אווניו

א

את הדרכים שבהן הלך ג'ורג' אווניוּ איש מלבדו לא הכיר. אלה היו סמטאות אפלות, מבלבלות דעת, גזורות מסיוט. הן היו מרוצפות בפגרי מכרסמים ובנשלי נחשים, חלקם באורכים של עד שנים עשר מטרים, וכלואות בין חומות אבן מהבילות וטחובות. וג'ורג' אווניו תמיד צעד בהן לבדו, מפמפם מקטרת בזווית פיו, עיניו מבריקות כאבני בדולח.

למעט בלילה זה. הלילה הוא לא צעד לבד. לצדו פסע בהיסוס נשיא ארצות הברית, אדגר וולטמן.

"לא מופיע במפות, אתה אומר?"

"לא," סינן ג'ורג' בקור מבעד למקטרת.

נשיא ארצות הברית גיחך בעצבנות, ראשו הרעיד באפילה, "שנתיים ניסיתי לשכנע את הסוכנות הפדרלית להפסיק להתלוות אליי לטובת ערב אחד אתך. ערב אחד בלבד, אלוקים אדירים! הם לא יודעים עלייך כלום, ג'ורג', אל תדאג. אבל הם לא הסכימו, הכלבים הבירוקרטיים שמנסים להציל אותי מהתנקשות, כי השטות הזאת – ההגנה עליי – מעוגנת בחוקה וכל השטויות האלה. טוב שיש סוכנויות מתחרות, לא?" הנשיא הפנה את מבטו אל פניו של אווניו, המוארות במקצת באור המקטרת, אבל עצב לא זע בפניו של מארחו. "עד שמצאתי דרך. ניצלתי את חתונת בתו של ראש בית הנבחרים והאלה מהסוכנות המקבילה הבריחו אותי. והנה אנחנו כאן, סוף סוף. בעיניי זה פשוט – "

"שקט עכשיו," אווניו שלח יד מתרה ונעצר. עשן המקטרת נתלה באוויר.

"מה זה?"

עיניו של מארחו התכווצו, "ששש…"

במהירות של קליע שלף אווניו אקדח וירה בחולדה ענקית שצצה מעבר לעיקול. קול הנפץ הרעים והסמטה כולה הוארה.

"לכל השדים, ג'ורג'!" קרא הנשיא בצווחה שלא הייתה מביישת ילדת בית ספר, ומישש את ליבו, "היית לפחות מזהיר אותי שיש כאן חולדות בגובה של מטר וחצי – "

"יבואו עוד." פסק אווניו, "עכשיו נמשיך. ובשתיקה מוחלטת. אדוני הנשיא."

את שתי המילים האחרונות הגה אווניו בזלזול מכאיב.

ב

אדגר וולטמן לא נשא איתו אף מכשיר אלקטרוני, גם לא שעון, מחשש שהבולשת הטמינה בו רכיב איתור לווייני. אם היה לו שעון, הוא בוודאי היה מורה על כך שהם צועדים שעה ארוכה. נסתרים הם דרכי וזמני הסמטאות האפלות של ג'ורג' אווניו. עשר דקות הליכה הן בעצם שעה בעולם שבחוץ. זמן קצר לאחר היעלמותו של הנשיא הוכרז מצב חירום בכל סוכנויות הביון של הממשל, אף כי באופן חסוי לעת עתה, ואלפי סוכנים מכל רחבי בעולם הוזנקו אל שיקגו שבמדינת אילינוי, ועוצר הוטל על השכונה בה שהה לאחרונה הנשיא.

אבל ברחובותיו של ג'ורג' אווניו שררה חשיכה נצחית, כך שייתכן שבעוד הם צועדים כבר זרחה לה השמש בחוץ. הלילה שאינו נגמר, הוא שהזין במשך מאות שנים את הנחשים והחולדות ששרצו כאן.

הנשיא עיסה את ירכו הימנית – אחרי הכל, הוא כבר לא היה בגיל המתאים לצעידות ארוכות, גם אם הוא מנסה לעשות רושם אחר על הציבור – ושלח את ידו אל כתפו הימנית של אווניו. הוא לחש, או רק הספיק ללחוש, "מר אווניו, מתי – "

אווניו נעצר בפתאומיות, והנשיא חש בזעם שהרטיט את כל גופו של מארחו. אווניו שלט בקושי רב בקולו, "אדוני הנשיא…" סינן, וליבו של וולטמן צנח למכנסיו, "האם לא הוברר לך עוד בהתכתבות הראשונה שלנו, שבעודנו בממלכה שלי, תראה דברים שיעוררו אותך לשאול שאלות כאלה ואחרות? ומה אמרתי לך כאשר השאלות יתחילו לדגדג לך בקרקפת בניסיון נואש לנזול מתוך הפה האידיוטי שלך?"

הנשיא היה קרוב לפרוץ בבכי, "שמוטב…"

אווניו זקר גבה באפלה, "שמוטב מה?"

הנשיא גמע אוויר, וניסה לגייס אומץ מהמאגרים המנטליים שטיפח לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אם כי גם בשמיני בנובמבר, ליל ניצחונו המפתיע, לא הזיע כל-כך. אין זה מפליא, בעצם. אז הוא היה עטוף בבני משפחתו ובקהל אוהדיו במטה הבחירות, ואילו כאן, אורח עלוב בממלכה זרה ומאיימת, נתון לחסדיו של ג'ורג' אווניו המתועב…

אווניו דקר את כרסו של וולטמן באצבע ארוכה ודקיקה, והנשיא ננער ופלט, "מוטב שלא לשאול אותן לפני שנגיע למחוז חפצנו."

"ילד טוב!" אמר אווניו בעליזות פתאומית, "והנה אנחנו בפתח מחוז חפצנו."

אווניו פנה ימינה, והנשיא מיהר בעקבותיו ברגליים רועדות.

ג

דבר מה באוויר האפל הפך כבד יותר. הנשיא נזכר באזהרתו של אווניו שיבואו עוד, וקורי הפחד הלכו והתעבו סביב ליבו. הרגלים מגונים שהתלוו לרגעי לחץ קיצוניים בילדותו, שבו ועלו על פני השטח: הנשיא שב לחטט באפו.

אם הייתי משרת בצבא לא הייתי מפחד כל-כך. הרהר בזעם עצמי, החיים לא בנו אותי בשביל מעמד כזה. מה הייתי רוב שנותיי? עכברוש של מושבי עור, ינשוף של הצעות חוק? זיקית עם כריזמה ארורה, שהקפיצה אותי לאיפה שאני עכשיו, לאיפה שמעולם לא באמת תכננתי להיות. לאן לכל הרוחות הכנסתי את עצמי? מגלומן עלוב!

הסמטה אליה נכנסו השניים הלכה והוצרה עם כל מטר נוסף, ובתוך רגעים ספורים לא הייתה לנשיא כל דרך לעקוף את אווניו, שצעד לפניו בנחישות ובקצב קבוע. פעמים רבות נפתח ונסגר פיו של הנשיא, אבל אף הגה של תחילת שאלה לא נמלט החוצה. ג'ורג' היקר, למה אתה קר כל-כך אליי? האם אתה מפקפק בהכרח של ביקורי? תהה הנשיא בליבו.

השניים פנו ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, והנשיא נתקף בסחרחורת קלה. רק החיטוט באף יצר איזה אי זמני של שפיות. היה לו עוד הרגל, לסובב את שעונו בקדחתניות סביב פרק היד, אך השעון היה חסר עד מועקה.

מבוך ארור. והליצן הזה עוד מתרברב שהגענו למחוז חפצנו. שקרן עלוב. עיניו של הנשיא חוררו במשטמה את עורפו של אווניו. למה שלא אדחוף אותך בגב סתם כך, דחיפה קלה של צחוקים, רק כדי לערער את הרצינות התהומית הזאת שלך? אם לא שותף לדרך, אז לפחות תהיה בן-אדם! האם זוהי בקשה מופרכת מדי?

על אף הוריקן מחשבות הייאוש והזעם, הבחין הנשיא בתבנית קבועה בפניותיהם. לקח זמן מה לתבנית הזאת לעלות אל קדמת מודעותו של הנשיא, וכשזו עלתה סוף סוף וקיבלה צורה מילולית, היא הייתה בערך כזאת: ארבע פעמים ימינה, ארבע פעמים שמאלה, וחוזר חלילה. הם צועדים במעגל שדומה לספרה שמונה. במילים אחרות, הם צועדים במקום.

הנשיא הבליע יבבה חלולה.

אווניו עצר בפתאומיות, ואדגר וולטמן טרוף הדעת כמעט נתקל בגבו.

"מה יש, אדוני הנשיא?" שאל אווניו. אור עמום הבליח לפתע בחשכה. אווניו הצית את מקטרתו.

"חשבתי שאמרת שהגענו למחוז חפצנו. מתי, ג'ורג'?" התחנן הנשיא, "אני נופל מהרגליים."

"אמת, לפני כשעה הודעתי שהגענו למחוז חפצנו," אמר אווניו תוך הפרחת עננת עשן. "אבל מה אני אעשה שעוקבים אחרינו?"

גוו של הנשיא נתקף בעווית והוא הציץ לאחור.

הכל התרחש במהירות רבה.

מעיקול הסמטה הדלוחה הסתער עליהם גל לוחש של נחשים ממינים וצבעים שונים. ומנגד, החלו לבקוע מקירות הסמטה ציוציהם של אלפי חולדות.

"עכשיו!" ציווה ג'ורג' אווניו. הנשיא סב על עקביו ונחרד לגלות את ידידו פושט ולובש צורה חדשה. בגדיו נותרו עליו, ומקטרתו נותרה בפיו, אבל אווניו השתנה כולו. הוא כבר לא היה יצור אנושי.

"ג'ורג'?!" אישוניו של הנשיא התרחבו בפחד חיוור, אבל הוא לא הצליח להתיק אותן ממראהו החדש, המפלצתי, של אותו עורך דין חביב ששימש את הנשיא כשזה עוד היה מועמד צעיר לבית הנבחרים.

דלת נפתחה משום מקום משמאלם, פוערת חור אפל בקיר החשוך.

"אחריי, אדוני הנשיא." אמר החולד הג'ינג'י מבעד לשפם החדש שהזדקר משני צדי פיו. החולדה בלבוש אדם פמפמה שני ענני עשן עגולים ומהירים והשתחלה על שתי רגליים מעוקלות אל תוך המאורה.

ייתכן שהתעלף. כי ברגע הבא מצא את עצמו וולטמן מונח בכורסת עור מצחינה ומתקלפת בתוך מאורה שנראתה כמו בלגן אחד גדול ומזוהם. הנשיא השפיל את מבטו אל בגדיו, וגילה שהקיא עיסה צהובה-כתמתמה משובצת בגרגרי אורז חום, על שרוול חליפתו היקרה. שריד עלוב לארוחה המפוארת שאכל טרם צאתו.

מסיבה כלשהי הוא לא הצליח למקד את מבטו באווניו שישב מולו על כורסה ממורטת. הוא סקר את החדר. דיוקן מכוסה אבק של לינקולן היה תלוי על טפט שמנת מבחיל ששובץ במעוינים שחורים מדכאים. בפינת החדר היה מטבחון קטן. הדלת דרכה נכנסו דמתה ללוח עץ אדום ומתפורר. קיר אחר היה פנוי לגמרי, ובצמוד לקיר הרביעי היה מונח ארגז גדול ועליו עיתונים בני יומם, ומשהו שדמה לשמיכת צמר גסה ופרומה. כנראה מיטתו של החולד. הנשיא הרים את ראשו אל התקרה, ונדהם לגלות שהיא אינה אלא קור עכביש אחד גדול.

"אמתין ככל שיידרש," אמר החולד באגביות. הוא פמפם בעונג כשמבטו הערמומי והצהבהב מתנועע לכל הכיוונים, "אבל האם סין תמתין לך?"

"סין." מלמל הנשיא. הוא היה תשוש עד מוות. ההליכה האינסופית, האימה, הסירחון. הוא לא מצא בתוכו כוחות לשוחח על הנושא שלשמו בא, ושבגללו סיכן כל-כך הרבה. הוא הצמיד את כפות ידיו לעיניו ולחץ בחוזקה. איזה סיוט, אלוקים.

אווניו זרק את כתפו אל הדלת, "הם באו בגללך, לא בגללי, אתה בטח יודע. הם הריחו אותך מרחוק, נשיא המעצמה מספר אחת, ואני ניסיתי להוריד אותם מהגב שלנו. אמריקה תחתית היא ממלכתם של הזוחלים והמכרסמים, והם לא אוהבים אורחים נטולי קשקשים או פרווה." אווניו החולד חייך חיוך לעגני. שפמו רטט. "אני מקווה שאצליח להבריח אותך מכאן אחרי שנסיים. הם עדיין ממתינים מחוץ למאורה שלי."

"ג'ורג'," לחש הנשיא, הוא הציץ בהיסטריה לצדדים. סחרחורת ובחילה פתאומיים תקפו אותו, "תציל אותי."

"אותך?" שאל אווניו בפליאה, גבות המכרסם שלו הזדקרו, "להציל פקיד קטן, עלוב ומגוחך? לא… זה מתחת לכבודי, אדגר."

המילים אמנם דקרו את ליבו של הנשיא, אבל על כל מילה הוא נאלץ להנהן בסתר. מעולם לא חש את עצמו כה ראוי לנזיפה.

"אוקיי, לא אותי, ג'ורג'. תציל את ארצות הברית."

"הנה, סוף סוף," אווניו רכן קדימה בעיניים בורקות, "סין."

סין, סין הארורה, סין שבגללה התכנסנו כאן.

"סין…" הנשיא הצליח להושיט את שרוולו השמאלי, זה הנקי, למצחו ולנגב ממנו את הזיעה, "מר אווניו, למרות שהמראה החדש שלך מוציא אותי מדעתי… אבל סין…"

"נו, מה לגבי סין?"

הנשיא התעלף פעם נוספת.

ד

"מזגתי לך תה, אדוני הנשיא. למה שלא תשתה ממנו?" שאל ג'ורג' אווניו, קולו אדיב וקר, נעים ומעורר פלצות.

אדגר התבונן בספל התה המהביל, "זה לא…?"

"רעל? כן, זה רעל עכברים."

"רעל עכברים – ?" הנשיא נשא מבט חיוור, וג'ורג' החולד התפוצץ מצחוק.

"זו תמצית ג'ינג'ר, למען השם. איבדת את חוש הריח שלך כשנכנסת לכאן?"

"לא, וזה אחד מאותם דברים שאני אצטער עליהם עד סוף ימיי."

"הו! חוש ההומור המפורסם שלך חזר! המאורה שלי משרה אווירה נינוחה כל-כך!"

חריפות תה הג'ינג'ר גירתה את נימי אפו של הנשיא, ועוררה בו תאווה למשקה. הוא נטל את הספל ולגם את כולו. גרונו היה מיובש, והמים החמים החיו אותו. הוא נאנח ונשען לאחור בכורסא, "איפה אתה משיג את החליטות האלה באמריקה תחתית?" ניסה להתעניין. אולי אם ידבר בסגנונו הרגיל, חשב, יצליח להתרכז במטרה שלשמה הגיע לכאן.

אבל אווניו לא חס עליו, "הרבה דברים יורדים לכאן בצנרת הביוב."

הנשיא הקיא את נשמתו על השטיח המרופט, והפעם הצליח ללכלך גם את מכנסיו הנשיאותיים.

שפמו של החולד קיפץ מעלה ומטה בפרץ צחוק היסטרי, "הו, אלוקים! זו הייתה בדיחה, אדגר! שכחת שגם אני אוהב להתבדח? תירגע!"

הנשיא שב אל הכורסא, "אתה נבזי אליי, ג'ורג'. לא ציפיתי לקבלת פנים כזאת מחבר וותיק. למה אתה עושה את זה?"

אווניו לא השיב לשאלתו האחרונה, "לגבי הג'ינג'ר. אני משיג את האוכל שלי כמו שאתה היית משיג אותו פעם. יוצא לקניות במכולת השכונתית בדמות האנושית שלי. אז מה, אנחנו יכולים סוף סוף לדבר עסקים? הזנב שלי מתחיל לגרד!"

הנשיא התנועע וניסה ללבוש על פניו ארשת רשמית, אך בד בבד התמלא ייאוש ופלט בזעף, "בסדר, בוא נדבר על סין!"

אפו הארוך והשחור של אווניו רחרח לרגע את הזיעה החמוצה שהדיף נשיא המעצמה, "ריח חריף של פחדנות. אז העסק באמת רציני. מה הסינים עשו הפעם? מלחמת הסחר החמירה?"

"גרוע מזה, ג'ורג'. הפעם זה על כל הקופה. הדברים עדיין אינם ידועים לציבור, אבל שירותי הביון שלנו סוערים כמרקחה. סין ורוסיה חתמו בחשאי על חוזה אי-התקפה, כאילו לא די להם במזכר ההבנות שהם חתמו עליו בחודש שעבר."

אווניו שרק בהתפעלות, "מזכר הבנות, אה? שם חמוד לתוכנית אב למלחמת העולם השלישית."

הנשיא נקש באצבעותיו על מסעד העץ של הכיסא, "אבל אתה בטח כבר יודע את כל זה מהעיתונים שם."

אווניו עיווה את פניו, "אני שומע הכל, וולטמן. מספיק לי לדחוף את האף שלי בין הסורגים של תעלת הניקוז ולקרוא את ההבזקים שרצים על המסך בפיצרייה הסמוכה. כן, מדי פעם אני מרים עיתון שנסחף לכאן. אבל אומר לך משהו, כבוד הנשיא, אני לא מתגעגע לימים ההם."

"אילו ימים?"

"הימים שהסתובבתי ביניכם כאחד האדם, עם החדשות המטופשות שלכם."

הנשיא הזדעק בכל איבריו, "אבל הפעם אלו לא סתם חדשות, ג'ורג'! עתיד האנושות מונח על כף המאזניים."

"האנושות." אווניו כרכם את אפו כאילו שמע מילת גנאי, "האנושות תשמיד את עצמה במלחמות גרעיניות, ואני וחֶבר החולדות והנחשים שלי נירש אתכם. למה לי להתערב בשטויות שלכם? האפוקליפסות ההוליוודיות שלכם משעממות אותי." צלליתו של העכברוש כמו גבהה כשקם מכיסאו. הנשיא הצטנף בתוך כורסתו. "אני מולך על צבא של מיליארדי נחשים וחולדות! אני חולש על שטחים עצומים וחבויים מן העין, כבוד הנשיא! למעצמה הגדולה בעולם ולנשיא שלה – " ג'ורג' הצליף בזנבו, " – אין שום משמעות עבורי."

כתפיו השמוטות של הנשיא רטטו באימה וזעם, "אז זהו, ג'ורג'? ארצות הברית שבה גדלת, שאת שפתה למדת, תלך לאבדון, ואתה לא תנקוף אצבע כדי להציל אותה?"

אווניו הניף את ידו בביטול וצידד את פניו.

"מה זה אומר, ג'ורג'?"

חוטמו של אווניו החל לרטוט.

"היי, אתה בוכה?"

אווניו מיהר לפלוט עננת עשן כדי לכסות את דמעותיו, "אתה כל-כך מודאג מהכול, אדגר." הייתה זו הפעם הראשונה שהוא קרא לו בשמו. "כמו אז, כשהתחלת את הקריירה הפוליטית שלך. כל-כך אכפתי. אכפתי להרגיז. שואף לשנות את העולם, להפוך אותו לגן עדן עלי אדמות. אני נזכר בך מתרוצץ בין הסנטורים כדי לקדם את הצעות החוק המטופשות שלך. עכברוש אמיתי, אפילו יותר ממני."

וולטמן צחק משום מה, "התקף נוסטלגיה, אה? לא איבדת צלם אנוש, ככלות הכל."

עיניו האדומות של החולד ננעצו בנשיא. קולו היה רווי משטמה, "ואתה לא נזכר בי מדי פעם? בעורך הדין העלוב שעבד לצידך במשרד של ורקר ושות'? כי מה הייתי בעיניך באותם ימים? נחש טכני קר לב שרואה רק את השורות המשפטיות לנגד עיניו. ואת הדברים שאמרת לי אז, אותם אתה זוכר?"

תחושה רעה העבירה צמרמורת בגופו של הנשיא, והוא נשא קול מתחנחן, "אנא, תרענן את זכרוני, ג'ורג', ידידי."

"ידידי, אה? אמרת לי אז, שאגמור רע אם לא אלמד לפתוח מעט את הלב." אווניו הטיל את מקטרתו לכיור ומשך בדש חולצתו המזוהמת בייסורים אין קץ, "אבל אפילו לא הצלחתי למצוא אותו! לא מצאתי את הלב שלי!"

ה

דומייה ארוכה הוטלה על המאורה. אווניו ניגש אל פינת החדר ופיטם את את מקטרתו מחדש.

"ג'ורג'י – "

גב ידו הפרוותית ובעלת הטפרים של אווניו הופנתה אל הנשיא, "אל תגיד מילה אחת נוספת. אתה מרגיז אותי."

שתי דקות של שתיקה חלפו.

"נכון. לא מעניינות אותי הטרגדיות שלכם." אמר החולד, "השדרנים בחדשות, המנהיגים שמככבים בכותרות, מנסחי הכותרות. כולם קרי לב, בדיוק כמוני. זה כמו להביט במראה, אדגר. מצידי שתתפוצצו כולכם. אבל אתה, לעזאזל, אתה שונה, ובגלל זה אתה מרגיז אותי כל-כך. בגלל זה תמיד הרגזת אותי."

הנשיא שתק. המום ונבוך.

החולד צעד לאורך כותלי המאורה, עדיין מסרב להסב את פניו אל וולטמן, "ידעתי מהרגע הראשון שאתה הולך להיבחר. הם, האנשים הפשוטים, אוהבים מנהיגים עם לב. מנהיגים עם חולשות. עם חוש הומור. הם שונאים ציניקנים קרי-לב כמו הטכנוקרט שהתמודד מולך."

הנשיא הסמיק קלות, "תודה, אבל – "

"ניפחתי לך קצת את האגו, מה? אבל אני לא מקנא בך כי נבחרת. לא ולא. האנושיות שלך, היכולת שלך לשאול ולתהות ולא להציג את עצמך כמר-יודע-כל. זה עלה לי על העצבים כל יום מחדש. ולכן אני לא מסוגל לשמוע את הקול הזה שלך. ועכשיו אני כמו הנחשים שם בחוץ, אני מת לטרוף אותך." טופר הזדקר לנגד אפו של הנשיא, "תאמין לי, אני בולם את עצמי בשארית כוחותיי. אז אני אעזור לך להציל את האנושות, אדגר, לכל הרוחות!"

מרוב הפתעה וולטמן כמעט החליק מהכורסא. הקלה שטפה את כל ישותו, "באמת?"

"אני הולך לעשות את זה כדי להפסיק לקנא בך. אתה אולי האזרח מספר אחד ויש לך את הקודים הגרעיניים ובלה בלה בלה, אבל אני, ג'ורג' אווניו חסר הלב, אני אהיה זה שיעשה את העבודה השחורה, זו שתציל את כולם באמת. אז קדימה, לעבודה."

"ג'ורג', אין לי מילים…"

"תדבר כבר! בלי כל הרגשנות שמעלה לי את הסעיף!"

הנשיא אסף את עצמו. דבריו לבשו נימה עניינית, "החיילים שלך יהיו מספיק ממושמעים?"

"מיליון מתוכם יספיקו, אם הם יכו באופן ממוקד במקום שצריך. במיליון אני אוכל לשלוט, אני מבטיח. רק תן לי את הקואורדינטות."

הנשיא תחב את ידו אל הכיס הפנימי של חליפתו ושלף משם שתי מפות. הוא פרש אותן על השולחן העגול שביניהם והצביע על מרכזה של המפה הימנית, "הקרמלין. המיקום המדויק רשום על גב המפה."

אווניו המהם לאישור, ופלט עננת עשן.

"וזה," הצביע הנשיא על המפה השמאלית, "המקום שבו ינפוש מנהיג סין מחר. ייתכן שחיסול מהיר של נשיא רוסיה, האשמאי הזה, ירפה את ידיו של הסיני, אבל אין לדעת. מוטב לגדוע את שני ראשי הנחש ביום אחד. האם…?"

אווניו רכן מעל המפות, שואף ונושף דרך נחיריו. שפם החולד שלו רטט בהתרגשות, "אני רואה. אני אבחר את הממושמעים ביותר מבין נתיניי. אתה תשמע על כך בחדשות."

"הו, ג'ורג', אין לך מושג מה המשמעות של ההסכמה שלך. שליש מיליארד אזרחיה של ארצות הברית, מה אני מדבר, מיליארדים בעולם כולו… יהיו חייבים לך את עתידם!"

"אמרתי לך לא לדבר אליי ככה!" נזף אווניו באורחו, אבל חיוך ביישני הבליח מאחורי שמם החולד שלו.

"לחיצת יד?" שאל הנשיא והגיש את כף ידו.

"אה! אתה באמת מלא שטויות." אמר אווניו, ובהושטת יד שעירה לחץ את ידו של הנשיא שהשתוקק להקיא שוב. בידו השנייה החל ללוות אותו החוצה, "אין כאן מה להתרגש. זה רק הגיוני שאמריקה תחתית תושיט ביום מן הימים יד לאמריקה עילית. הכל נובע משיקול קר ואינטרסנטי. ובכלל, ידעת שבסין אוכלים חולדות?"

הנשיא הנהן והמהם לכל אורך המסדרון, "תודה לך, ג'ורג'…"

"תודֶה להם."

הדלת נפתחה ואור של בוקר שטף את עיניו של הנשיא. לאחר כמה רגעים של הסתגלות הצליח לזהות את השדרה הראשית של וושינגטון, "אל תתרגש מההמולה, כל העולם מחפש אחריך. את הדרך לבית הלבן אתה זוכר?"

"אני אקח מונית." אמר הנשיא, פורע את שער ראשו בבלבול, בסערת נפש של שמחה על החירות הפתאומית.

אווניו חייך חיוך אדיב וציני שיש בו מן האכזריות של המכרסמים, "תתייחס לבקשתך כאילו היא כבר בוצעה. היה שלום, אדוני הנשיא." והוא שב ונבלע באפלת סמטאותיו.