“תיהני בגן מתוקה,” אמרה אימא לאילת כשנפרדה ממנה בפתח הגן. אילת נופפה לאמה בהתלהבות ונכנסה לתוך הגן, לשחק עם חברותיה. היא לבשה ג’ינס כחול וחולצה סגולה עם פרפרים. שיערה החום היה אסוף בשתי צמות שאימא עשתה לה בבוקר והיא נעלה את סנדלי השורש הוורודות שלה. היא חייכה ליעל הגננת, שבירכה אותה לבוקר טוב, והלכה לשחק עם חברותיה בחצר. היא חלפה על פני קבוצות השולחנות ועל פני אזור הישיבה של כולם – מעגל כיסאות וקירות מקושטים בכל מיני תמונות ומילים שהילדים לא ידעו לקרוא. היא זיהתה את חברתה בארגז החול והלכה אליה עליזה. “שלום נ’מה,” אמרה, לא מצליחה להגיד את האות ע’ כמו שצריך. נעמה הסתובבה אליה. שיערה העבה והחום אסוף בקוקו שכל כך אהבה והיא לבשה בגדי בנים. היא חייכה ועיניה החומות הפצירו בחברתה לבוא ולשחק איתה. עיניה הכחולות של אילת חייכו לעולם. “בואי נבנה ארמונות,” היא דיברה במהירות והתרגשות, מתיישבת לצד נעמה עם כף ודלי קטן. היא מילאה את הדלי בחול וטפחה עליו, הידקה את החול, ואז הפכה את הדלי ותופפה עליו כדי שהחול יצא יפה וייצור מגדל חול. היא הרימה את הדלי וחייכה למראה המגדל הקורס במעט שלה. שתיהן שיחקו בחול, כשעוד ועוד ילדים מגיעים לגן ומשחקם בארגז החול ובמתקנים מסביב. “הי נעמה ואילת,” מאי, ילדה קטנטנה עם עיניים חומות ושיער חום דליל, התקרבה והתיישבה לצידן. “בוקר טוב,” הירכה אותה אילת. “רוצה להצטרף?” היא שאלה. “כן,” היא חיפשה דלי נוסף. לבסוף היא זיהתה אחד אצל נועם ורוני, שני ילדים מהגן, בן ובת. “אני יכולה לקחת דלי אחד? יש לכם שלוש ואתם רק שניים ולנו חסר דלי,” היא הצביעה על נעמה ואילת ששיחקו. “אנחנו תפסנו אותו קודם, תחכי שנסיים,” טענה רוני. “אבל זה לא פייר,” שלושת הילדים התווכחו והאש התלהטה כשנעמה ואילת הצטרפו לוויכוח. הם צעקו זה על זה עד שיעל  הגיעה והפרידה בניהם. “אף אחד מכם לא משחק יותר בארגז עכשיו,” פסקה. כל הילדים החלו לילל. “אבל זה לא פייר,” בכו. יעל פשוט הסתכלה עליהם עד שהם התפזרו למתקנים השונים הפזורים בחצר. “אז במה נשחק עכשיו?” שאלה מאי. אילת עלתה בסולם למגלשה ובמקום להחליק היא קראה “אני הנסיכה ליה, והדרקון שומר עלי במגדל, אבוי.” היא דיברה בדרמטיות והצמידה את ידה למצחה כדי להדגיש התעלפות. מאי נעמדה וקראה “אני אציל אותך הנסיכה ליה.” נעמה נעצה בה מבט כועס. “אני רוצה להיות האביר.” מאי משכה בכתפיה, “אבל אני הייתי האביר קודם, את יכולה להיות הדרקון.” נעמה חייכה בשביעות רצון כשעוד ילדים הגיעו. “אני אהיה המלכה,” קראה רוני. “ואני אהיה המלך,” קרא אוריין, בעל השיער השחור. עוד ועוד ילדים הצטרפו למשחק, לכל אחד תפקיד משלו. הם נסחפו לתוך העולם הבדיוני שיצרו לעצמם. היה זה העולם שהקסים אותם יותר מכל – הדמיון.

הגן הפך לממלכה מרוחקת מהאגדות וכולם שכחו מי הם באמת למספר דקות ארוכות, נהפכים ליצורים קסומים ודמויות שונות ומשונות.

הנסיכה ליה יפת התואר שכבה על המיטה בחדרה, ישנה, כשהלורד מתיוס הרשע נכנס מהחלון לחדרה המרווח, בוחן אותה בתאווה. הנסיכה לא חשה בו והמשיכה לישון שינה שלווה בעוד הוא נושא אותה ממחוץ לחלון אל מגדל גבוה עליו שומר דרקון אדום ואכזרי. ללורד שפם ארוך ושחור, עיניים קטנות וכחולות, קפואות כקרח, לב שחור משחור, רגליים קטנות ובגדים יוקרתיים ואדומים. הוא רץ בחשיכה לכיוון הסוס החור שלו ורכב אל מעמקי היער עם הנסיכה הישנה בזרועותיו, חיוך זחוח נסוך על פניו. על גופה הדק של הנסיכה הולבשה טוניקה דקה ולבנה לשינה, שמגיע עד הרצפה ומכסה את זרועותיה לחלוטין. שיערה השחור והמתולתל היה פזור ועיניה הירוקות עצומות שעה שחלמה על חברה הטוב מההרים שאמור לבקר אותה שלושה ימים לאחר מכן. כל הממלכה ישנה באותם רגעים ספורים שהלורד חטף את הנסיכה ברוע, היא יכולה להביא לו הרבה כסף, הכסף תמורתה יהיה טוב. מפעל חייו היה סחיטת כסף, השגת הכסף ללא מאמץ. שאיפתו להיות האדם העשיר בעולם. הוא רצה יהלומים, וזהב וכסף, כל דבר חומרי שרק יכל להשיג.

כשהשמש החלה לעלות, מחזה שצפה בו מאות פעמים ועדיין תהה על טיבו, הנסיכה שכבה על מיטה קטנה במגדל הגבוה והדרקון האדום והגדול, יורק האש, עף סחור סחור סביבו. שעות מעטות לאחר מכן דפקה אנה, המשרתת הצעירה, על דלת חדרה של הנסיכה. “הוד מעלתך, זה הזמן להתעורר.” כשלא נשמעה תשובה המשרתת דפקה שוב. “הוד מעלתך?” אנה נלחצה וספרה עד עשר, המספר הכי גדול שידעה לספור אליו, ואז פתחה את הדלת הכבדה ללא כל קושי והתקרבה בצעדים מהוססים למיטה הגדולה בקצה המרוחק של החדר. “הוד מעלתך?” היא עמדה כעת צמוד למיטה והבחינה שהמיטה ריקה. “הוד מעלתך?” קראה בקול מבוהל, אולי היא פשוט קמה לעשות את צרכיה. אך כשלא חזרה תשובה אנה רצה לחדר המלך והמלכה, שכבר היו ערים, ודפקה במהירות על הדלת. “הכנס,” קול עמוק נשמע מתוך החדר ואנה הביטה, עדיין מבוהלת, במלך ובמלכה שישבו לשתות חלב חם כדי לפתוח את הבוקר. “הוד מעלתכם,” היא קדה בגשמות. “הנסיכה נעלמה.” המלכה קפצה וחשקה שפתיה, המלך הביט בה ברוגע אם כי עיניו הסגירו את הלחץ בו היה שרוי. “ובדקת אם היא לא עושה את צרכיה?” אנה הנהנה בחשש. “אם כך,” פסק המלך, “מסרי לשר צבאי למצוא אותה.” המלך סמך בעיניים עצומות על שר צבאו, הלא הוא הלורד מתיוס הרשע. איש לא ידע כמה ליבו של מתיוס קשה ואכזר. הוא היה מתיוס השישי, ובשמך כל חמש הדורות הקודמים משפחתו שירתה את המלך בנאמנות. מדוע שלא יהיה כך גם הפעם?

המשרתת כשלה בדרכה אל שר הצבא שניצב במרכז רחבת האימונים, מסביר לחייליו על אימוני הבוקר שלהם ועל סדר היום העמוס שלהם. “הלורד, הנסיכה נעלמה. המלך מבקש שתצא לחפש אותה.” היא הייתה חסרת נשימה והלורד חייך אליה, מה שלא עזר לנשימתה לחזור לקצב הרגיל. כבר זה חודשים רבים שאנה חיבבה את הלורד, גם אם זה היה חד צדדי ובלתי אפשרי בשבילם לחיות יחדיו. היא נהנתה מהתחושה המשכרת של אהבה. היא כמובן לא יכלה לדעת שהכל היה הצגה כדי שלא יחשדו בו. “הירגע יקירה, אנחנו נמצא אותה. לכי להירגע מעט.” היא הנהנה ולחייה הסמוקות מהריצה התלהטו עוד יותר כאשר הייתה במחיצת הלורד מתיוס. היא הסתובבה והלכה אל מחוץ לרחבה, מנסה להירגע. באותו זמן הלורד חשב את מי הכי טוב לשלוח מהפלוגה שלו כדי למצוא את הנסיכה. אסור לו לשלוח את הטוב ביותר, כך הא תתגלה במהירה, אך שליחת החלש ביותר גרום לחשדות מצד הזוג המלכותי והפלוגה. “כריסטופר,” הוא קרא בשמו של נער צעיר ובהיר מראה, המיומן בחרב, קל ועדין, לא מאוד מפותח גופנית. “כן המפקד,” הוא פסע קדימה. “אתה תהיה זה שתלך למצוא את הנסיכה, בחר לך שוליה שיעזור לך.” כריסטופר ידע שזו ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו מול כל  מי שחושב שהוא לא מסוגל לעשות דבר, שהוא לא יוצלח. הוא לא חשב הרבה לפני שבחר בחברו הפחדן והטוב. הלורד בחן אותם, מרוצה מהבחירה אך לא למראית עין. “אתם תצאו בעוד כשעה. בהצלחה.” הוא הנהן אליהם וסימן להם לעזוב את הרחבה. הנער התוסס וחברו הפחדן פסעו החוצה והחלו להכין צידה לדרך.

“כריסטופר, אנחנו עומדים למות,” בכה טרוויס, חברו. כריסטופר לחץ את כתפו בעידוד. “אנחנו נצליח. בוא נצא ידידי פו תשתפן ותברח לי.” בתגובה טרוויס עיוות את פניו ועלה על הסוס, מחכה לחברו הצוחק. צחוקו שופע ושיערו הקצר, אך ארוך מהמקובל, נופל על עיניו. “קדימה, נתחיל מהיער.”

באותם רגעים הנסיכה התעוררה ומצאה עצמה במגדל הגבוה. מבעד לחלון הגדול דיו כדי שאדם יזחל דרכו יכלה לראות את הדרקון המאיים מסתובב סחור סחור. היא הריצה את ידה דרך שיערה המבולגן בלחץ. אם הייתה זו נסיכה אחרת היא ככל הנראה הייתה מתחילה לבכות מרוב חרדה, אך ליה מאז ומעולם הייתה קרח רוח. היא הייתה רגישה, אל תטעו נא, אך היא ידעה להתמודד עם מצבים מוזרים, מלחיצים, ומסוכנים בלי להילחץ. היא בחנה את המגדל בו הייתה. היא חששה להתכופף אל מחוץ לחלון לרגע, פן יבוא הדרקון ויפגע בה, לכן התקשתה לאמוד את הגובה בו היא נמצאת, אך היא יכלה לנחש לפי הנוף שראתה דרך החלון. היא הסתכלה סביב על החלל בו שהתה. היא ישבה על מיטת יחיד קטנה, לצד המיטה נחה שידה ישנה אך שמורה היטב עם שלוש מגירות. עליה נח פסלון קטן של בקתה קטנה באמצע היער בזמן ששלג יורד. על הקיר שמול המיטה היה מטבחון קטן, עם אח, תנור, כלי בישול וארון תלוי עם מצרכים. הקיר מעל המיטה היה ריק פרט למדף קטן עם ארבעה ספרים חבוטים. כורסה מעופשת ומאובקת צמודה לקיר השמאלי של החדר ושולחן צמוד לקיר מולה. החדר נראה כאילו לא היו בו זה זמן רב, אך לפי הצבעים זה היה חדר של נקבה. היא התרוממה מהמיטה ונגעה בכפות רגליה החשופות ברצפה הקרה. היא נעמדה, נאבקת בקור המכאיב. היא הסתובבה בחדר, נוגעת בחפצים, רק כדי להעסיק את עצמה וכדי להתרכז. המגע דבר מה נתן לה עוגן למציאות ולא לרחף במחשבות. לרוב היא הייתה נוגעת באדם כלשהו ולא בחפץ, אך מכיוון שהייתה לבד היא נאלצה להתפשר על חפצים. היא התקרבה לחלון ושמעה את הדרקון מיילל ושואג, נושף אש באוויר כדי לחמם את עצמו. הטמפרטורה בחוץ הייתה כה נמוכה עד כי גם הנסיכה הקרה נאלצה להתרחק מהחלון כדי לא לקפוא. היחידים שאומנו לתנאים האלה הם חיילי המלך, שמאז התגייסותם התאמנו בתנאים איומים, אחדים אפילו נהרגו במהלך אימון זה או אחר.

“איפה אני?” שאלה את עצמה. היא התיישבה על הכורסה וליטפה ספר אקראי שלקחה מהמדף. היא עברה בראשה על הפרטים שהיא יודעת ובטוחה בהם. הרשימה כללה חטיפה למקום נידח באמצע היער ובטן שמבקשת אוכל. היא פתחה את ארון המטבח והוציאה משם קופסת עוגיות שוקולד. היא אכלה אותן באיטיות בזמן שהיא חושבת איך לצאת המצב שעגום בו היא נמצאת. לבסוף היא החליטה לקחת סיכון ולצאת החוצה מהמגדל הגבוה. זו האופציה הטובה ביותר שלה. היא לקחה שמיכה דקה ועטפה את עצמה בה כדי שלא יהיה לה קר, או לפחות קר פחות, והתקרבה לחלון. היא רכנה אל מחוץ לחלון וראשה הסתחרר מהגובה בו הייתה, כמה עשרות מטרים מעל האדמה. אם תיפול זה מוות בטוח. היא מצמצה מספר פעמים כנגד הרוח, בונה את האומץ מבפנים. “קדימה, את יכולה.” אמרה לעצמה, מדרבנת את עצמה לרדת לפני שהדרקון יחזור לשמור מול החלון. היא לקחה אחזה בשתי אבנים בולטות וקפצה החוצה, מחזיקה את עצמה במאמץ רק בעזרת ידיה. נשימתה החלה להאיץ. כמו כן גם קצב ליבה. “קדימה, את לא משתפנת עכשיו,” נזפה בעצמה והניחה את רגליה על אבן בולטת נוספת, נמוכה יותר. לאט לאט היא עברה מאבן בולטת אחת לאחרת, מתקדמת במאמץ את שלושה המטרים הראשונים. ראשה החל להסתחרר וגופה להיחלש כשהדרקון שם לב לגוף הקטן היורד מהמגדל. הוא שאג הכעס וטס לעבר ליה. לפני שהיא שמה לב היא הושלכה פנימה על ידי הדרקון שתפס אותה במלתעותיו. ידה נחבטה ברצפה ובכריה דממו. לראשונה זה הרבה זמן הנסיכה ליה בכתה. “בואו מהר להציל אותי, בבקשה.”

שני האבירים רכבו במהירות, חולפים על פני עצים רבים ומנהרות סודיות שאף אחד לא ידע על קיומן. הם רכבו במשך שעה זה לצד זה, מאזינים בתקווה למצוא משהו, רעש שיעיד על מיקומה של הנסיכה. טרוויס, מלבד הרצון לעזור לחברו, הצטרף למסע בשל התאהבות מטופשת בגבירה המכובדת. אף כריסטופר חיבב את האישיות השקטה והשקולה. הם נפגשו מספר פעמים ודיברו על כל מיני נושאים אקראיים. מובן שאיש לא ידע על כך, אחרת היו מוציאים אותו להורג בכיכר הראשית, בפני כולם. הוא חיפש, כמעט באובססיה, אחר שיער שחור מתולתל וארוך וקול רך ומלטף כמשי. כשלא מצאו אף סימן אמר לחברו החושש. “הקשב ידידי, הבא נתפצל, ואם מישהו בצרה שיירה חץ אדום לאוויר. אם מישהו מוצא את הנסיכה שיירה חץ כחול.” ידידו הנהן. “אני אלך דרומה ואתה צפונה. בהצלחה כריסי.” כריסטופר חייך ולפת בחיבה את כתף חברו. “נתראה,” פנה צפונה והחל לרכב במרץ. הוא התעלם מהרעב הגובר וגייס כל פיסת אנרגיה וריכוז כדי למצוא את הבחורה שאהב. שני החברים רכבו לכיוונים שונים בעוד הלורד רכב מערבה, לראות מה קורה עם הנסיכה היקרה.

הוא הגיע תוך שעות מעטות אל המגדל, בעוד שני החברים מחפשים עד שעת צהריים מאוחרת ולא מוצאים דבר. היער דמם. הוא קרא לדרקון האדום שיישא אותו אל המגדל ונכנס אל הנסיכה הפצועה ולמרבה הפלא, הבוכה. “הנסיכה ליה? בוכה? לא ראיתי אותך עושה זאת מאז שבגיל חמש שברו לך את הפסנתר.” הוא חייך חיוך קר וצחק. “מה עוללת לעצמך?” הוא בחן אותה בשעשוע. היא חיטאה את הפצעים, אך הם היו ברורים ומאיימים. “ניסית לברוח, הוד מעלתך? לא חכם מצידך.” כשלבסוף היא הסתובבה אליו היא לא יכלה להסתיר את הגועל בקולה. ” הלורד מתיוס, לזה לא ציפיתי. אם כי אני לא צריכה להיות מופתעת, מעולם לא חיבבתי אותך. עכשיו השב אותי לביתי.” מתיוס צחק, שפמו קופץ. “לא כל כך מהר נסיכה. את שווה כסף רב, יקירה.” הגבירה באה להשיב כשנשמע קול פרסות סוסים מלמטה. שניהם ניגשו לחלון לראות מה קורה. הדרקון עט לעבר דמות מוכרת. “כריסטופר.” קראה לו, היא זיהתה את הגוף הדקיק והבהיר. כשדיברה הכיסופים בקולה היו ברורים כל כך שהלורד הסתכל עליה בפליאה. היא חיבבה את הנער השטותי והרציני בכל ליבה. הוא הרים אליה את מבטו והדרקון פגע בו בחוזקה והעיף את קשת החיצים והחיצים שהיו על גבו. “ליה,” הוא צעק בכאב ובאושר. הוא פנה להביט בדרקון ושלף את חרבו מנדנו. הוא רץ אל הדרקון בחרב שלופה ותקע אותה בבטן הדרקון. אך הדבר לא השפיע על הדרקון מלבד זעקת כאב קטנה, הוא הדף אותו אחורה ונשך אותו בידו השמאלית. הוא נשא את חרבו בידו הימנית ותקף שוב. “כריסטופר,” היא זעקה כשהדרקון הדף אותו שוב ושוב. הלורד מתיוס חשק שיניו ומשך את הנסיכה בזרועה. הוא פתח דלת סודית ויצא עם ליה הצורחת והזועקת אל הסוס שלו. “לא. די. בבקשה.” היא צעקה ודמעות זלגו על פניה. כריסטופר תקע את החרב בלועו של היצור ושלף אותה. הדרקון התפתל מעט בכאב לפני שגופו דמם. הנער שמע את אהובתו זועקת ורץ אליה. הוא ראה אותה נאבקת בגופו החסון של הלורד. בשקט מופתי הוא התגנב מאחוריו ותקע את חרבו בגבו רגע לפני שהסתובב כדי להכות אותו. הלורד חשק שיניו בכעס וצנח מת על הקרקע. הגבירה הביטה בלורד המת ואז בכריסטופר. “כריסטופר,” היא חיבקה אותו חזק והוא אימץ אותה אל ליבו בידו הבריאה. “ליה. אני – ”

קולה של יעל קטע את המשחק, גורם לממלכה לחזור להיות גן. “הגיע הזמן להיכנס, אנחנו רוצים להתחיל את היום. סדרו את החצר ובואו פנימה, משחקים לארגז.” מאי שנקטעה באמצע זעפה אבל הצטרפה לכל הילדים שקמו מהרצפה וניערו את בגדיהם מלאי החול והלכו לסדר את המשחקים. אילת התרחקה ממאי בחיוך ושילבה את ידיהן. הן דילגו יחדיו לאסוף את הצעצועים בחצר, בידיעה שבפעם הבאה שיצאו לחצר ישחקו משחק חדש.