לחפור. לתת לאדמה לעוף החוצה ולהמשיך לחפור.  לראות את שכבות האדמה משתנות מאחת לאחת ולהמשיך לחפור. רק להמשיך לחפור. מהר. מהר, או שהר געש נוסף יתפרץ ויכסה אותה ואת הבור, שעליו עמלה במשך זמן כה רב. למרות שזה לא היה סביר, היא בחרה דווקא במקום הריק מהרי געש לחפור בו. מהר, לפני שמישהו יגיע ויגלה מה היא עושה. איך היא מנסה לברוח מבית הכלא הזה שנקרא “העולם התחתון” או כפי שתושבי המקום המסכנים קוראים לו, “גיהינום”. “גיהינום” נמצא בתחתית “העולם העליון”, “גן עדן”. בעולם העליון חיים האנשים הנאורים, שלא פשעו או חטאו אף לא חטא קטן מיום היוולדם ולכן זכו במקום של כבוד בו. לעומת האנשים היפים האלה, שנקראו עליונים, יש את הפושעים, אנשים שביצעו פשע והוגלו לעולם התחתון. ישנם פושעים שנמצאים שם כל כך הרבה זמן, עד כי הקימו משפחה בגיהינום וילדיהם, על אף שאולי מעולם לא חטאו, נאלצים לשאת בנטל הפשע של הוריהם לעולמי עד. כך דורות על גבי דורות של פושעים, לרוב כאלה שלא באמת עשו מעשה רע, גרים בגיהינום הנורא יחד עם מחסור באוכל ובשתייה, אוויר מזוהם והרי הגעש המתפרצים ללא כל אזהרה.

לכן היא חייבת לברוח. והיא מתכוונת לעשות זאת בחפירת בור עמוק, עמוק עד שיגיע לעולם העליון שם היא תוכל לנסות ולשנות את החוק, או למצוא אנשים טובי לב מספיק כדי להסתתר אצלם. היא הניחה שאלה יהיו חיים טובים יותר מחייה המסוכנים והדלים.

צעדים. היא שמעה צעדים. במהירות היא קפצה מהבור וכיסתה אותו במשטח מתכת מלא חול, כך שנראה בדיוק כמו חלק בלתי נפרד מהנוף. כמה סלעים שחורים כדי לכסות כל זכר למשטח והיא הייתה מוכנה לזוז. אבל הצעדים הקדימו אותה.

“קֶסָה.” קול מצמרר וקר נשמע מאחוריה. פֶּייס. פייס היה נער שהחליט שעקב חוסר בחוק בגיהינום הוא יכול לפשוע ולהרוס כמה שרק ירצה. הוא היה מתעלל בילדים ובמבוגרים כאחד, מאיים עליהם באיומים שלא חשש לבצע וצוחק אם בכו מרוב פחד. אביו היה רוצח, פסיכופת, ואמו סוחרת סמים. אלה לפחות היו השמועות. הם היו טיפוסים מתבודדים, לא מדברים ולא יוצאים מהבית. קסה הניחה שהוא לא קיבל שום חינוך טוב מהאנשים האלה, ופייס מצדו לא טרח להפריח את ההשערה הזאת.

על פרצופו של פייס, שהיה אדום עקב החום הבלתי נסבל ששרר בגיהינום מחצית מהשנה, היה פרוש חיוך של ניצחון כאילו תפס את קסה עושה מעשה נורא ועכשיו הוא יכול לאיים עליה כדי לא לחשוף אותה. אבל קסה ידעה שהוא לא נמצא שם מספיק זמן כדי לראות מה היא עשתה. היא נעצה בו את המבט הנוקב ביותר שיכולה הייתה לעשות, ואמרה בקול רגוע: “פייס. מה אתה רוצה?” הם אף פעם לא דיברו, והיא תמיד ניסתה להתרחק ממנו. קשה קצת, בהתחשב שהוא היה אחד היחידים בני גילה, אבל לא בלתי אפשרי. “למה את מכוסה בבוץ?” הוא שאל, החיוך עדיין מרוח על פניו. הוא הצליח להפחיד אותה אפילו שהיא ידעה שאין לו עליה משהו. “סתם, השתעשעתי במשחק בחול.” היא לא ניסתה להסתיר את הלעג בקולה. “או, באמת?” הוא אמר בנימה ספק מזלזלת, ספק משועשעת. “כי אני לא בטוח שנערה גדולה כמוך אמורה לשחק בבוץ כמו ילדים בגן.” החיוך נמחק לו מהפרצוף והוא שאל בקול תקיף: “מה עשית כאן?” העיניים שלו היו ירוקות וחודרות. קסה הרגישה כאילו מישהו חופר לה בנשמה עמוק עמוק, מנסה למצוא את הסודות הגדולים ביותר שלה. ואז קרה משהו שהציל אותה, ובפעם הראשונה בחייה היא שמחה שהר געש מתפרץ. הרי געש היו פרושים בגיהינום כחלק בלתי נפרד מהנוף, ונהגו להתפרץ כמעט מדי יום ביומו. עשן שחור היתמר מאחוריי פייס, והאדמה החלה לרעוד. “אני אשים עלייך עין, קסה.” סינן פייס ורץ לאחד המקלטים המוגנים שנמצאו מתחת לאדמה החולית והקשה, שנועדו להגן על הפושעים מהלבה הרותחת.

המקלט היה חדר קטן, חשוך, וכמעט תמיד מסריח. הוא היה צפוף ומלא באנשים מזיעים. קסה שנאה שנוגעים בה, ודבר זה היה בלתי נמנע במקלטים שמתחת לאדמה. לא היה לה מושג איפה ההורים שלה, ולמעשה גם לא היה לה ממש אכפת. היא לא אהבה אותם בגלל העובדה שהם פשעו, והם בעצם היו אחראיים לכול הסבל שהיא עוברת בגיהינום. הם מעולם לא דיברו איתה על הפשע שלהם, הפשע המשותף שלהם, וזה רק הכעיס אותה עוד יותר. היא הרגישה שהם חייבים לה לפחות הסבר. מה היה חשוב כל כך שהם החליטו לבצע פשע?

פייס היה בתוך המקלט, וכך גם החברה הטובה והיחידה של קסה, מייסי. “היי.” מייסי ניגשה אליה. למייסי היה שיער בלונדיני ארוך ופנים אדומות תמיד. “היי.” קסה השיבה.

“למה את מלוכלכת כל כך?” שאלה מייסי.

“למה העיניים שלך גדולות כל כך?” קסה השיבה והשתיים צחקו. קסה תמיד הרגישה רע שהיא לא מספרת למייסי על הבור שהיא חופרת. בין השתיים מעולם לא היו סודות, עד לפני שנה. אז החלה קסה בחפירות. היא ומייסי נפגשו הרבה באותה תקופה, וקסה תמיד הייתה צריכה להמציא תירוצים למה אין באפשרותן להיפגש. מייסי כעסה עליה, מאוד, והיה בניהן ריב גדול. אבל הן חזרו להיות חברות, כי זה מה שחברות טובות עושות. קסה לא התחרטה על שלא סיפרה למייסי. היא פחדה מדי ממה שיקרה אם יגלו על הבור, היא לא הייתה מוכנה לסכן את מייסי.

קסה, מייסי ושאר ארבעים האנשים המסריחים שבמקלט חיכו בערך שעתיים עד שגבר שמן ואמיץ אחד יצא לבדוק מה קורה בחוץ. הלבה התקשתה והפכה לאבן שחורה, בזלת, כך שנדרשו מאמצים לפתוח את דלת הברזל הכבדה שחסמה את היציאה. לבסוף, קסה הייתה שוב בחוץ, וכמו בכול פעם שיצאה מתוך המקלט, היא שמחה לנשום את האוויר המחניק בגיהינום, שריאותיה מזמן התרגלו אליו.

בימים הבאים הייתה קסה יוצאת בחשאי להמשיך ולחפור את הבור. עכשיו, היא העדיפה לצאת מתוך בית הבטון הקטן שבו גרה עם הוריה באישון לילה, ונקטה אמצעי זהירות מרובים כדי להבטיח שלא יהיה עוד מפגש מורט עצבים בינה לבין פייס. היא לא רצתה לראות את הבחור הזה יותר בחיים שלה.

באחד הלילות, כשהקרה כבר הורגשה וקסה ראתה אדי קור יוצאים מפיה עם כול נשימה, היא עצרה כדי לבחון את הבור. הוא היה עמוק, עמוק מאוד. היא הכינה לעצמה מדרגות, מאין גומחות בתוך הבור עצמו שיאפשרו לה לצאת ולהיכנס אליו. כמה עוד היא צריכה לחפור עד שתגיע לגן עדן? היא הייתה מלוכלכת, ועל אף הקור היה לה חם מאוד. פוף, פוף, פוף.  קולות צעידה נשמעו מעליה. היא לא הייתה חכמה מספיק כדי לחבר לפלטת המתכת חבל, וכך נשארה עומדת בחושך בתוך בור, נתונה לחסדי האל. החושך שאפף אותה סיפק לה מחסה מספיק, אך היא עדיין פחדה להשמיע קול. אפילו לנשום היא לא העזה, חוששת שמי שלא נמצא שם למעלה ישמע אותה. זה היה אמצע הלילה, והמקום בו חפרה את הבור היה נידח. מי כבר יכול להיות כאן?

התשובה לא איחרה לבוא. “אני ראיתי משהו. קסה, איפה את? איפה את מסתתרת?” זה היה פייס. כמובן. כמה צפוי. האם עקב אחריה לכאן? האם ראה אותה יוצאת? היא מזמן הפסיקה לקחת כלים איתה לחפירות, מחשש שמישהו יראה אותה סוחבת את חפירה ויתחיל לשאול שאלות, והיא תמיד הייתה כל כך בשקט כשעזבה את הבית שלה. היא תמיד וידאה שאין אף אחד שמסתכל עליה. איך הוא עלה עליה? הצעדים התקרבו. רק שלא יתקדם עוד קצת, רק שלא ייפול לבור. איך היא לא חשבה על דבר כזה קודם? פוף פוף. הצעדים, המתח. ופתאום, בצעקה גדולה אחת, פייס נפל מטה.

הוא נחת על קסה בחבטה. שניהם נפלו, נחבלו ונאנקו בכאב. פייס מיהר לקום על הרגליים ולעמוד מעליה, פרצופו מחייך חיוך של ניצחון אמתי, כי עכשיו באמת היה לו משהו שבזכותו יוכל לסחוט אותה, שבזכותו יוכל לבצע עוד פשעים. טיפשה, טיפשה. הוא רק חיפש סיבה להתנכל לה, והנה הוא מצא. “נו, נו, נו. מדהים. כמה זמן את כבר עובדת על זה, פושעת?”  המילה פושעת הוציאה אותה מדעתה. היא לא כמו ההורים שלה, לא כמו פייס. “אני לא פושעת”. היא סיננה בכעס, אבל פייס רק הביט בה בעיניים ירוקות רושפות. “את מנסה להגיע לגן עדן, נכון? חה. את לא תצליחי בחיים.” הוא צחק עליה, על העבודה הקשה שלה. בלי לחשוב, קסה התנפלה עליו. היא לא הייתה חזקה ממנו, אבל אלמנט ההפתעה שיחק לה ופייס נפל לרצפה. “אתה לא תצחק עליי! ואתה בטח לא תגיד לי מה אני יכולה ומה לא!” אבל פייס כעס עכשיו, כעס כל כך שהחיוך הנוראי נמחק לו מהפרצוף ובמקומו הופיעה עכשיו הבעת שנאה צרופה. הוא התגלגל על הצד, הופך את היוצרות כאשר הוא נמצא עכשיו מעליה, וקסה היא חסרת האונים למטה. “רד ממני!” היא צרחה ונשכה לו את היד. הוא נאנק, ונתן לה סטירה באותה יד. האוזן שלה צלצלה מעצמת המכה, ודמעות, לא של בכי אלא של כעס, הציפו אותה. היא ניסתה לבעוט בו, להפיל אותו, לנשוך אותו שוב, אך ללא הצלחה. הוא הידק אותה לרצפה, לא נתן לה לזוז. “אני אצרח!” היא אמרה. “אף אחד לא ישמע.” הקול שלו היה מאיים. קר, ומאיים. “אני יכול להרוג אותך. תני לי סיבה שלא.” פחד. אימה. בהלה שאין כמותה. לחשוב, לחשוב. “אני… אני אתן לך לבוא איתי.” היא אמרה. הוא עצר, על פניו הייתה נסוכה עכשיו הבעה שונה, לא כעס אלא תקווה. תקווה? למה שאדם כמוהו ירצה לבוא לגן עדן? הוא הרי חי מלעשות פשעים. “את תיקחי אותי איתך לעולם העליון?” הוא שאל. העולם העליון? אף אחד בגיהינום כבר לא קורא למקום הזה ככה. ההתנהגות שלו בלבלה אותה, אבל היא רק ענתה: “כן. אני אקח אותך.” השיער החום שלו נפל כעת על פניו, כך שהיא לא ידעה איזה פרצוף הוא עושה. “בסדר. אבל אני חופר איתך. ברגע שתגיעי לעולם העליון, אני אהיה כאן. לא תוכלי להתחמק.” הוא ירד ממנה, ועלה לפתח הבור בעזרת הגומחות שהיו בקיר. “מחר, אחת בלילה, תפגשי אותי כאן.” הוא אמר, ונעלם בחשיכה.

בלילה הבא קצת לפני אחת, אחרי אותה התחמקות רגילה, קסה עמדה ליד הבור. היא הייתה עטופה בשמיכה עבה להגנה מפני הקור. קרח כבר החל לכסות את רוב האזור בו חיה, ונעשה קשה יותר ללכת מבלי להחליק. היא לא חיכתה הרבה זמן עד שפייס הגיע. הוא ראה אותה מרחוק, אבל לא טרח לרוץ אליה אלא הלך הליכה איטית ומייגעת, וקסה הרגישה שהוא עושה זאת בכוונה כדי להכעיס אותה. “לילה טוב.” הוא אמר בקול הנחשי שלו. היא רק הנהנה, לא החזירה תשובה. הוא לא נראה מרוצה, אבל בסוף החווה בידו אל הבור ואמר לה: “אחרייך.”

הם הגיעו לתחתית והחלו לחפור בידיהם. “כמה זמן בדרך כלל את עושה את זה?” הוא שאל בעודו מעיף גושי חול. “בערך שלוש שעות.” היא ענתה. “שלוש שעות בלילה? זה הכול? ככה בחיים לא נסיים.” כמה שהוא הכעיס אותה. איך הוא מעז לבוא אליה בטענות? היא חפרה את הבור הזה במשך שנה, לבד. אבל על אף כל הכעס שלה, היא בחרה לא להגיב,  והם העבירו את שאר שלוש השעות בשתיקה.

הם חזרו בארבע לפנות בוקר. עדיין היה חשוך אבל אוויר הבוקר -שתמיד היה קר יותר מאוויר הלילה- כבר הורגש, וקסה מיהרה להיפרד מפייס ולהיכנס לביתה. להפתעתה, מישהו נוסף היה ער. “קסה?” זו הייתה אימה של קסה, אלכסנדרה, אישה גבוהה בעלת שיער שחור ועיניים חומות עייפות. אלכסנדרה עמדה בפתח הבית, ונראתה כמוכנה ליציאה. היא הייתה לבושה בבגדים מרשימים, שמלה שחורה קצרה ומגפיים שחורים גבוהים. “מה עשית בחוץ בשעה כזאת? ולמה את כזאת מלוכלכת?” אלכסנדרה שאלה. קסה לא השיבה, רק השפילה מבט. “מה את עושה בבגדים יפים? לאן את הולכת בארבע לפנות בוקר?” קולה של קסה היה חלוש ומפוחד. הבגד לבדו נראה לא מתאים לגיהינום, ובשעה כזאת הוא נראה לא הגיוני בעליל. “אל תשני נושא.” קולה של אימה היה תקיף. “מה עשית בחוץ?” קסה בלעה רוק. “יצאתי עם חברים. זה הכול.” לא נראה שאימה האמינה לה, אבל היא לא אמרה כלום. היא נראתה ממהרת למקום  כלשהו. לאן היא ממהרת? “אני אחזור.” הבטיחה אימה, וקסה צפתה באישה שגידלה אותה, שפתאום נראתה כל כך יפה, עוזבת את הבית.

בבוקר אביה של קסה נראה שבור. “היא הבטיחה שלא תעשה את זה…” הוא מלמל ללא הפסקה. קסה לא הבינה. הכול היה מבולבל כל כך. היא רצתה לעזוב את בית, להיעלם, אבל משהו בתוכה לא נתן לה. היא דאגה לאביה יותר מדי. “אבא, מה קורה? לאן אימא הלכה?” היא לא הפסיקה לשאול, אבל אביה לא נראה כמבחין בקיומה בכלל. בסוף, היא יצאה מהבית בלי לומר מילה. היא תחזור, מתישהו, אבל כרגע היא לא מסוגלת להישאר בבית. היא חשבה לחפש את מייסי, ופנתה לכיוון הבית שלה, אבל פתאום נעצרה. כמה בתים ליד מייסי היה הבית של פייס. היא לא תדבר איתו, אבל אולי היא יכולה לנצל את הזמן להמשיך את החפירה בבור. כמה פושעים הסתובבו בשכונה, ילדים ומבוגרים, אבל אף אחד מהם לא שם לב לקסה. כולם היו עסוקים מדי בלהימנע מלהחליק על הקרח ולשבור משהו. במהירות הכי גבוהה שהצליחה קסה ללכת, היא פנתה לביתו של פייס.

“עכשיו?” הוא שאל בשקט, לא מאמין שקסה באמת רוצה לעבוד איתו בשעות שהיא לא חייבת. “אני צריכה לנקות את הראש.” היא אמרה. “בסדר. תני לי רק לקחת בגד חם.” אמר פייס, סגר את הדלת ונעלם. כשהוא חזר, הם יצאו לדרך. הם הלכו בשבילים צדדיים ובמקומות לא מיושבים, עד שהגיעו לבור. הם ירדו אליו, והחלו לחפור, בדיוק כמו בלילה.

“קרה משהו?” פייס שאל.

“לא.”

“בטוח?”

“מה אכפת לך? אתה רק מחכה לראות מישהו סובל.”

שתיקה. ואז פייס שאל: “את סובלת?”

הסבלנות שלה פקעה. הוא לא אמור להתחבב עליה, הוא לא אמור לנסות לגרום לה להרגיש טוב. הוא אמור לעזור לה לחפור את הבור ולברוח. “פשוט תשתוק.” היא אמרה. פייס הצליח לשתוק רק לכמה דקות, ואז אמר בטון נעלב: “זה לא נכון. אני לא מחכה לראות מישהו סובל.” קסה שתקה. בתוך הראש שלה עברו כול מיני מחשבות, מחשבות נוראיות על אימא שלה. מחשבות שהיא לא רצתה לחשוב. “אה!” צעקה חדה בקעה מפיו של פייס, וקטעה את המחשבות שלה. קסה הסתובבה וראתה את כול גופו מטר אחד למטה, הרגל הימנית שלו נעלמה כלא הייתה בתוך האדמה. “מה קרה?” היא צעקה אליו, פניקה של ממש אוחזת בה. “הרגל שלי- אה! נפלתי, נפלתי לבור. היא-אה!” פייס בקושי הצליח לסיים משפט. “היא מה?” שאלה קסה, מתבוננת באימה במה שמתרחש מולה. “היא כאילו קיבלה חיים משל עצמה. היא מתעוותת וזה כואב. אה!” ואז, הבור שהרגל של פייס נמצאה בתוכו נפער אף יותר, ובלע את פייס לחלוטין.

הוא נעלם. פשוט נעלם. הבור הזה, מה שזה לא יהיה, שאב אותו פנימה. “מה לעשות… מה לעשות…” מלמלה קסה, בעודה מתנשמת ומתנשפת בבהלה. היא ניסתה להירגע, לחשוב. מה כבר יכול היה לקרות? לאן הוא כבר יכול היה להיבלע? ופתאום, הכול נראה  לה ברור מאוד. הם הגיעו לעולם העליון. בוודאי כוח המשיכה מתחלף, אחרי הכול העולמות הפוכים אחד לשני, יושבים על הגב אחד של השני. במהירות היא התקדמה אל עבר הבור, והכניסה את רגלה הימנית. בדיוק כמו שתיאר פייס, הרגל כמו קיבלה חיים משל עצמה, ובכאבים גדולים התעוותה בחיפוש אחר משהו. אדמה קשה הורגשה מתחת לכף רגלה, ולפתע נמשך כול שאר הגוף של קסה אל מעבר לפתח הבור.

כמו קטפולטה, הגוף שלה נזרק והיא נפלה על אדמה נעימה למגע. היא התרוממה, וניערה את רגליה, מנסה להחזיר את השליטה שלה עליהן. היא הסתכלה מסביבה, לראות איפה היא נמצאת. זה היה יפהפה. הכול מסביבה היה ירוק,  ירוק עדין, נעים. היא הסתכלה אחורה, אל הבור ממנו יצאה, וראתה שם חור עגול, עם מעט אדמה שיוצאת ממנו. לאדמה היה צבע שונה לגמרי מהחול החדגוני שבגיהינום. האדמה כאן נראתה… עשירה יותר, בריאה יותר, בעלת צבע אדמדם מעט. “מדהים פה, לא?” זה היה קולו של פייס. היא לא שמה לב אליו עד עכשיו, הכול היה פשוט יותר מדי מרגש. “כן. מדהים זו מילה טובה.” השיבה קסה. היא הסתובבה במקומה, מנסה למצוא עוד משהו בנוף הנהדר שנשקף מולה. השמיים מעליה היו נפלאים. תכולים מרהיבים עם עננים לבנים שטים בהם בנוחות, שונים בצורה כמעט מכאיבה מהשמיים האדומים בגיהינום. היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה. הוא הרגיש כל כך נקי, כל כך צח. היא התרגלה לזה מהר. מרחוק, עצם בעל צורה מוזרה נגלה אליה. “מה זה שם?” היא שאלה. “אני חושב שזה עץ.” ענה פייס, והחל לרוץ לעברו. “חכה!” היא קראה ורצה אחריו.

קסה מעולם לא ראתה עץ. לעץ היה גוף חום, עבה ומחוספס. מתוך הגוף צמחו ידיים, המון ידיים, גם הן חומות כמו הגוף, והן הזדקרו ממקומות שונים. לכל יד היו המון אצבעות דקות וחומות, ועל כול אצבע הייתה שׂערה ירוקה עם צורה מוזרה, כמו של דמעה. “זה כל כך יפה…” אמרה קסה, נפעמת מהיופי של העץ. היה לו הרבה שיער ירוק, כמו רעמה גדולה. “ההורים שלי סיפרו לי על עצים כשהייתי קטן. אף פעם לא דמיינתי אותם ככה.” פייס בחן את העץ לרוחבו ולגובהו, מסתכל על כול יד ויד, על כול אצבע ואצבע. הוא ניגש אל עבר יד שהייתה נמוכה יחסית, ונגע באחת מהאצבעות של העץ. כשהוא הגיע לשערה, הוא תלש אותה. “מה אתה עושה?” צעקה קסה, מזועזעת ממה שעשה פייס. היא לא הצליחה בכלל לחשוב על פגיעה בדבר העדין הזה. פייס לא השיב לה, ורק תלש עוד שערה. “תפסיק! אין לך זכות!” היא התקרבה אליו במהירות, נחושה למנוע ממנו לתלוש לעץ עוד שערות. כאב לה לראות את פייס פוגע בעץ. פייס תלש הפעם אצבע, וקסה הזדעקה. “אתה נורא! אתה אדם ממש נורא!” פייס רק צחק, והחל תולש עוד ועוד שערות, עוד ועוד אצבעות. “תפסיק!” אבל הוא לא הקשיב, רק המשיך לתלוש ולתלוש. הדמעות עמדו בעיניה של קסה. היא הרגישה חסרת אונים מול פייס. היא כבר ניסתה את כוחה מול כוחו, והוא הוכיח שהוא חזק ממנה. היא לא ידעה מה לעשות. פייס טיפס על הגוף של העץ, התיישב על אחת הידיים שלו ותלש אצבעות נוספות בקול פיצוח דק. “רד! תפסיק! אתה מכאיב לו!” קסה בכתה עכשיו. פייס הסתכל עליה בפעם הראשונה, וחייך כשראה את הדמעות בעיניה. “אויש קסה. זה גורם לך לבכות? את כזאת ילדה קטנה. אם לעץ היה כואב הוא כבר היה עושה משהו.” התגובה שלו רק הכעיסה אותה עוד יותר. “נו, באמת. תראי.” הוא אמר, ירד מהעץ והחל לבעוט לו בגוף. “את רואה, שום דבר לא קורה.” קסה פערה את פיה. איך אדם מעז לפגוע ככה בדבר יפה כל כך? היא הייתה יותר ממזועזעת עכשיו. היא אפילו לא הצליחה לתאר את ההרגשה שחשה במילים. אז היא צעקה. פייס עצר והסתכל עליה. היא ניצלה את ההזדמנות והחלה לדבר. “אתה! אתה מגעיל אותי! אתה אדם רע, אכזר ומגעיל! איך אתה יכול לפגוע בעץ הזה בלי להרגיש אשמה? אתה בדיוק כמו אבא שלך! פסיכופת!” עווית של כאב עברה בפניו של פייס. “אבא שלי לא פסיכופת.” הוא סינן. “בטח שכן. זה מה שכולם אומרים. שהוא רצח מישהו, ובגלל זה הוא הגיע לגיהינום.” פייס התקרב אליה, עד שאפו כמעט נגע באפה. “אבא שלי לא רוצח.” “איך אתה יודע?” היא שאלה. “כי הוא אבא שלי!” הוא צעק. “גם אם הוא לא רוצח, יצא לו בן שלא מהסס להרוג. מגיע לך יותר מכול אדם אחר להיות בגיהינום.” אמרה קסה. רק אחרי שאמרה זאת, היא הבינה שהיא עברה את הגבול. אסור להגיד לאף אדם שמגיע לו להיות בגיהינום, גם אם זה נכון. עיניו הירוקות של פייס נפערו בכעס ובתדהמה, ואז הוא היכה אותה ביד. היא נאנקה בכאב והתחילה לבכות. הוא עמד מולה, נשך את שפתו התחתונה ולא אמר מילה. “אתה אדם רע! מה יש לך בכלל לחפש בגן עדן?” היא צעקה בין יבבה ליבבה. ואז הוא הסתובב והחל לרוץ. “פסיכופת!” היא צעקה אליו, היא רצתה שהוא ישמע שהיא לא מצטערת על מה שאמרה, כי עכשיו באמת לא הצטערה. הוא היה רע, והגיע לו חיים רעים. פייס נעצר כששמע את הצעקה שלה. היא ראתה אותו נופל על הברכיים, וטומן את ראשו בידיו. הוא בכה.  הוא היה רחוק מדי בשביל לשמוע את היבבות, אך קרוב מספיק בשביל לראות את גופו רועד. פייס, שתמיד נראה חסר רגשות, בכה עכשיו כמו תינוק בתוך הים הירוק והעצום שנפרש מולה. עכשיו קסה הצטערה. היא לא ידעה למה, היא פשוט הרגישה רע שגרמה לו לבכות. הוא הרביץ לך. פעמיים. מגיע לו לסבול  קצת. היא חשבה לעצמה. אבל שום ניסיונות עידוד כאלה ואחרים לא הצליחו להסיר ממנה את האשמה שחשה. פייס קם על הרגליים, הסתובב והלך בכיוון העץ. הוא חלף על פני קסה כאילו לא ראה אותה, והרים את אחת האצבעות הקטועות של העץ מהרצפה. בין משיכת אף לאחרת, הוא ניגש אל אחת הידיים של העץ וניסה בכול כוחו לדחוס את האצבע פנימה. “אני לא חושבת שזה עובד ככה.” קסה אמרה לו בעדינות. הוא רק משך באפו בתגובה, והמשיך לנסות לנעוץ בעץ את האצבע המסכנה, שחלקה כבר נשבר. “פייס, אי אפשר לתקן את זה.” היא אמרה, עכשיו יותר בתקיפות. פייס פלט יבבה מלאת כאב, זרק את האצבע על הרצפה והתיישב בגבו לעץ. “אני לא פסיכופת. אני לא.” הוא לחש בשקט. היא ניגשה אליו, והתיישבה לידו. “סליחה.” היא אמרה. דמעות עגולות וגדולות זלגו על לחייו. עיניו היו אדומות ועייפות. “קסה, את יודעת למה ההורים שלנו למטה? ההורים של כל מי שבגיל שלנו?” הוא שאל אותה. היא לא הבינה איך זה קשור, אבל היא ענתה לו בכול זאת. “כן. כי הם פשעו ודפקו אותנו לכול החיים.” “לא.” אמר פייס. “כאילו, כן. אבל את יודעת מה הפשע שלהם?” הוא הסתכל עליה עכשיו, והירוק בעיניים שלו, שתמיד הפחיד אותה, נראה משום מה יפה עכשיו. “מה הוא היה?” היא שאלה בשקט. פייס נשם עמוק והסתכל בקסה בעיניים גדולות. “ללדת אותנו.” הוא אמר.

“מה זאת אומרת ללדת אותנו?” היא שאלה. כול העולם שלה התהפך בן רגע. יכול להיות שהיא זו שגרמה להורים שלה לחיות בגיהינום, ולא להיפך? פייס משך באפו ופתח: ” ההורים שלי סיפרו לי שהייתה תקופה שבה אסרו על ילודה של תינוקות חדשים. היו יותר מדי בני אדם בעולם העליון, והצפיפות הייתה גבוהה.” הוא עצר לרגע, לקח נשימה עמוקה והמשיך: “אבל ההורים שלנו, של כול הדור שלנו, רצו להביא ילדים לעולם. חלק הצליחו להסתיר את התינוקות מהממשלה. הרוב לא. הם נשלחו למטה, אל העולם התחתון. גם אלה שהיו בהיריון, וגם אלה שכבר ילדו את התינוקות. אף פעם לא תהית למה יש כל כך קצת ילדים בגיל שלנו?” עכשיו זה נראה לה הגיוני מאוד. “למה הם לא סיפרו לי?” היא שאלה. היא לא חשבה שפייס יוכל לענות לה, אבל היא בכול זאת שאלה. “אני מניח שזה משום שהם לא רצו שתרגישי אחראית לגורל שנחת עליהם, ועל כול הדורות במשפחה.” אמר פייס. “את יודעת קסה, ההורים שלי קיבלו הצעה לחזור חזרה לעולם העליון. הם-” הוא התחיל להתייפח שוב, אבל הכריח את עצמו להפסיק כדי שיוכל להמשיך. “הם החליטו לקחת אותה.” למה פייס החליט לספר לה את זה?  “מתי זה קרה?” היא שאלה. “כשהייתי קטן, בערך בן שבע. אני זוכר שביום שההורים שלי עזבו, אבא שלי אמר לי שהוא יחזור, אבל זה מעולם לא קרה. אנשים לא ידעו שהם כבר לא נמצאים בגיהינום, ולכן הם חשבו שההורים שלי מתבודדים ומוזרים. הפושעים התחילו להמציא שמועות.” פייס טמן את פניו בכפות ידיו שוב, וגופו רעד עם כול נשימה. הוא הרים את ראשו, ועיניים נפוחות מבכי נגלו. “כשהבנתי שאת חופרת בור כדי להגיע אל העולם העליון, הייתי חייב לבוא. הייתי חייב למצוא את  ההורים שלי.” קסה שתקה. היא לא ידעה מה להגיד. איך להגיב? לנחם? או פשוט לשבת בשקט ולחכות שהוא יגמור? “אתה חושב… אתה חושב שכולם קיבלו את ההצעה הזאת? כול ההורים?” היא שאלה, חוששת מהתשובה שתבוא. “אני חושב שכן.” הוא אמר, ואז שאל: “למה?” קסה עצרה, תוהה אם לגלות לו. “אימא שלי, תפסתי אותה עוזבת את הבית אתמול בלילה. היא אמרה שהיא תחזור. כול הבוקר אבא שלי מלמל כול מיני דברים מוזרים, כמו: “היא הבטיחה שלא תעשה את זה…” אתה חושב שהיא עזבה לטובת חיים בגן עדן?” פייס הנהן בראשו. “זה הגיוני. אם כי לאימא שלך לקח זמן רב יותר לעזוב.” קסה הנהנה בתשובה, ושניהם שתקו.

הלילה  החל לרדת. “אני חושבת שכדאי שנחפש אנשים, לא?” קסה פנתה אל פייס. הוא הרהר בזה מעט. “לא. נחכה למחר. אני מציע שנחזור, כדי שלא ידאגו לך.” קסה הנהנה בהסכמה, ושניהם פנו אל הבור. שוב, כמו קודם, הם נכנסו עם הרגליים קודם והחליפו כוח משיכה. קסה טיפסה במעלה הבור העמוק, ומיד אחריה פייס. הם הלכו בשקט חזרה לשכונת בתי הבטון הקטנה, ונפרדו. כשקסה נכנסה לביתה, היא מצאה את אבא שלה ישן על הרצפה, לידו בקבוק חשוד למראה וריק מכול תוכן. בשקט היא הלכה לחדרה, חדר קטן בהמשך המסדרון הקצר שחיבר את כול החדרים בבית, נכנסה למיטתה ונרדמה.

בבוקר פייס וקסה חזרו אל הבור. הם ירדו במהירות, עברו את שינוי כוח המשיכה ועמדו שוב באמצע הים הירוק, שפייס קרא לו שדה. “ההורים שלך בטח לימדו אותך הרבה על העולם העליון. אתה נשמע כמו אחד שמבין.” אמרה קסה. “הם הספיקו ללמד אותי הרבה בשבע שנים. אימא אמרה לי שאבא שלי היה מורה בעולם העליון.” קסה לא ידעה מה זה מורה, אבל היא לא טרחה לשאול את פייס. “אנחנו צריכים להגיע לנקודה גבוהה, ככה נוכל לראות למרחק רב יותר. אולי יש בתים לא רחוק מכאן.” פייס הסביר וניגש אל העץ. שיערות ירוקות ואצבעות שבורות עוד היו פזורות פה ושם, מזכירות את אירועי אתמול, שקסה ניסתה לשכוח. “צריך לטפס למעלה. הכי גבוה שאפשר.” פייס הצביע על קצה השיער של העץ, ומיד התחיל לטפס. קסה הצטרפה אליו, מטפסת באותה דרך שבה טיפס, דורכת על ידי העץ ומושכת את עצמה מעלה מעלה. “וואו!” אמר פייס. הוא נעצר על אחת הידיים, וראשו הציץ החוצה מבין השערות של העץ. קסה טיפסה לידו, והוציאה את ראשה החוצה כמוהו. המחזה היה מרהיב אפילו יותר מהשדה הירוק שנפרש מולה אתמול. היא ראתה שהשדה נמשך למרחק לא רב, ושהוא נגמר ליד מאגר מים כלשהו. “זה ים.” הסביר פייס, כאילו קורא את מחשבותיה. “אלה מים לשתייה?” היא שאלה. “לא יודע. אפשר לנסות, אבל זה די רחוק מכאן.” הוא ענה. “תראי שם.” הוא הצביע אל עבר נקודה שהייתה קרובה לים. הייתה שם קבוצה גדולה של גושים כחולים ובוהקים, שנראו באופן מפתיע כמו הבתים עשויי הבטון שלהם, רק הרבה יותר גבוהים והרבה יותר יפים. היו המון מהם, כל כך הרבה שנראה שהם השתרעו מקצה אחד של הים לקצהו השני. איך הם פספסו כל כך הרבה בתים גדולים כאלה? “לשם אנחנו צריכים להגיע.” הוא אמר.

הם ירדו מהעץ והחלו ללכת. בערך לאחר שעה, הם הגיעו לאחד מהבתים הכחולים והגדולים, שהתנשאו מעליהם לגובה כמעט בלתי נתפס. הם ראו אנשים, לבושים בבגדים יפים ונקיים, מסתובבים ברחובות המסודרים להפליא. היו ברחובות דברים שקסה התקשתה להסביר, כמו עמודים גדולים עם קופסאות שהציגו אורות שונים- אדום, צהוב וירוק – וכל מיני כלים על ארבעה גלגלים שקצב ההתגלגלות שלהם היה גבוה בהרבה מהליכה. אישה אחת שכנראה ראתה אותם מרחוק ניגשה אליהם. “אתם צריכים עזרה?” היא שאלה. היא נראתה מופתעת מאוד לראות אותם, כאילו היו כלבים הולכים על שתיים ולא בני אדם רגילים. “את יודעת אולי איפה אנחנו?” שאל פייס. “אתם ב”ניוסיטי”, כמובן. העיר הכי גדולה בעולם העליון. למה אתם שואלים? לאן הייתם צריכים להגיע?” האישה נראתה חשדנית יותר ויותר. “אנחנו הגענו מרחוק, לראות אנשים מהעולם התחתון. שמענו שיש כמה כאלה באזור.” אמר פייס. “אנשים מהעולם התחתון? יש כמה. למה שתרצו לפגוש אותם? הם הרי פושעים.” פייס וקסה לא אמרו דבר. “אתם בסדר?” שאלה האישה. “כן, בסדר גמור.” ענה פייס. “איפה נוכל למצוא אותם?” האישה חשבה לכמה רגעים. “תלכו לבית העירייה ומצד ימין, ליד תחנת משטרה, יש בית הבראה לפושעים שחזרו.” היא חייכה אליהם, והם חייכו חזרה, ואז האישה הלכה לדרכה.

לקח להם זמן להגיע לבית ההבראה. אנשים ניסו לכוון אותם לפי כיוונים שהם לא ידעו, או לפי שמות של מקומות שהם לא הכירו, אבל בסוף הם מצאו את עצמם עומדים מול בית לבן, גדול ויפה, שסימנים לא מובנים התנוססו מעל הדלתות הגדולות שלו. “סליחה,” פנתה קסה אל איש מבוגר שעמד ליד הדלת במדים שחורים. “כן?” שאל האיש. “אפשר להיכנס לראות אנשים שהגיעו מהעולם התחתון?” האיש נראה המום מהשאלה. “ודאי שלא. אלא אם אתם קרובי משפחה של הפושעים, אתם לא מאושרים להיכנס.” הם הביטו אחד בשני ואז באיש. “אנחנו כן קרובי משפחה של מישהי. אנחנו מכירים את אלכסנדרה וִיל.” אמרה קסה. פייס הסתכל עליה במבט שואל. “מי זאת?” הוא ביטא ללא קול. “אימא שלי.” השיבה קסה באותה הדרך. “אני אבדוק.” אמר איש, והוציא מכיסו מכשיר מרובע משונה למראה. כשהוא נגע במכשיר, צצו אפשרויות שונות, עד שלבסוף לחץ על אפשרות עם סימנים נוספים ולא מובנים והצמיד את המכשיר לאוזן שלו. “גֶייבּ. יש כאן ילדים שטוענים שהם מכירים פושעת בשם אלכסנדרה ויל. יש? להכניס אותם? בסדר, להתראות.” האיש לחץ על המכשיר והכניס אותו לכיס בחזרה, ואחר כך פתח לקסה ולפייס את הדלת.

הם הלכו בעקבות האיש במסדרון ארוך ולבן. מדי פעם הם שמעו צעקה חדה מאחת מאינספור הדלתות הלבנות בקירות, שפילחה את ליבם והעבירה צמרמורת בגבם. הם פנו בפניה, עברו ממסדרון לבן אחד לאחר, עד שלבסוף האיש נעצר בקצה של המסדרון מול דלת לבנה. “תיכנסו, היא נמצאת בפנים.” אמר האיש. קסה פתחה בזהירות את הדלת. חשש הציף אותה. מה אם אימא שלה לא תשמח לראות אותה? היא נכנסה לחדר וראתה את האישה היפה שבאותו לילה עזבה את הבית. אותם בגדים עדיין היו עליה, והיא הסתכלה מחוץ לחלון עם סורגים שהיה קבוע בקיר. “אימא?” שאלה קסה בחשש. האישה הסתובבה, וכשראתה את קסה היא שמה ידיה על פיה בהפתעה. מאחורי קסה, פייס סגר את הדלת. “קסה, מה את עושה כאן? איך הגעת לכאן?” אלכסנדרה שאלה. “סיפור מאוד ארוך. אימא, למה עזבת?” דמעות עלו בעיניה של קסה. היא אילצה את עצמה לא לבכות, ולהסתכל לאימא שלה בעיניים. “הו קסה, את לא יודעת מה עובר עליי כאן. עשיתי טעות. הם פיתו אותי, אמרו שאני יכולה לעזוב לחיות חיים טובים יותר. הם שיקרו לי, קסה. הם כלאו אותי כאן, והם לא משחררים. הם אומרים שאסור לי לצאת החוצה. שעל הפשע שלי אסור לי לחיות חיים רגילים. לא הקשבתי לממשלה, וזה היה אסור. זה מה שהם אומרים.” אימא שלה נשמעה משוגעת, כמו אחת שיוצאת מדעתה. היא נראתה מבולבלת, לא מפוקסת. “סיממו אותה.” פייס לחש לה באוזנה. קסה לא הקדישה תשומת לב לדבריו. “תברחי קסה, לפני שמישהו יחשוד. תחיי בגיהינום, תהיי חופשיה. תגידי לאבא שלך שאני מצטערת. תהפכי את הגיהינום למקום טוב בשבילך, ובשביל החבר שלך.” אימא שלה הצביעה באצבע רועדת על פייס. קסה בלעה רוק. “אימא, אני לא יכולה לחיות שם יותר. למה לא מגיע לי לחיות בגן עדן?” קסה התמוטטה. הדמעות עכשיו ירדו על לחייה בלי לעצור, מחלישות אותה. “זה לא גן עדן, יפה שלי. זה פשוט עולם עליון. תהפכי את הכיוונים, תעשי שהעולם התחתון יהפוך עליון.” הדברים שאימא שלה אמרה נשמעו חסרי היגיון. הקול שלה היה צרוד ורועד, מטורף. “תהיי חופשיה.” היא אמרה לקסה שוב. ואז פייס תפס בידה של קסה ומשך אותה החוצה. “חכה! אימא!” קסה צעקה, אבל פייס לא עצר. הוא המשיך ללכת, וכשקסה התחילה ללכת ולא רק להיגרר, הוא החל לרוץ. שניהם רצו, הרחק מבית ההבראה, הרחק מהעיר הגדולה, הרחק מהשדה הירוק, אל תוך הבור ואל הגיהינום. הם טיפסו למעלה, ובסוף עמדו אחד מול השנייה, על שפת הבור, שנראה חשוך ומפחיד. “קסה, העולם העליון לא טוב לנו. ראית מה הם עשו לאימא שלך.” אמר פייס. קסה, עדיין נסערת, לא השיבה. “נבנה עולם. כאן בגיהינום. נעשה אותו טוב יותר. תסתכלי עליי.” פייס תפס את פניה בידיו, מכריח את קסה להסתכל לתוך העיניים שלו, שכבר מזמן איבדו כול זכר לעוינות. “קסה, אין שום דבר רע בעולם התחתון. נהפוך את הכיוונים, נחיה בעולם טוב יותר. נהיה העולם העליון החדש. העיקר שלא נשתגע כמו אימא שלך.” קסה הנהנה, ופייס חיבק אותה. “הכול יהיה בסדר.” הוא לחש. “נהפוך את הכיוונים.”

 

 

“אימא, אני באמת חייב ללכת לבית הספר?” הילד הקטן שאל את קסה. “כן. אתה חייב. לי לא היו דברים כאלה בגילך, תעריך את מה שיש לך.” הילד רק החמיץ פנים ויצא מדלת הבית הכחולה. “קסה?” זה היה פייס, עיניו הירוקות בורקות, ותחת זקנו הדליל היה חיוך גדול. “הכתבים מהעולם העליון- סליחה, עליון לשעבר, מחכים לך.” קסה הנהנה אליו, סידרה את שיערה בפעם האחרונה ויצאה אל שורת הכתבים שחיכתה לה מחוץ לבית. “קסה, איך גרמת לעולם התחתון להפוך ממקום לפושעים, למקום טוב ובטוח לגור בו?” שאל כתב אחד בעל כובע קסקט שחור. שאר הכתבים הנהנו, מכוונים אליה את המיקרופונים שלהם. “טוב, זה פשוט מאוד.” היא אמרה, ותרה בעיניה בחיפוש אחר פייס בקהל. היא מצאה אותו, וחייכה אליו. הוא חייך בחזרה, מחבק את הילד הקטן שקודם סירב ללכת לבית ספר. היא הסיטה ממנו את מבטה והסתכלה ישירות בכתבים.  “זה באמת פשוט מאוד. כול מה שהייתי צריכה היה להפוך את הכיוונים. פשוט להפוך את הכיוונים.”