״קדימה נכנסים!״, אמר לנו המפקד גורן האמיץ בקול החלטי, ממש כאילו המציאות עצמה מצייתת למילים שלו, ולנו אין ברירה אלא ללכת ולעשות מה שהוא אומר. ואכן, אף אחד לא התנגד ולא אמר כלום, וחמישתנו יצאנו לכיוון המערה. גורן, המפקד, היה לוחם אמיץ, כמעט אביר, לפחות כך הוא סיפר. הוא היה הכי אצילי בחבורה ותמיד ראינו אותו מסתובב עם חרב מושחזת ושריון הקשקשים שלו מצוחצח ומבריק, גם אחרי שחזרנו ממסע ארוך.
ניסיתי להיזכר למה בעצם אני פה ונזכרתי שהכל התחיל בארוחת ערב רגילה. עוד לפני שהתחלנו להזמין, מישהו בפונדק אמר לנו: ״הגובלינים גנבו את המסכה של ראש הכפר ועכשיו הם דורשים שכולם יעזבו את הכפר וישאירו להם את כל האוכל״. זה הספיק לנו. אנחנו בסך הכל, אוהבים לאכול, ופחות אוהבים להיות רעבים, אז גורן אמר שהולכים להחזיר אותה. רגע לפני שיצאנו הכפרי עוד הספיק לצעוק משהו על הכוח המיוחד שלה, אבל לא ממש הקשבתי כי נראה היה שכולם מתארגנים לצאת. בעצם, כשאני חושב על זה, תמיד אנחנו הולכים למשימה שאומרים לנו. אם זה לשחרר מישהו שנלקח בשבי באישון ליל או כדי להרוג איזה מפלצת שמאיימת על תושבי כפר ואוכלת את העדרים שלהם. ואף פעם, אף אחד, לא עצר רגע כדי לשאול, למה?
למה אי אפשר לעצור ולשאול שאלות? זה לא נכון לגבי כל השאלות. שאלות יומיומיות, מותר, ולפעמים גם רצוי לשאול. שאלות כמו, ״מה אמרת?״, ״איך מגיעים מפה לשם?״, ״מתי הולכים הביתה?״ וכמובן השאלה החשובה ביותר ״מה אתם רוצים לאכול?״. אבל השאלה ״למה?״ מעולם לא נשאלה, כאילו זה בכלל לא מעניין אף אחד למה אנחנו עושים דברים. מה שאומרים לנו אנחנו פשוט עושים. משום מה, נראה שרק אצלי, היא תמיד עוברת בראש. לפעמים אני ממש רוצה לצעוק אותה החוצה. פעם אחת, כשהלכנו לישון בפונדק מזוהם, שנראה מלא פשפשים, רציתי לשאול למה אנחנו נשארים לישון שם. לא ענו לי, ובסוף קמנו מתגרדים, מלאי עקיצות וגנבו לנו את כל הציוד.
אני דווקא חושב שחשוב לשאול למה, והרבה. אבל נראה היה שבחבורה האמיצה שלנו זה לא עניין אף אחד יותר מדי, כל פעם שהייתי מנסה לשאול למה או להבין את ההגיון מאחורי הדברים, הלוחמים היו מגלגלים עיניים ואומרים שאם אני אמשיך כך בפעם הבאה הם לא יזמינו אותי. אל תבינו אותי לא נכון, אני מחבב את אחיי לנשק, ואת ההרפתקאות איתם, מדובר על חבורה מיוחדת שלא הייתי מוותר על ההתרגשות של ההרפתקה המשותפת שלנו.
לצידו של גורן היו בחבורה היו טפח-שקט, הגנב; נהרה המפצחת, ברברית אמיצה שלא דיברה הרבה אבל תמיד ביקשה מאיתנו לפנות אליה בלשון נקבה למרות שאני יודע שהיא בעצם בן; עין-נץ שהיה הקשת שלנו ואני, אוריאל הקוסם ה״חכם״, שלרוב נכשל בקסמים שלו. כל זמן אומרים לי שאני צריך קצת יותר מזל כדי להצליח. ההורים שלי דווקא נתנו לי שם אחר, אבל השם הזה נראה לי מתאים יותר. זה שם של קוסם גדול שיכול לעשות מעשים גדולים.
כשניסיתי להבין למה אנחנו לא שואלים למה, בהתחלה התחמקו ממני, כאילו זה ממש לא עניין אותם ואני רק מפריע, אבל אני לא ויתרתי. התעקשתי והמשכתי לשאול. אחרי המון לחצים ואיומים, סיפרו לי שהם שמעו שמועה. פעם, בגלל שיותר מידי ילדים שאלו "למה?" כל הזמן, התאספה מועצת המכשפים הקדומה (שאני מניח שהם היו בעצם הורים חסרי סבלנות) והם הטילו קללה אדירה על כל העולם שמעכשיו לא ניתן יהיה לשאול 'למה', וגם אם אתה חושב שזה חשוב מאוד, אז לא. ומאז כל מי ששואל למה מאבד את היכולת לדבר. אני חושב שסתם המציאו את זה כדי שאני אהיה בשקט.
להיות בעולם בלי השאלה ״למה?״ זה אחד הדברים הכי קשים שיש. זה מתחיל כבר בהתחלה, כאילו הגורל שלנו קבוע מראש. אם נולדת חזק, אתה לוחם, ואם נולדת חכם אתה קוסם. למה? מה זאת ההסללה הזאת? ואם אני טיפש אבל עדיין רוצה להיות קוסם, אז אסור לי? ואם אני חזק וגם אוהב קסמים, למה הכוח קשור לשאלה האם אני רוצה לשלוף ארנב מהכובע או להדליק אור בחושך?
משם כבר ממש נכנסים לך לתוך הקרביים, ״תלמד את הקסם ׳העתקה׳״, ״אל תלמד את הקסם ׳הרדמה׳״. גם אם יגידו לי שאני צריך ללמוד את קסם ״חימום (או שאולי נקרא לו ייבוש) המגבונים הלחים״, כנראה שלא תהיה לי ברירה ואלמד אותו. אני הייתי מעדיף ללמוד קסם יותר יעיל כמו ״שקט״ כדי שאפעיל אותו על קשתים מסויימים שלא מפסיקים לדבר, אבל גם פה נאלצתי להסכים.
גרוע מזה, אתם ידעתם שיש צו אופנתי שאוסר על קוסם ללבוש פריטים מסוימים או להילחם עם חרב, זה מין קוד שכל מסדר הקוסמים מחוייב אליו. לאורך כל שנותיי כקוסם אף פעם לא ענו לי על השאלה, למה אסור לי להסתובב עם גרזן? אני חושב שזה ממש היה יכול לעזור לי יותר מהמטה שלי.
למה אי אפשר להעביר יום אחד שקט בעיירה? אף אחד לא שואל את זה, אבל תמיד, תמיד, תמיד קורה משהו. משימה חשובה, צרחה באמצע הלילה, גניבה של אוצר. פעם אחת, הצלחתי לישון לילה שלם בלי שום דבר שיעיר אותי, רק כדי לגלות שכל אנשי העיירה נעלמו. פעם ניסיתי לשאול למה אנחנו לא יכולים לבלות יום שקט בפונדק, ללכת למרחצאות החמים לתת מנוחה לשרירים או סתם לתפוס הופעה של קרקס נודד, סתם בשביל הכיף… אבל מעולם לא קיבלתי תשובה, או יום מנוחה.
אז כשגורן אמר לכולנו ״קדימה נכנסים!״, אני שוב רציתי לשאול רגע, ״למה אנחנו עושים את זה?״. אבל עוד לפני שהספקתי להגיד משהו כולם נכנסו אחריו ואני לא רציתי להישאר לבד מאחור…
נכנסנו למערה, וכמובן שהיא הייתה מערה אפלה עם ריח בלתי נסבל של טחב. אני שונא ריח של טחב. אני לא מבין איך אנשים מצליחים לחיות במערות הללו. למרות שלרוב אנחנו שומעים מה קורה,, נראה לנו נכון להדליק אור במערה חשוכה, אז הדלקנו לפיד כדי לראות מה קורה בהמשך. לא עבר הרבה זמן וראינו בצידי המסדרון שני נדלים ענקיים. הם סתם שכבו שם בצידי המערה כאיול מחכים למשהו. גורן אסף את כולנו והציג את תוכנית הקרב שלו. רציתי לשאול אותו למה בעצם אנחנו תוקפים אותם? אולי לא אכפת להם מאיתנו? בעצם באנו לפה כדי להשיג את המסכה בחזרה מהגובלינים, וגם איך הגובלינים עברו במסלול הזה ולא נלחמו בהם? אולי הם מעדיפים לאכול חרקים ולא אותנו? אבל כמובן שלא יכולתי לשאול ״למה?״ אז יצאנו לקרב.
זה היה קרב קצר מאוד. אחרי שהזכרנו לעין-נץ שאנחנו בקרב, הוא ירה שני חצים בנדל אחד ומיד הרג אותו, ואז פרץ בצהלה לא ברורה, משהו בין קריאה שבטית לצהלול שבעיקר הבהילה את כולם. גורן ונהרה המפצחת התקדמו לעבר הנדל השני ובשתי מכות חתכו אותו לשתיים. אני נשארתי מאחור. אמרו לי להישאר מאחור, ונשארתי, הפעם ממש לא עניין אותי לשאול למה, אני מעדיף לשמור על עצמי שלא אפגע. אין לי שום בעיה לתת להם להילחם פנים אל מול פנים ואני אעזור באיזה קסם מדי פעם.
בסוף הקרב (אם אפשר לקרוא לרצח יצורים חסרי ישע 'קרב') שכבר נראה שהנדלים לא יזוזו עוד, טפח-שקט התקדם לכיוון הגופות, לקח סכין וחתך את הבטן של הנדל לשניים. לאחר מכן תחב את ידיו פנימה וחיטט כדי לחפש משהו, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר לנדל השני ולבסוף הרים את כתפיו, ואמר, ״אין פה כלום״.
אני חשבתי ״למה?״ מה יש לו לחפש בתוך גופה של נדל, מה הוא מצפה למצוא שם?", ובעיקר חשבתי שאני ממש מקווה שהוא לא ייגע בי עם הידיים שלו, זה נראה לי די מגעיל. רציתי להגיד לו משהו, אבל גורן אמר ״קדימה ממשיכים!״ ןהמשכנו.
זמן קצר אחר כך ראינו מצד שמאל דלת. דלת עץ כבדה. באמצע מערה, בלי סיבה או מטרה ברורה, למה? ככה. גורן ניסה לפתוח את הדלת וראה שהיא נעולה, טפח-שקט מיד קפץ, ״אין שום מנעול בעולם שיכול לעצור אותי״. מסביב קצת צחקנו, היה משהו קצת שחצני באמירה שלו, אבל לא היה לנו רעיון יותר טוב. הוא פרס את כלי העבודה שלו על הרצפה, היו שם כל מיני זיזים, קפיצים ומקלות דקים בזוויות משונות. הוא התקרב אל המנעול הסתכל לתוכו ואמר, ״אין בעיה, תוך רגע אני פורץ אותו״. הכל היה שקט. הוא הכניס את הכלים למנעול, ושמענו ״טק, טק, טק״ עמום. חיכינו לראות מה קורה. טפח-שקט לחץ על הידית… ושום דבר לא קרה. לפעמים גם זה קורה, לא מצליחים, הכי חשוב לא להתייאש, ולנסות שוב. אמרתי לו את זה, אבל הוא פשוט הסתכל עלי במבט עצוב ואמר לי ״אני לא יכול״. ממש רציתי לשאול אותו למה, אבל לא יכולתי. בזמן שחשבתי מה עוד אפשר לעשות, נהרה הברברית התקרבה אל הדלת. בבעיטה אדירה היא העיפה אותה מהצירים, ונכנסנו פנימה.
אם המחשבה על הדלת שהופיעה משום מקום הייתה מוזרה, החדר שמעבר לה היה מוזר בהרבה. הוא היה בנוי יחסית, עם רצפה מסודרת שעליה עמדו שני שולחנות ארוכים עם כלי אוכל מפח, ואור שהגיע מהתקרה. רציתי לשאול, למה יש פה חדר אוכל?, ובעיקר למה הביאו לתוך המערה את כל חומרי הבניה האלה כדי לבנות את החדר? לא היה לי זמן לחשוב על השאלות, כי בחדר ישבו גם שני גובלינים שברגע שראו אותנו שלחו יד לחרבות שלהם.
חשבתי לעצמי, למה זה תמיד נראה כאילו האויב רק יושב ומחכה לנו? אין לו חיים משל עצמו? הגובלינים האלו קיבלו את משימת חייהם, לשבת בחדר, באיזה מערה שכוחת אל, ורק לחכות שאיזה חבורת הרפתקנים תחליט לפתוח את הדלת שלהם, והם יסתערו עליה. מה אם לא היינו פותחים את הדלת, מה היה עולה בגורלם? אבל גם חוט המחשבה הזה ניתק ברגע שהקרב החל…
הגובלין הראשון הסתער על גורן. גורן לא זז, הוא חיכה לו, וכשהחרב נשלחה לכיוונו הוא סובב את המגן שלו והסיט את המכה הצידה. מעוצמת המכה הגובלין חשף את כל צידו השמאלי בפני גורן שדחף את חרבו בין צלעותיו. במקביל, נהרה לא חיכתה לשום דבר. היא שחררה צרחה חזקה ורצה לכיוון הלוחם השני, רק כדי להיתקל בספסל וליפול על הרצפה. עין-נץ החליט לתקוף את הגובלין שהתקרב אליה, ותוך כדי קריאה ״תראה יתוש ענק מעליך!״ התחיל לירות לכיוונו חצים, אבל אף אחד לא עשה ממש נזק. החלטתי לדקלם קסם שאני מכיר שיוכל לעצור אותו במקומו. לא הספקתי להתחיל את הדקלום, וטפח-שקט הופיע כמו משום מקום מאחורי הגובלין השני ודקר אותו בצוואר. נהרה לא הייתה צריכה יותר מזה, בבעיטה ברגלו הפילה אותו על הרצפה והחלה להכות אותו בידיה החשופות. לא היה לו סיכוי מול הכוח שלה. לאורך כל הקרב אני שומע ״טק, טק, טק״ של ירי חצים, נפילות וחרבות מתנגשות. אפשר לחשוב שבעצם אנחנו עושים מוזיקה במקום להילחם.
לאחר שהרגענו את נשימתנו, שוב טפח-שקט התחיל לחטט בגופות ולחפש דברים, לפחות הפעם הוא לא דחף את הידיים שלו פנימה.
כשיצאנו מהחדר חזרה למערה נהרה אמרה שהיא כבר עייפה וצריכה לחזור הביתה. ביקשנו ממנה להמשיך רק עוד קצת, כי אנחנו צריכים את העזרה שלה לסיים את המשימה, והיא הסכימה להישאר עוד קצת אם לא נתעכב יותר על שטויות.
המשכנו במסדרון והגענו לאולם גדול. באמצעו עמד דרגש גדול ועליו מונחת הייתה המסכה שחיפשנו. לידה עמד גובלין מבוגר עם מקל הליכה גדול שבראשו שני אגוזים גדולים. בכל פעם שהוא הכה עם המקל ברצפה נשמע הקול ״טק, טק, טק״, לדעתי זה הגיע מרישוש האגוזים. אולי משם שמעתי את זה כל הזמן? סביבו השתחוו עשרה גובלינים לכיוון המסכה. רציתי להגיד לחבורה שיש מצב שזה הזמן שלנו לסיים וללכת הביתה, אבל גורן, בלי לחשוב פעמיים, צעק ״קדימה הסתער!״ ופרצנו קדימה. למה תמיד צריך להסתער עם הראש בקיר?
הכול התחיל להסתחרר. זו הייתה הסתערות לא מסודרת בערבוביה של כלי נשק וצעקות. עוד הספקתי לראות את טפח-שקט מחייך חיוך קטן ופונה ימינה לצללים של המערה. טק, טק, טק, והוא נעלם. אחרי פחות מרגע שמעתי אותו צועק ונופל לדלת סתרים שלא ראה. ידעתי שהוא כבר לא יכול לעזור לנו.
נהרה רצה ישירות לתוך הגובלינים בלי לחשוב פעמיים, הגרזן שלה מונף, חותך את האוויר. הגובלין הראשון נפל מכוח המכה שלה. השני מעד לאחור. אבל שניים נוספים כבר מייד קפצו עליה והכריעו אותה לרצפה, טק, טק, טק… המקל של הגובלין המבוגר לא הפסיק לזוז כשהוא התחיל לרוץ עם המסכה לכיוון יציאה. עוד שניים קפצו על נהרה ונראה היה שכבר אין לה סיכוי…
גורן ועין-נץ ניסו להדוף את שאר הגנבים, אחד עם המגן ה״בלתי נגמר״ שלו והשני לא מפסיק להמטיר עליהם חצים, וצעקות קרב מונגוליות (לפחות כך הוא קרא להן). למה אף פעם לא נגמרים לו החצים? חשבתי לרגע, שהמשכתי לשמוע שוב ושוב טק, טק, טק, טק… אבל לא ניסיתי אפילו לעזור להם כי כבר די נמאס לי מההרפתקה הזאת ורציתי לסיים אותה. גם הגובלין המבוגר כבר נעלם מהעין.
רצתי אחרי הגובלין המבוגר למנהרה הצדדית וראיתי אותו מסתבך עם פתיחת דלת. צעקתי עליו ״עצור!״ והוא עצר והסתובב אליי. ״נוצחת!״ צעקתי ״תביא לי את המסכה או שתאלץ לסבול את שבעת מדורי הגהינום!״. הוא הסתכל עליי, חייך והניח את המטה עם האגוזים שלו על הרצפה. ״מה אתה מחייך?", שאלתי אותו. ״אתה באמת חושב שאתה תצליח לפגוע בי?״, שאל והחיוך רק גדל. ״פספסת את הדבר החשוב ביותר בהרפתקה, לא שאלת בכלל למה גנבתי את המסכה זאת…״.
השאלה שלו בילבלה אותי, זה נכון, לא חשבנו על זה. יצאנו להרפתקה, נלחמו, והרגנו. אף פעם לא שאלנו למה הוא באמת גנב את המסכה? מה כל כך מעניין בה?
״זאת היא המסכה של מינרווה, מסכת הידיעה והחכמה. מי שיש לו אותה ידע את התשובות לכל השאלות, אולי אפילו קצת יותר״. הוא אמר את הדברים, כאילו רק כדי לעשות לי דווקא, בזמן שעטה את המסכה על פניו, והתחיל למלמל כל מיני מילים שלא הכרתי…
הבנתי שאני חייב להשיג את המסכה הזאת, ונזכרתי בקסם ה״העתקה״ שלמדתי, זה בדיוק מה שאני צריך.
התחלתי ללחוש את הלחש המורכב, ופתאום שמעתי שוב מרחוק ״טק, טק, טק, טק״. כמו מכות קלות של פלסטיק על שולחן עץ. חשבתי לעצמי, איך המקל עם האגוזים עושה רעש אם הוא שוכב ברצפה? זה נראה לי מוזר, אולי זה מגיע ממקום אחר?
ואז מעל המלמול שלו והמחשבות שלי נשמע קול שלא הגיע מהחבורה שלי. זה היה קול אלוהי עייף וסמכותי, קול של מישהו שבדיוק סיים לבלוע חטיף, ״אחד! כשלון קריטי. המטה שלך מתפוצץ לך ביד״
אני זוכר שעוד חשבתי ״אבל למה?״ לפני שהכל נהיה חשוך…