זהו עולם שחור. השמיים שחורים, האדמה שחורה ואין כל דבר באמצע.

המדינה שלנו חצויה- אם אני משתייכת לצד אחד, אין כל דרך מילוט.

אופל וטוהר. שחור ולבן. הם רוצים להרוג ואנחנו רוצים להשליט שלום.

אני טהורה. אף פעם לא הרגשתי כזו, אבל זו מי שאני.

החלומות רודפים אותי בכל לילה מחדש. כל אחד מהם, משפיע עליי בדרך אחרת. אין מנוס.

אני כלואה. אבודה.

 

אופל. האופל מכסה אותי מכל כיוון וידיי מתחילות להשחיר..מה אני עושה כאן? אני שואלת במוחי, נבהלת מהצל של עצמי. אני נופלת אל מקום לא מוכר.

ערפל. כל מה שאני רואה זה עשן ואני נחנקת ונופלת אל הלא נודע, מסתחררת ונאבקת בשלשלאות בלתי נראות לעין.

אני קמה בצרחות, רטובה עד שד עצמותיי.. זה היה רק חלום, קלריס, תרגעי.. אני חושבת בחוסר אונים, מזדקפת וקמה מהמיטה ,מתבוננת בשמיים: אני לא מצליחה לראות אף כוכב..הכותונת הלבנה מונחת עליי בחוסר צורה ואני מחליפה אותה בשמלה ארוכה ולבנה, כשלפתע אזעקות נשמעו מכל עבר.אני רואה בזווית העין את אמי, שרצה לעברי בבהלה, בפנים חמורות סבר. “בואי, האפלים מנסים לפרוץ את החומה” היא זורקת לאוויר ותופסת את ידי ואני רצה בעקבותיה, עוקפת את הטהורים האחרים שעמדו במסדרונות והביטו בי בחרדה שלא יכולתי לפרש.. “חכי, אמא!” אני מסתחררת וקוראת לה, אבל היא לא משיבה.. רגלי התנודדו והפסקתי לרוץ..

סחרחורת. אותה סחרחורת שהרגשתי בחלום אמש, היכתה בי וריתקה אותי למקומי. מה אני עושה? החשתי את צעדיי, פונה בפניות שלא הכרתי באגף המגורים ללא כל שליטה. אזעקה נשמעה באופק ואיבדתי את אמי, לבי הולם בחוזקה. רצתי במסדרונות מתנשמת ומתנשפת, חסרת נשימה וקולות האזעקות שהופעלו הרעימו בקולן. “קלריס!” שמעתי את אמי צועקת ולבסוף הבחנתי בה, פניה סמוקות מפחד מהול בזעם והיא התקדמה לעברי במהירות. “מה עוללת לפנייך?” היא שאלה בצעקה, כאשר קול נפץ אדיר נשמע והורגש באיזור. שמעתי את הלבנים מתגלגלות ונופלות על הקרקע. לאחר מכן, שמעתי צעקה מקפיאת אוזניים..התכווצתי באי נוחות.. “על מה את מדברת?”שאלתי אך אמי לא ענתה, אלא שלפה מראה כסופה. הבטתי בפניי בחטף וקפאתי- עיניי קיבלו גוון שחרחר, זלגו על לחיי דמעות שחורות ונראיתי פראית יותר..לא זיהיתי את עצמי. “אני, לא עשיתי את זה אמא. מה קורה לי?” שאלתי בחשד. “זה לא משנה עכשיו, אסור שאבא ידע על מה שקרה לך. אל תספרי על דברים כאלו לאף אדם-את לא יכולה לסמוך יותר על אף אחד!” היא אמרה לי והבטתי בבבואתי שוב, בעודי רצה ממקום למקום, מבוהלת ואבודה בין כל שאר הטהורים שרצו לידי..מבט אפל ולא מוכר היה על פניי וקול מוכר הגיע לאוזניי..הוא מגיע לקחת אותי! חשבתי בבהלה, מנסה להשתכנע שאירועי היום אינם אמיתיים. הרגשתי עשרות ידיים שתפסו את גופי ומחט דקיקה ננעצה בצווארי. ידעתי שמישהו מרדים אותי..צנחתי בן רגע אל תוך ים של עילפון..

“אני מצטערת קלריס, היינו חייבים להרדים אותך, לא היית שורדת את המתקפה” קול נשי ומעט ממוחשב אמר לי..פקחתי לאט את עיניי והתיישרתי במושבי.. “איפה אני? מה קרה?” שאלתי בחוסר הבנה.. האישה שדיברה אליי קודם לכן, כעת בחנה את פניי בקרירות.. השמיים נצבעו בסגול בהיר כצבע השקיעה, צבע שלא היה אופייני לעולם שבו אני חיה..האזעקות שהופעלו קודם לכן פסקו והמדינה הפכה לשקטה ושלווה. “את נמצאת בהסגר בינתיים, עד שיגיעו ויאספו אותך..יותר מזה את לא אמורה לדעת”. נגעתי בלחיי. קצוות אצבעותי נצבעו באבקה לבנה..לאחר שהייה ממושכת במקום, אמי הגיעה ויצאנו לשאוף אוויר, בפעם הראשונה מזה שבועות שבהם הסתודדתי בביתי, חסרת מנוחה. השמיים הסגולים כעת השתנו לכחולים והבזקים קטנים נראו באופק.. “קלריס!” שמעתי קול גברי זועק וקורא לי, בעודי הולכת וכאשר הסתובבתי, ראיתי את ג’ונה, הטהור שהכי לא רציתי לפגוש. הוא רץ אליי מבועת ודחף אותי הצידה. “את בסדר?” הוא שאל ולא נתן לי לענות עד שקם והתיישב לצידי. “למה דחפת אותי?” שאלתי אותו בכעס..”את לא רואה?” הוא צעק וסובב את ראשי אל הכיוון ההפוך..חייכתי.. “אתה יודע, לפעמים אני תוהה איך אתה טהור עדיין ולא אחד מהם.אני לא רואה כלום!” אמרתי וקמתי מהרצפה בעצבים..אמי חיכתה לי בצד, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. עקפתי את ג’ונה בלהיטות ובכעס, מתעלמת מנוכחותו לגמרי.. “אין בעד מה” הוא אמר בכעס והלך, מסנן קללות בשקט..”את ראית את מה שהוא ראה?” שאלתי את אמי והיא הנהנה לחיוב.. “מה זה היה?” המבט שהיה נסוך על פניה לא בישר טובות.. “ראיתי את האופל..זה התחיל להתגבש מסביבך..אנחנו צריכות ללכת קלריס, בואי נמהר” היא לחששה ולא יכולתי להתנגד-מילותיה היו חזקות ממני. במוחי התרוצצו אלפי מחשבות- לא הבנתי את מה אני מפספסת, אך פחד החל לחלחל בגופי ורציתי להגיע חזרה אל חדרי לפני שאתמוטט. השעה מאוחרת, אסור לאחר לנעילת האגפים חשבתי לעצמי, מזכירה זאת שוב ושוב בעודי מחישה את צעדיי ועוקפת את אמי ולבסוף הגעתי אל הפרוזדור המוכר של ביתי וצפיתי בשקט באמי שהתעכבה ודיברה עם טהור אחר..גל של עייפות היכה בי וצנחתי על מיטתי בחבטה, מחכה שהשינה תגיע אליי ותסחף אותי אל ארצותיה הרחוקות. לאט לאט, חושי התערפלו ונרגעו, ראשי הרפה מכל מחשבה וצלחתי למנוחה בדממה, בראש שקט.

כהרף עין, החדר השתנה. אני לובשת שמלה לבנה עם קרעים בשוליים, השמלה זרה לי ועל ראשי מונח כתר מפואר, שחור כסמל האפלים. ידי מכוסות בכפפות תחרה, עם דוגמא רקומה בהתאם לשמלה והפסים השחורים על הבד הלבן מזכירים לי את החושך..התחלתי ללכת בחדר שבו שהיתי..מוחי התמלא במחשבות אפלות, מה שגרם לי להרתע עוד ועוד והתכוונתי להסתובב ולמצוא יציאה מהמקום, כשנתקלתי בו. הוא אפל… חשבתי לעצמי והאדם רק הביט בי בשמחה ובבהלה..”‘קלריס? זו את?” הוא שאל. “מי אתה? איך אתה יודע את שמי?” השבתי לו בשאלה, מגנה על פניי בעזרת ידי. “את לא מזהה אותי?” הוא שאל באכזבה, עיניו נוגות ומשדרות שיברון לב.. נענעתי את ראשי לשלילה..האדם אחז את ידי בעדינות והוביל אותי אל תוך אולם.. “על מה אני מסתכלת?” שאלתי, לעיניי נגלה דגם מוקטן של עולם האפילה. “כל זה יכל היה להיות שלך, עד שנעלמת..” הוא לחש.. “על מה אתה מדבר? מתי נעלמתי?” שאלתי, מבולבלת “מהיכן?” הוספתי, אך את מחשבותיי קטע אותו אדם. “את אפלה, קלריס.. תמיד היית ולא משנה כמה ינסו להסתיר זאת ממך. אנחנו בסכנה, את צריכה לחזור” הוא אמר ודמעות עמדו בעיניו..ידעתי שהוא דובר אמת רק מהתבוננות על שפת גופו.. “תחפשי אותנו, קלריס” הוא לחש והתקדם לעברי..הוא נעלם וכך גם אני, התחלתי ליפול והחדר השתנה שוב. הייתי מכוסה במים אפורים עד כתפיי. “הצילו!” צרחתי שוב ושוב, עד שהרגשתי ידיים מלטפות ופקחתי את עיניי- זה היה עוד סיוט. הידיים הרפו ממני, שמעתי את הצעדים מתרחקים וקמתי, מטושטשת, כשדעתי לא הייתה צלולה. הרגשתי בד מסוג שלא הכרתי שנגע בעורי וצעדתי בשקט ככל שיכולתי אל עבר חדר האורחים, לצפות בבבואתי שוב: אני לובשת את השמלה מהחלום! התאפקתי שלא לצעוק.. צבע שחור נזל על הרצפה ושמתי לב, ששיערי התחיל להשחיר..מבלי לחשוב פעמים, לקחתי מספריים מארונית סמוכה וגזרתי את שיערי במקומות שהצבע חדר אליהם. רצתי חסרת נשימה אל חדרי ופשטתי את השמלה..מה אעשה? שאלתי את עצמי ובהחלטה רגעית תחבתי את השמלה אל תוך הארון, כמה שיותר עמוק כשמבלי ששמתי לב, ידי נתקלה בחפץ מתכתי והרגשתי כאב חד .. סקרנותי גברה עליי והוצאתי בקושי רב את החפץ, שהתברר כתמונה וראיתי אותי, בשמלה שחורה עם נער מוכר, מחובקת בחיבוק ענקי ומאושר. לא שמתי לב, אבל דמעות החלו לזלוג מעיניי. דמעות שחורות.

באותו הזמן, נפתחה דלת הבית. “קלריס? שרה?” הקול קרא והבנתי שזהו אבי. ניקיתי את ידיי שהשחירו מדמעותיי במהירות ורצתי אליו, חיוך מזוייף עלה על פניי והשתחוויתי בקלילות. “ריצ’רד, לא ידעתי שתחזור מוקדם!” אמי, שרה צחקה ונשקה על שפתיו..השפלתי את מבטי במבוכה.

שיחת חולין נפתחה בין שני הוריי ובאותו הרגע, לא התאפקתי יותר. “אבא, יש לי שאלה” לפתע אמרתי, לא מבינה את כוונתי האמיתית. בבת אחת כל הנוכחים בחדר השתתקו.. “למה האפלים תוקפים אותנו?” שאלתי בתמימות, למרות שמוחי דאב מרוב מחשבות ושאלות..”אסור שאבא ידע“, דבריה של אמי הדהדו באוזניי ואבי רק הזדקף וחייך אליי בחביבות, למרות שיכולתי לראות את הפחד שהיה בעיניו. “לפני שנתיים, נלקח אדם שהיה חשוב לאפלים בשבי על ידינו..הם רוצים להחזיר אותו בכל מחיר, למרות שאף טהור לא יודע במי מדובר..” אבי פתח ברוגע ואמי הזדעזעה.. “אתה יודע מי זה? האדם השבוי?”  שאלתי אותו אך הוא רק השפיל את מבטו בחשד והנהן.. “אנחנו הולכים לסיים את המלחמה הזו, בתי..קבענו עצרת ליד החומה בעוד מספר ימים, כאשר ליקוי החמה יגיע..את לא תהיי צריכה לחיות בפחד יותר” הוא סיים בעידוד ובאותו הרגע, הבנתי למה האדם שפגשתי בחלומי התכוון כאשר הפציר שאחפש אותם..חייכתי אליו, ממלמלת כמה מילים חסרות ערך ופניתי חזרה לחדרי כשבדרכי, אמי זרקה אליי קופסא עם תרופות שרצתה שאקח.. “משכחי כאבים” היא אמרה לי והודיתי לה..פתאום, הבנתי שאני לא זוכרת דבר ממה שקרה לי ..

חדרי נראה קודר באופן משמעותי ממה שזכרתי..החלון היה פתוח, אך לא נכנס אף משב אוויר. “מה אני עושה פה?” שאלתי וצעקתי במוחי שוב ושוב..הרגשתי מחנק בגרון..אני רצה אל עבר החלון ומתחילה לטפס, להגיע אל הנקודה הגבוהה ביותר בחדרי.. “קלריס?” שמעתי לפתע לחישה מבוהלת והרפיתי בבת אחת מאחיזתי.. נפלתי אל תוך חיבוק חם ומעודד. “את מרגישה טוב?” אמי שאלה וחייכתי, נותנת לה ללכת באשלייה שאני בסדר.

במשך שלושת הימים שעברו, ציירתי ללא הפסקה. ניסיתי לחשוב על דרך שבה אוכל להסתנן אל העצרת. השעה היא שעת הערביים ואני מתגנבת מביתי בצעדים קטנים ושקטים.. אני רצה בין כל מתחם ומתחם, מגיעה אל השערים של השדות הפתוחים ויוצאת החוצה..אני יכולה לראות את החומה בבירור ואני רצה בשעטה לכיוונה.

החומה משתרעת על שטח עצום-היא חוצה את כל עולם הטהורים ומפרידה בין שני חלקיו..קולות נשמעו מעבר לחומה.. “מי שם?” צעקתי ובבת אחת הקולות השתתקו.. “מי את?” הקול שדיבר אליי היה עמוק וגס ונתן לי הרגשה מוכרת,חמה וביתית..הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו.. “קלריס” גמגמתי.. “את טהורה?” שאל אותי הקול והשבתי בחיוב. “הסתלקי מכאן, ילדה!” הקול צעק..אבל לא. אני לא מוכנה ללכת-נותרו בלבי כל כך הרבה שאלות! “אני אלך. אחרי שתסבירו לי מה אתם רוצים ממני, למה אתם נכנסים אלי לחלומות? ” צעקתי באומץ.. שוב השתררה שתיקה ממושכת..שמעתי עוד ועוד קולות שהתקרבו אל צידה השני של החומה ובתנועה אינסטנקטיבית הסתובבתי לאחור, בודקת אם מישהו ממשמר הטהורים שלנו מרגל אחריי. “בת כמה את, קלריס?” אותו קול שאל בעניין והופתעתי, לא ציפיתי שאפל יצור איתי קשר אי פעם.. “שבע עשרה..” “את לא זוכרת משהו מהשנתיים האחרונות, אני צודק?” הקול שאל בתהייה..לא עניתי..”איך אתה יודע? מה אתה רוצה ממני?” שאלתי בפחד ושמעתי קולות של מאבק.. “תטפסי על החומה!” צעקו לי וניסיתי, קפצתי על האבנים, מושכת את גופי למעלה אבל נפלתי.. “אני לא מצליחה!” קראתי בייאוש והרמתי את מבטי למעלה בפחד-החומה התנודדה..היא התנודדה כאילו שהיא מנסה לנער מעליה אדם. אבנים אחדות נפלו ונפלתי לאחור איתם, כשסלע כבד נפל על רגלי..צעקתי בכאב..

עצמתי ופקחתי את עיניי. אדם אפל עמד מעליי..ניסיתי לברוח, אך האבן הייתה כבדה מידי והכאב שהתפשט ברגלי היה בלתי נסבל.. “תני לי לעזור לך” האפל אמר ברכות והרים את הסלע בקלילות, מזיז אותי הצידה..הוא התיישב לידי והתחיל לטפל ברגלי הפצועה.. “מי אתה?” שאלתי, אך האדם רק משך בכתפיו בחוסר מנוחה. “אני מבטיח שתדעי את הכל בזמן, עכשיו, את מוכנה לעזור לי?” המשיך, לא נותן לי לענות: “יש משימה שאנחנו חייבים לעמוד בה, האפלים. אין לנו אפשרות לסגת או לבצע אותה לבד ואנחנו חייבים אותך לצידנו, זה גם לטובתך” הוא אמר ומשהו בדבריו גרם לי לזוז בחוסר רוגע במקומי.. “מה אתם רוצים שאעשה?” אני שואלת ומסתתרת עם האיש מאחורי שיח, מחכה שחיילי המשמר יעברו וימשיכו בדרכם.

האפל הוציא שקית מן הברדס שלבש. “מה אלו?” שאלתי.. “אלו בקבוקונים עם רעל, שיש להעביר אל ריצ’רד, אחד המנהיג שלכם, הטהורים..” הוא הדגיש את המילה האחרונה בלגלוג.. “למה שאעזור לכם להרוג את האדם שמגדל אותי?” שאלתי בכעס- דבריה של אמי באומרה שאסור לי לסמוך על אף אדם, הדהדו כעת באוזניי.. “אני לא סומכת עליך, אתה משקר” הטחתי בו.. “איך אדע שאתה לא מנצל אותי?”  סיימתי את דבריו בעודי מנסה להתרחק ולחמוק מעיניו.

האפל נאנח, הרים את ידו והניח אותה על מצחי, בנקודה שבין שתי עיניי. כאב לי. הכאב טלטל את גופי וראיתי לפתע רצף של תמונות ישנות, אירועים שקרו במהלך השנים.. “למה אתה מראה לי את זה?” שאלתי בעניין.. בעיניי האפל כעת עמדו דמעות. “אני מנסה לגרום לך להיזכר בעבר שלך” הוא מלמל לעצמו..האפל חשף כיס פנימי בברדס שלבש והראה לי תמונה..תמונה הזהה לאחת שמצאתי בחדרי. “זו את, הנערה שבתמונה, קלריס..לידך עומד איידן, נער אפל שאהבת..” הוא פתח ועצר כדי לנשום. “חלמת פעם חלום שבו היית כלואה בתוך חדר עם מים אפורים?” שאל אותי והנהנתי במבוכה.. “אז את אמורה לדעת שאני דובר אמת.. אחרי החלום קמת לבושה באותה שמלה מהחלום ושיערך נצבע בשחור” הוא טען והביט הישר בעיניי.. “איך אתה יודע שזה קרה?” אני שואלת אותו בפחד, כי לא הייתי אמורה לתת לאף אדם לדעת על סודי. “אני יודע את זה, כי אני גם עברתי אירוע דומה לפני כמה שנים..בתי נחטפה וכאשר מצאתי דרכים כדי להגיע אליה, הייתי הוזה את המפגשים בנינו..” הוא אמר לי בחולשה וברגישות.. האור בפניו כעת דלק במלוא העוצמה ועיני השקד שלו הזכירו לי עמק מפותל שלא נגמר וככל שדיברנו יותר, כך הספקות שבלבי לגבי כל פרט קטן גדלו.. “אני אקח איתי את השקית, אבל אני רוצה לברר קודם כל את הדברים בדרך שלי” הודעתי לאפל והסתובבתי והלכתי לביתי, מבלי לפנות חזרה.

הגעתי אל ביתי ואווירה מתוחה הורגשה באוויר. שמעתי את אבי ואמי מתווכחים בחדרם. סגרתי בשקט את הדלת והתגנבתי אל המסדרון, מקשיבה לכל מילה שהם אומרים: “למה אתה עושה לי את זה?” אמי צעקה בתסכול.. “אני חייב! אני לא אתן לאפלים לקבל את מה שהם רוצים לעולם!” אבי השיב לה בצעקה ואמי נאנחה. “אתה לא מבין שאתה פוגע בילדה? כמה זמן עוד תסמם אותה עם תרופות שכחה עד שהיא תגלה את האמת?” היא הטיחה ואת תשובת אבי כבר לא רציתי לשמוע. הכעס זרם בעורקיי. רצתי אל דלת הכניסה, פותחת אותה ומתכוננת לסגור אותה ולפתוח בהצגה, כששמעתי את אבי צועק.. “כמה שצריך!” הוא צעק ויכולתי לדמיין את הוריד הבולט שבמצחו מתנפח. בבת אחת, סגרתי את הדלת בצהלה מזוייפת .. “אני בבית!” צעקתי וכמו שציפתי, הורי השתתקו. אבל לא התכוונתי לתת להם להמשיך במעשיהם.

“קלריס, אני רוצה לדבר איתך לרגע” אמי לחשה ועמדה בפתח חדרי..היא התקרבה אליי, אחזה בידי והתיישבה במיטתי. “רציתי לומר לך שאני תמיד אוהב אותך, לא משנה מה יקרה..” היא אמרה ושתקה..חיוכה הנוגה אך הכנה ניבט אליי והיא השתדלה שלא לבכות..השקית עם הבקבוקונים הייתה מתחת למיטתי והסתרתי אותה בעזרת רגלי.

ארוחת הערב התנהלה בשתיקה..אמי כבשה את מבטה בצלחתה, משחקת עם גרגרי האפונה אך לא אוכלת. אבי קם לפתע ויצא מן הבית. זו ההזדמנות שלי! חשבתי לעצמי במתח בשעה שעזרתי לאמי לסדר..מוחי הוצף מחשבות. את הולכת להתנקש באביך? או להשתפן? אני שואלת את עצמי בכל שנייה שעוברת..אני צריכה לעשות את זה. אני חייבת.

התנשמתי והתנשפתי בפחד. מן הבקבוקים נדף ריח חריף שדגדג את אפי וגרם לי להתעטש..אני מתגנבת אל חדר העבודה של אבי, מרימה את רגלי ופוסעת על הרצפה בצעדים זהירים, מתקדמת לעבר השולחן. הבקבוקונים החלו להשפך אל תוך הגביע של אבי, כשרגלי נגעה בשולחן ואזעקה הופעלה. דלתות החדר ננעלו. אני מסתובבת בחרדה ומתבוננת ברהיטים, מחפשת דרך מילוט מכאן. אני רצה אל החלון חסרת נשימה, מדמיינת את אבי רץ בכעס אל החדר ותופס אותי. אני מסתכלת למטה ורואה אותו- את האדם שטוען שהוא אבי, כפי שלא ראיתי מעולם. “אני רוצה שתמצאו את הפורץ ושתגרמו לו להתחנן לרחמים!” אבי שאג באכזריות וכעס שלא הכרתי. אז קפצתי. פתחתי את החלון הכי רחוק מהחצר וקפצתי באותו הרגע שדלת החדר נפתחה, נחבטת ונחבלת מענפיי העצים.

הבקבוקונים הריקים צרבו בידיי ואני משליכה אותם אל השיחים, כאשר אזעקות רבות החלו לפעול, מרעימות בקולן הגדול. “זו היא!” שמעתי שאגה בעודי בורחת וצעדים מהירים החלו להשמע מאחוריי. שריקת ירייה עברה לידי והמשכתי לרוץ, מבועתת ובוכה.

הגעתי אל שערי החצרות ועברתי אותם ללא בעייה, מבינה שהשמועות עדיין לא התפשטו. “עצרו אותה!” עוד ועוד צעקות נשמעו ורצתי עד שרגלי איימו להפסיק לשאת את משקלי. מרחוק, ראיתי את האפל שחיכה לי על יד החומה כמו שהבטיח, עם נשק בידו. “הצלחת?” הוא צעק לי ממרחק אך לא עניתי. הגעתי אליו במהרה ועוד ועוד שריקות כדורים הגיעו אלינו והוא אחז בידי והביט בעיניי. “את מוכנה?” שאל והנהנתי מחוסר ברירה.

בבת אחת, האפל הרים אותי על כתפיו והחל לטפס. החומה התנודדה ללא הפסקה.

שריקות. עוד ועוד שריקות כדורים נשמעו, יותר ויותר קרובים אלינו. לאחר מאבק ממושך עם החומה, נפלתי. כמו בחלומותי נפלתי, על אדמה רכה והאפל שכב לידי. לאט לאט מסביבנו התאספו עוד ועוד אפלים. “היא טהורה?” שמעתי שאלות רבות והרימו אותי לפתע שני לוחמים, גוררים אותי אל הלא נודע. “לאן אתם לוקחים אותי?” שאלתי, אך השתתקתי במהרה. מולי עמד נער גבוה, בעל עיני איזמרגד ושיערו חום עם גוון שחרחר. הוא הביט בי. “מי זו?” הנער שאל ובחן את פניי.. “היא דומה מאוד ל…” הוא פתח, אך אחד האפלים שתפסו אותי קטע אותו והרפה ממני לרגע..הוא לחש באוזני הנער משפט אחד, הסתובב והמשיך להוביל אותנו אל חדר פנימי, כאשר הנער היה מחוריי. “שבי!” הוא הורה לי והצביע בידו על כיסא סמוך.

חיילים אפלים נכנסו אל תוך החדר, שניים מהם אחזו מכשיר שהיה לי מוכר. לבי פעם בחזקה. אותו אדם אפל שפגשתי, כעת התיישב מולי עם עוד אדם וחייך אליי בחביבות מהולה בקרירות. במשך השעות שעברו, נשאלתי שאלות רבות כל כך, עד שראשי כאב. הנוכחים בחדר שנראו קשים וטרודים בתחילה, כעת חייכו אליי בהערכה והובלתי אל חדרים אחרים שוב ושוב, מקבלת מכל אדם הסבר על נושא אחר עד שנשארתי לבדי עם אותו נער.

השתררה שתיקה מביכה במקום. “קלריס?” הנער פתאום פנה אליי ברגש, פניו קרנו מאושר.. הבטתי בפניו. הוא פסע אליי לאיטו, מחייך חיוך עגום.. “אני הנער מהתמונה..” הוא אמר בפשטות.. “את מצליחה להיזכר בנו?בי? ” הוא הוסיף ונענעתי את ראשי לשלילה.. “מצטערת..” מלמלתי באכזבה..רציתי להיזכר בכל אותם דברים שסיפרו לי, באותם אנשים שהכרתי אז.. “זה אני, איידן..היינו מאוהבים עד מעל הראש, הכל היה מושלם עד שנעלמת..” הוא אחז בידי והתיישב יחד איתי על המיטה. “מתי זה קרה?” שאלתי, אך ידעתי את התשובה מראש..נעלמתי לפני שנתיים..חשבתי לעצמי בעצב.. “הזכרונות יחזרו אליי לדעתך?” שאלתי ברכות ואיידן הישיר אליי את מבטו, מעודד מעט.. “את רוצה להיזכר?” הוא שאל והנהנתי מיד. אבל הוא לא דיבר יותר, לא פתח אף ספר תמונות. רק הסתכל עמוק בעיניי, התקרב אל פניי ונישק אותי נשיקה ארוכה ועדינה. במוחי, עלתה תמונה של שנינו, מתנשקים על אדן החלון וזרזיפי גשם ירדו עלינו. ראיתי אותי בתמונה צוחקת, מחבקת אותו ובבת אחת הרפיתי מנשיקתו של איידן וקפצתי לאחור. פניו הרצינו.. “ראיתי אותנו מתנשקים, שם וירד גשם..אני מצטערת..” אמרתי לו בבושה אבל איידן רק חייך אליי חיוך מלא אושר.. “זה היה ביום שחגגנו בו את השנה שלנו ביחד..הבאתי לך טבעת עם אבן איזמרגד בצבע טורקיז וכחול” הוא מלמל וקם, פתח את המגירה הצדדית והוציא מתוכה קופסא. “תני לי את ידך” הוא ביקש ובעדינות, ראיתי אותו עונד לי אותה.. “היא כל כך יפה!” אמרתי ואיידן חיבק אותי בשמחה, בדיוק כאשר הדלת נפתחה והאפל שהכרתי נכנס.. “אני מצטער להפריע, אנחנו צריכים שתבואו לפגישה שמתחילה עוד מעט” הוא אמר בחיוך וקמתי, אוחזת בידו של איידן ויוצאת החוצה.

המראות שנגלו לעיניי היממו אותי..ציפיתי לראות שממה אבל המקום היה בצבע שחור בהיר, עם גווני סגול וכחול.. נכנסנו אל חורשה, הולכים בשקט ושומעים את העלים המחודדים אך הרכים מתעופפים להם ברוח וככל שעבר הזמן, כך המקום נראה היה לי יותר מוכר. הגענו אל גבעה קטנה והתיישבנו שם. אל המקום, החלו להגיע אפלים אחרים, כל אחד מהם לחץ את ידי בחיבה. “אנחנו כאן מפני שאוכלוסיית האפלים עומדת בסכנה גדולה..” האפל פתח.. “איך קוראים לו?” שאלתי בביישנות את איידן, שחיבק אותי.. “את לא יודעת מי הוא?” הוא שאל, אך לא נתן לי לענות.. “קלריס, זהו אבא שלך, לאונרד” המבט בעיניו של איידן היה רציני כעת..אחזתי את ראשי בבלבול. “מה הם נתנו לך?” הוא שאל את עצמו..

מאותו הרגע שאיידן דיבר, לא הצלחתי להתרכז בדברים שנאמרו. המידע נפל עליי בחזקה, בלבל אותי ובעיקר מילא את לבי בחמלה.. “כעת, כאשר קלריס חזרה היא תירש את המלוכה ואיידן יהיה לצידה בהסכמתם, אבל הטהורים חזקים ממנו..” לאונרד החל לומר..בבת אחת הזדקפתי.. “אני יכולה לדבר עם אמי, הטהורה, היא הייתה בצד שלי כל הזמן הזה” הצעתי וכל הנוכחים השתתקו.. “הצלחת במשימה שלך?” אפל אחד לבסוף שאל.. יכולתי להרגיש את הציפייה של הנוכחים שאדבר.. “הצלחתי לשפוך את הרעל לתוך הגביע, אבל אני לא יודעת אם ריצ’רד ישתה ממנו..” השבתי בקצרה. עצם הגיית שמו של אותו אדם שחשבתי שהיה אבי, עוררה בי חלחלה..

בסוף הפגישה, סוכם כי ניצור קשר עם הטהורים מיד לאחר שהעברת סמכויות תתרחש.

חזרתי יחד עם איידן אל חדרו, מלאת מחשבות.. “קלריס, אני רק רוצה שתדעי שמאז שנעלמת לא הצלחתי להיות עם מישהי אחרת..חיכיתי לך ואם את לא מרגישה מוכנה למערכת יחסים אני אחכה..” איידן פתח אבל לא נתתי לו להמשיך.. “אני מוכנה” הפצרתי בו, דומעת..לבי היה מוצף..כל החלקים החסרים בפאזל כעת החלו להתמלא..אהבה עצומה מילאה את גופי ובשעה שהחלפתי את בגדיי בחדר האמבטיה הסמוך, מחשבה היכתה בראשי. מה אם לא אצליח להזכר בכל מה שקרה? השאלה הטורדנית שוב ושוב נשאלה בתת המודע שלי.. “הם רוצים להרוג ואנחנו רוצים שלום” אני זוכרת שפעם כתבתי לעצמי..עכשיו אני יודעת, עד כמה המשפט הזה לא נכון.

את הימים הבאים ביליתי בהכנות למפגש המחודש עם הטהורים, ולא שמתי לב לעובדה שהצבע חזר לפניי ושיערי קיבל גוון חום, עם קצוות בלונדיניים-צהבהבים…ועיני הפכו לכחולות כהות כמו השמיים, וביליתי את כל הזמן הפנוי שהיה לי עם אבי ועם איידן..

ביחד, שלושתנו, התקרבנו אל החומה ונכנסנו אל התא היחיד בה, שאיפשר מעבר מצד לצד. הדלת חרקה. מולי, עמד ריצ’רד, אמי הייתה מאחוריו כנועה וחיילים רבים עם נשקים מחודדים היו לצידם. לבשתי שמלה ארוכה ושחורה עם מחשוף צנוע וגב חשוף, שיערי הארוך נפל על כתפיי, גלש על מותניי ועצר וברגע ששרה, אמי הטהורה ראתה אותי, חיוך מיואש עלה על פניה.. “קלריס, כמה טוב לראות אותך” ריצ’רד פתח בחלקלקות וחשף את פרצופו האמיתי..איידן פסע ועקף אותי, מגן עליי בגופו. “בואו נחסוך את השלב של הנימוסים בבקשה, זה ייטיב לכולנו” איידן אמר וריצ’רד רק הרים את ידיו בהסכמה. “אתם מבינים, אני רוצה רק דבר אחד- להשמיד כל אפל שקיים..אין כל דבר שישכנע אותי לא לנקוט במהלך הזה” הוא אמר והחל לדבר על שיוויון, על אחווה ועוד ערכים שלא היו קיימים אף פעם בביתי הקודם, כשעוד גרתי בו..ויכוח קולני החל בין לאונרד לריצ’רד ובתיאום מושלם, איידן ואני הפרדנו בניהם וחזרנו אל הצד שלנו בחומה. “תפסיק, מהריב הזה לא יצא שום דבר” הפצרתי בו אך אבי לא נרגע.. “אני לא אתן לו לרצוח כל כך הרבה אפלים חפים מפשע” הוא אמר לי ועניתי לו שגם אני לא מוכנה לדבר כזה, שאני איתו לכל דבר..

יום אחרי המפגש, התכנסנו לפגישה דחופה בגבעה. “אני חושבת שצריכים לתכנן מתקפת נגד, למקרה שהטהורים יפרצו את החומה” אמרתי וכל הנוכחים הסכימו לאחר היסוס מסויים.. ההכנות למבצע החלו בן הרף, כאשר לבי היה טרוד ממחשבות רבות שלא נתנו לי מנוח: ידעתי שהטהורים מתכננים מתקפה..אך לא ידעתי מה הם מתכננים.. עד שהיא החלה.. “על כל האפלים שלא קשורים למבצע להסתגר בביתם ולחכות לעדכונים” קולו הרם של לאונרד הרעים ברמקולים. כל החיילים התכוננו לתחילת המתקפה. אני עומדת על יד איידן, מביטה בעיניו. “את לחוצה?” הוא שאל והנהנתי. לבשתי חליפה שחורה שהבליטה את עורי הלבן ואיידן, שחייך אליי בעידוד, כעת הניח סכין קצרצרה אך חדה ומהודרת, בין ידיי. “ברגע שנפרוץ את החומה, יהיה לך זמן מועט לבקר בביתך הקודם, אם תרצי..אל תקחי איתך אף חפץ משם- רק תכנסי ותלכי..הכל יהיה בסדר..” איידן לחש ורציתי להודות לו, לחבק אותו ולהביט הישר בעיניו, כאשר אזעקה ראשונה נשמעה. הטהורים תוקפים. בתיאום מושלם, רצנו אל הפלוגה שחיכתה לנו בסערה. “קדימה!” עוד ועוד צעקות בהולות נשמעו. אסור לנו לאבד שליטה! חשבתי במתח ובן רגע חצינו את החומה.

צעקות רבות נשמעו באוויר. החזרה אל החצי הטהור, עוררה בי רגשות מעורבים. חיילים רבים ותושבים טהורים נראו צועדים באופק וברגע שהם התקרבו אלינו, יצאנו למתקפה. אני רצה בין הנלחמים, מגנה בעזרת סכיני על גופי מתוקפים ועוקפת את שדה הקרב. אגפי המגורים הרבים והסבוכים נגלים לעיניי ואני מחשיה את צעדיי עד כמה שניתן, פורצת בסערה את הדלתות והודפת את הטהורים והילדים שזיהו אותי וברחו מפניי.

הגעתי אל דלת ביתי. נשמתי עמוק ופרצתי את הדלת. אבל לא היה שם אף אחד כשלפתע, מכה חזקה הונחתה על ראשי וקמתי לאחר זמן מה כבולה, כשריצ’רד עומד מולי.. “למה באת לכאן?” הוא שאל ועל פניו נראה אבל גדול.. “באתי לראות את שרה” צעקתי לו ונאבקתי בחבלים, בשעה שריצ’רד התיר אותם ושחרר אותי, דוחף אותי ממקומי. “איך אתה עדיין בחיים?” סיננתי בתמיהה לעצמי..אבל הוא שמע זאת. הוא שמע זאת וסטר לי בחוזקה. “את יודעת איך?” הוא פתח ושתקתי.. “באותו הלילה שניסית להרעיל אותי, שרה, האחת שחשבת שהיא אמך שתתה מן הגביע. כי אהבתה אליי ואלייך גברה על כל רגש אחר.” הוא הטיח בי ובבת אחת, גופי נתקף חרדה. ריצ’רד כעת התקרב אליי, מעיניו זלגו דמעות של כעס. הוא אחז חפץ קטן בידו וטמן אותו בידי. “שלום, קלריס..” הוא לחש לי, מותיר אותי בוכייה ושבורה. אז בכיתי. בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם, הכאב שמילא את גופי חנק אותי ולא נתן לי לנשום ונפלתי, מתגלגלת על הריצפה הקרה ללא שליטה. הרגתי אותה. הרגתי את הטהורה שתמיד עזרה לי. אני רוצחת. אני הרגתי אותה! זה לא יכול להיות! צרחתי במוחי שוב ושוב, הדמעות הרטיבו את חליפתי ושיערי כבר היה סתור ומלא בקשרים…הרגשתי אבודה בתוך ים של אבל ואובדן..השקיעה החלה ואני מסתכלת מבעד לחלונות הזכוכית הדקים. מעל כל חלון, תלויה תמונה ובחלון האמצעי, אני רואה אותה. “אני מצטערת” אני לוחשת לה, מייבבת ועוצמת את עיניי.. “זה לא אמור היה לקרות! זה לא מה שתכננתי!” צעקתי שוב ושוב, חובטת ברהיטים ופוצעת את עצמי תוך כדי.. אבל הכאב לא הפריע לי..הכאב עזר לי להרגע. אז סקרתי את החדר המוכר במבטי, מחפשת כל דבר, עצם, שיעזור לי להרגיש יותר טוב…אבל זוג ידיים חסונות הרימו אותי וחיבקו אותי בחוזקה.. “איידן, תפסיק, תן לי ללכת!” צעקתי ובעטתי בו אך הוא לא הרפה..באגרופי היה אותו חפץ שריצ’רד נתן לי ופתחתי מבעד מסך הדמעות את ידי, מתבוננת בשרשרת שהתגלתה .. זו הייתה שרשרת עם אבן קריסטל שחורה וסמל האופל היה חרוט עליה. איידן עצר וענד את השרשרת לצווארי..המשכתי לבכות. לבי פעם בחוזקה, כואב עד אין קץ.. “בבקשה, איידן, תן לי ללכת אני לא רוצה לראות אף אחד..” לחשתי שוב ושוב, אך איידן לא הקשיב.. בבת אחת, ראשי התערפל וראיתי נקודות שחורות מרצדות מול פניי. הרגשתי נורא. נפלתי לזרועותיו של איידן ועצמתי את עיניי..

אני פוקחת את עיניי לאיטי כשראשי כואב וכבד ומנסה להתיישר, כשאני רואה אותו. איידן ניגש אליי כשפניו מודאגות, לידו עמד אבי ואפלים שהכרתי.. “זה לא קרה באשמתך” לאונרד אמר לי ואחז את ידי ברצינות..לא הגבתי..שלחתי אליו מבט קפוא בהאשמה..דמיינתי במוחי את שרה, שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים ולא הצלחתי להתמקד באף דבר חוץ מבזה.. “אתם צריכים לעצור את זה..” מלמלתי,נלחמת בדמעות שאיימו לפרוץ ולזלוג על לחיי. “תפסיקו להלחם עם הטהורים” המשכתי.. “לא נצליח להשיג כך אף מטרה”  אמרתי ולא קיבלתי מאף נוכח תשובה.. “מה את מציעה שנעשה?” לאונרד שאל, ספק בהתרסה וספק בייאוש ולא ידעתי מה לענות..השפלתי את מבטי בבושה, כאשר איידן תפס את ידי וגרר אותי מן החדר. “קלריס, אל תאשימי את עצמך במה שקרה” איידן אמר לי..אבל זה לא נכון, אני אשמה במותה..אני אשמה.. “אני הרגתי אותה, איידן, הרעל שאני שפכתי אל הגביע  הרג אותה..אני לא רוצה שנלחם עם הטהורים עוד..” זרקתי, כובשת את פי בידי. “אני אנסה לעזור, אני לא בטוח שאצליח, קלריס..אני לא רוצה שתתאכזבי..” הוא אמר והלך, עוזב אותי שבורה וחסרת אונים..

אני מתיישבת על מיטתי, בוהה בתקרה בתקווה למצוא נחמה. אף אדם לא נכנס לחדר והשעון מתקתק בעקשנות, צבעי פסטל מאירים את הרצפה מהקריסטל התלוי ליד החלון ואני? אני יושבת כפופה, על פניי מבט אטום.. “אנחנו לא נתקוף את הטהורים עוד, ננסה להשיג שלום ולשכוח את המריבות והמחלוקות.” שמעתי את לאונרד לפתע מדבר וקפצתי בבהלה..הישרתי אליו את מבטי בפליאה.. “אני לא שלם עם ההחלטה הזו, אבל אני מבין אותך ואת צודקת, בתי..” הוא המשיך וחייכתי אליו חיוך מאושר, חיוך שחסר היה לי בימים האחרונים. “תודה” לבסוף הצלחתי לסנן ואבי רק התקרב אליי ונגע בראשי, מסדר את שיערי ומניח על ראשי כתר משובץ אבני חן יקרות. איידן נכנס אל החדר…”בואי, יש משהו שאת צריכה לראות” הוא אמר ואחז את ידי ברכות.

הלכנו בין הגבעות, מטיילים וחוצים את שדות הפרחים ומתפעלים מהציפורים שצייצו בשמחה. הנוף שנגלה לעיניי היה עוצר נשימה..ראיתי כל כך הרבה פרחים בצבעים שונים!

“מה אנחנו עושים כאן?” שאלתי אותו וצחקתי לי, אך הוא לא ענה..עץ עתיק יומין עמד זקוף מולינו, עליו סגולים ופרחים לבנים פרחו על ענפיו. “רציתי לעשות את זה מזמן, עברנו כל כך הרבה במקום הזה” הוא לחש לי וברכות אך גם בחוזק והמשיך את דבריו: “היינו בורחים מבית הספר בכל יום בהפסקות ומסתכלים על העננים..במקום הזה התנשקנו בפעם הראשונה” הוא אמר לי בחום ועיניי האיזמרגד שלו זהרו..השפלתי את מבטי..”אני לא מצליחה להזכר..” נאנחתי, אך הוא רק הרים את ראשי והביט בי. “כל דבר בעתו” הוא אמר, ליטף את לחיי ונישק אותי.

בבת אחת, זה קרה. אני רואה מנגד עיני אחו, ילדה קטנה מאושרת צועדת את צעדיה הראשונים..אני רואה תלמידה בעלת שיער ארוך עד קצה הגב, בוכה בצד ונער עוזר לה..אני רואה את עצמי, באירועים שונים שקרו לי בעבר. אני רואה את אמי האמיתית, את אבי ושמלה אחת שחורה ומפוארת, טבעת אחת ושקיעה.

אני פוקחת את עיניי ורואה את איידן מסתכל עליי.. “אני יודע שהכל מתחיל להראות לך מוכר אך חדש כעת, קלריס..אני רק רוצה לומר לך שאני אוהב אותך..אנחנו נתגבר על כל מכשול” הוא אמר ועיניו הביעו אהבה שלא נגמרת..איידן סיים לדבר והחששות התגנבו אל לבי..אבל הפעם, לא נתתי לאותן מחשבות ודאגות להשתלט עליי..ברכות, התקרבתי אל איידן והנחתי את ראשי על כתפו.. “תודה” הודיתי לו שוב ושוב.. “על מה?” הוא שאל והסמיק..גם אני הסמקתי.. “איידן, אני נזכרתי..אני נזכרתי בהכל..”