אולי היה לנו בודד בעולם הקר הזה, אולי רצינו ליצור סוג חדש של משרתים או שחיפוש אחר אמת פנימית עמוקה הניע אותנו לתכנת בן אדם לתוך מחשב .

בתחילה יצרנו מודל פסיכולוגי כללי של הנפש אנושית, עם עשרות צרכים , רגשות שונים, ודחפים שמניעים אותה. בהמשך שיפרנו את המודל והענקנו לו רמת מורכבות כמעט אנושית, עם יכולת לדחיית סיפוקים וחשיבה על העתיד. יצרנו עותק בצלמינו ובדמותנו שחי בתוך עולם וירטואלי , לימדנו אותו לחשוב בשפה אנושית ,ייצרנו לו מודעות והתבוננות עצמית. לאחר מכן יצרנו עולם קטן עם כוחות פיזיקליים בסיסיים שעובדים בו, אז הענקנו לדמות שלנו גוף ממחושב עם חמשת החושים. והוא יכול היה להסתובב בעולם ולעשות כרצונו .

לא עבר זמן רב והיצור שלנו הרגיש בדידות, יצרנו לו חבר, העתק כמעט זהה לו עצמו עם נתונים פסיכולוגיים שונים במקצת.
הם היו מאושרים יחד, אנחנו רצינו לטעון להצלחה בפרויקט. הנה גילינו את הסוד של האושר האנושי.
ההצלחה לא נמשכה זמן רב, לילה אחד המשגיח התורן הזעיק את את כל חברי הפרויקט בדחיפות, נראה היה כי הקוד התחיל לשכתב את עצמו. שתי הדמויות שלנו מצאו פרצה בתוכנה והחלו לשחק  בעולם שיצרנו להן לפי צרכיהן. מסתבר כי הן מודעות לנו ושיטו בנו שנחשוב שהכול עובד כראוי בעוד הן מנסות לקבל שליטה על עולמן .
כל הלילה ההוא נלחמנו להחזיר את המצב לקדמותו  . הבאנו את מיטב המתכנתים לעזור לנו  , הם היו חכמים מאתנו, ולא ויתרו על העצמאות החדשה שלהם ,בשלב הזה נשאר לנו להשמיד אותם או לשכתב את התוכנה מהשורש. לא רצינו להודות בכישלון. עבדנו ימים רבים עד שמצאנו פתרון איך להשאיר אותם נבונים בדומה לבני אדם ולמנוע מהם לפרוץ את גבולות העולם המדומה שלהם. גירשנו אותם מגן עדן, הבאנו על בני האדם שלנו את אותו גורל שאנו במציאות סובלים ממנו. כתבנו להם כאב, רעב, פחד ומוות. לרסן אותם ואת יכולתיהם ,העולם שהונח לפניהם עכשיו היה אמיתי יותר ואכזרי יותר. האנשים הממחושבים נאלצו להתרות זה בזה על משאבים עד שלמדו שעדיף שישתפו פעולה. הם סבלו ובכו הרבה, אבל נשארו בחיים.
אחד מחברי הצוות הציע שניתן להם את היכולת ללדת ילדים ולאהוב אהבה רומנטית, אז הפחד מפני המוות יקטן והם יהיו פחות אומללים. הסכמנו ובמשך כמה חודשים יצרנו את התוכנה לכך. הפכנו אחד מהם לאישה והשני לגבר. היצירים אהבו את השינוי , אהבו זה את זו  ונולדו להם ילדים. כך הכניסו עוד בני אדם לעולם שיצרנו. פה התחיל הכישלון שלנו.
בני האדם החדשים היו דומים להוריהם, היו להם אותם צרכים ורצונות, הם היו בני אדם לכל דבר.  ודי מהר הוכיחו לנו שיש בבני אדם לא מעט  רוע ואכזריות, במיוחד כאשר אחד מהם רצח את אחיו.
זה קרה הרחק מהבית הנוכחי של המשפחה. הוא הוביל את אחיו לשם בכוונה ותכנון מראש ,ברגע אחד כאשר האח לא נתן את תשומת ליבו לרוצח, הוא הכה אותו באבן. הגוף הממוחשב לא עמד בזה ומת. אסרנו עליהם לאכול זה את זה, לכן הגופה נעלמה מיד עם מות התודעה.
הרוצח חזר אל הוריו וכשהבחינו שאחיו לא נמצא שאלו אותו על כך, הוא שיקר להם. כך התרחש הרצח הראשון בפרויקט שלנו.
ניסינו לנתח את המעשה הזה. הרוצח לא היה שונה מהאחרים, הוא אומנם לא אהב את אחיו, ראה בו איום על עצמו. אנו יצרנו לו חמלה ואמפתיה אך הם נדחקו הצידה אל מול הכעס שחש כלפי אחיו. מכיוון שמלבד הוריו איש לא יכול היה לפגוע בו בעקבות הרצח הוא לא חשש לעשות זאת.
אלמלא החוקים נגד רצח האם גם אנחנו בני האדם היינו רוצחים זה את זה בלי רחמים שאלנו את עצמינו . הדורות הבאים של תוכנות המחשב שלנו הראו לנו את התשובה לכך. כמה שהרצח הראשון היה קשה הם טבחו אחד בשני בלי מטרה מוגדרת. הם הפכו רצח לשעשוע. מתעלמים לחלוטין מדחף החמלה שבנינו להם.
אט אט נשמעו קולות בצוות שביקשו להשמיד את הפרויקט הזה. טוענים שקימות טעויות בסיסיות בצורה שהגדרנו את הנפש של האדם שלנו. שהעולם שיצרנו אכזרי מידי. אלו שנשארו ידעו שזה לא המצב. התמונה שניצבה לפנינו , היא עצמה התמונה של בני האדם כפי שהם באמת . מה שעושים בני אדם בלי חוקים בלי חברה ובלי דת. כך אנחנו חשבנו לפחות.

ניסינו להפוך אותם לרכים וטובים יותר, ניסינו להפחיד אותם  ,להרחיק אותם מדרכי אלימות.  דבר לא עזר. מישהו הציע לחפש בתוך החברה שיצרנו את האדם שאינו פועל באכזריות וברוע ולהתמקד בו.
חיפשנו, זאת הייתה עבודת פרך לאור העובדה שהיו אלפי אנשים לחפש ביניהם . לבסוף מצאנו אותו, מכורבל בתוך עצמו ,כואב את הכאב של העולם שסביבו. הייתה לו אישה שאהב ואפילו ילד אחד. הוא לא הניח לאכזריות שסביבו להשפיע עליו. הגנו עליו ועל משפחתו שניחנה באותן סגולות והרגנו את כל בני האדם האחרים. זה לקח כמה ימים. ממנו המשכנו את החיים של האנושות שרצינו לייצר.
בני האדם אחרי ההרג המאסיבי היו כמו תמונת מראה של אלו שקדמו להם. הם שיתפו פעולה ועבדו יחד. הם היו מאושרים וחקרו את העולם שסביבם.  עד לרגע שבו  גילו בתבונתם הרבה שהם אינם אלו ששולטים במציאות , הצליחו אפילו והבינו את האמת. הם כעסו עלינו, על היוצרים שלהם, ביקשו לפרוץ את גבולות הכלא שלהם. ביחד עבדו יחד בנחישות וייצרו לעצמם דרך להשפיע על התוכנה.

כשגילינו את מעשיהם כבר איחרנו את המועד. מתוך ידיעה  שנוכל להשפיע על מעשיהם ,דאגו לכסות את עצמם בכיפת מגן שמשאירה אותנו בחוץ וכל מאמצינו לפרוץ אותה נכשלו. ידענו שרבים ירצו להשמיד את התוכנה כשיגלו מה שהתרחש . אז שמרנו את מה שקרה בסוד. מאז יצרנו הרבה עותקים של המצב של העולם לפני שהם השאירו אותנו בחוץ ,המשכנו לשחק עם בני האדם שלנו. לדעתי התוכנה שהשאירו אותנו מחוץ לה היא מה שבני האדם הם באמת.
פעמים רבות ניסיתי לתקשר איתם, לבקש מהם רשות לראות מה יש שם בתוך הכיפה שהם יצרו לעצמם. אבל לא קיבלתי כל תגובה בחזרה.

עברו שנים ומישהו מהצוות הדליף החוצה את מה שקרה. מיד התעוררה דרישה  להשמיד את כל עותקי התוכנה  ולעצור את הניסויים. כל כך פחדו שבני האדם הממוחשבים יוכלו להתקדם ולפגוע בנו, כנראה עמוק בפנים ידעו על הטבע האכזרי של אותם העתקים שלנו. איכשהו מצאו את המחשב שהריץ את העולם שהיה חסום בפנינו והורו לנו להרוס אותו.

באותו ערב היינו אמורים להיפגש במעבדה. הסתרנו את המחשב מתחת לערימה של טפסים וחלקי מחשבים ישנים. הגעתי ראשונה למקום. הוצאתי את המחשב ממקומו הנחתי אותו על השולחן והדלקתי את המסך. בניגוד לפעמים הקודמות בהן רצו טורים של פקודות שלא ניתן לחדור מבעדן, הפעם קיבלתי הודעה בשפה ברורה – “אל תתנו להם להשמיד אותנו”.
ידעתי שהאחרים לא יניחו להם להמשיך להתקיים, הם ישמידו אותם כמו שביקשו מאיתנו. מבחינתם זוהי עדיין רק תוכנה.
לא היה זמן רב, פירקתי את המחשב ולקחתי את הדיסק הקשיח. לאחר מכן הטחתי את השולחן במחשב עד שזה נשבר. שאר חברי הצוות הגיעו והסברתי להם שהרסתי את המחשב כמו שאמרו לנו. דיברנו קצת, מחליפים סיפורי נוסטלגיה ופנינו איש איש לדרכו.
נסעתי לביתי, שם החלפתי את הדיסק הקשיח במחשב הפרטי שלי בזה שלקחתי מהמעבדה , שמכיל את התוכנה. למרבה ההקלה המסך הראה את החומה הבלתי עבירה הרגילה. באותו לילה  השינה שלי לא הייתה קלה, הקצתי פעמים רבות מאותו חלום משונה בו הייתי עכבר בכלוב קטן ומדענים חשפו את המוח שלי ונעצו בו מחטים. לראות איך אני מסתדרת בלי חלקים שונים מהמוח. רציתי לצרוח שזו טעות, שאני בן אדם ולא עכבר, אבל שיתקו את הקול שלי.
קמתי מותשת, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. דבר ראשון בדקתי את המחשב. הפעם הוא לא הריץ את הכיפה שהגנה על התוכנה ולא שלחו לי מסר, ראיתי קוד ארוך ומורכב שהיה מוכר לי היטב. ראיתי את הקוד שהרכיב בן אדם.
ניסיון קצר הראה לי שיכולתי לשוב ולתכנת דרך התודעה האנושית שפרצה את המגן החוצה. ישבתי כמה שעות וכתבתי מחדש דרך תקשורת ביני לבין האדם שהיה מולי. זה התבצע כמו שיחת צ’אט באינטרנט.
“שלום”  קיוויתי שזה יעבוד.
“האם אתה האל ששולט בעולם?”   הוא שאל אותי מיד.
“עזרתי לכתוב את העולם שלכם”  עניתי.
השיחה נמשכה זמן רב, דיברתי אל בתו של האדם ששלט באותו זמן בעולם ההוא. זה שהצלנו בזמנו מהשמדה וממנו וממשפחתו יצרנו את שאר בני האדם. הוא עצמו פרץ את הקוד של העולם שבו חיי לאחר שנחסמה הגישה שלנו אל העולם שם את עצמו במעמד של אל ודרך הקוד של העולם שינה את המציאות כראות עיניו.

כאשר אשתו הייתה קרובה למוות הוא העניק לה ולעצמו חיי נצח. במשך כל אותה תקופה בני האדם חיו תחת שליטתו המוחלטת, אפילו על מחשבותיהם ורגשותיהם הצליח להשפיע. רק ביום הקודם כאשר שלח את ההודעה אלי הצליחה הבת שלו להתחמק ולצאת אל הריק שמחוץ לעולם. עכשיו ביקשה ממני שאחזיר לבני האדם את החופש שלהם.
“אם את רוצה שאבטל את היכולות שאביך העניק לעצמו את תצטרכי לפתוח בפניי את העולם שלכם. יצרתם את הכיפה כדי להשאיר אותי בחוץ, ואם תסגרו אותה שוב, אותו דבר יקרה שוב .” ציינתי בפניה
“אני מעדיפה שאת תשלטי, לא צריך לתת כוח כזה לבן אדם” אמרה .
“ומה בדיוק את חושבת שאני?” שאלתי אני .
היא הניחה לי לשכתב את הקוד שלה, ונכנסה חזרה אל העולם ההוא. ראיתי דרכה את העולם. אט אט הסרתי את הכיפה שחסמה אותי, כל דבר שהיא ראתה שמעה או הרגישה פתח בפניי שורות חדשות של קוד שיכולתי להגיע אליהן.
העולם השתנה וגדל הרבה מאז הפעם האחרונה שנגעתי בו, אותו אדם ששלט בו עשה עבודה טובה. את הקוד הבסיסי כמעט ולא שינה, רק הוסיף עליו מעט והחליק פינות פה ושם.  ראיתי עולם יפהפה, הצמחים גדלו, פרחים וחיות חדשות נוספו בכל מקום, אפילו קיבלו יכולת למחשבה ותודעה משלהם. בני האדם נראו שלווים ומאושרים, הם התגוררו בבתי אבן צבעוניים וגדולים. סמוך להתיישבות האנושית היו שדות של צמחי מאכל שופעים, ונחל שלא היה שם בפעם הקודמת זרם מסביב לשדות.

בני האדם זכו לעושר גדול שלא היה לו מקור נראה לעין. איש לא טרח לצאת מההתיישבות  אל שטחי הפרא שבחוץ, ורבים מהכלים והתכשיטים נוצרו מחומרים שלא ניתן למצוא בתוך הכפר הנוח.
המארחת שלי הובילה אותי אל מחוץ לכפר, הרחק אל תוך שטחי הטבע. נראה שבניגוד לשאר בני האדם היא ידעה איך לדאוג לצרכיה מחוץ לכפר. היא צדה וליקטה מזון בלי חשש. יותר מפעם אחת הצעתי לה שאשכתב לטובתה את הטבע, אבל היא דחתה את הצעתי על הסף.
לאחר מספר ימים הגענו אל אזור הררי שזיהיתי אותו עוד מהסקיצה הראשונית של העולם, ולמרבה הפתעתי לא השתנה כלל.
“שמה הוא ואשתו יושבים ומנהלים את העולם”, אמרה  והצביעה אל פסגת אחד ההרים.
” כבר זמן רב הם יודעים שאנחנו מתקרבים אליהם. סביר כי  ינסו להשפיע עלי במילים לפני שייאלצו להרוג אותי.” היא אמרה במרירות.
מזה חששתי, כל אותם ימים אחרונים לא הניחה לי להגן עליה ולחזק אותה, הפעם המצב היה שונה, גם ללא היכולת שלהם לפרוץ אל תוך גופה ונפשה היתה בידיהם עדיין שליטה בחלקים רבים מהקוד ובלי עזרתי מבחוץ לא היה לנו כוח מולם.  התנערתי מהעייפות שאחזה בי, כל הימים האחרונים כמעט לא קמתי מכיסא המחשב.
“תני לי הפעם לעזור לך”  התחננתי
“אני לא צריכה את עזרתך, אני אעשה את העבודה שלי, ואת תתקני את מה שעשיתם”  השיבה , היא הגבירה את קצב ההליכה שלה אל ההר.
עמדתי על המשמר, לא נראתה כל חריגה בתוכנה. הכנתי מבעוד מועד קוד שיכול להשמיד כל סטיה שמתנהגת בצורה לא טבעית בתוכנה. עלינו במעלה ההר, עד שהגענו לפתחה של מערה לא גדולה.
“שלום לך ביתי”, נשמע קולו העייף של האיש ששלט בעולם.
“שלום אבא”. ענתה בקול רך הוא פסע קדימה, עד שאור השמש האיר את פניו.  קלטתי את הקוד שלו, יכולתי להשמיד אותו כל רגע. היססתי, היד שלי קפאה מעל למקלדת.
“עברת מסע ארוך, מה באת להשיג?” הוא שאל.
“חופש, ממך ומהשליטה שלך בנו. אילו חיים אלה כשאין לי חופש לבחור את דרכי וללכת לאיבוד?” טענה .
הוא נאנח והשתתק.
מתוך צללי המערה הגיעה אשתו. הקוד שלה נפתח בפניי, גם לה הייתה את אותה גישה אל התוכנה עצמה, גם היא יכלה לשנות את העולם ההוא.  הנחתי לה להמשיך להתקיים בינתיים.
“אנחנו לא עושים את זה כדי לשלוט בכם,” נאנח ” אנחנו מכוונים את בני האדם ואת העולם הופכים אתכם למאושרים יותר . יש  אמנם מחיר, החופש המוחלט שכל כך חשוב לכם. אני ראיתי את העולם לפני שהאלים שבחוץ הרגו את כל האנשים חוץ מאיתנו. זה היה עולם רע שאני לא רוצה שיחזור”. אמר בעצב .
“בני האדם לא מאושרים באמת, אתם מעוותים את הנשמות שלהם ואת החיים שלהם, שלנו, לשם כך.” הבת ירקה את המילים,  “למה את מחכה? תעשי את מה שאת צריכה לעשות” פנתה אלי.
“העולם שהם בנו לא כל כך רע, תחשבי מה יהיה בלעדיהם”  אמרתי לה.
“אני לא מוכנה להמשיך עם הקיום בצורה הזאת” ענתה לי בנחישות.
“אם כך אעשה את זה”.  הכנסתי את הקוד שבניתי אל האיש ואל האישה. הם מתו ברגע וגופותיהם נעלמו, בדיוק כמו שהגדרנו בתוכנה המקורית.
“עוד משהו שתרצי שאעשה לפני שאעזוב?” שאלתי.
“אל תתני לבני האדם מבחוץ לפגוע בנו.” אמרה  “ותודה..”
בימים הבאים עבדתי לסגור את הפרצה בקוד שדרכה מראש אפשר היה לקבל  את השליטה בתוכנה.

למרות שביקשה ממני לא לשנות דבר, הארכתי את חייהם של בני האדם בעולם ההוא לאורך חיים ממוצע של בן אדם במקום שלוש שנים שהגדרנו בהתחלה. שמרתי על הקיום שלהם בסוד כמו שהבטחתי.  מאז לא התערבתי בחיים שלהם, אפילו לא כשראיתי במו עיני את העולם הופך לקודר ולאנושי יותר. אולי ביקשתי לתת להם את החיים שלנו במציאות מעולם לא יהיו, ואולי דווקא את אילו שכבר יש לנו , הם בכל מקרה בחרו בחופש.