כנס עולמות 2015 - עולמות

יום הפלישה

מאת: שקד פסח

היא עמדה באמצע החורבות שפעם היו הבית שלה. קורות הרצפה התפוררו כמעט עד שלא נותר על מה לעמוד חוץ מאפר ושברי עץ, העשן היה מחניק וקולות הפיצוצים עדיין נשמעו ברקע.

הייזל גרה בבית הקטן שלה ושל אביה שבע עשרה שנים. הבית מלא הזכרונות, הטובים והרעים. כל זיכרון מביא איתו סבל או חיוך, לפעמים אפילו את שניהם.

“הייזל?” היא הסתובבה במקומה ופגשה את פניו מוכתמות הדמעות והדם של אביה. רק מהמבט האחד הזה, הזכרונות של כל היום הנורא חזרו אליה.

*פלאשבק!* שעה לפני

היה זה יום הפלישה, הייזל התכוננה ליום הזה מאז שיכלה ללכת. היום שבו יפסיק השלטון הרצחני של המלך טום. כל המחוז הקטן שבו היא גרה, מחוז “הילס” שכבר נודע בכינויו “עמק המוות” עקב כל הפשע והמחלות שמילאו את המחוז, היה בלחץ לקראת היום הזה. רק מעט אנשים היו מחוץ לכל המעגל הזה של הפשע, הייזל הייתה אחת מהם. התלמידים בבית הספר שלה לא הבינו אותה, הם פחדו ממנה; הם הסתכלו עליה, בהו בעיניים התכולות, בשיער הבהיר והגולש, בגומות שהופיעו רק בפעמים הנדירות שבהם היא חייכה כשראתה משהו בספר האדום והמסתורי שהיא הביאה איתה כל יום, בהו בה ושאלו את עצמם, איך יכול להיות שהייזל וולקיין יושבת לבד בהפסקות, לא מתקשרת עם אף אחד ותמיד מופיעה עם המבט המת הזה בעיניים.

הם לא ידעו עליה כלום. הם לא ידעו על עברה. הם לא ידעו על כל הסבל והלילות חסרי השינה, הם לא ידעו על האובדן והם אף פעם לא ידעו. לא תהיה להם הזדמנות לגלות; כי אף אחד מהם לא תכנן ולא חשב שיום נורא אחד, הייזל וולקיין תתמוטט.

-מנקודת מבטה של הייזל-

אני שומעת את הלחישות כל פעם שאני עוברת במסדרונות בבית הספר. הם קוראים לי “נערת רפאים”, אני מבינה למה הם נרתעים ממני כל כך. אני מתבודדת, אף אחד בבית הספר לא שמע את הקול שלי.

בלילה שעבר שוב לא עצמתי עין. התאמנתי עם אבא שלי, הרולד, כל הלילה. הוא מלמד אותי לחימה בחרב כבר חמש עשרה שנים; אתמול היה האימון האחרון לפני יום הפלישה.

הסתכלתי בשעוני וראיתי שעוד עשר דקות זה מתחיל, היום בו אני ועוד כחמישים תושבים מאומנים אחרים נצא בחרב שלוחה ונפיל את השלטון. הכנסתי את הספר האדום לתיק בזהירות ויצאתי מהכיתה בלי להגיד מילה; המורה אפילו לא שמה לב.

עשר הדקות שנותרו הפכו לחמש כשנפגשתי עם ג’ון, אחד מחברי היחידים, מאחורי בית הספר כדי שנלך ביחד למקום המפגש מול החומות העצומות שלמול עיר המלוכה, שם הכל יתחיל.

לג’ון יש אח תאום, קוראים לו יותם. בקרב חמישים הלוחמים, אני בתוכם, הם ידועים בתור “תאומים שמימיים”; יש לי תחושה שעובת ביניהם טלפתיה. כשהם מתאמנים על הלחימה הם תמיד ביחד, הם מסונכרנים אחד עם השני ואף אחד, אפילו לא הלוחמים הכי טובים ומיומנים, אף אחד לא יכול לנצח אותם. חוץ ממני.

כנראה שיש לי איזו השפעה עליהם.

גם הם מתבודדים כמוני, אנחנו היינו החברים הכי טובים מאז שאני יכולה לזכור את עצמי. בזמן שהם נותנים את כל כולם בקרב אבל מנסים לא לפגוע בי, אני מנסה להקל עליהם. כך בעצם מתחיל כל קרב בין שלושתינו. אבל אז הם נהיים רציניים יותר ומנסים חזק יותר. בסופו של דבר שניהם מפסידים ומסיימים קרב על הרצפה.

אנשים תמיד אומרים שג’ון ויותם הם “הנבחרים”, שהם יצילו את כולם מהסבל שהמלך טום גורם לנו. הם כנראה לא מודעים לעובדה שיש עוד כחמישים אנשים אחרים שכל אחד מהם יכול להיות “הנבחר”. כמוני למשל.

אני וג’ון הגענו למקום המפגש ומיד ראיתי את שיערו החום של יותם, הוא הביט למעלה וחייך. יותם רץ אלינו, טפח על גבו של ג’ון ומחץ אותי בחיבוק.

“מה קורה יותם?” שאלתי מתוך הצחוק, “הכל טוב הייזל. אני לא יכול לחכות כדי להרוג כמה שומרים. או את כולם” הוא אמר, הניצוץ הקבוע של כעס ורצון לנקמה זורח בעיניו הירוקות כמו כל פעם שהוא דיבר על אויבינו. ג’ון צחק “אני מתערב איתך שאני יכול להוריד יותר שומרים ממך” הוא אמר. הם התחילו לריב כמו כל פעם ואני החלטתי ללכת למרכז האימונים.

פתחתי את הארון שבו יש את כל הציוד של כולם וחיפשתי את המדף שלי. לקחתי את החרב שהזמנתי במיוחד מהנפח ובובת אימונים מכוסת שריון. העמדתי את הבובה על עמוד שיחזיק אותה והכנתי את עצמי, לובשת את השריון השחור שלי. החרב הייתה די כבדה אבל זה רק אומר שהיא מעולה וחזקה, הלהב השחור נצנץ באור השמש האדמדם של שעות הערביים. הרמתי את החרב מעל לראשי, נושמת עמוק ומרגישה איך הלב שלי דופק במהרה, מבקש את הריגוש התמידי שמגיע עם שימוש בחרב. ‘לכוון לאחורי הברכיים’ חשבתי והסתערתי על המטרה. רצתי בכל כוחי ושניות אחדות לפני שהגעתי לבובה התכופפתי והתגלגלתי על הרצפה כך שהייתי מאחוריה. תוך כדי גלגול ראייתי התפקסה והנפתי את החרב; עם יכולת ששמורה רק לי חתכתי איפה שהשריון לא כיסה את החומר הספוגי ששימש כתחליף לבשר אדם.

חתיכות מהחומר עפו לכל עבר כשחתכתי את אחורי הברכיים וסיימתי את הגלגול. נעמדתי, סובבתי את החרב שלוש פעמים בידי, נהנית מקולו של הלהב החותך את האוויר והחזרתי אותה לנדן. הבובה נפלה אחורה ונחתה מולי; “טובה כמו תמיד” שמעתי את קולו המוכר של מוריס מאחורי. הסתובבתי אליו וחיוך גדול מילא את פניי, “מוריס!” קראתי ורצתי לחבק אותו, השריונות שלנו נחבטו אחד בשני וגרמו לי לכאב ראש. מוריס שם לב לזה אז הוא צחק ונישק לי את הראש.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני ומוריס ממש לא ביחד. הוא כמו אח בשבילי, אני לא יכולה לחשוב עליו כיותר מזה. ככה זה גם בשבילו.

אנחנו החברים הכי טובים מילדות; האמהות שלנו היו החברות הכי טובות ונשארו החברות הכי טובות גם כשהמלך טום הורה לערוף להן את הראש באשמת גניבה. כל מה שהן עשו היה לקחת תפוח בשביל סבי שהיה חולה מאוד. הן התכוונו לשלם אבל הן לא הספיקו.

לאחר שהן מתו, הלכו גם סבי וסבתי.

“היום הגיע, מה?” מוריס שאל ואני הנהנתי. שריקה חדה נשמעה וידענו שהגיע הזמן. השמיים נצבעו בגוונים של סגול, ורוד, צהוב וכתום. עדיין לא היו כוכבים בשמיים אבל זה הרגיש כאילו הם זהרו מעלינו. תמיד האמנתי שאמא, סבא וסבתא שלי הם הכוכבים והם מביטים בי מלמעלה ועוזרים לי להמשיך להילחם.

“היום הגיע גבירותיי ורבותי! בעוד כעשרים שניות המלך המצורע שלנו יצא מתוך החומות האלה,” צעק המפקד והצביע על שערי זהב גדולים שבלטו בצבעם על חומות האבן האפורות מאחוריו, “ואז המשימה שלנו תתחיל! קבוצה ‘אלפא’! אתם תטפלו במלך, תעשו כל מה שצריך כדי להרוג אותו!” המפקד אמר וקבוצה של עשרים אנשים הנהנה בראשה; “קבוצה ‘בטא’! אתם תחדרו לתוך עיר המלוכה ותפנו את הדרך משומרים בזמן שקבוצה ‘גמא’ משתלטת על שאר העיר ועל הארמון!” כל שאר האנשים, כולל אותי, הנהנו. אני, ג’ון, יותם ומוריס נמצאים בקבוצה ‘בטא’; אנחנו אחראיים על סילוק השומרים מהדרך, המשימה שלנו היא בעלת הסיכויים הכי גבוהים לאובדן של חיים ונשק.

ספרתי את השניות האחרונות בלב פועם בחזקה. 10, 9, 8. הרגשתי את ההתרגשות של יותם וג’ון לידי. 6, 5, 4. הסתכלתי פעם אחרונה על הפנים של אלה שהתאמנו איתי במשך יותר זמן משאני יכולה לזכור, הפנים של אלה שיכול להיות שלא אראה שוב לעולם.

3

2

1…

הכל היה שקט, יכולתי לשמוע בבירור את דפיקות הלב שלי וגם את של מוריס שעדיין חיבק אותי. הוצאתי את החרב השחורה מהנדן ומוריס נעמד לצידי עם החרב שלו בידו.

ואז הכל התחיל.

השערים נפתחו באיטיות וכרכרה זהובה יצאה מתוך שערי העיר.

ההוראות היו לספור עד חמש ואז להסתער.

השניות חלפו באיטיות ואז קבוצה ‘אלפא’ הסתערה קדימה, אנחנו מיד אחריהם. רצתי בכל כוחי ליד מוריס, האדרנלין המשכר בוער לי בגוף, אף פעם לא הרגשתי כל כך חיה! רצנו לתוך העיר ומיד נתקלנו בשומר; ביצעתי את התרגיל הידוע שלי, התגלגלתי מאחוריו וחתכתי את רגליו. השומר נפל על הרצפה וצרח בכאב. נעמדתי וסיימתי את העבודה בכך שתקעתי את חרבי בין חריצי העיניים בקסדה שלו.

הבטתי מעבר לכתפי וראיתי שקבוצה ‘אלפא’ כבר הגיעה לכרכרה. חייכתי והמשכנו הלאה, אני ומוריס, עובדים כצוות אחד. יותם וג’ון נלחמו לידינו, החיוך לא עוזב את פניו של יותם לרגע בעוד שהוא הורג שומר אחר שומר.

הלחימה נמשכה כמה דקות נוספות. ואז שמענו את זה.

החור שברעש.

המוות הראשון של לוחם בקבוצה ‘בטא’, ריקו. הוא לא היה מישהו שהכרתי טוב מספיק כדי להרגיש את הצער המקסימלי אבל הוא היה מישהו מהקבוצה שלי, מהבית שלי. כעס מילא אותי והסתערתי לבד על השומר שהרג את ריקו. בתנועה חלקה ניצלתי את הכובד והעוצמה של החרב שלי ושיספתי לשומר את הרגליים, לאחר מכן הורדתי לו את הראש.

המוות של ריקו ערער את כל חברי הקבוצה; השומרים קפצו על ההזדמנות והרגו עוד כעשרה לוחמים. נשארנו תשעה. זה היה כמו לראות מלאכים נופלים.

הזעם שבער בי נקטע בבת אחת כששמעתי זעקת כאב מוכרת להחריד. מוריס.

לא היה לי זמן אפילו לחשוב; הסתערתי הצידה לעבר השומר שחרבו עדיין הייתה נעוצה בתוך ליבו של מוריס. הרגתי כל שומר שהפריע לי בדרך. כשהגעתי לשומר שצחק מעל מוריס, תקעתי את חרבי בין חריצי העיניים בקסדה שלו ושיספתי את גרונו.

אחרי שהשומר מת נפלתי על ברכיי ליד מוריס והוצאתי את החרב מתוך חזהו. חוד החרב היה מוכתם בדם.

הרמתי את גופו של מוריס אלי ודמעות של כאב מילאו את עיניי “מוריס, לא” לחשתי. המלחמה השתוללה סביבינו אבל לי לא היה אכפת.

בנשימותיו האחרונות מוריס הסתכל לי בעיניים ואמר “הייזל. תהרגי אותו. תעשי הכל. תהרגי את טום. תהרגי את אח שלי” דמעה אחת ירדה מעיניו התכולות והמבט בעיניו כבה.

הכאב היה נורא. זעקה של זעם וכאב יצאה מפי.

שמעתי צרחה מאחורי ואז צעקה שאומרת “זאת מלכודת!” קרעתי את עיניי מגופתו של מוריס וראיתי את המפקד עומד ליד הכרכרה הזהובה ומצווה על כל הלוחמים הנותרים לסגת. סובבתי את ראשי בחזרה למוריס, בוהה לתוך עיניו המתות. שמתי את כף ידי על עיניו, עוצמת אותן.

“יותם! הייזל!” ג’ון צעק ומשך אותי מגופתו של מוריס “מוריס! לא!” צרחתי וניסיתי לשווא להיאבק באחיזתו של ג’ון. אחרי שכבר לא יכולתי לראות את מוריס רצתי עם ג’ון ויותם לעבר המחוז. לא היינו מוכנים למה שראינו שם.

כל המחוז בער. תותחים פוצצו כל בית ובית; נשים צרחו, תינוקות בכו וגופות היו בכל מקום. בלי לומר מילה רצנו לבתים שלנו.

*סוף פלאשבק!*

“הייזל?” שמעתי את קולו של אבי מאחורי. הוא בכה אבל אני לא. עדיין לא עיכלתי את כל מה שקרה.

“הפסדנו. מוריס מת” אמרתי בקול חסר חיים. אבא שלי רץ אליי וחיבק אותי, אני לא החזרתי את החיבוק, הייתי משותקת.

המתקפה הסתיימה לפני חמש שעות, אני ואבא שלי לא זזנו מהבית כל הזמן הזה; מנסים לשווא לחפש שרידים. “הספר של אמא נהרס” אמרתי לו, מחזיקה פיסת בד אדומה ומפויחת בידי; הספר הזה היה אלבום תמונות שבו היו כל הזכרונות מאמא שלי. הייתי לוקחת את הספר הזה לכל מקום, שואבת ממנו כוח להמשיך לחיות.

היונה שלנו שכבה על הרצפה המאובקת, חבוטה וחסרת חיים “מתי היא הגיעה?” שאלתי, “לא יודע” אבא שלי אמר והרים אותה בידיו. ראיתי פתק על הרגל שלה.

“הייזל,

הם פוצצו הכל. אחותינו מירה מתה.

המקום היחיד שהם לא פוצצו הוא את בית הקברות. לכי לשם.

בנינו קבר למוריס. הוא ליד העץ שלנו.

ג’ון ויותם”

“בוא” אמרתי לאבא שלי ומשכתי אותו לכיוון בית הקברות.

הלכנו לכיוון העץ המוכר שאליו אני, ג’ון, יותם ומוריס היינו הולכים כדי לצפות בעננים ולקבל קצת שקט ושלווה. כמו שיותם וג’ון כתבו בפתק, ליד העץ עמדה מצבה בודדת מעל קבר ריק. אין את מי לקבור.

בשנייה שראיתי את שמו של מוריס חקוק באבן השיש התמוטטתי. הברכיים שלי כשלו, נפלתי על הדשא מול קברו של מוריס והצמדתי את ידיי לליבי, כאילו שאם אני אלחץ חזק מספיק הכאב ירגע אפילו קצת. זה לא עזר.

דמעות בלתי פוסקות זלגו מתוך עיניי וצעקות של כאב פרצו מתוך גרוני, מהדהדות ב”עמק המוות”. אבא שלי פחד להתקרב, ידעתי את זה. הוא הניח זר פרחים קטן על קברו של מוריס ועזב, משאיר אותי להתאבל לבד. פתחתי את העיניים וראיתי את יותם וג’ון מסתכלים עליי מאחורי גזע העץ עם דמעות בעיניהם; המבט שלהם ביקש להתקרב ואני הנהנתי בעוד שגל נוסף של כאב ואובדן שטף אותי. הם רצו לכיווני וחיבקו אותי משני הצדדים. שלושתינו בכינו, משחררים את כל הזעם והעצב שנצרנו בלב, צורחים חזק ומקווים שמוריס יישמע אותנו ויחזור, מחייך וצוחק, שיגיד לנו שהכל בדיחה. אבל הוא לא יחזור.

-מנקודת המבט של המספר-

עברו שנתיים מאז יום הפלישה. מרכז האימונים פורק כי לאף אחד לא נותרה רוח לחימה בשביל לנסות למרוד. אוכלוסיית מחוז “הילס” הצטמטמה לאחר שאנשים שנותרו לבד החליטו להתאבד. בית הספר שופץ ושנת הלימודים התחילה שוב. עכשיו כבר אביב והדשא פורח מעל לעפר; החיים מתחילים לכסות את המוות וחלק מהאנשים אפילו המשיכו הלאה.

בימים הספורים שבהם הייזל וולקיין מגיעה לבית הספר היא כבר לא מביאה את הספר האדום. לא רואים יותר גומות, השיער הבהיר שלה נראה בהיר יותר, כמעט לבן והמוות בעיניים שלה עמוק יותר מתמיד.

הם מפחדים ממנה כי הם לא מבינים אותה. הם לא מבינים למה היא מחבקת את עצמה וממלמלת כל הזמן את אותן שתי מילים שוב ושוב:

“אני מבטיחה. אני מבטיחה. אני מבטיחה”