ריקו לא האמין שדווקא ביום הזה, בשעה זו של הערב, הוא ייקרא למשרד. כשהביפר שנמצא דרך קבע בחגורתו צפצף, הוא כמעט ונחנק מחתיכת הלחם שבדיוק דחס רגע קודם לפיו. תחילה חשב שאולי אוזניו מהתלות בו, אולם לאחר כמה שניות נשמע צפצוף נוסף, ואז עוד אחד, וכבר לא היה מקום לטעות. לדאבונו, גם אשתו אשר ישבה באותה עת מולו מעבר לשולחן, לבושה בשמלה השחורה שאהב עם הצווארון משובץ האבנים, שמעה את אותם הצפצופים וכבמטה קסם פניה היפות והשלוות התערערו. השפתיים הבשרניות שלה, שאהב כל כך לנשק, הפכו לקו דק ומתוח. וחריץ קטן, כמעט בלתי נראה למי שלא מכיר אותה כמוהו כבר חמש שנים בקירוב, הופיע ברווח שבין שתי גבותיה היפות, המשורטטות בעיפרון שחור. היא כעסה. ובצדק. במשך שבועות שלמים דיברה על הערב הזה אותו יבלו יחד, תכננה אותו לפרטי פרטים: תחילה ישבו לאכול במסעדה האיטלקית הידועה בדרום העיר, זו שאליה חייבים ללבוש עניבה ויש בחור בכניסה שכל תפקידו לברך אותך לשלום ולקחת את המעיל, אחר כך ייסעו מרחק כמה רחובות צפונה, למאפיה הנהדרת של ג׳וליאן, שלמד בצרפת ומכין את המקרונים הטעימים ביותר בפלנטה, ולבסוף יקנחו בטיול רומנטי בפארק שיסתיים בדובדבן שבקצפת של הערב- פרישה מוקדמת למיטה ושינה עמוקה וטובה על בטן מלאה.

אבל כל זה היה בסכנה כעת, בשל צפצופים בלתי פוסקים שבקעו מחגורתו של ריקו וסירבו לדעוך אפילו לנוכח מבטה הכעוס של אשתו. בלית ברירה הוא שלח יד רועדת אל חגורתו והפנה את מסך הביפר הקטן לכיוונו, קורא במהירות את מה שידע עוד קודם שיהיה כתוב שם. שלוש המילים עליהן סוכם לפני שנים ואשר נחרטו בראשו היטב ואף כיכבו מידי פעם בסיוטיו בלילה: ״ההזמנה שלך מוכנה״. מילים תמימות לכאורה שאמורות היו לעזור לו להתחמק מכל אדם בכל תרחיש מבלי להסתבך או לעורר חשד. אם כי נראה שהוא עומד להסתבך הפעם בגדול.

״אני מצטער…״, הוא אמר מבלי להביט בעיניה, ״הם צריכים אותי…״ ובשתיקה רועמת שהרעישה את המסעדה כולה והפנתה לעברם מבטים תוהים הוא קם ממקומו, נישק את אשתו על מצחה הכועס ויצא במהירות החוצה, מותיר אותה מאחור עם סלסילה של לחם חצי אכול ושתי מנות ענק של פסטה בדרך לשולחן.

בעניינים כגון אלו הוא לא יכול להרשות לעצמו לחשוב על עצמו. ביטחון העולם כולו תלוי רק בו, שינן לעצמו את המנטרה השחוקה בעודו מנסה לתפוס מונית ומהדק לגופו את המעיל הדק שלא נועד לעמידה ממושכת בכפור. כל המוניות שחלפו על פניו היו תפוסות, מחלונותיהן ניבטו זוגות מחובקים, אוהבים, מחזיקים ידיים. נו בטח, דווקא היום. דווקא עכשיו.

הוא רעד מקור והתחרט על שלא נשאר במסעדה המחוממת עם אשתו, עם סלסילת הלחמים הטריים והרכים, בחברת אנשים רגילים, אנשים שהם לא הוא.

למזלו, באותו רגע עצרה לידו מונית וממנה נשפך זוג מחובק שמיהר להיכנס למסעדה. הוא ניצל את ההזדמנות וזינק לספסל האחורי שהתפנה. ״מפעל הביוב האזורי בבקשה״, אמר לנהג, ״ואם אפשר אז כמה שיותר מהר!״.

הוא כבר רגיל היה למבטים שקיבל מהנהגים שלקחו אותו למפעל. חלקם היו מופתעים, חלקם חוששים, אחרים גלגלו עיניים כלפי עוד נוסע משוגע שמבקש להגיע למפעל סגור באמצע הלילה. כולם נרגעו ולחצו על דוושת הגז כאשר הוא שלף מכיסו צרור נאה של שטרות מקופלים.

ריקו לא היה אדם עשיר, אבל מאז שהפך למתרגם הרשמי של שפת הקומנים הוא בהחלט הרוויח יותר מרוב בני גילו, בעלי המשרות הנוחות והבתים הבורגניים בפרברים המנומנמים של בוסטון. ולא שהוא התלונן על השכר, אבל שעות העבודה- איך לומר- לא היו ממש קבועות.

זו הייתה העבודה האמיתית הראשונה שלו- וכזו שהוא לא ביקש לעצמו בכלל. אפשר לומר אפילו שהיא נכפתה עליו לגמרי באותו בוקר בו עסק בעקירת עשבים שוטים בגינתו של בעל אחוזה עשיר, מהסוג שלא מבקש לראות ניירות כשהוא מחפש עובד מקסיקני זול לעבודות גינון ותחזוקה. לפתע הרגיש שמשהו חוסם את השמש. כשהסיר את הכובע רחב השוליים והביט למעלה הוא גילה להפתעתו גוף ענק ועגלגל שריחף באוויר ממש מעליו, מרחק של 50 מטרים אולי. שנייה לאחר מכן הוא כבר לא היה בגינה של אותו איש עשיר, ושבוע אחר כך הוא צץ שם בחזרה כשהוא מדבר בצורה רהוטה את שפת הקומנים וקצת מופתע לגלות שאיש לא חיפש אחריו במשך השבוע שנעדר.

מאותו רגע, מציאות חייו התגלגלה כמו כדור שלג ענק: תחילה צצו תמונות של החללית בחדשות, עדי ראייה, אזרחים מודאגים ופרשנים שדיברו על אחרית הימים ועל הצורך להתכונן למלחמת עולמות. או אז הופיעו תמונות שלו עצמו יורד מהחללית בסולם ארוך (ורק כי הקרן מרחיפת החלקיקים הייתה מקולקלת באותה העת), מה שהוביל מיד למעצרו על ידי המשטרה. בשלב זה הוא היה בטוח שהנה מגרשים אותו בחזרה למקסיקו, אבל הופתע למצוא את עצמו בתוך משרד תת קרקעי סודי, ממש מתחת למפעל הביוב האזורי שנסגר לפני כמה שנים ומאז עמד נטוש. או לפחות כך אנשים חשבו. למעשה, במרתפו של המשרד לעניינים בין-גלקטיים התנהלה בכל הזמן הזה הקבוצה לקידום ידידות עם חברים מהחלל, או כפי שנהגו לכנות אותה פה: קקיח״ם, שמטרתה יצירת קשר ושמירה על ערוץ הידברות פתוח עם כל יושבי הגלקסיה. ולפתע פתאום הוא היה חלק ממנה, המתרגם הראשי (והיחיד) משפת קומנים לשפת אדם, ולמעשה האדם היחיד עלי אדמות שמסוגל לשמוע את מסריהם המשודרים לכדור הארץ מבלי שהדבר יגרום לו להתקף חריף של הקאות, שלשולים וחשק בלתי נשלט לאכילה אינטנסיבית של גבישי מלח. הסיבה לתופעות המוזרות הללו מעולם לא נבדקה בלחץ אחת מחברות כריית המלח הגדולות בעולם, אולם המסקנה הייתה שאף אחד לא יכול להאזין למסרים המגיעים לכדור הארץ או להבין אותם- עד שהגיע ריקו.

כן, היו אלו חיים מוזרים, אבל לא בהכרח רעים. המשכורת הייתה די טובה, הוא קיבל הטבות שונות וביטוח חיים מהעבודה, ולא פחות חשוב- הוא זכה להכיר את אהבת חייו. כלומר, לא שהיא עבדה שם או משהו כזה, פשוט באחד הבקרים בהם הגיע למפעל הביוב הוא מצא אותה כבולה בשלשלאות לשער, לרגליה שלט שקורא לסגור את המפעל המזהם ולהפסיק את הפגיעה בסביבה ובבעלי החיים הנדירים שחיים באזור. נדרשה ממנו שעה ארוכה של שכנועים עד שהאמינה לו שהמפעל סגור כבר שנים ואז עוד כשעה עד שהצליח לשחררה מהשלשלאות. היא סיפרה לו שהיא הגיעה לעיר רק שבוע קודם לכן, הוא סיפר לה שהוא עובד סודי של הממשלה, ומשם הכל היסטוריה. רק לפני שנתיים נישאו, למעשה ממש ביום הזה לפני שנתיים. חג האהבה.

ולכן, בעודו משלם לנהג המונית ונכנס מבעד לשערי הברזל החורקים והחלודים של המפעל, חשב ריקו על אשתו האהובה וניסה לחשב בראשו כמה חודשי משכורת יאלץ להקדיש כעת לפיוסה לאחר שהבריז דווקא הערב- בחג האהבה- מחגיגות השנתיים לנישואיהם. אולי זה הזמן לבקש העלאה.

הוא צעד לאורך החצר הארוכה בדרך שעשה כבר מאות פעמים בעבר, והתפלל כהרגלו שלא ימעד בחושך על אחת הגרוטאות שהוצבו שם כתפאורה למפעל נטוש. מאחת הפינות נשמעו יללות חתול צרוד ושני פנסי-עיניים בהו בו מן החשיכה, מנסים כנראה לפענח האם ריקו מהווה טרף פוטנציאלי או אולי נושא איתו אוכל. הוא עצר לתהות לרגע האם החתול הוא חלק מהמסווה או שהוא אורח בלתי קרוא שיש להעביר בידוק ביטחוני מדוקדק בטרם יוכל לקבוע את מושבו בחצר, ואז ללא השתהות נוספת הניח את אגודלו על קורא הטביעות החבוי ומשך בכוח את דלת הברזל הכבדה שהובילה ישר לתוך מעלית נטולת כל כפתורים.

כבר בצאתו מן המעלית בקומת המרתף קפץ עליו בוי ממחלקת מסרים. בוי היה איש מוזר מאוד, כבן 40, ראשו המקריח עגול כביצה ועיניו קטנות מאחורי משקפיים עבות בעלות מסגרת רחבה. הוא בילה את 30 השנים הראשונות לחייו בלמידה בלתי פוסקת ונדמה שהיה לו תואר בכל תחום. לא מן הנמנע שהיה דוקטור בכמה מן המקצועות הללו, אולם ריקו מעולם לא טרח להתעניין. ״קיבלנו מסר!״ הוא קרא בהתרגשות. אף שלא היה זה מאורע נדיר במיוחד, עדיין נצצו עיניו של בוי בכל פעם שקלט מסרים במשדר המסרים הענק שבנה במו ידיו לפני מספר שנים. ריקו נאנח, עוד מסר סתמי ומיותר הגיע לכדור הארץ. כמה כאלה כבר תרגם בשנים האחרונות? עשרות? אולי מאות? ובכל פעם מחדש מתגלה משפט אידיוטי שנדמה כאילו נלקח היישר מתוך עוגית מזל סינית:

״הסוד לחיים טובים הוא נאמנות וערכים״

״התבונן בדברים לעומקם- כך תבין את הנסתר״

״בלי לנסות לא תוכל להצליח״

״הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו״ ועוד ועוד.

ריקו שנא את המשפטים הללו, מהם לא הבין שום דבר וממילא לא הייתה להם שום השפעה על כדור הארץ או על האנשים שבו, אבל הוא ידע שזה חלק מהתפקיד שנכפה עליו והאחריות שאותה לא ביקש- אך קיבל, באותו היום בחצר האחוזה. לרוב יכול היה לשכנע את עצמו שמה שקרה לו זה לטובה, שאילולא אותו מפגש בין-גלקטי בוודאי היה מגורש כבר חזרה לארצו ובוודאי שלא היה פוגש את אשתו שהיא אהבת חייו. אבל היום? היום הוא רתח מכעס על שאולץ לעזוב את אשתו במסעדה עוד לפני שקיבלו את המנה העיקרית. אפילו הלחמנייה שבה נגס נותרה לבסוף מיותמת על צלחתו ורק המחשבה עליה גרמה לבטנו הריקה לקרקר. בצעדים כבדים הוא נכנס לחדר המסרים והתיישב בכיסאו, מניח את האוזניות על אוזניו וממתין לכאב שצפוי להגיע. כאילו לא מספיק שהמסרים הללו חסרי משמעות, הרי ששמיעתם גורמת לו אי נוחות רבה ואף סבל מסוים בשל הצפצופים החדים וקולות החריקה שהם חלק בלתי נפרד מהשפה המוזרה הזאת.

אבל הפעם, היה משהו שונה בקול המתכתי שבקע מהאוזניות. מן דחיפות שכזו, אולי אפילו בהלה. הצפצופים היו חזקים יותר מאי פעם וריקו הרגיש שהם עומדים לקרוע לו את עור התוף. עיניו נפערו כשהבין את הנאמר ומיהר לרשום הכל בפנקס שהונח מולו.

הפלנטה שלנו גוססת, אמר הקול החורק, אנו לא נשרוד עוד יום אלא אם תשלחו אלינו…. אהבה?!

ידו של ריקו קפאה מעל הנייר. האם שמע נכון?

הוא ביקש מבוי להשמיע לו את ההקלטה שוב. ואז שוב. ושוב.

כן, אי אפשר היה לטעות במילים, הרי הם צרבו את שפתם לתוך מוחו ותודעתו בצורה מושלמת. הם עומדים למות! היצורים המוזרים שנכנסו כה במפתיע לחייו לפני מספר שנים ומאז שולחים לכדור הארץ מסרים חיוביים שרק הוא יכול להבין- גוססים! והם פונים אל המין האנושי לעזרה!

לרגע דמיין לעצמו ריקו מה יקרה אם לא יגיד דבר… אם ייתן למסר הזה לשקוע בראשו ולהתערבב עם מילים אחרות מאלו שנאמרו, אם יניח לזמן לזלוג מעצמו ולפלנטה הגוססת להגיע אל קיצה. אם יקום מחר בבוקר ולא יהיה יותר המתרגם, אלא סתם, ריקו. איש משפחה, איש מאוהב. איש רגיל ונורמלי כמו כולם.

ועם מחשבה זו הוא קם מכיסאו כל כך מהר שהלה נפל אחורה ברעש גדול.

״תתקשר למפקד העליון!״, צעק לבוי, ״יש לנו פה מקרה חירום!!״.

 

בתוך שעות ספורות מרגע שהועבר המסר לצמרת המדינית התקבלה החלטה- עושים מה שאפשר כדי לעזור, כדי להציל. מיד יצאו הוראות לכל זרועות השלטון, הודעות לתקשורת, קריאה נרגשת לכלל האוכלוסייה:

שלחו לנו אהבה.

צוות פעולה מיוחד הוקם אשר מטרתו לאסוף סרטים ישנים, ספרי רומן ושירי אהבה. שדות שלמים של פרחים נקצרו ונארזו בקפידה במאות גלילים של נייר צלופן אדום. 700 קילוגרמים של שוקולד ו-300 יהלומים מושלמים, 24 קראט כל אחד, נעטפו בבדי קטיפה בצבע ארגמן ולכל אחד הוצמד כרטיס ברכה ובקבוק יין רוזה אדמדם. במהרה החלו לזרום אלפי חפצים ששלחו אנשים, מכתבים ותמונות, בובות פרווה וסרטי חתונה, וכל אחד הגיע עם סיפור אישי על אהבה גדולה. שקים על גבי שקים של מכתבים, מכולות שלמות של אהבה. בתוך שעות בודדות העולם כולו התאחד למען מטרה אחת ו-13 טונות של אהבה נאספו יחדיו בחצר של מפעל הביוב וברדיוס גדול מסביב, מוכנים לשיגור. אחת אחרי השנייה הוכנסו המכולות לכן השיגור האטומי שנבנה כמה שנים קודם לכן ושוגרו לחלל ברעש גדול ובתקווה שיוכלו לסייע לפלנטה הגוססת.

כשהסתיים המבצע ישבו כולם בחדר המסרים וחיכו בקוצר רוח לתגובה כלשהי, לאות חיים. כולם היו עצבניים מהשעות הארוכות בהן עמלו וטרחו על אריזת שוקולדים וקיצוץ פרחים והמתח הורגש היטב באוויר. ריקו, שאף על פי תחנוניו ומחאותיו לא הורשה לעזוב את המפעל מתוך חשש שיגיע מסר דחוף נוסף שידרוש תרגום מיידי, בילה את השעות האחרונות בכסיסה נמרצת של ציפורניו וטמינת ראשו בידיו, לסירוגין. כעת כבר עמד ממש בפני פיצוץ.

השמש כבר החלה לשקוע כשנשמע צפצוף מקולט המסרים של בוי, והוא זינק ממקומו על מנת להקליט את רצף הצלילים שהגיע ממרחק של אלפי שנות אור. ריקו סידר את האוזניות על אוזניו והמתין, בפעם השנייה ביממה האחרונה, לצפצופים הרמים. אבל במקום צפצופים נשמעה הפעם חריקה, חלשה, עדינה. כמעט בלתי מורגשת. לרגע ריקו לא היה בטוח אם שמע משהו או שהיה זה דמיונו, ונדרשו לו עוד שתי השמעות חוזרות על מנת להבין את הנאמר. וכך תרגם ריקו את המסר בפנקסו:

מה שלחתם? למה? ביקשנו אהבה. אלומיניום הידרוקסיד ברונאט הטרוגני. אהבה. מה לא ברור? עכשיו הכל אבוד.

ועם סיום ההקלטה נשמעה מעין גניחה רועמת שכמוה לא שמע ריקו מעולם, אולי נשימתה האחרונה של פלנטה מרוחקת שהוצפה ביממה האחרונה באהבה, אבל מהסוג הלא נכון. שתיקה השתררה בחדר. אף אחד לא העז לנוע ממקומו, כל אחד טרוד במחשבותיו ובתחושה צורבת של כישלון.

לבסוף, קם ריקו בכבדות ממקומו ושלף מחגורתו את הביפר שהפך לבן לוויתו הקבוע בשנים האחרונות. הוא הביט בו רגע ארוך ואז הניח אותו על השולחן ופסע החוצה, אל אור השמש הגווע. העייפות נחתה עליו בבת אחת, כאילו חיכתה לרגע בו ייצא מהמשרד כדי להזכיר לו שלא ישן כלל ביממה האחרונה. הוא פיהק, עיניו האדומות דומעות מתשישות. בדרכו אל השער הרים מהרצפה ורד בודד שנפל מאחד הזרים, ניער בעדינות את עליו מהאבק שהצטבר עליהם וחשב על אשתו שבוודאי מחכה לו בבית וכמה היה רוצה לאחוז אותה עכשיו בזרועותיו. ועם מחשבה זו הוא נכנס למונית ונסע הביתה.