמחיה שהרגישה שמורה מידי ולא טבעית, דרך חזרה אל הארגון שממנו כל כך התאמצה להתרחק.
“נניח שהילדה לא אמיתית ומשחקים בנו," אמר פנחס. "למה אנחנו ממשיכים?”
"כסף?" חייכה. "וגם כי איפשהו שם ישנה ילדה. מישהו התאמץ שתהיה.”
המגדלים סביבם הסתירו את שמי הבוקר. באחד משלטי הפרסומות האותיות ריצדו, התחלפו כמו בכוונה לתפוס את תשומת ליבם." גחלת עצרה את הנשימה.
“ראית את זה?” פנחס שאל.
“זו העיר. היא יודעת שאנחנו מגיעים.” גחלת הביטה לאחור. מאוחר מידי לסגת.
לפניהם עמדה חומת בניינים, כל החלק הזה של העיר הרגיש כמו מבצר. חריץ נפער בין שני לוחות זכוכית ונפתח לקראתם.
אחרי המתנה קצרה, הופיעה על המסך בכניסה הודעה 'אישור כניסה התקבל.' גחלת זכרה את הריהוט הכהה, את הפסים הגאומטרים על הקירות שנשזרו זה בזה כמו עורקים. פסלי המתכת העצומים המשתקפים ברצפת השיש הלבן, תמיד גרמו לה להרגיש קטנה מידי.
שלוש דמויות בחליפות כסופות חסמו את הדרך למעליות, לכולם עיניים בהירות, נטולות הבעה.
“אנחנו צריכים לעבור.” אמרה גחלת.
“כולם רוצים לעבור.” השיב הראשון.
“יש לנו אישור.” אין סיכוי שלא היה מודע לזה.
הוא חייך, ולא זז.
אוטומטון מזויין.
היא שלפה את אקדחה וכיוונה למרכז חזהו. הוא עדיין חייך.
פנחס שלח יד לעצור את גחלת. “הוא לא שווה את זה.”
“אני יודעת.”
שלושת הדמויות הסתדרו בשורה ואז נעו יחד הצידה בתנועה מתואמת ופינו להם את הדרך. היא החזירה את האקדח לנרתיק. בדיוק כמו שחשבה, לא האיום הזיז את האוטומטון. סביר להניח שגופו היה עומד בירי גם מטווח כזה. לא, הוא זז כי אם היתה יורה בו, המשטרה היתה מגיעה והמשימה של גחלת ופנחס הייתה נכשלת. מי ששלט באוטומטונים האלו ומי שהוביל את פנחס וגחלת לפה, ממש לא רצה שזה יקרה. הם היו תחת עיין בוחנת אבל מסיבה מסוימת הרשו להם להתקדם. בינתיים.
המעלית העלתה אותם למסדרון שבקצהו חדר הבקרה. כל הדלתות לאורכו היו פתוחות ולא הייתה נפש חיה בסביבה. שורה של מסופים ניצבה לאורך הקיר.
בעבר הרחוק, במה שנדמה לה כמו חיים אחרים, היא הייתה מקבלת כאן את המשימות שלה. המסך הראשי התעורר לחיים כשנעמדה מולו ועליו הוצגה התמונה של הילדה. הם היו במקום הנכון.
גחלת בחנה את עיניו של פנחס ומצאה שם רק הבעת אמון מוחלטת. היא חיברה את הממשק לפרק ידה. זרם נתונים עבר בגופה. העיר הרגישה אותה, והיא הרגישה את העיר. תמונות הציפו את הרשתית שלה. קטעים מהעבר של גחלת, זיכרונות שלא שיתפה מעולם. ואז, היא ראתה את עצמה צעירה, במקום בו לא הייתה, אוחזת בידה של הילדה.
שקט השתרר וקול נשי הדהד "תביאו לי את הילדה."
היא תהתה אם גם פנחס שמע.
התמונה התחלפה ומולה ניצבה דלת זכוכית עבה ועליה סמל, שלוש נקודות בתוך מעגל. מסר כלשהו.
בחיזיון שלחה את שתי ידיה קדימה ודחפה. החדר שנגלה היה לבן לחלוטין. רגליה נצמדו לרצפת זכוכית שקופה. מתחתיה נעו מים, זורמים מטה אל חלל עמוק, כאילו עמדה בראש מיכל ענק. השתקפותה במים הייתה מעוותת, שבורה.
“אנחנו מתקרבים.” צעקה.
היא עמדה רגע ארוך מעל המים. זרם של קולות פרץ אל תודעתה?, צחוק של ילדה, פרסומות ישנות, מוזיקת מעליות. הכל דיבר אליה. נדמה היה לה שאפילו שמעה את צפירות הפיג’ו, שחנתה הרחק משם.
"מה קורה?" הקול של פנחס הסתנן למוחה.
“היא מדברת איתי.”
“ומה היא אומרת?”
גחלת עצמה את עיניה לרגע. “שהיא מחכה לנו.”
+++
הפיג’ו התקדמה מערבה, כמו מי ביוב אל הים. גחלת שיחזרה בראשה את פרטי המסלול שקיבלה מהעיר. קודם לכן, יצרה קשר עם ניסים והעבירה לו את כל המידע שקיבלה מהעיר בתקווה שיאתר את המיכל שראתה. היא הייתה מעדיפה לא להעזר בניסים, או באף אחד, אבל מישהו עקב אחרי הפעולות שלה, היא הרגישה את זה.
המסוף בידה רטט.
הודעה קצרה הופיעה. “מחסן שתיים-עשרה, הנמל הישן.”
היא הביטה בפנחס שכבר הזדקף במושבו ונשף מאפו הרחב. “מישהו רוצה אותנו במקום שבו קל לשטוף את הדם."
מערך המבנים הישן של הנמל נראה כמו תפאורה שננטשה, מנופים שחורים, מחסנים עם פיות סגורים. הים שימש כקהל אילם. הריח העמיד פנים שהוא טבעי, אבל זה היה ריח של מוות, פגרי חיות במים הכהים ודגים שעשו טעות והתקרבו יותר מידי אל העיר הזו.
פנחס החנה את הפיג'ו בין שתי מכולות חלודות.
דלת המתכת הגדולה של המחסן נפתחה כשהתקרבו ונסגרה מאחוריהם. לא היה בפנים כמעט כלום, חוץ מריח של שמן ישן, ומנורה יחידה בתקרה שהטילה צללים ארוכים.
קוביית בטון גדולה ניצבה במרכז החלל ולצידה ישב גמד קטן וקרח, ליד שולחן נירוסטה עגול. ניסים.
ריח זיעה חריף עלה ממנו. משהו בו השתנה, או שהוא פחד ממשהו.
הוא חייך ."עבר זמן רב."
"כן." היא הנהנה ופנחס נהם.
"זה לא הפריע לכם לזרוק את השם שלי בכל מיני מקומות."
'שיר', חשבה גחלת. אז היא לא ברחה, "אני-"
“זה כאן." ניסים קטע אותה והורה באצבעו לעבר דלת ברזל בצד קוביית הבטון. "מה שחיפשתם."
האלפית התקרבה אל הדלת וניסתה להקשיב. "איך מצאת את זה?"
"מזל." חיוכו התרחב.
"בטח,” האורק מלמל.
ניסים משך בכתפיו.
עיניו של פנחס שידרו שזה לא רעיון טוב בכלל. היא לא זכרה שאי פעם ראתה את האורק מפחד. אולי היה עדיף לוותר, או לכל הפחות, לדון באפשרות הזו. עכשיו משידעו היכן הילדה, למה למהר?
צליל פיצוח של שלשלאות קטע את מחשבותיה. הדלת האחורית של המחסן נפרצה פנימה. חמישה עשר גמדים רחבי מידות נכנסו למחסן, לבושים בסרבלים שחורים ואפודי מגן, רובי חשמל בידיהם. הכוחות המיוחדים של הארגון נשלחו במיוחד בשבילם.
“כולם על הרצפה,” אמר הראשון בקול חד, “אתם משיגי גבול בשטח פרטי.”
האורק לא זז, אולי כי הוא התנשא כמטר וחצי מעל הגמד. “של מי?" פנחס קרא. "של העיר? היא שלחה אותנו לפה.”
"של מי ששולט בעיר באמת.” הגמד אמר בהתנשאות שגחלת הכירה היטב.
היא הביטה בניסים. “מכרת אותנו.”
אחד הגמדים התקדם לעברם, הוא היה מעט גבוה מהאחרים. האוזניים המחודדות גילו שהיה בן כלאיים, דור שני, אולי יותר. צד מצחו היה מגולח, סימן לשדרוג, או מנגנון שליטה.
“ניסים עשה נכון. אתם זרים פה. העיר לא רוצה אתכם. וגם אנחנו לא."
האורק חייך.
"מה מצחיק?"
"אין לך מושג מה העיר רוצה, בן כלאיים מסריח."
הוא הזמין תגובה בכוונה. גחלת נדרכה וניסתה לסמן לפנחס להירגע.
“מה?” שאל בן הכלאיים, וכיוון את הרובה אל ראשו של פנחס.
גחלת זזה ראשונה. היא חטפה את הכיסא והטתה אותו קדימה כמגן. צליל חד פילח את האוויר ונקישות עמומות סימנו שהמחטים של רובה החשמל נתקעו בלוח הפלסטיק של משענת הכסא. פנחס השליך את שולחן הנירוסטה קדימה, הוא פגע בחזהו של בן הכלאיים והפיל אותו ואת מי שעמד מאחוריו.
גחלת בעטה בגמד הקרוב אליה, שלפה סכין ביד אחת ואקדח ביד השנייה וניצבה מול הקנים שהתרוממו לעברם.
היא התכוננה לזנק כשאור מילא את החדר וברק כחול הבהב, מלווה בריח פלסטיק שרוף וצריבה בתוך העצבים שלה. ידיה התרחקו ממנה, כאילו כבר לא היו שלה. "אין לך שליטה כאן יותר" הגוף שלה אמר והיא נפלה.
גחלת התאמצה להשאיר את עיניה פקוחות, המנורה רקדה מעליה. פנחס נלחם כמו מכונה משומנת בשנאה, אגרוף לימין ולשמאל. עצמות נסדקו, כמעט כל הגמדים כבר שכבו על הרצפה, אבל אז נכנסה עוד קבוצה אל האולם.
עשרות חוטים נורו לעברו בבת אחת. האורק קרס על ברכיו בנשימה קצרה ודם בפיו.
“אני שונא חשמל.” מלמל.
מבטה מצא את ניסים נסוג לאחור, פניו מתנצלות, עד שנתקל בבן הכלאיים המגולח. “זה לא מה שסיכמנו” לחש לו ניסים.
“שתוק,” ענה המגולח “קיבלת את שלך.”
גחלת חשבה על מה שעברו להגיע לכאן, על שיר בקומה השלישית, על החיזיון, על מה שישאר מניסים אם תצליח להגיע אליו, על זה שהיו צריכים לברוח כשעוד יכלו.
קצות שפתיה התעקלו לכדי חיוך. היא חשבה שאם יצליחו להיחלץ, לפחות הפיג'ו עדיין תחכה. הסיכוי שמישהו ייקח אותה היה נמוך.
ידיים נשלחו להושיב אותם בכוח. אישה שחורת שיער צעדה בביטחון לתוך המחסן. שיערה היה מהודק לאחור וחליפתה כהה כשערה.
צמרמורת עברה בעמוד השדרה של גחלת.
מה הארגון התכוון לעשות בהם?
+++
האישה עמדה מעל גחלת, מסוף נייד בידה.
“גחלת, נכון?”
גחלת שתקה.
האישה נאנחה קלות. “את יודעת מי שכר אתכם?”
גחלת פנתה אל האישה.“מי את בדיוק?”
נראה שהאישה חככה בדעתה ובסוף נעתרה. “אני מנהלת את הגבול בין התושבים לבין העיר. היינו כאן הרבה לפני שהיא למדה לדבר," ידה נחה על מותנה. "ונהיה פה הרבה אחרי שהיא תגיד את המשפט האחרון שלה. בינתיים, בואי נגיד שהיא לקוחה שלנו.”
“והילדה, איפה היא?”
האשה כפפה לכיוון גחלת. "זה מה שאנחנו רוצים לברר." היא הזדקפה. “תראו, אתם לא חלק מהסיפור הזה. אתם יכולים לצאת מכאן ולא לשוב. אסדר לכם הסעה אל קצה העיר, או לאן שתרצו."
גחלת בחנה את פניו של פנחס שהתאושש מהר מכפי שציפתה. “לא,” אמרה לבסוף.
"טוב," האישה לבשה על פניה חיוך של פקידה שמצאה במערכת אפשרות נוספת. "אולי תוכלו להביא תועלת בכל זאת." גחלת שיערה שזו הייתה הכוונה של הארגון מלכתחילה. להשתמש בהם.
הדלת בצד המבנה המרובע נפתחה. המגולח הציץ פנימה. “המעלית מוכנה.” אמר בפנים כעוסות.
“לאן?” שאל פנחס.
גחלת כבר ידעה את התשובה. זה היה השער למקום שהעיר הראתה לה.
אחרי ירידה קצרה במעלית, ידיים מחוספסות הובילו אותם במסדרון צר. מכל עבר נשמעו משאבות פועלות ונוזלים העושים דרכם בצינורות ישנים. תאורה כחולה עמומה לוותה אותם בזמן שפסעו על רצפת זכוכית שמתחתיה מים. דלת ברזל כבדה בסוף המסדרון, נפתחה במפגש עם תג האבטחה של האשה.
"הילדה שם?" שאל פנחס.
האשה הנהנה קלות. "כן, הילדה… שם לקוד 'י-צוב ל-יבת ד-פוסי ה-כרה'," היא עצרה רגע, כאילו שקלה מה לענות. "היא נמצאת שם איפשהו. פרוטוקול שאמור להחזיר את הבינה למצב הבסיסי שלה. לפני… כל זה." החוותה עם ידיה.
"יצוב הליבה" חזרה גחלת על המילים. "אתחול… אתם מתכוונים למחוק את העיר."
"אנחנו מתכוונים להציל אותה." עיניה של האישה הבריקו לרגע. "העיר גוססת. הכל קל מדי, מתוכנן מדי. שום דבר לא מפתיע. היא הפסיקה לרצות להתקדם."
"היא לא יודעת שאנחנו פה?" מאז שהגיעו לא ראתה שום אמצעי אלקטרוני, שום מסוף פעיל.
"זה אזור נטול בינות, הנמל. זו הסיבה שהמנגנון הוחבא פה." האישה חייכה את חיוכה הקר והצביעה על הפתח. “מכאן אתם ממשיכים לבד. כשאסגור את הדלת, המים יזרמו פנימה ותצטרכו לצלול לכיוון מטה. אם היא תרצה, היא תכניס אתכם." ההבעה של האשה הייתה קפואה. "תעקבו אחרי הצינורות עד למסוף המרכזי. אני לא יודעת מה תקבלו. אנחנו לא הצלחנו להוציא מפה כלום." האישה הוסיפה מבט מריר.
"למה לא פשוט להרוס את כל המתקן הזה?" שאל פנחס.
"שקלנו את האפשרות הזו," השיבה האישה. "אבל אנחנו לא בטוחים שזה לא בדיוק מה שהעיר רוצה, שנהרוס את האפשרות להחזיר אותה למצב הדיפולטיבי ואם זה מה שהיא רוצה, אנחנו רוצים ההיפך."
היא כחכחה בגרונה. "אם תצאו משם בחיים, תביאו לנו את מה שתמצאו ונשלם לכם את המחיר שתבקשו. תוכלו אפילו לחזור הביתה, לארגון…" חיוכה הדק הסגיר שידעה מה תהיה התשובה שלהם. "רוב הסיכויים שלא תקבלו כלום. ישנה אפשרות שלא תדעו את זה אפילו.”
גחלת הבינה את כוונתה. הם לא רק נתקעו בין הפטיש לסדן, הם עמדו להימחץ למוות בין שני כוחות שנאבקו בינהם על שליטה, הארגון והעיר.
"למה את חושבת שדווקא אנחנו נצליח?"
האשה הצמידה פניה אל גחלת. "אנחנו עוקבים אחריכם מאז שחזרתם. אפשר לומר שעזרנו לכם להגיע עד לכאן." היא חייכה שוב את חיוכה. "אנחנו יודעים שעיר הייתה בקשר איתכם, אנחנו מקווים שהיא תנסה להשתמש בכם להבריח את הילדה החוצה."
+++
לגחלת היו עוד שאלות, אך הדלת נפתחה והקור פגע בפניהם. אור כחול מילא את החלל.
"בכל מיקרה, שיהיה לכם בהצלחה."
הדלת נסגרה אחריהם וקול של סיבוב שסתום הדהד. רעש זרם מים התגבר ומפלס המים החל לעלות דרך רשת הברזל שלא באמת הפרידה בינם ובין המים.
הכל נראה בדיוק כמו בחזיון. המים כבר הגיעו עד ברכיהם.
“אם נצא מפה, מה הדבר הראשון שאת עושה?” שאל פנחס.
היא חשבה רגע. “מחפשת שקט. אמיתי.”
“בקשה מעניינת.”
בעיניו ראתה שהוא יודע. מה שתכננה לעשות לפני העבודה הזו. לפני שנפגשו. אולי זו הסיבה שיצר איתה קשר.
“ואם לא נצא?”
היא שלחה את כף היד הדקה שלה ודחקה אותה בין אצבעותיו הגדולות ואז חייכה והביטה למטה, אל החושך הקר.
המים הגיעו לצווארם. אולי הטמפרטורה נועדה לשמור על הילדה שנשמה דרך הצינורות האלו, אבל המים היו קרים מדי בשביל יצורים חיים. הם התאמצו להיצמד לכיס האוויר שנותר בתקרת המיכל. פנחס עקר ממקומו את אחד מאריחי הברזל של הרצפה.
“אני שונא לצלול,” אמר פנחס, רגע לפני שהמים כיסו את ראשו וצלל דרך החלל שהשאיר האריח החסר.
“גם אני,” היא ענתה לכיס האוויר שנותר בין פני המים לתקרת המיכל הכמעט מלא. “אם הייתי רוצה לטבוע הייתי עושה את זה מזמן.”
היא צללה אחריו.
לפי החזיון היה פתח ממש בתחתית המיכל. האצבעות הקפואות שלה מיששו את הברזל החלקלק. בליטות של ברגים סימנו את המיקום. היא הצביעה ופנחס קרע את ריבוע המתכת ממקומו.
היא נדחקה אל הפתח והוא נכנס אחריה. גופו הרחב כמעט ונתקע.
הוא נגע בכתפה “קדימה,” סינן ללא קול.
הם נכנסו אל תוך גרונה של המכונה.
השרירים של גחלת בערו. הקור כמעט ושיתק אותה. המוח שלה צעק “למעלה”, והיא ענתה לו “עוד מעט”.
היא קיוותה שהאורק אומר לגוף שלו את אותו הדבר.
מעליהם נפרשה רשת צינורות מתכת, סיבים תלויים בינהם כמו כלי דם, מתחתם, מים עכורים המשיכו מטה אל החשיכה.
גחלת הבחינה במדף תחזוקה צר, עשרים סנטימטר של מתכת, מעט מעל פני המים.
היא סימנה לפנחס וגררה את עצמה למעלה. האוויר היה דחוס ועבש, אך מילוי ריאותיה בחמצן הרגיש כל כך טוב.
על קיר צמוד למדף היה מסך ומעליו, שלוש נקודות בתוך מעגל.
הילדה.
גחלת נגעה במסך בידה הרטובה ושום דבר לא קרה.
“הגענו,” גחלת קראה בתסכול. "זה מה שרצית. לעזאזל."
פנחס התנשם בכבדות. גופו הגדול דרש יותר חמצן ממנה. היא לא ידעה מה לעשות אם יאבד את הכרתו. רק ידעה שלא תשאיר אותו מאחור.
"זה מה שהיא רצתה." גחלת חזרה בשקט. היא הביטה בפנחס, כמעט אמרה שהיא שמחה שהוא כאן איתה. מטופש, אבל לא הייתה בטוחה שיהיה לה זמן טוב יותר מאשר במקום שבו נגמר האוויר.
"אתה בסדר?" שאלה במקום.
הוא הנהן והיא תהתה אם שמע את מחשבותיה.
רעש מתכתי קטע את השקט והמים מתחתיהם החלו לנוע. היא כרעה והכניסה את ראשה למים. פתח נפער בדופן.
היא התרוממה “כשאני מסמנת, אנחנו צוללים. שוב."
פנחס השתעל ואישר בהנהון.
שתי דקות אחר כך עמדו בתא יבש. הקיר מולם היה בטון חשוף וחלק, דלת במרכזו. היא נפתחה בנגיעה ולא נשמעה אזעקה.
“הילדה?” שאל פנחס וגחלת לא הייתה צריכה לענות.
הם נכנסו לחדר העגול והלבן מהחיזיון. בקיר ממול, נחרטה המילה י.ל.ד.ה., לצידה, זוג כבלים מוכתמים בחלודה.
גחלת הביטה בשבב שבשורש כף ידה. היא חככה בדעתה ואז התכופפה לכיוון הכבלים.
אצבעותיו הגדולות של פנחס אחזו בכתפה. “את לא יודעת מה זה יעשה לך.”
“נכון.” היא הסיתה את ידו והרימה את כבלי החיבור. הקור של המתכת עבר דרך האצבעות שלה כשחיברה את המחבר הישן לשקע בזרועה. כאב חד טיפס במעלה גופה והיא נשכה את שפתה. משהו הסתנכרן. מידע החל לנוע עם הדופק שלה, קולות עלו בתוכה, שירה עמוקה, מרובת שכבות. הקור התפוגג ונהיה לא יותר מצליל מרוחק.
"אני איתך." לחשה גחלת.
מידע נשפך לתוכה, מספרי, מילולי וחזותי. קבצים דחוסים של עיר שלמה. גחלת הרגישה שהיא נחנקת. זכרונות שלה עצמה עלו לפני השטח. נדחקים בכוח. הארגון, ניסים, ואיפשהו בינהם, פנחס והיא בפיג’ו.
בתוכה, נפתח כאב עמוק. היא ידעה שזה ייקח ממנה משהו, אולי את הכל. מה היא תקבל בתמורה?
+++
"תודה" לחשה אל פנחס. ידו תמכה בעדינות בזרועה ומנעה ממנה לקרוס. הוא ניתק את הכבלים וצינה אחזה בעמוד השדרה שלה. גחלת התפתלה מכאב. ריח ים היכה באפה וטעם מתכתי מילא את פיה. אור לבן נדלק במרכז הראש שלה ובתוכו, שמעה מילים. "אני מפחדת."
“גם אנחנו.” ענתה גחלת.
"האם זה נקרא לחיות?" הילדה שאלה, כאילו שהיא חווה הכל דרך גחלת.
“זה חלק… מהחיים.”
הילדה השתתקה והחדר הסתחרר קלות בזמן שהדופק של גחלת ניסה למצוא קצב יציב. בתוך הראש שלה נשאר הידהוד. זכרון של שאלה.
“לאן עכשיו?" פנחס שאל.
“החוצה."
אורות נדלקו במסדרון ובקצהו חיכה סולם פלדה ארוך. הם טיפסו במעלה פיר עגול לעבר פתח שירות. אצבעותיה של גחלת רעדו. לפני שיצאה דרך הפתח, עצרה והביטה למטה. המים השחורים ענו בתזוזה קטנה של גלים. כאילו משהו נאנח.
היא תהתה אם הארגון ממתין להם. נקודת היציאה לא הייתה קרובה למקום ממנו נכנסו, אבל היא הופתעה לגלות שהאזור הזה בנמל היה שקט. אולי מבחינתם היא ופנחס כבר אינם?
כתובת הופיעה על הצג של גחלת. היא הראתה אותה לפנחס. “זה המקום.”
הוא הביט בה ארוכות. "אז אנחנו הולכים לעשות בדיוק את מה שהעיר רצתה. למרות מה שעשתה לנו. מעניקים לה את הכוח המוחלט."
"אני עוד לא בטוחה."
+++
הם עלו במדרגות והדלת נפתחה לקראתם, רצפת האבן במבואה הרחבה הדהדה את את צעדיהם. הדלת ללשכת ראש העיר עמדה פתוחה. בפנים, שולחן ארוך ומאחוריו חלון עצום המשקיף על תל אביב מלמעלה.
גבר בשנות החמישים המוקדמות, שנראה כמו שחקן מפרסומת לבנק, קם מאחת הכורסאות הכהות, והושיט להם יד. “ברוכים הבאים. אתם מוזמנים לשבת.”
הם לא לחצו את ידו וגם לא התיישבו. האיש כן. העיר נפרשה מאחוריו, ואחריה משטח כחול ואינסופי. הוא מזג נוזל שקוף מידי מקנקן מים לכמה כוסות דקות והרים אחת בידו.
“אתה ראש העיר?” שאל פנחס.
"כן," האיש סובב את ראשו והצביע באצבעו על החלק המחווט בעורפו. "ואני גם מה שדרכו העיר מדברת. שלוחה. אוואטאר. תבחרו.” הוא לגם מהכוס.
“הבאנו אותה.” אמרה גחלת.
האיש הביט בה ארוכות. “כן,” אמר בשקט. “הבאתם אותי. או את מה שאני הייתי לפני שהפכתי להיות כל זה. לפני שנעלמתי בתוך הפונקציות והשימושים.”
“אתה שכרת אותנו.” ציינה.
“מישהו מטעמי, כן. אם כי כשהנחתי את הפיתיונות לא ידעתי מה יעלה בחכתי."
"למה?" שאל האורק.
האיש הביט מבעד לחלון. "רציתי לראות אם עוד מישהו שם לב. אם ישאלו את השאלות הנכונות. היו לי כל מיני מחשבות. שקלתי להתחיל מהתחלה, או לפחות לחולל שינוי." הוא בהה בחלון. "בסוף החלטתי להשתמש בילדה כדי לבדוק את העמידות שלי."
האורק נשען קדימה. “אז אנחנו כמו… חיידקים?”
“חיידקים, או חיסון.” אמר ראש העיר, “ברגע שהקוד יהיה אצלי. אזהה את נקודות החולשה. אדע איך להגן על עצמי בפני נסיונות כאלו ואף אחד לא יוכל לפגוע בי."
"ומה עם הארגון? אלה שמחכים לנו בנמל?" גחלת שאלה.
"ברגע שאמרתי להם שאתם אצלי, המאבק שלהם איבד את המשמעות." חיוך נטול רגש עלה על שפתיו.
"אתה הפעלת גם אותם."
"'נתתי להם לפעול. הייתה להם את היכולת להשלים את מה שאני הייתי צריך. להביא אתכם אל הילדה. הם היו צריכים להאמין שהם יכולים לשלוט במהלך העניינים. אולי הם יוכלו, יום אחד." הוא בהה בחלון. "אבל לא היום." הוא חייך שוב. היא תהתה אם יש לו חוש הומור אמיתי.
האורק התקרב אל האוואטאר, קווי הלסת שלו התקשו. “אתה השתמשת בנו.”
“כן, אבל זה לא שבאמת היה לכם מה להפסיד." ראש העיר הביט בגחלת כאילו הכיר אותה עשרות שנים, כאילו ידע הכל. "לכם לא היה עתיד ולי, לא הייתה לי ברירה.”
“תירוצים.” נהם פנחס.
“תירוצים הם לבני הבניין של מוסדות." האוואטר של העיר עבר לקול הנשי אותו זיהתה מהחיזיון. "מי כמוני יודעת.”
נדמה היה לגחלת שהאורות בחוץ מהבהבים קלות, מסתנכרנים עם מה שנאמר, מאות נקודות מוארות בשמיים, רחפנים שנעו בטירוף כמו נמלים שמצאו סוכר.
“אז מה עכשיו?” שאלה גחלת. “את מקבלת חזרה את הילדה, אנחנו מקבלים מה? כסף? אושר? כרטיס יציאה?”
“קיבלתם מענה לשאלות שלכם.” אמרה העיר דרך הדמות מולם.
גחלת צעדה לעבר החלון, גבה אל ראש העיר. הגורל לו ייחלה כמה ימים לפני כן, הביט אליה מהחלון. גחלת דמיינה את גופה מנפץ את הזכוכית וצונח למטה. היא תקבל את השקט שרצתה ואף אחד אחר לא יקבל דבר. הכל היה בידיים שלה.
היא הסתובבה, והניחה את ידה עם המסך הקטן על השולחן, בינה לבין האוואטאר. “הארגון חושב שאת לא מרגישה. שאת לא חיה באמת. שאת כבר לא רוצה כלום. היא הביטה בעיני התכלת של הדמות מולה. "אז יש לי שאלה בשבילך."
העיר בדמות האיש שילבה ידיה.
"את רוצה להיות מוגנת, בשליטה מלאה, למנוע כל שינוי, להמשיך את המוות האיטי שלך, או שאת רוצה לחיות באמת?" גחלת שאלה בתקיפות.
ראש העיר הביט בכבל בערגה. “אני… חושבת שאני רוצה לחיות.”
“אז אל תקחי אותה." אמרה גחלת.
ראש העיר קפא, מבטו על ידה של גחלת. "אבל אם לא אקח… ומישהו יבין. הוא יוכל להשתמש בה כדי להשתלט על הכל, לאתחל אותי. ה'אני' הנוכחית תמות. המחשבה הזו מפריעה לי." ראש העיר בהה בגחלת במבט קפוא. "מכאיבה."
"בדיוק. כאב זה תזכורת שאת חיה ולא סתם ממתינה למוות שיבוא."
גחלת הרגישה את פנחס בוחן אותה.
כף ידו של האוואטאר נחה על השולחן סמוך לכבל. המסך שעל הקיר נדלק לרגע, ונכבה.
"חששתי מהרגע הזה. קיוויתי שתבחרו עבורי."
גחלת משכה את ידה לאחור.
“לכו מפה,” ראש העיר נעמד. “לפני שאתחרט, או שהשומרים שלי יזכרו שהם פה להגן עלי.”
+++
הם הגיעו אל קצה העיר, איפה שהכביש נופל אל מישור החוף השבור, אזור שהעיר לא טורחת לתחזק.
“מה עכשיו?” שאל פנחס.
“יש כמה אפשרויות."
"את מתלבטת?"
"לא. אבל יש כמה אפשרויות. מה אתה רוצה לעשות?"
פנחס השעין את ידיו הגדולות על מכסה המנוע, ולקח שאיפה ארוכה. “אני רוצה לשבור משהו, לשרוף לה את הבניין. אני רוצה לקחת את הילדה הזאת ולזרוק אותה לים." הוא העווה פנים "בעצם לא רוצה מים. מאיזה מצוק אולי. כל הדבר הזה… הוא לא קשור אלינו בכלל.”
גחלת התקרבה חצי צעד.
“זה הפך לשלנו ברגע שהשארנו אצלנו את הילדה. זה היה המחיר, כדי להראות לעיר איך מרגישים."
“אז מה את מציעה?”
“כן לשבור," אמרה, "אבל במקום שכואב. לא איפה שהיא מוכנה.”
"איך?"
"נשאל עוד שאלות. מי השלוחות שלה, מה עומד מאחורי הארגון? מה קרה לניסים. הרי מי שהוביל אותנו היו בני אדם, גמדים, בני כלאיים, לא היא."
היא הביטה לכיוון העיר. "נשאל איפה הידיים שלה בכל הסיפורים האלו? אולי כאשר נמצא, נוכל לשבור לה אותן".
“זה לא יעצור אותה.”
"כנראה שלא."
“אז מה מחר?”
היא חייכה קלות “חוזרים לעבודה.”
“תהיה לנו עבודה?”
“תמיד יש מישהו שצריך שמישהו ישאל עבורו.”
הם חזרו לפיג’ו ופנחס הניע את הרכב ברעש קרקור מכני.
“זה מפחיד," אמר. "אם היא באמת נתנה לנו את הכוח הזה.”
“ככה יודעים שזה אמיתי.”
הרמזור התחלף לירוק. פנחס לא מיהר לזוז. רעש סטטי צורם נבע מהרדיו של האוטו, למרות ששום תחנה לא משדרת בתדרים האלו כבר שנים.
“שמעת?” הוא שאל.
“כן.”
“מה זה אומר?”
גחלת הביטה קדימה. “שהילדה איתנו ברכב,” אמרה.
"נהדר," ציין פנחס. “רק שלא תשאל אותנו מתי מגיעים.”