דמעות זעירות זלגו על המקשים השחוקים של המקלדת, מנצנצות באור השמש כמו רסיסי זכוכית שבורה. המסך הקרין באדישות את שורות התכנה הצפופות, את עדר התווים המסתירים את מזימותיהם מאחורי חזותם התמימה. רוני תהתה כמה דמעות צריך כדי ליצור קצר במקלדת. חלק אפל וקר בליבה קיווה בכל מאודו שהדמעות יחלחלו עמוק בין חוטי המתכת ויוציאו אותם מכלל פעולה. אך הכל המשיך לפעול כשורה, אותיות נוספות אל החלון הצפוף בזו אחר זו, תקתוק ההקלדה מהדהד בחדר, בראשה, בבשרה ועצמותיה.

אמש, עומרי שוב אמר לה שהיא נראית מדוכאת לאחרונה. הוא חיבק אותה אליו, ליטף את שערותיה הפזורות. היא התחפרה בחומו השליוו, הנאתה מתערבבת עם תחושת האשמה הכבדה שאיימה למעוך ולרסק אותה.

“אתה חושב על סוף העולם לפעמים?” היא מלמה לתוך צווארו, מבלי לדעת מדוע הוציאה מפיה את המילים. היא הרגישה כמו שהרגישה לפעמים בעת שקילפה מפצע את הגלד המכסה אותו- נדמה כי הכאב הופך בלתי נסבל, אך היא לא מצליחה להפסיק. כאב יכול להיות סם ממכר.

היא ראתה על פניו כי מוחו מבצע חישובים, הגלגלים מסתובבים במרץ. הוא התאמץ לשער מה עובר בראשה ולהבין את המשמעות הנסתרת מאחורי מילותיה. היא התחרטה על שדיברה והאשמה גאתה בה עוד יותר, גליה מכים בליבה בעצמה.

הוא המשיך להביט בה. נדמה היה לה לעיתים כי במקומה ראה מעין מלאך שמימי טהור. היא נזכרה בעולם אחד שבו בית המקדש עוד עמד על תילו והאנשים האמינו כי ביניהם מסתובבים כרובי האל, שליחיו על פני האדמה. היה ניצוץ בעיניהם כשהם דיברו על הישויות הזוהרות הללו שהיה גם בעיניו של עומרי כשהיה איתה. לרגעים חטופים הצליחה לדמיין את עצמה בעיניו ומלאה ערגה להיות האישה שהוא רואה בה. אך היא ידעה כי לו יכל להציץ אל תוך נפשה, אפילו פעם אחת קצרה, לוודאי היה נחרד, מתרסק מהזעזוע וההלם.

היא הבטיחה לעצמה כל פעם מחדש שלא תיקשר, שתחדול מלטמון לעצמה מלכודות שוב ושוב. זה לא הצליח. חיוך מקסים, שאלה לשלומה מתוך עניין אמיתי, יד בטוחה מושטת ברגע של חולשה, מחוות יום-יומיות קטנות- היא תמיד נמסה בפניהם, איבדה את ריכוזה לרגע ומצאה את עצמה שוב מתחברת, מתמסרת, אוהבת…

אוהבת. היא אהבה להיות עם עומרי, כמו עם רבים שחלפו לפניו. אך האם אהבה אותו? זו שאלה מגוכחת. הרי היא תשים סוף למה שיש ביניהם בדיוק כמו שעשתה פעמים כה רבות בעבר.

היא זכרה, אם כי בעמעום הולך וגובר, את האהבה שחשה לפני זמן כה רב, בעולם אחר. זו הייתה אהבה אמיתית יותר. אז הכל היה אמיתי יותר. בכל העולמות הזרים שהייתה בהם תמיד ליוותה אותה תחושת האשליה, החלום, הבועה השברירית שתתפוצץ עוד רגע. היא שהתה בהם זמן רב, עד שכמעט הרגישה חלק מהם- טיפת צבע שדוהה אל הרקע בציור מרהיב. ואז נזכרה בביתה, בחבריה וקרוביה שאינם, בתחושה של קרקע מוצקה ושמיים יציבים. אם יש דרך כלשהי להחזיר לעצמה את כל אלה, היא חייבת למצוא אותה.

רוני התאמצה למחות את הדמעות מעיניה, כדי שתוכל לראות את המסך בבירור, אולם רגשותיה היו נחושות לטשטש את ראייתה. היא קראה את התוכנה בריכוז רב, עוברת על כל השורות בזהירות, מקווה שהפעם תהיה הפעם בה סוף סוף תצליח. היא נגעה בפעם האחרונה בתמונה הממוסגרת שלה ושל עומרי שהייתה תלויה על הקיר לידה- דיוקן עליז של אושר בלתי אפשרי. לבסוף, אצבע רועדת לחצה על המקש הרטוב שאחראי להרצת הקוד.

היא הייתה בבית אבן בחדר לא גדול, אך יפה. האור שנכנס מבעד לחלון מקושת גדול מילא את החדר. ליבה הלם בחזה בעצמה. הרהיטים היו כולם מעץ, מגולף בדוגמאות מהודרות- מיטה זוגית עם מצעים בצבעי אדמה בהירים, שידה, ארון ושולחן כתיבה עם כיסא לצידו. על השולחן היה צג בוהק מחובר לקופסת מתכת שפלטה נהימות שקטות- העוגן המוכר בעולם הזר מסביבה.

היא תמיד הגיעה למקומות חדשים ליד מחשב. היו עולמות שנראו כמו שדימיינה את ימי הביניים בעולם ממנו באה- תקופה של רגרסיה מדעית ותרבותית, פרימיטיביות פשוטה ואנושית. והיו עולמות שהזכירו לה סרטים עתידניים שראתה בילדותה, עם טכנולוגיות שהיא לא הצליחה לדמיין או להבין. היו עולמות של עריצות מולחטת וכאלו של קהילות אנרכיות לא ממוסדות, עולמות שתושביהם העריצו כסף או עוני, חכמה או טפשות, יופי או כיעור. בכולם היו מחשבים. היא שיערה שהמחשב אינו יכול ליצור עולמות שהוא לא קיים בהם. היא הוציאה מהכונן של זה שמולה את הדיסק שהיה בו- דיסק משושה, כנראה הצורה המקובלת במקום הזה.

רעד עבר בגופה כשמשב קליל נכנס מבעד לחלון הפתוח קמעה. היא מיהרה לפתוח את ארון העץ המעוטר והחלה לנבור בו, בחיפוש אחר בגד לכסות בו את עורה החשוף. לפתע שמעה קולות דיבור מתקרבים- קולות שמחים של אנשים שחיים במציאות יציבה. היא אחזה בבגד הראשון שמצאה וזינקה מבעד לחלון, טורקת את השמשה מאחוריה.

היא עצרה להרף עין, משקיעה רגע קצר בבחינת הסביבה שלה לפני שתחל לפעול. רחוב צר של בתי אבן לבנים-אפורים, כרגע ריק מאנשים על אף הרעש המרמז על המון בקרבת מקום, גגות שטוחים עם צמחייה עליהם, בית אחד עם תריסים כחולים על החלון, ריצוף האבן שתחת רגליה שחוק ומלוכלך, חבורת יונים מסתודדת על אחד הגגות, לא רחוק ממנה פנייה אל תוך סמטה צרה. היא רצה אל תוך הסמטה ונדחקה לרווח שבין שני בתים, במקום בו לא ראתה חלונות שיכולים להשקיף עליה. היא השתחלה לתוך השמלה- שמלה ארוכה סגולה, דהויה מבד מחמם אך מגרד. היא הצטערה שהשמלה אינה ארוכה בעוד חמישה סנטימטרים בערך, כדי שתוכל להסתיר את כפות רגליה היחפות. היא הניחה את הדיסק בכיסה.

לבושה, רוני חיכתה עד שנשמתה תתייצב לפני שיצאה ממסתורה הצר והמשיכה ללכת בכיוון ההפוך מהבית ממנו גנבה את השמלה, לכיוון השאון האנושי שנשמע במרחק לא רב ממנה. היא לא הלכה זמן רב לפני שהגיעה לרחוב רחב, הומה אדם, שתפקד ככל הנראה כסוג של שוק ססגוני. היא למדה כבר להעלם בתוך קהל. זו מיומנות קלה משנוטים לפעמים לחשוב. אנשים רואים רק את מה שהם מצפים לראות, מסננים את שאר הדברים מעולמם.

רוני עשתה הכל כדי לשרוד בעולמות הזרים אליהם הגיעה. לא הייתה לה ברירה. היא עשתה כל כך הרבה מעשים שלא הייתה גאה בהם, עד כי תחושת הבושה הפכה לעובדת חיים אצלה. נפשה הייתה מוכתמת במאות זכרונות שהייתה מעדיפה למחוק או לגנוז לו זה היה אפשרי. היא הזכירה לעצמה שוב ושוב שהמקומות האלה מדומים, שלאנשים הללו אין ממשות כמותה. אך בליבה תמיד היה החלק הספקני שטען בעיקשות שהיא טועה, שהם אמיתיים בדיוק כמותה אם לא יותר. היא סרבה להקשיב, אוטמת את הכאב בכספת שקברה עמוק בתוכה.

הפעמים הראשונות בהן עברה מעולם לעולם היו מערבולת מטושטשת במוחה. היא הייתה מוטרפת, כמו עכבר מעבדה עיוור שמחפש את דרכו החוצה ממבוך עצום. היא הריצה עשרות אפשרויות שונות, בקושי ממתינה בין אחת לשנייה כדי לבחון את התוצאות. היו עולמות בהם שהתה דקות אחדות בלבד לפני ששוב עזבה אותם, מאוכזבת ומרוקנת. היא לא יכלה לשער כמה אנשים נעלמו מן הקיום בזמן הזה, כמה תרבויות עשירות נמחו, כמה נופים מרהיבים פגו.

היא פעלה באקראי, יורה לכל הכיוונים. היא הרגישה כמו רוח שרודפת ערי רפאים, הכל עובר דרכה ושום דבר אינו נשאר או משאיר את חותמו. בזה אחר זה הבזקי העולמות הוחרבו והתפוגגו, מפנים את מקומם לצאצאיהם, שגורלם הבלתי-נמנע היה זהה. השיגעון אחז בה כמו חיית טרף בציד שלה, מניע אותה ללא שליטה, מבלי שתבין את מעשיה. אבל היא לא יכלה להמשיך כך לעד.

לבסוף הגיע היום בו היא שכבה, סחוטה ובודדה כמו קליפת לימון שהושלכה לצד להרקב. גם היום הזה היה כבר רחוק בעברה, אך הוא שינה את פני ליבה כמו מטאור את פני הקרקע ונחקק בה לעולמי עד. היא תמיד תזכור כיצד התמוטטה על שפת הים שהייתה קוראת לו הים התיכון, פעם כשהכל היה פשוט יותר. היה זה ערב סגריר של חורף ודמעותיה התערבבו במי הים המלוחים.

בעולם הזה, הים הטיל על תושבי היבשה אימה נוראית והם היו מתקרבים אליו רק אם לא יכלו להמנע מכך בשום צורה אחרת. ימים רבים אחרי הערב ההוא היא גילתה שהמקומיים האמינו כי הים מכיל את כל חטאי האנושות וכי אדם הרוחץ במימיו יהפוך לרשע כמו תהום המצולות. אך באותו הערב היא פשוט חיפשה מקום שקט ורגליה נשאו אותה אל שפת המקום השומם ביותר בעולם.

היא הביטה בים שמולה ונזכרה בים של ילדותה- בארמונות של חול, במטקות, בשחייה בין הגלים ובאבטיחים קרירים בקיץ הלוהט. אז היא אהבה לראות את השקיעה בים. כולם שם אהבו לראות את המראה המרהיב הזה. עתה, היא ראתה רק את טביעתה האיטית והדוממת של השמש לתוך מים אפלים וצוננים. היא דימתה לעצמה כי היא נופלת יחד עם השמש, אך ידעה כי היא לא תשוב לזרוח ביום למחרת.

זכרונות כהים צפו למודעותה ואז שקעו שוב למעמקים. היא זכרה את ההתחלה של השקיעה שלה, שהייתה דווקא בשעות הבוקר. היא קיבלה הודעת מייל לפיה זכתה בהגרלה של משפחת ריצ’י. היא נרשמה להגרלה כמה שבועות קודם לכן. הם הציעו ארגזים מלאים בחפציו האישיים של דניס ריצ’י לזוכים ומחיר ההשתתפות לא היה בשמיים. עם הכסף, הם תכננו להקים קרן לזכרו שתשקיע בפיתוחים טכנולוגיים בתחום מדעי המחשב.

דניס ריצ’י היה חלוץ במדעי המחשב. הוא נחשב לאבי שפת התכנות C, שפה פורצת דרך ואחת השפות הנפוצות ביותר בעולם המחשבים, והשתתף בפיתוח של מערכת ההפעלה UNIX, שעקרונות הפעולה שלה השפיעו על הפיתוח של רב מערכות ההפעלה המודרניות. אולי הוא לא ממש כוכב על, אבל היו הרבה חנונים ברחבי העולם שהיו מוכנים לשלם עבור הזדמנות להחזיק ברשותם פיסה מרכוש שהיה פעם שלו. משפחת ריצ’י הצליחה לאסוף סכום די מרשים של כסף לקרן שלהם באמצעות הגרלות ומכירות פומביות.

רוני קיבלה את החבילה בדואר בערך שבועיים אחרי ההודעה באי-מייל. זו הייתה קופסה לא גדולה. היו בה בעיקר הרבה דיסקים, יחד עם כמה חפצי נוי קטנים ושעון דקורטיבי- חפצי אספנות מגניבים. היא הייתה מאושרת מהמזל שנפל בחלקה לזכות. עבר זמן רב מאז שחשה התלהבות ושמחה טהורות כמו שחשה ביום ההוא.

היא העבירה שעות רבות בנבירה בתוכנם של הדיסקים, רובם תוכנות או שיפורים קטנים בשפות התכנות שריצ’י עזר לפתח. אבל היה דיסק אחד שהיא לא כל כך הבינה את התוכן שלו. היא אפילו לא הצליחה לזהות באיזו שפת תכנות הוא כתוב. סקרנותה ניצתה והיא ניסתה להריץ את התכנה. היא לא ראתה את ביתה מאז.

כשהיא שכבה על החול, נזכרת ברגע ההוא, נשימת נעתקה והיא שמעה את יבבותיה נישאות ברוח שהביא עימו הים. לא היו בה הכוחות להגיב לקור ולרעב שהציקו לה. היא שכבה ללא ניע, למעט נשימותיה החדות, לא טורחת אפילו למחות את דמעותיה.

הכרתה נכתשה בין הגלים כמו האבנים המתפוררות אט אט לחול הים הדק, מודעותה מתערפלת משצף הרגשות שהציף אותה. אולי נרדמה וראתה בחלומה את אותם המיים הכהים, אלו שמעל ואלו שמתחת לרקיע, מתערבבים באופק.  אולי הייתה ערה. היא ראתה דוגמאות מורכבות מול עיניה הפקוחות- כאלו שרואים רק בחושך מוחלט או בעיניים עצומות.  היא חשבה שלרגעים קצרים מכדי שתוכל לקלוט אותם באמת, הבהבו בים, בשמיים ובחול רצף אותיות לבנות קטנות על רקע שחור קורן.

נדמה כי נצח חלף על חוף הים שומם- מיליארדי עוללים התבגרו וקמלו, כוכבים אין ספור נשרפו עד כלות, יקומים שלמים התפוצצו לתוך קיום, בערו לאיטם והתכווצו חזרה אל האין. הים שהיא שמעה לצידה היה וודאי ים של דמעותיה שנקוו ונאספו, החול תאי גופה שנשרו והתכלו, יללת הרוח יבבותיה. היא החלה לרעוד, להשתעל- תנועה בתוך הריק.

הדמעות דעכו לאיטן. השמיים, הים והחול עוד היו שם. גם היא עוד הייתה שם. במאמץ אדיר היא הרימה את עצמה לישיבה, גבה מופנה אל הים ואל הרוח. היא ניערה את ראשה, מנסה לפזר את העננים שמילאו אותו. היה בה ניצן של החלטה. מאז היא מנסה לממש אותה, לומדת את התוכנה, מתקדמת בצעדים זעירים ומהוססים- תינוקת שזה עתה למדה ללכת. היא חוקרת אט אט את אלפי המשתנים שמגדירים את המציאות ואת הקומבינציות השונות שלהם, מקווה שהיא מתקרבת לצירוף המדויק שיחזיר אותה לעולמה. כך היא הגיעה אל השוק הססגוני בשמלתה הדהויה, רגליה יחפות.

היא עשתה את דרכה בעולם, תחילה במרמה. לרוב, היא גנבה את המוצרים הבסיסיים שהייתה צריכה למחייתה- עוד מיומנות מתועבת שרכשה עם השנים. פעמים אחרות, ניצלה את נדיבותם של הסובבים אותה- קיבצה נדבות והתחננה לקורת גג. זוג מסכן אחד ששאה לבקשתה גילה עם שחר למחרת שביתם נשדד ושהאורחת המסתורית שלהם נעלמה. היא שילמה בכסף גנוב לאיש אפור ומפוקפק שזייף עבורה מסמכים לפיהם הייתה אזרחית המקום.

היא שכרה דירה קטנה בלב העיר וביצעה מספר עבודות מזדמנות. היא הייתה בודדה, כמו כוכב לכת שנפלט ממערכת השמש שלו ותעה אבוד בריק היקום. היא העבירה את שעותיה הפנויות רכונה מעל מחשב, מנסה לפצח את התכנה שתסיים את גלותה, את בדידותה.

בסופו של דבר, היא הצליחה להשיג עבודה בחברה בשם אל-טק, שיייצרה טכנולוגיות דתיות- פתרונות טכנולוגיים שעוזרים לאנשים לעשות מצוות או להמנע מחטאים, ללמוד תורה ולהתקרב לאל. הם שילבו אותה במחלקת המו”פ שלהם והתפקיד שלה היה למצוא פיתרון טכנולוגי שיאפשר לאנשים לדבר עם אלוהים.

כששמעה לראשונה את תפקידה, רוני חשבה לעצמה במרירות שלה כבר יש תוכנה שמקשרת בין האדם לאל, אולי נותנת לאדם להיות אל, והיא לא התכוונה לפתח עוד אחת. אבל העבודה הייתה נוחה, עם שכר יפה ואיפשרה לה גישה נוחה למחשב חדיש. הממונים עליה היו מרוצים גם כשהיא ישבה ימים שלמים ולא עשתה כלום, אם טענה שהיא חושבת על רעיונות. היו להם זמן, כסף ומטרה נעלה- הם יכלו להרשות לעצמם סבלנות.

עמיתיה לעבודה ראו בה אישה מרירה, מופנמת. הם לא נהגו לפנות אליה אם לא היה בכך צורך מקצועי. מעסיקיה שמרו עליה בחברה כיוון שהיו מאוד מרוצים משברי הקוד שכתבה עבורם. גם אם לא מצאה דרך לדבר עם אלוהים, היא נתנה להם מספר רעיונות יקרי ערך בתחומים אחרים. אבל לא אהבו אותה שם. היא העדיפה את הבדידות הזו, את חירותה, אך גם הן גבו את מחירן מליבה.

לעיתים רוני שיוותה לעצמה שאם תפגוש מישהו נוסף כמוה, בעיותיה יפתרו. אם תמצא פיסת פאזל אחת שיכולה להתחבר אליה, אולי תפסיק לרדוף אחר הפאזל השלם. לו רק יהיה לה רע כנגדה, אמיתי כמותה, שאינו נמחק בלחיצת כפתור קטנה, ידיד עם ממשות, שאפשר לסמוך על מציאותו- אולי תתפוגג מעט תחושת הכאב, האשמה, הבדידות הנוראית. רק מישהו כמוה יוכל באמת להבין את שעברה, לחיות לצידה.

רוני לא ידעה אם עוד אדם כזה היה קיים. אם היא הבינה נכון את הקוד שהריצה, זה היה קוד שמוחק את כל המידע במערכת- מפרמט את המציאות ומתקין תחתיה מציאות חדשה, בהתאם לקריטריונים שמזינים לו. היא עדיין לא הבינה הרבה דברים, למשל את הסיבה שהיא שרדה את המחיקות הללו, ולכן לא יכלה להעריך אם יכולים להיות אנשים נוספים שעשו זאת. היא מעולם לא פגשה אף אחד שבבירור היה כמוה, אבל אולי זה לא אומר הרבה.

העולם שהיא הייתה בו הפעם היה עולם נעים, אבל כמו תמיד חמקמק ובודד. בנייני האבן היו חמימים כמו דייריהם. החיים התנהלו בעצלתיים. תושבי העולם זכו להרבה חופש והסתובבו לעיתים קרובות כשחיוך מרוח על פניהם. זו הייתה סביבה טובה לעבוד בה. אך בסופו של דבר הגיע הזמן לניסיון נוסף. רוני סברה שהערכים שהזינה לתכנה הפעם קרובים יותר לעולמה מכל נסיונותיה הקודמים. המעבר היה קל יותר הפעם- רוני יכלה להתייחס לעולם הזה, שלא הפכה לחלק ממנו, כעדר תווים שאין חשיבות למחיקתם. בכל זאת האצבע שלה רעדה כשלחצה על הכפתור.

היא הביטה סביבה על קירות המתכת הבוהקים, על מסכי הענק התלויים בכל מקום. שררה במקום אווירה מכנית, מתועשת, שונה לחלוטין מהאבן החמה שהקיפה אותה לפני שניות בודדות. שוב עולם חדש, אנשים חדשים, תרבות חדשה. רק היא נותרה ישנה ובלויה בתוך המציאות המשתנה. היא השתדלה תמיד לא להכנע ליאוש, לדכא את הקול הפנימי שטוען בעקשות כי אין סיכוי שתוכל אי פעם למצוא את העולם ממנו באה. הרי עולם מורכב מכל כך הרבה משתנים- איך תוכל לדעת את הקומבינציה האחת המדויקת?

מחשב היה יכול לבדוק את כל העולמות האפשריים בזה אחר זה, עד שיגיע לאפשרות הנכונה. הוא מסוגל להריץ מיליארדי חישובים בכל שנייה. אבל מחשב אינו יכול לזהות את העולם הנכון. עם כל היכולת החישובית האדירה שלו, הוא חסר תבונה.

אם בת אדם תחפוץ לבדוק את כל העולמות האפשריים עד שתגיע לזה הנכון, ידרש לה זמן ארוך יותר מגילו של היקום בו היא חיה. דרוש לה זמן רב מאוד כדי לתכנן ולכתוב תוכנה מורכבת. אבל היא תדע לזהות את העולם הנכון, העולם שלה, אם תגיע אליו. היא גם תדע תמיד אם היא נמצאת בעולם הלא נכון. לכן, היא תרדוף בשיטתיות אחר העולם שלה אפילו אם הסיכוי שלה להגיע אליו אפסי. עם כל התבונה שלה, חסרה לה יכולת חישובית.

השנים משפיעות עליה לרעה- רגשותיה האנושיים גואים בה, מאיימים לכלותה, גופה האורגני נחלש לאיטו, מקשה עליה להמשיך בחיפושה. אולם, יש בה נחישות והיא ממשיכה למרות הכל.

למחשב לא אכפת מהשנים. הוא לא זקוק לנחישות כדי להמשיך להריץ את התוכנות שלו. סביר להניח שהוא ימשיך להריץ אותן גם אחרי שבת האדם כבר תמות. אבל אם נופל עץ באמצע היער, מבלי שאף אחת תשמע, האם הוא עדיין משמיע קול?