הרי הבזלת הקיפו את העיירה כחומות נישאות. בעיירה גרו אנשים. בהרים גרו שדים.

בלילה, הביטו האנשים באסופת הכוכבים הזרועים בשמיים וידעו שאי שם, רחוק ביקום, נמצא העולם ממנו באו. אף אחד מהם לא ידע מתי הגיעו הנה, לגור בין הים ובין ההרים, ולשם מה. העיירה הייתה חסרת גיל וחסרת שם.

אולי נקלעו לכאן בטעות. אולי נשלחו לכאן מתוך מטרה. לא היה להם מידע. אף אחד לא זכר. גם הזקנים המופלגים ביותר, שידעו לספר על הימים בהם הייתה עיירת האנשים קטנה יותר, צעירה יותר, אפילו הם לא ידעו כיצד זה קרה. אבל, אמיתה אחת נצרבה במוחם, עמוקה כזיכרון עמום משחר הילדות. הם באו מהשמיים.

על פסגת גבעה נמוכה מוקפת שדות קוצים וחורשות אורנים, בפאתי העיירה, נותר שריד עלום לכלי שנשאם הנה. פיסות מתכת עתיקות, חתיכות צינור מעגלי וחלול שהתפרק, מגובבות בתל ענקי דמוי פירמידה. מי שבחן את הפיסות בפרוט, יכול להסיק מהן על גודל השלם.

הצינור המעגלי, צלב המסדרונות שנמתח בתוכו וחילק את המעגל לארבעה פלחים חלולים, וכדור הליבה, כל המבנה הזה, לפני שנחת והתרסק, היה בקוטר חמישה רחובות. חצי עיירה. כמה אנשים היו בו? כמה עשרות או כמה מאות?

היו בהם כמה שלא שרדו את הנחיתה. שלדיהם העתיקים התנוססו על צמרות העצים בחורשות המקיפות את הגבעה, תלויים באוויר בין הענפים. האם הונחו שם כך בכוונה? אף אחד לא ידע. מי ששרד, לא הנחיל לצאצאיו כל הסבר. מבני החמר המעוגלים שהרכיבו את העיירה בצבצו וצמחו סביב שרידי הרכב הקדום, מתפשטים לאיטם כמו שלולית דם סביב גופה.

ביום יצאו הגברים והנשים לדוג את יצורי המים. מדוזות, סוסוני ים, דיונונים, צלופחים. הם שטו ברפסודות ופרשו במים רשתות גדולות. את הרשתות פשטו ממערות העכבישים שבדפנות הגבעות. פרדסים ושדות חיטה התפרשו סביב עיירת האנשים עד למבואות ההרים, שעליהם לא היה אדם שהעז לטפס.

לא היו להם כלי רכב. צורתו המעוגלת של רכב החלל הקדום שפיסותיו נחו על הגבעה, לא השרתה עליהם את כשרון ההמצאה הנדרש ליצירת גלגלים, וממילא לא היו להם מרחקים גדולים לעבור.

צבא לא היה להם. השדים שחלשו על הגבעות היו כה מבעיתים, עד שלא היה אף אדם שהעז לקום ולהגיד, הבה נילחם בהם. גם כתב לא היה. לא הייתה להם כל היסטוריה לכתוב עליה.

במרכז העיירה עמד בית העם, המבנה המעוגל הגדול בו התאספו כשהצטרכו להחליט החלטות. הערב, נשמע צליל הגונג הענקי ברחבי היקום. הגיע העת להתאסף.

—

אובידין, צעיר מהורהר וסגפני, סגר את העדר במכלאה ופסע בשביל הקצר המוליך לביתו. השמש קרבה לאופק. מרחוק ראה את עיירת האנשים המשמימה, שתמיד נדמתה כריקה מאדם, משנה צבעה ומקבלת גוון כשל נחושת. היה זה הגוון שעטו על עצמם כל מבני העיירה בדקות האחרונות שלפני שקיעת השמש. כה שקטה הייתה העיירה עד שניתן היה לשמוע את רחש הים האפור מאחוריה.

החיות דמויות התיש אותן הוביל אובידין מדי יום לשדות המרעה, נקראו אמנולות. כל אמנולה התנשאה לגובה מטר וחצי והתהדרה בדבשת בצורת פירמידה, צוואר ארוך ודק, פני גמל וזוג קרניים בצורת קונוס מהופך.

היום היו האמנולות עצבניות ונטו להתפזר. פעמים רבות נאלץ לטפס על דופן ההר כדי להחזיר לעדר אמנולה תועה. אובידין היה האדם היחיד בעיירה שהעז לעלות לגבהים אלו. בצהריים, אחת מהן הצליחה לחמוק ולטפס עד פסגת ההר. עליה הוא ויתר. אף דבר טוב לא צפוי לאדם שיטפס עד הפסגה.

אובידין שטף את פניו במי המעיין והתקרב לביתו, חופן בידיו אגוזים ושקדים שליקט בשדות. בית האבן הקטן, המוקף שדות נרחבים, קרב אליו עם כל צעד. השמש שקעה והותירה את בתי העיירה שבאופק אפורים ומיותמים.

הפעם, משהו היה שונה מהרגיל. תחילה לא ידע להגדיר לעצמו מה השתנה, עד שלבסוף הבין. צליל הברבור המהדהד שהקים עדר האמנולות נשמע קרוב מדי. היה זה כאילו השתרעה המכלאה אי שם מולו, בין הבית לעיירה, ולא מאחוריו. ככל שהתרחק מהעדר, כך נשמעו האמנולות קרובות יותר. מעשה שטן.

הוא פתח את שער ביתו ונכנס לחצר. ליד הכניסה, בין כסא הנדנדה לשיח הוורדים, נראתה אמנולה קטנה משחקת בכדור צמר. משהו בה היה לא כשורה. היא הייתה לבושה. לבושה בבגדי אחותו הקטנה. “ברררר…” אמרה לו, בעודה מגלגלת את הכדור על החול.

אובידין חלף על פניה ופתח את הדלת. במרכז הבית עמדה והביטה בו אמנולה גבוהה בעלת מראה עדין ואצילי, וגופה הדק עטוי שמלה. הייתה זו שמלת אימו. משנכנס, קרבה אליו בהתרגשות ונעמדה מולו על שתי רגליה האחוריות. “בררר…” הודיעה לו בקול נינוח ורווי ערגה. אז כרכה סביבו את שתי רגליה הקדמיות, משכה אותו אליה עד שחש במעטה הרך והצמרירי עוטף אותו, ונשקה לו על שפתיו.

אובידין התעורר, והחלום עדיין בראשו. לא רק בראשו. הייתה לו זקפה.

השעה הייתה לקראת בוקר, אבל החושך עדיין שרר ביקום. הוא הזדקף במיטתו, מלטף את איבר מינו. כה מוחשיים היו פרטי החלום המהדהד בתודעתו, עד שנדרשו לו מספר רגעים על מנת לשחזר לעצמו את סדר הדברים כפי שהם בעולם המוחשי. במציאות, כך נזכר, אמו נפטרה כשהיה בגיל עשר, כחודשיים לאחר מות אביו, ואחותו התחתנה זה לא מכבר ועברה להתגורר בתוך עיירת האנשים. בעולם זה, שתיהן היו אנושיות.

מבחוץ נשמעו יללות תנים רחוקים, צרצורים חדגוניים וקולות “בררר…” עמומים. הקולות היו קרובים. אובידין ניגש לחלון ופתח אותו. אור הכוכבים מילא את החדר וצבע את החפצים והקירות בגוון כסף שקוף.

אמנולה אחת הביטה בו מן החוץ באדישות, בעודה לועסת עלים שנתלשו משיח הוורדים. שתיים אחרות השתרעו בחצר מאחוריה ברביצה עצלה. הוא הרים ראשו והביט סביב. בזמן שישן השתחררו האמנולות מהמכלאה והחלו לרעות סביב הבית. ארבע בחצר, ועוד כמה עשרות סביב הגדר.

לרגע ציפה לראות ביניהן את שתי האמנולות שראה בחלומו, אך מיד התנער מזיכרון החלום, והחל לשקול בדעתו המנומנמת מה עליו לעשות כעת. כשיקום בבוקר יצטרך לאסוף אותן. שום דבר לא יקרה אם ימשיכו לרעות סביב הבית לעוד שעה או שעתים. כעת הגיע זמנו לחזור לישון.

אובידין השתרע ועצם עיניו. אז חלם שהוא יוצא מהבית, אוסף את האמנולות התועות ומובילן למכלאה, אבל המכלאה שינתה מקומה ואין הוא מצליח למצוא אותה.

 

—

לאחר שעתיים התעורר אובידין שוב. השמש כבר זרחה. הכול היה שקט מלבד קולות המקרצפים. המקרצפים היו יצורים מעופפים שלעת בוקר נהגו להשמיע קולות “קרררר” ו-“צפפפפ”. אף אמנולה לא נשמעה בחוץ.

אובידין קם בזריזות, חבש את סנדליו, עטה את כתונת הרועים והשקיף מהחלון. החצר והשדות היו ריקים ושקטים, והשמיים בהירים. האוויר היה קריר ושקוף, ובתי העיירה עטו על עצמם גוון שנהב מסנוור. שני מקרצפים ניצבו על הגדר והביטו בו.

כל זה היה אך חלום, אמר לעצמו. כל האמנולות גדורות במכלאה, כבכל בוקר.

מדוע עוברים עליו לעתים לילות שלווים ומחוסרי חלומות, ופעמים אחרות לילותיו טרופים ועמוסי הזיות כמו הלילה שעבר? הוא שפשף עיניו וניגש לבאר לדלות מים. מראות שונים מחלומות הלילה ניעורו וחלפו במוחו. הוא הביט בכסא הנדנדה הישן ובשיח הוורדים, מעלה במוחו את היצור הקטן המשחק בכדור, ואת היצור הגדול העוטה שמלה. ענני צמר לבנים צפו בשמיים מעל הים, מתקרבים לאיטם אל שמי העיירה. האם היה זה מזג האוויר שקבע באלו לילות יחלום?

ומדוע היו כל חלומותיו הלילה מרוכזים בעולם הזה? מה היה הדבר שעל-פיו ייקבע באלו לילות יחלום על העולם הזה, ובאלו לילות יחלום על העולם האחר?

אובידין התקין את המים להרתחה, הכין לעצמו כוס תה ויצא לדרכו. הגיע הזמן לשחרר את האמנולות מהמכלאה ולהובילן לשדות.

—

עזאזל היה שד.

ביום היה מרחף דרך קירות, עובר מחדר לחדר ומבית לבית, מרחף ומאזין למחשבות בני האדם. בלילות היה מאזין לחלומותיהם. כשהתעייף מהריחוף סביב בני אדם, היה חוזר למערות. רשת מערות שפתחיהן נחבאו בסמוך לפסגות ההרים חלחלה ונפרשה מתחת לעיירה כמבוך. במערות התגוררו שמונים שדים. הם ניזונו מהפחדים של בני האדם.

עזאזל, בקווי המתאר הכלליים של גופו, היה דמוי אדם. אדם קטן. הראש דמה לראש יתוש, העיניים ענקיות וחודרות, וזוג מחושים מקופלים בחציים הזדקרו משני צידי הרקות. הידיים דמו לידי אדם, הציפורניים ארוכות ומחודדות בקצוות. העור היה שחור, מכוסה פה ושם בשערות עבות, חדות ודוקרניות. החזות של עזאזל כמו נועדה לעורר בהלה ורתיעה.

כשבחר להיראות לבני האדם, היה עושה זאת בהדרגה. לפעמים היו תווי גופו החרקי ופניו החדות מתהווים לאיטם באפלולית ארון בגדים שדלתו פתוחה למחצה, לפעמים כצללית על התקרה, לפעמים מבעד לחלון. תחושת הפחד הטהורה של בני האדם למראהו הסבה לו עונג.

ברגעים הללו, בהם הייתה ארשת פני אדם משתנה למראה שד מבעית המרחף מעל מיטתו, היה עזאזל חש סיפוק. היה זה הרגע בו הופר הסדר. הרגע בו הצטלבו הדרכים. הרגע בו נגע השד באדם.

לא היה זה מגע רגעי ותו לאו. האדם שראה את עזאזל לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה. נגיעה קטנה, התערבות קטנה, משנה את חיי האדם לתמיד. כמו בעיטה עדינה באבן קטנה המתגלגלת וגורפת אחריה עוד ועוד אבנים.

לפעמים, בשעות הבוקר הריקות שבהן היו אנשים נוטים לפחד פחות, היה עזאזל מרחף בשדות ושואל עצמו, מה היו עושים השדים אלמלא בני האדם? מעיין זה של נשמות תבוניות שאפשר לנבור בחייהן, להשקיף על מעשיהן, דורות שלמים הבאים והולכים, ולכל דור מחשבות וחלומות, סיפורי אהבה ומזימות, מעיין זה של נשמות שניתן לעורר בהן בהלה, מה היו עושים השדים אם לא היה?

האם בכלל היו שדים לפני היות האדם? שפת השדים דמתה לשפת האדם. מילים רבות בשתי הלשונות הורכבו מאותם הצלילים, אך כמו נוגנו בסולם שונה.

האם היו השדים צאצאים של בני האדם, או להפך? מדוע היו האנשים בני תמותה והשדים בני אלמוות? אף אחד לא ידע לענות על שאלות אלו. לא ניתן היה לדבר על דברים אלו עם השדים האחרים.

השיח בין השדים היה פשוט יותר מהשיח בין בני האדם. בזמן כלשהו, החליטו השדים לצמצם את שפת הדיבור היום-יומית, כך שתכלול רק פעלים בזמן ציווי. השפה העתיקה, על שלל שמות העצם והתארים שבה, נותרה חבויה במערות הזיכרון ולא דוברה עוד. בשנים שבאו לאחר מכן, הצטמצם גם מספר הפעלים בהדרגה, עד שלבסוף נותרו בשפת השדים רק המילים “לך” ו-“בוא”.

עם בוא השחר יצא עזאזל מהמערה, התמתח, פיהק, והחל לרחף לאיטו על פני הסלעים ומשעולי האפר, יורד במסלול עקלתוני עד המישור. במישור עמד בית אבן קטן, ומהבית יצא אדם צעיר בסנדלים וכתונת רועים. עזאזל ריחף מעליו.

 

—

במרכז בית העם, על הקרקע, הותקן מחוג גדול שהושחל על ציר. פעם בשנה, ביום הקצר ביותר, היו מתאספים בבית העם כל אנשי העיירה שגילם בין שלוש עשרה לשלושים ואחת שנה, ומסתדרים במעגל סביב המחוג. אז היה הכהן בועט במחוג ומסחרר אותו.

המחוג היה חג במהירות על צירו, משלים כעשרים סיבובים, מאט ונעצר. זו הייתה דרכם של השדים להצביע על האדם בו חשקו. האדם עליו הצביע המחוג היה עולה להרים, בין אם היה זה ילד, ילדה, אישה או גבר. עולה להרים ולא חוזר.

יום קצר זה היה יומו הגדול של הכהן, אספרטוס. בשאר ימות השנה עבד אספרטוס כזבן בחנות הקמעות. את הקמעות נהג  לייצר בעצמו. הייתה זו אומנות סודית שעברה במשפחתו מדור לדור. כל קמע הורכב משזירה מסוגננת של פרחים מיובשים, קוצים, מקלות ואבנים.

בהגיע היום הקצר ביותר, היה אספרטוס מכה בגונג, מחכה לאנשים הצעירים שיתאספו ויסתדרו במעגל סביב המחוג, ואז היה מדקלם את המילים:

“כאהוב ואהובה הנוטים זה אל זו משני עברי תהום, כך שואפים הלילות להיפגש. כל לילה מתאווה להתאחד עם אחיו. בעת זו של השנה, מתרחבים הם, מביטים הנה והנה, כאריות חסרי מנוחה. מתאווים הם לחבור ללילה אחד ענקי. מתאווים הם לחפון בידיהם את היום החוצץ ביניהם, ולמחוץ אותו עד שיתפורר לאבק.”

“אֲדֹנָי, אדוני ההרים והמישור והשמיים והים, הגידו לנו במי חפצתם, ונשלחו אליכם אל מערות האופל שבהרים. ויהי זה אות לכם, לדבר טובה עלינו, ולהגן עלינו מחרון אפה של לילית. הפנו זעמה מאיתנו, ותשקוט הארץ, ולא תפריעו יומנו ולא תטרידו שנתינו, כי תדעו שהלילה שלחנו לכם אחד מאיתנו. וכאשר תגיע העת בה יתקצרו הימים, ושני קצוות הלילה יקרבו זה אל זה ויסגרו על היום כאגרוף הנסגר על חלוק נחל, אז נדע כי עלינו לשלוח לכם אחד מאיתנו, כמעשינו הלילה הזה. וילך להרים, ובתמורה יתרחקו שני קצוות הלילה ויארך היום. ומקץ שנה, כאשר תגיע העת בה שוב יתקצרו הימים, שוב נשלח לכם אחד מאיתנו. וכן הלאה, עד קץ הימים. הובילו רגלי אל המחוג והצביעו על האדם בו בחרתם. אני כלי בידיכם.”

 

—

השמיים קדרו. כל צעירי העיירה עמדו במעגל סביב המחוג, ושאר האנשים מאחוריהם. יללות שמונים שדים נישאו על גבי הרוח המתגברת. ברקים ורעמים החרידו את העיירה וזעזעו את בית העם. אספרטוס, נושא בידו שרביט ועליו פסלון קטן בדמות יצור עם קרניים, קרב למחוג והניף את השרביט מעל ראשו, ובתגובה נפלו כל אנשי העיירה על ברכיהם והשתחוו בבת אחת. גם העצים אשר סביב העיירה נטו וקדו ביראת כבוד.

ברק חדר לבית העם ופגע בשרביט. אספרטוס נתקף עווית. פניו השתנו, עיניו השחירו, זקנו הזדקר ומגרונו בקעו צלילים זרים. לחשים צרודים בשפת השדים העתיקה. רגלו בעטה במחוג בכוח לא אנושי. ברגע בו נעור המחוג מתרדמתו בת השנה, התמוטט אספרטוס על הקרקע כחפץ ריק. המחוג הסתחרר במהירות, בחריקה מקפיאת דם.

אובידין הרים ראשו ועקב אחר סיבובי המחוג בריכוז.

כשהחל המחוג להאט, הגביר אובידין את דריכותו. זו הייתה ההזדמנות לה ציפה. המחוג קרב אליו, חלף על פניו בעצלתיים והשלים כחצי סיבוב לפני שנדם, מצביע על ילדה קטנה בשם קסואל. בחלקיק השנייה בו עמד המחוג לעצור ולנוח מול קסואל, זינק אובידין ממקומו והטיל עצמו על הקרקע, מול חוד המחוג.

מהומה קטנה התעוררה.

“אובידין! מה עוללת? הן אסור לנו להתערב בהחלטות השדים! כעת נצטרך לסובב את המחוג שוב!” אמר אדם קטן קומה בשם נפרון.

“לא!” קרא הכוהן אספרטוס בהחלטיות, מקים עצמו מהקרקע. “היו אלו השדים שהורו לאובידין לזנק אל מול המחוג. וכפי שאמרת, נפרון, אל לנו להתערב בהחלטתם.”

הכהן הניף את שתי כפות ידיו והניחן על כתפיו של אובידין.

“אובידין, אתה הוא הנבחר”, הכריז. שקט מוחלט השתרר בבית העם. גם הרוחות והרעמים שבחוץ גוועו ונדמו.

“עליך לצאת אל ההרים הלילה, ולהציע עצמך לשדים, שיעשו בך כרצונם. אל לך להתעצב. היה עולז וגאה. מי שהשדים בחרו בו, מובטחת דרכו לכוכב האושר. המעשה אשר אתה עושה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול אדם לקוות לעשות בימי חייו. כל אחד מאיתנו ראוי שייחל ויצפה ליום בו ייבחר על ידי השדים. כעת אצייד אותך במתנות. הנה לך שמונים מטבעות ארד, שמונים אגוזים ושמונים רקפות.”

שני שקים כבדים ושק אחד קל נמסרו לידי אובידין. מספר אנשים, וביניהם אחותו, מכרים ותיקים של אביו ואימו, וגם הוריה של הילדה קסואל, ניגשו אליו כדי להיפרד ממנו ולעודד את רוחו. “מדוע בחרת ללכת להרים?” שאלו אותו.

“אני רק עובר כאן. מעולם לא התכוונתי להישאר” השיב בביטול, כמו היה זה דבר מובן מאליו.

לקראת חצות עלה על חמורו ויצא להרים.

—

הכוכבים נראו קרובים מתמיד כשאובידין והחמור חצו את שער העיירה והחלו לעלות בשבילים העקלקלים המובילים לפסגות ההרים.

לאחר שחצו את העיקול הראשון, השיל אובידין את שלושת שקי המתנות מעל החמור והשליכם אל הקרקע שבצידי הדרך.

עזאזל ריחף מעל אובידין. “אתה לא תינצל”, לחש לו. “התרגיל שעשית בבית העם לא משנה כקליפת השום. מי שבוחר מרצונו לבוא אלינו, ראוי לו עונש כפול ומכופל. לא נחסוך ממך יגון וכאב. אתה תישרף באש חמה פי כה וכמה מהאש בה נשרפו קודמך. המעז לבוא אלינו מתוך בחירתו שלו, נגזר עליו גורל גרוע ממוות. עליך לפחד מאיתנו. ומי שלא מפחד מאיתנו, על אחת כמה וכמה ראוי שיפחד מאיתנו, שכן לא נסלח לו על עזות מצחו. אם היו לך חלומות, מחשבות על העתיד, רעיונות למעשים שהיית רוצה לעשות בחיים, הלילה הזה הוא הזמן להיפרד מהם. אנו נעקור את עיניך, נעקור את שיניך, ונשפד אותך מעל מדורה בפתח ארמון לילית. לא צפוי לך שום עתיד. רק יגון, צער, חרטה וכאבים שכמותם לא ידעת מעולם ואף לא דמיינת שייתכנו.”

אובידין שמע את דברי עזאזל נלחשים כקול בתוך ראשו, בעודו שורק נעימה עתיקה. שבילים פתלתלים שנחצבו בשחר הימים העלו את אובידין וחמורו לגבהים שאף אדם בעיירה לא ידע לספר אודותם. מדי פעם השקיף מטה. אורות הלפידים בחלונות הבתים נדמו כגחליליות רחוקות. ביתו שלו היה לא יותר מצל עמום במרכז השדות האפלים. על חשכת המדרונות, בין סלעים ענקיים ודוממים, נצנצו מדי פעם זוגות עיניים בוהקים. והלחש. הלחש הבלתי פוסק. לחש בשפה לא אנושית. לחש בשפת השדים העתיקה. ועם זאת, הבין אובידין את הדברים הנאמרים.

“אני מכיר אותך, אובידין.” המשיך עזאזל.

“כל מחשבות בני האדם נהירות לנו כספר פתוח. אני יודע מדוע בחרת בדרך הזו. יש לך זיכרונות. זיכרונות מחיים אחרים. אתה זוכר את העיר הגדולה בארץ הגדולה. שם חיית תחת שם אחר. אתה זוכר את קן השיגור. את הקסדות והחליפות האטומות. אתה זוכר כיצד נפרדת מיקירתך. אתה זוכר את המסע, ואתה זוכר את הנפילה. אתה זוכר את המוות שלך.”

השד ידע.

היו אלו תחושות עליהן לא סיפר אובידין לאף אחד מעולם. זיכרונות מחיים השייכים לאדם אחר, בזמן אחר. ועם זאת הכיר אותם, בדיוק כפי שהכיר את זיכרונותיו שלו. כל חייו ליווה אותו סוד הזיכרונות שאינם שייכים לו. עלילת חיים – ילדות, נעורים ועלומים – בעיר גדולה ובה מכונות מעופפות, עיר ובה אלפי רבבות  אנשים.

השפה שדוברה בעיר, הייתה דומה לשפת בני האדם, אך שונה. עתיקה יותר. גלגול קדום של שפת העיירה. מילים שבשפת העיירה הסתיימו בעיצור קטוע, בעיר הגדולה הסתיימו בתנועה מתגלגלת. מילים שבשפת העיירה לא נהגו כמעט מעולם, בעיר הגדולה דוברו מדי יום ביומו.

דברים רבים ומעוררי פליאה היו בעיר הגדולה. מגדלים עצומים שברו את קו האופק, ציפורי מתכת ענקיות הובילו בתוכן בני אדם ממקום למקום, ובלילה היו האורות המלאכותיים צבעוניים ובוהקים, כאלפי כוכבים. אותיות ומילים התנוססו בכל מקום. גם בלילה היו מילים מאירות ומהבהבות תלויות בחזיתות הבניינים, מעל בתי העסק.

משחר ילדותו הציפו אותו זיכרונות מהחיים האחרים.

בעולם האחר, היה אובידין גבר צעיר בשם דון, ולו הייתה נערה בשם לולה. דון היה טייס. לולה הייתה רקדנית. ארוכת רגליים, פניה רזות ושיערה אדמוני. היא קראה לו “דוני”. ולפעמים, ברגעים של חיבה, קראה לו “דוני מקרוני”. הם גרו במגדל מגורים, בקומה הרביעית. אובידין זכר את הנוף הנשקף מחלון ביתם. שלט המעדנייה, הספסל, שני העצים, נתיב הזפת עליו זזו כרכרות ממונעות בזו אחר זו, ועל הזפת פסים לבנים המסמנים אזור מותר לחציה.

הוא זכר את היום בו נראו בשמי הצהריים האותות המבשרים את הקץ. יצורים שקופים, מעין חרקים, כל אחד בגודל עיר שלמה, מרחפים, כמו צפים לאיטם על האוויר, חוצצים בין עירם של בני האדם ובין השמיים. הוא זכר כיצד נבחרו מספר גברים ונשים, טייסים, טכנאים וחוקרים, להישלח ברכב השמיים “ליאונורה” ולתור אחר עולמות אחרים לגור בהם. הוא היה אחד מהטייסים.

ביום האחרון חיבק את לולה ואמר לה: “עוד ניפגש”. זה לא קרה. הוא זכר כיצד ריחפו מעל כדור נוצץ בחלל, כשתקלה מכאנית גרמה לרכבם ליפול. וברגעים האחרונים שלפני הנפילה, נראו מולו פנים. פני אישה זרה שלא הכיר. אישה שלא הייתה אמורה להיות שם.

 

—

כשאובידין שרק את המנגינה עתיקת היומין, והחמור חשב את מחשבותיו החמוריות, ועזאזל ריחף מעליהם, לוחש לאובידין בשפת השדים ומנסה לעורר בו פחד, השקיפה נוכחות נוספת על שלושתם.

היה זה  יצור האש.

יצורי האש היו היצורים מהם פחדו השדים. ליצורי האש לא היו שמות. גם צורה לא הייתה להם. אף אחד לא ראה אותם מלבד השדים, וגם השדים לא ראו אותם ליותר מהרף עין.

לעיתים, בלילות הארוכים של אמצע החורף, כשהירח לבש צורת פגיון מעוקם, והעננים רקדו סביבו באליפסה תזזיתית, הייתה נשמעת לפתע נהמה רחוקה, וכל כוכבי השמיים זינקו בפחד ונחבאו מעבר לאופק. אז לבש האוויר מעל ההרים צורת להבות אדומות המתמזגות לראש דמוי לטאה ענקית, והראש פער לוע שכולו שיני להבה, ומן הלוע בקעה נהמה נוספת, כה אכזרית, עד שגם הטורפים הקשוחים ביותר היו נרעדים מפניה. ברגעים אלו, ידעו השדים שעליהם לנוס על נפשם ולהתחבא במערותיהם. היה זה יצור האש, שבלילות החורף נהג לצאת מלוע הר הגעש המשקיף על ארמון לילית, לרחף מעל ההרים ולהבעיר את כל העומד בדרכו.

יצור האש בער מבלי להיראות סביב השלישייה העושה דרכה, ואמר לעצמו:

“חמורים, אנשים, שדים, גורל כולם אחד הוא. מה מבקש אדם צעיר למצוא בין פסגות ההרים בלילה הארוך של השנה? מדוע הטיל עצמו אל מול המחוג? אני אגן עליו מפני השדים ואעקוב אחריו.”

—

 

בארמון שעל רכס ההרים המקבילים, על גבי מיטה רחבה מכוסה בסדיני תחרה, השעינה לילית את סנטרה על כף ידה והשקיפה מקרוב על כדור הבדולח. היא הייתה שכובה על בטנה, רגליה היחפות והארוכות מתקפלות ומתנופפות בשובבות מתוך שמלתה.

בתוך כדור הבדולח נראו ארבעת היצורים העושים דרכם על מדרון ההר. אובידין, החמור, עזאזל ויצור האש. בנוסף אליהם, חשף כדור הבדולח עוד מספר ישויות וכוחות נסתרים שפעלו בסביבתם. ישויות וכוחות שאפילו לילית לא ידעה מיהם ומהיכן באו. רעש רקע קבוע המלווה את כל הנעשה ביקום.

לילית ראתה את אובידין רוכב ושורק את המנגינה העתיקה, ואמרה לעצמה, “שוב אתה מחפש אותי, לאחר ששיתקתי את מנגנון הלוחות הסולאריים בחללית. אני יודעת שזה אתה. אתה איש החלל שהביט בי אז. היחיד שראה אותי. ועתה התגלגלת אלי שוב בדמות העלם הצעיר מהעיירה. בוא אלי. אני רוצה להרגיש את ידיך אוחזות בי. קצתי מכל הנערות והנערים שבאים אלי בלילה הארוך של השנה לשעשעני. אני רוצה אותך בתוכי. ואז אתנפח ואלד עוד שמונים שדים.”

התרעה צפצפנית מכדור הבדולח שמאחוריה הסבה את תשומת ליבה. היא סובבה את ראשה. במרכז כדור הבדולח נראה גוף מתכתי מרחף, ומאחוריו חלל שחור עמוס כוכבים.

“עוד רכב חלל!” קראה בקול. התרגשות שלא ידעה כמותה זה מאות בשנים הרעידה כל פרודה בגופה. לילית הזדקפה במיטתה והחלה מחשבת במהירות את כל הפעולות שעליה לעשות כעת. זה היה הרגע לחסל את כל הזוטות ולהתמקד במטרה החדשה.

נשיפה אחת קטנה על כדור הבדולח השמאלי, ועיירת האנשים נבלעה בחושך והייתה כלא הייתה.

נשיפה על כדור הבדולח הימני, ומאות אלפי גלונים של לבה לוהטת פרצו ממעבה האדמה ושטפו את מבוך המערות ואת כל השדים שבתוכו.

נשיפונת על כדור הבדולח האמצעי, ומערבולת אבק תמירה סחפה את אובידין, החמור, עזאזל ויצור האש אל אובדנם.

כעת, כל שנותר לה לעשות הוא לשרוק, ומייד הפכו ארבעת כדורי הבדולח למראות. אז נטלה לילית מסרק קטן והעבירה אותו באיטיות דרך שיערה, השחור כשמי לילה מחוסר כוכבים.

 

—

רכב החלל של משלחת החיפוש ריחף מעל ההרים.

“אנחנו קרובים למקום בו אבדה ליאונורה” אמר הנווט. “שמת לה שהלוחות הסולאריים מתחילים להשתגע?”

קומנדר בונד הביט על לוח הבקרה. “הביו-רדאר מראה פעילות זרה”. יד ענוגה של אישה נחה לפתע על כתפו. הוא הסתובב.