“ליתיום!” פָה לחשה בקול כמעט בלתי נשמע. שיעור היסטוריה היה בעיצומו, והיא חששה שתירדם. חברתה הסתובבה אליה בחוסר חשק. “מה עכשיו, פָה? אני מנסה להקשיב. תנסי גם, ותפסיקי להפריע.” “אני יודעת” פָה לחשה “אבל אני פשוט לא יכולה ל-” קולו של המורה קרע את משפטה באמצעו. “פָה, צאי מהכיתה בבקשה.” היא הרימה את מבטה באיטיות לעבר פניו החדות. גבותיו היו מורמות, כמו מזמינות אותה להתווכח עמו. פָה נאנחה בשקט, ויצאה בלי ויכוח מהכיתה, סוגרת אחריה את הדלת השקטה. היא הלכה דרך מסדרונות הענק המצופים שטיח שהיסה את צעדיה המהירים. התקרה הלבנה הייתה גבוה מעליה, מכוסה בנורות פלורסנט שהפיצו אור לבן חזק, אליו פָה התרגלה במשך השנים, למרות שעדיין ריצד בעיניה וגרם לה לכאב. היא עברה בין תלמידים שהיו בדרכם לעבר שיעור או ממנו, משתדלת שלא להפיל את ערימות ספרי הכימיה שאחזו בידיהם. היא עברה על פני מעבדות, כיתות הרצאות, אולמות ענקיים, ופנתה לעבר מסדרון צדדי, שלעיניים לא מנוסות היה נראה כמו מסדרון בו האורות התקלקלו, אבל במקום הזה שום דבר לא היה מקולקל. כל דבר היה במקומו, מסודר בסדר מופתי. הסדר הזה גרם לפָה לרצות להקיא את נשמתה. בשבילה, המסדרון הזה היה מקום מפלט משאר העולם מלא הכימיקלים. היא נכנסה אליו ורצה לקצהו, גיששה בחושך החלקי, עד שמצאה את השקע הקטן בקיר, לחצה עליו, ובקיר נפער פתח שהספיק לגופה בדיוק. היא עברה בו שפופה וסגרה אותו מאחוריה.

פה הורידה את המשקפיים המטופשים מעיניה, ופרמה את הצמה שקווצות כבר השתלשלו ממנה, צובעות באדום את חלוק המעבדה הלבן שלה. היא הסתובבה מסביב, כמו כל פעם שבאה לכאן, ליטפה את הספרים שהיו מונחים בחוסר סדר מושלם על השטיח שהיה דומה, ועם זאת כל כך שונה מהשטיח שהיה במסדרונות. היא חלצה את נעלי הבובה המבריקות שלה ואת חלוק המעבדה, והתקדמה בין המדפים וארונות הספרים לעבר הכלי השחור, הגדול והעתיק שעמד בקצה החדר הסודי שלה. השטיח ליטף את רגליה היחפות ואצבעות ידיה עקצצו מהתרגשות שהתעוררה ברגע שהניחה אותן על פיסות הפלסטיק הלבנות והשחורות שהפיקו צלילים נפלאים דרך מיתרי המתכת. היא התיישבה בעדינות על הכיסא חסר המשענת, מצופה הקטיפָה, עצמה את עיניה והניחה את ידיה על פיסות הפלסטיק, והן זזו וקפצו כאילו הייתה להן רוח משל עצמן, מוחה של פָה נרגע. מחשבות על בית הספר פרחו מראשה, היא הייתה מרוכזת בצלילים שהתנגנו באוזניה. מבלי ששמה לב, דמעות החלו לשטוף את פניה, נחלים דקים על לחייה הלבנות. תמונות רחוקות החלו לעלות בזיכרונה. תמונות שלא היו שלה, שלא רצתה שיהיו שלה. תמונות של אנשים לבושים בשחור, רוכנים מעל קבר, בוכים. אייל צעיר שדילג בין השיחים, ולפתע קרס, ובני אדם אוספים אותו ועל פניהם לא ניכר ולו מבט קטן של חרטה. אצבעותיה נעצרו, והיא הניחה אותן על ירכיה, ולא טרחה לנגב את דמעותיה. היא קמה מהכיסא, ונשכבה על השטיח. האור הרך של אלפי הנרות, שלא כבו מעולם, הרגיע אותה, ליטף את ליבה השבור. היא הושיטה את ידה בעיוורון לעבר ערימת ספרים, ושלפָה ממנה ספר שנראה ישן כל כך שעוד רגע יתפורר. היא קירבה אותו לאפָה והריחה את הריח הנפלא של הספרים הישנים, שחלחל לכל מקום בגופָה. היא פתחה אותו, וכשראתה מה כתוב בו, התיישבה. “היו היה פעם..” היא לחשה. המילים נשמעו כל כך יפָה בחלל, והיא המשיכה. סיפורים על דרקונים השומרים על אוצרות אבודים, נסיכות מעוטרות בזהב, ולבושות בשמלות מלמלה נפוחות. נסיכים עם כובעים מפוארים, סוסים לבנים, שטחים ענקיים מכוסים כרי דשא רכים. ארצות מעבר לים. פָה לא יכלה להתיק את עיניה מהספר. היא גמעה כל מילה בשקיקה, כשעיניה נפערות בהשתאות יותר ויותר. היא לא שמה לב לזמן העובר, היא הייתה מרותקת. נסיכה שאביה מת ואם חורגת מרושעת, ששלחה אחריה צייד שיהרוג אותה. והצייד לא יכול, והנסיכה, מוצאת אנשים קטנים שיעזרו לה, והם מאושרים. אבל אז באה זקנה, עם תפוח, והנסיכה נוחתת חסרת חיים על אדמת היער. פָה דפדפה לאט, קראה בזהירות את המילים הכתובות בדיו עדין, העבירה את מבטה על הציורים, עד שעמוד אחד צד את עינה. שוליו היו מעוטרים בזהב, ובמרכזו, שער משושה ממתכת, במרכזו אבן אזמרגד גפָהלה, שהפיצה הילה. פָה דפדפה עוד עמוד אחד, והחלה לקרוא.

כשפָה יצאה מהחדר למסדרון הרחב, ומשם לחדר האוכל הגדול, היא חטפה נזיפות רבות מפי חבריה. “את יודעת כמה זמן היית שם?” ליתיום אמרה ברוגז. שיערה השחור הקצר ממסגר את פניה במסגרת אפלה שתאמה את הבעתה. פָה נשמה עמוק. “כן, הרבה זמן. אבל תקשיבי מה מצאתי. ידעת שיש שע-” הליום הסתובב אליה ברוגז. “את יודעת כמה זמן חיפשנו אחרייך? ועכשיו את רוצה שאנחנו נקשיב למה שיש לך להגיד? באמת פָה. תהיי הגיונית. פשוט תגידי סליחה וזהו.” הוא נעץ בה מבט מזלזל, ושילב את ידיו. ובבת אחת, כולם התחילו לצעוק עליה. פָה הרגישה אבודה. גוש חנק את גרונה, והיא הרגישה את הדמעות עולות בעיניה. “פָה, זה לא יכול להימשך ככה. באמת.” ברזל זעף כלפיה. “את צריכה להודות לנו שאנחנו מסתובבים אתך, ככה שאת לא תהיי לגמרי אבודה. נראה לך שזה כיף לנו? לדאוג לך כל היום? כל זה רק-” לפתע ליתיום הסתובבה אליו, והטיחה את אגרופה בפניו. הוא קרס, מכסה את אפו בידיו, וטיפות דם טפטפו על הרצפה. הוא הרים את מבטו למעלה באימה. “ברזל, זה כבר חצה את הגבול.” ליתיום סיננה לעברו. פָה החלה לבכות. היא הביטה במעגל הנערים והנערות שעמדו, חלקם עם מבט זועף, וחלקם בהבעת רחמים, אך אף אחד מהמבטים לא היה מופנה לעברם. מהרצפה, ברזל השתעל, ופלט לעברה “את חושבת שלאנשים אכפת לך, אבל כל מה שהם רואים זה ילדה עם שם מוזר, שהוריה נהרגו בשריפה.” ציוץ נפלט מפיה של פָה. היא הסתכלה על כולם. “זה מה שאתם חושבים?” הדמעות כבר החלו לפרוץ, ופָה ניסתה להחזיק אותן רק עוד קצת. אף אחד לא הישיר אליה את מבטו. היא כשלה צעד אחד לאחור, ואז הסתובבה ורצה לעבר הדלתות, בעוד קולה של ליתיום מהדהד מאחוריה , קורא לה לחזור.

היא רצה לעבר חדרי המגורים, הצרחה כלואה בפיה. מוחה היה ריק, חוץ מתמונתו של ברזל על הרצפה, לועג לה. היא מיהרה במעלה גרם המדרגות הריק מאדם עד לקומה השלישית, ונכנסה לחדרה. היא טרקה אחריה את הדלת, עצמה את עיניה, והמשיכה לרוץ, עד שהוטחה בכל הכוח בקיר הקשה. עכשיו היא צרחה. צרחה של כאב פיזי ונפשי. למה האנשים שעליהם אתה הכי סומך הם אלו שיפגעו בך הכי חזק? למה ברזל אמר את מה שאמר? היא תהתה. היא התרחקה כמה צעדים רועדים, ושוב הטיחה את גופה בקיר. הכאב, הכעס וחוסר האונים שמילאו את גופה, בודדו אותה משאר העולם. היא צרחה, שוב, הדמעות הרטיבו את פניה והפכו אותם לדביקים מעט. הן טשטשו את פניה. בכל הכוח שנותר בה, הטיחה פָה את גופה בקיר, ושמעה קול פיצוח. כתם גדול של דם כיסה את הקיר, הוסיף לו מעט צבע. פָה קרסה על הרצפה, נשימותיה מהירות ורדודות. כבר לא היה לה כוח לכלום. עיניה רפרפו ונפקחו, והיא הצליחה לראות מעטפה כחולה נושרת מהמיטה מטה, לפני שהחדר סביבה החשיך.

שמלתה, בעלת השרוולים המתנופפים, נעה כאשר פתחה את הדלת לעבר הבמה. מחיאות כפיים סוערות נשמעו כשעלתה לבמה. היא חייכה חיוך קטן, התקדמה לעבר הפסנתר, ולפני שהתיישבה, היא קדה קידה עמוקה, חייכה חיוך רחב, והתמקמה על הכיסא. הקהל השתתק בציפייה והיא הזדקפה, נשמה עמוק ו-

“פָה. את צריכה להתעורר.” פָה שמעה במעומעם קול מדבר אליה. “אני לא הולך לוותר עלייך. בבקשה, תתעוררי.” הקול בהחלט לא היה נשי, אך גם לא עמוק מספיק כדי שיהיה שייך לגבר. כאב לה הראש, וכאבה לה מאוד הכתף. היא נאנקה. “פָה? התעוררת? את יכולה לתת לי סימן?” מאיפה אתה יודע איך קוראים לי? היא תהתה. למה אני כאן? היא ניסתה לפקוח את עיניה, אבל לא היה לה מספיק כוח. היא פתחה את פיה מעט, ושמעה אנחת רווחה מהכיוון ממנו בקע הקול. היא סגרה את פיה, ומוחה החל לשקוע, כששמעה דלת נפתחת. צעדים כבדים התקדמו לעבר המיטה עליה שכבה, והיא ניסתה לזוז, אבל גופה לא נשמע לה. רק גלים של כאב כמעט בלתי נסבל הכו בגופה, ולא הייתה לה היכולת לצעוק. “מה קרה לה?” קול חדש, עבה, פנה כנראה לעבר האדם האחר. “אני לא יודע, אדוני. מצאנו אותה כך בחדרה, אדוני, לאחר ששמענו מלמטה חבטה חזקה. היא שכבה על רצפת חדרה, אדוני, וחסרת הכרה. על הקיר היה כתם גדול מאוד של נוזל אדום, שאני מניח שהוא דם, וכך גם סביבה. מקור הדם הוא פציעה בראשה. כתפה ומרפקה שבורים. אני לא יודע מי עשה לה מעשה שכזה, אדוני.” הקול הראשון דיבר בסמכותיות ובקרירות. כל כך שונה מהדרך בה דיבר אליה. “אתם יודעים מה שמה?” שאל הקול העבה “כן אדוני.” אמר הקול הראשון. “שמה הוא פָה”. היא התכוננה לעלבון שיבוא, כמו בכל פעם שאדם חדש שמע את שמה. “זו היא?” הקול העבה שאל בהתפעלות. זו הייתה תגובה שמעולם לא חשבה שתשמע. “כן אדוני.” הקול הראשון ענה בהתרגשות. “זו היא.” לפתע, הרגישה פָה יד גדולה וקרירה נוגעת במצחה. היא עצרה את נשימתה, חוששת לקראת הבאות. אך היד נעה מטה, ליטפה את לחייה, ואז התרחקה. הקול העבה כחכח בגרונו. “זהב,” הוא כנראה פנה לעבר הקול הראשון. “אני דורש שתיתן לה את הטיפול המיטבי. אני מניח שאתה יודע מי היא. ואם כך, אתה גם יודע מה גדולה חשיבותה.” והצעדים נעו שוב, והדלת נפתחה ונסגרה. פָה לא הבינה מה פשר המשפטים האחרונים. למה כל כך חשוב לשמור עלי בחיים? לאף אחד לא אכפת ממני. היא חשבה במירמור. גל חדש של כאב היכה בה, וסחף עימו את כל הדאגות. מוחה שקע בחשיכה.

“האם תעני לנו על כמה שאלות?” העיתונאי פנה אליה, עיניו נוצצות בבקשה. היא נאנחה, והזדקפה. “כן. בסדר. רק כמה שאלות” ענתה בעייפות. היא העבירה את אצבעותיה בשיערה. העיתונאי כחכח בגרונו, והחל לדבר. היא ענתה בקול מונוטוני לכל שאלה, בקושי שמה לב לסביבתה. היא רצתה רק לחזור לביתה, למיטה הרחבה, ולפיג’מת הפלנל החמימה שלה. להתכרבל בשמיכת הפוך עם כוס שוקו חם, ולהירגע מהיום הארוך. “שאלה אחרונה, גברתי. אם אפשר?” קולו החזיר אותה למציאות. היא חייכה חיוך קטן, והנהנה. העיתונאי הביט בפנקסו, נשם עמוק והרים את עטו. “האם את במערכת יחסים רומנטית עם אדם מסוים?”

פה יכלה כעת לפקוח את עיניה במלואן. החדר היה לבן לחלוטין והאור הבוהק הכאיב לראשה יותר מתמיד. היא פתחה את פיה וניסתה לדבר. דבר לא יצא מפיה היבש. היא השתעלה והפנתה את ראשה לעבר הדלת שנפתחה. בפתח עמד נער, מחזיק במגש, ועליו כוס זכוכית מלאה בנוזל אדמדם וצלחת מלאה באוכל. הוא חייך לעברה, והניח את המגש ליד המיטה עליה שכבה בפישוק איברים. הנער התיישב על קצה המיטה, גורם לתזוזה קלה שטלטלה את גופה. פָה נאנקה בכאב, והנער קפץ מיד מהמיטה במבט מבוהל. “אני מצטער. לא חשבתי על זה. סליחה. את בסדר? הכאבתי לך מאוד?” פָה חייכה, והנידה בראשה, גורמת לגל כאב להלום בגופה. “יש משהו שאת צריכה? שאני יכול להביא לך?” פניו התקמטו בדאגה. “אני..” פָה חרחרה. הנער נרגע, והרים את הכוס בזהירות. הוא לקח קש, ועזר לה לשתות בזהירות את הנוזל המתוק. פָה חייכה והרחיקה את ראשה בעדינות מהקש. הנער הבין, והניח את הכוס בחזרה על המגש. “פטל…” פָה לחשה. הטעם המתקתק עדיין עומד בפיה. הנער חייך. “את מזהה” הוא אמר בשקט. “אתה יכול להחליש את האור בבקשה? האור מכאיב לי בראש. הוא בהיר מדי.” הנער נגע בקיר מאחורי מיטתה, והאור הוחלש באופן משמעותי. “תודה” פָה לחשה לו. ואז נזכרה שלא שאלה לשמו. אך לפני שהספיקה לפצות את פיה, הנער הציג את עצמו. “אני זהב. אני עוזר פה מפעם לפעם.” אז הוא מי שדיבר עם האדם האחר. אבל מי הוא היה? פָה, אני זה שמצאתי אותך בחדרך חסרת הכרה. את יודעת, אם תהית לעצמך, מה קרה שם?” פָה נשמה עמוק. דבריו של ברזל דפקו בראשה, דמעות החלו לטפס שוב. “פָה?” זהב שאל בהיסוס. “את בסדר?” היא בפירוש לא הייתה בסדר, אך הנהנה בראשה. הוא לא צריך לדעת כלום. כי ברגע שתספר לו על ברזל, יחליקו הדברים ויצא שתדבר על החדר, ועל הספר, ובסופו של דבר על השער. והוא יצחק עליה, והיא לא רצתה להיפגע שוב. “אני מניחה שלמעלה קרתה פשוט תאונה.” זהב הרים לעומתה גבה בחשד. היא הזעיפה אליו פנים. “תאונה.. אמ.. חזקה.” פָה אמרה בביטחון מזויף. בתוכה היא רעדה, ורק קיוותה שיאמין לה. הוא טלטל את ראשו. “בסדר. אני אניח שזו האמת, למרות שאני לא כל כך בטוח.” הוא הזדקף, והתקדם לעבר הדלת. עם ידו על הידית, הוא הסתובב ואמר “אני אחזור עוד כשעה. תנסי כמה שפחות לזוז.” ואז יצא וסגר אחריו חרישית את הדלת. פָה הורידה את השמיכה בזהירות מגופה, והשתדלה שלא לצרוח בכאב. זה לא היה חכם כלל מה שעשתה למעלה. הכאב עזר רק לרגע, אבל לא יותר. ההשלכות היו מיותרות לחלוטין. היא הורידה את רגליה החשופות לרצפה הקרה, והתיישבה במיטה. כאב חד פילח את כתפה, והיא נשכה את שפתיה וקמה. סחרחורת תקפה אותה כמעט מיד, והיא נתמכה בקיר לכמה שניות ועצמה את עיניה. אי אפשר לוותר עכשיו, היא חייבת לחזור אל הספר שלה, ולקרוא עוד פעם את האגדה. אולי פספסה פרט מסוים שירמוז לה על מקום המצאה של האבן. היא נתמכה בקיר, הגיעה לדלת ופתחה אותה לכדי סדק, סורקת את המסדרון בחיפוש אחר אנשים. כשווידאה שהוא ריק, יצאה פָה על קצות אצבעותיה אל המסדרון. השינוי הפתאומי בתאורה גרם לה להחזיק בראשה ולעצום את עיניה לכמה שניות, והיא התרכזה בכאב בכתפה. שפעם בקצב שבאופן כלשהו היה מרגיע וממקד. בעודה נשענת על הקיר בתשישות, פָה התקדמה לאיטה, ועלתה בגרם המדרגות הארוך. לא היה לה מושג איפה היא נמצאת, והיא גיששה את דרכה. אזהרתו של זהב לא להזיז את גופה חזרה לראשה, והיא גיחכה והמשיכה להתקדם. מעניין מה היה קורה אם הוא היה במצב דומה, אם היה מציית לעצה שכזו? לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, היא מצאה את עצמה במסדרון בו נמצאת כתת האם שלה. פָה חייכה בהקלה והתקדמה באופן אוטומטי לעבר כיתתה, כשהבינה שהיא לבושה בביגוד שלא הולם כלל את רוח הכיתה. כך ששינתה את כיוון הליכתה, ופנתה לעבר השעון הגדול שהיה בסוף המסדרון. התאריך הראה על כך שעברו יומיים מאז התקרית עם ברזל. לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן מאז. ספרות השעון הצביעו על עשר בלילה. זה הסביר את המסדרון הריק. פָה דידתה בכבדות לעבר המסדרון שלה, נכנסה לחדר והרגשתה כמעט מיד השתפרה. היא מיהרה כמה שיכלה לעבר המקום בו השאירה את הספר, התיישבה בחבטה על השטיח, ופתחה את הספר בידה הבריאה. היא דפדפה עד שמצאה את תמונת השער, ודפדפה עוד עמוד. פָה צמצמה את עיניה, וחיפשה כל סימן למקום בו יכולה להיות האבן שתפתח את השער, אבל לא מצאה דבר. מקום השער היה כתוב במפורש. ביער. וזה היה נפלא, אך מה הוא בדיוק יער? האם התכוונו לקבוצות העצים הענקיות שנכחדו משכבר הימים, או שמא הם מתכוונים ליער כמו שאנחנו מכירים? החדרים הגדולים המלאים צמחים במבחנות ומדענים רוכנים מעל ספרים לידם, מנסים להציל אותם? פָה הפכה עוד דף, ועדיין כלום. היא כבר חשבה להתייאש, ופשוט לוותר. אחרי הכול, היא מבססת את כל תקוותה על אגדה ישנה. היא סגרה את הספר בכעס, וניסתה לקום. כשהבינה שהשעינה את משקלה על ידה הפצועה, היא צעקה בכאב, ונפלה על השטיח. שום דבר לא יסתדר השבוע, נכון? חשבה במרירות, והפנתה את ראשה לעבר הספר, מבקשת ממנו לעזור לה. אך ספרים לא מבינים. הם לא יצורים חיים שמבינים כאשר מדברים אליהם, כאשר מתחננים לעזרה, הם לא יענו. הם רק ינוחו במקומם, כמו צוחקים על החלשים. פָה הושיטה את ידה לעבר הספר, שמשך אותה כמגנט, למרות התסכול, ולפתע שמה לב לפינה שבלטה מהספר. היא משכה בפינה בעדינות, ושלפה דף. רק הצצה חטופה הספיקה לה בשביל לגלות שמדובר במפה. כל העניין נראה לה לפתע לא כחסר תקווה לחלוטין. היא לקחה תנופה והתיישבה בישיבה מזרחית, גורמת לכותנתה לעלות מעט, כך שחשפה עוד מירכיה, אך כרגע היא לא יכלה לחשוב על הצניעות שלה. המפה יכולה להיות פריצת דרך משמעותית. היא נשמה עמוק והחלה לחקור אותה. בפירוש היא הייתה חדשה יותר משאר הספר, הדיו היה מעט יותר ברור, והיא תיארה את העולם של פָה, ולא עולם של נסיכות, טירות, ומרחבים פתוחים. היא העבירה את אצבעה על השביל המסומן, דרך מסדרונות שהכירה, וגרמי מדרגות, עד שהגיעה לעבר המקום בו נמצא השעון המרכזי. שם, לפתע, השביל נעצר. זה אומר ששם נמצא המפתח. שם חייבת להימצא האבן. פָה חשבה בהתרגשות. אולי יש בכל זאת תקווה, היא תצא מהעולם הזה, היא תעבור לעולם שלה. העולם אליו היא שייכת. אבל כרגע, פָה חשבה בין פיהוקים. עכשיו גופה עייף מכדי שתוכל להמשיך בחקירתה. היא קמה, נזהרת על ידה, החביאה את המפה מתחת לכותנתה, ומיהרה כמה שיכלה לעבר החדר בו היא אמורה להיות. היא קיוותה בכל ליבה שזהב לא הגיע לחדר. המחשבה גרמה לה למהר עוד יותר.

“את פשוט לא יכולה להשלים עם העובדה שטוב לי, נכון?” פָה צעקה לעבר האישה שעמדה בפתח חדרה. “את רוצה להרוס את כל מה שיש לי.” דמעות הכתימו את פניה. מורחות את האיפור על פניה. “פָה, יקירה.” האישה התקדמה לעברה. “אל תבכי. את מורחת את האיפור. חבל.” פָה לא האמינה למשמע אוזניה. “זה מה שאכפת לך ממנו?” עכשיו היא צרחה. “האיפור שלי? יש לך אפילו מושג כמה נפגעתי ממך? וזה מה שיש לך להגיד לי לאחר חמש שנים בהם לא החלפת איתי ולו מילה אחת?” האישה חפנה את פניה של פָה בידיה. “אני מצטערת, ילדה שלי.” היא הוציאה סכין מבין קפלי שמלתה, וכיוונה אותו לעבר ליבה של פָה, שהסתכלה עליה באימה, וצרחה. דמעות עלו בעיניה של האישה. “אני כל כך מצטערת, יקרה שלי.” היא לחשה, והניפה את הסכין.

פָה הזדקפה במיטתה, והעבירה את ידיה על פניה המיוזעות. מאיפה פתאום הגיעו החלומות האלו? היא גיששה מתחת לכרית, ונרגעה כשהרגישה את הדף המוכר של המפה, שהניחה שם כשחזרה לחדר. שיערה הרגיש כמו קש, והתפרש על כל הכרית. היא השתעלה שיעול קל כדי לנקות את גרונה, והרפתה את גופה. זו הייתה שעת לפנות בוקר, והיא הניחה שאך אחד לא יבוא בזמן הקרוב לבדוק מה מצבה. זמזום מעצבן החל בתחתית בטנה, לא נותן מנוחה. פָה זעה באי נוחות עד שזה פסק, והוציאה את המפה מתחת לכרית. היא חשבה לצאת מהחדר ולהתחיל לחקור, אך ביטלה את המחשבה כמעט מיד, הסיכון היה גדול מדי. בקרוב אנשים יתחילו לנוע לעבר חדר האוכל לארוחת הבוקר, והמחשבה על מישהו שיראה אותה כשרגליה חשופות כך, העלתה סומק בלחייה. חוץ מזה, חקירה של השעון המרכזי תעלה חשד. כנראה שאני פשוט אשכב במיטה בחוסר מעש. המחשבה החזירה את הזמזום בבטנה. פָה החזירה את המפה אל מתחת לכרית, ועצמה את עיניה. ערנית לחלוטין, בתקווה שבכל זאת גופה ישקע בשינה. היא שמעה את הדלת נפתחת, ופקחה עין אחת. למראה פניו המוכרים של זהב היא חייכה, וניסתה להזדקף. הוא צחק, והניח את המגש החדש שנשא עמו במקום בו היה אתמול המגש האחר. “את לא צריכה לנסות להזדקף כשאני נכנס.” הוא אמר בחיוך, והושיט לה לחמנייה. “זה מעייף את הגוף שלך, גם אם את לא שמה לב. וגם, את נראית מספיק רע שלהזדקף לא ישנה כל כך.” פָה הסמיקה בבושה, וכיסתה את פניה בשמיכה. זהב התכופף לעברה, הלחמנייה עדיין בידו, והסיר את השמיכה מפניה. הקרבה הפתאומית הפתיעה את פָה והיא לקחה את הלחמנייה מידו, ומילאה את פיה בטעם העדין. זהב חייך והתרחק. הוא פנה ללכת, ואז התחרט והתיישב ליד מיטתה, וצפה בה אוכלת. פָה הרימה אליו את מבטה. “מה?” היא שאלה בפה מלא בלחם החם. זהב השפיל את מבטו כדי שלא תראה את האדמומיות שטיפסה במעל צווארו. האפקט שהיה לנערה הזו על ליבו וגופו היה מוזר כל כך, אך הוא לא רצה להתיק ממנה את מבטו. מהשיער הפרוע, מלחייה המכוסות פירורים. “כלום.” הוא אמר. לפתע, נזכר מי היא, נזכר בשיחה. הוא שומר עליה ודואג לה. וזה טוב שהדבר משמח אותו. והוא לא אמר שאסור לי להרגיש משהו כלפיה. אז אין שום דבר רע במה שהוא עושה. הוא התקדם לעברה, וניקה את הפירורים מפניה המופתעים. “למה זה היה טוב?” היא שאלה אותו, פיה עדיין מלא. “היה לך.. לכלוך.” הוא שפשף את עורפו. פָה הסתכלה עליו במבט מודאג. קמטים צצו בין גבותיה. זה גרם לליבו של זהב לקפוץ. הוא חייך אליה ויצא מהחדר סופית כשמחשבות מתרוצצות בראשו: “אולי בכל זאת לא כדאי שאתקרב אליה יותר מדי. היא גם ככה תלך לעולם, ולא אוכל לבוא אתה או לראותה שוב”.

עכשיו זה הזמן. פָה חשבה לעצמה בהתרגשות. גופה החלש בקושי הצליח להרים את עצמו, ורק מוחה הוא זה שדרבן אותה לנוע. עכשיו, כשכולם בכיתות, אני אקח במהירות את האבן ואלך לחפש את השער. היא קמה, ייצבה את עצמה, ויצאה למסדרון. מרחוק היא שמעה קולות, ופנתה לצד הנגדי, לעבר גרם המדרגות. היא התחמקה בזהירות מאנשים, ותפשה בשולי הכותונת, כדי שלא תתנופף בזמן שרצה. המפה הייתה אחוזה חזק באגרופה, בעודה ממהרת לעבר השעון המרכזי. האולם בו עמד השעון היה ריק מאדם, ופָה התקדמה על קצות אצבעותיה לעברו. היא הביטה לכל הכיוונים, מוודאת שאיש לא בא, ואז בחנה את השעון בתשומת לב. מסגרת העץ העגולה שלו הייתה משובצת מבפנים באבנים. כולן ירוקות. פָה נאנחה. אין שום סיכוי שעכשיו אמצא את האבן. צווארה כאב מהזווית בה היה מוטה, והיא כבר חשבה לוותר. היא הורידה את מבטה, לאט, בעיניים מצומצמות, ושם, בדיוק בגובה עיניה, הייתה משובצת אבן ירוקה כהה. פָה תהתה לעצמה איך אף אחד לא שם לב אליה עד עכשיו? הרי היא לא שקופה. להפך, היא ירוקה עמוקה. היא הושיטה את ידה, והאבן כמו נמשכה לידה, ויצאה בקול נקישה עדין ממקומה. לא משאירה אחריה אפילו סימן עדין של השקע בו הייתה. אבל לא היה זמן לחשוב על זה עכשיו. הצלצול הדהד ברחבי המסדרונות, ופָה יכלה לשמוע קולות רמים של דיבור. היא סגרה את אגרופה סביב האבן, ורצה חזרה לחדר למטה, לא דואגת לחשיפת ירכיה.

כשהתיישבה על המיטה, כל האדרנלין נעלם, ועם היעלמותו, הכה בה הכאב. כתפה שידרה לה פעימות, ראשה, גופה, הכול כאב. היא נשכבה על המיטה, תחבה את המפה ואת האבן, שעכשיו הייתה המפתח שלה, אל מתחת לכרית, התכסתה בזהירות בשמיכה, שהרגיעה לאט את רעידותיה. עיניה נעצמו כמו מעצמן, וגופה החליט שמספיק לו ודי. עכשיו הוא צריך לנוח. ופָה שקעה בשינה. אפילו הדלת שנפתחה לאחר שניות ספורות לא העירה אותה. זהב נכנס, וסגר אחריו את הדלת. זהו. החליט. עכשיו אני אתוודה. אני פשוט אגיד לה איך אני מרגיש. זה הרי לא יפגע באדם חוץ מאיתנו. הוא נשם עמוק והסתובב אליה. כשראה את פניה השלוות נחות על הכרית, עיניה עצומות, ופיה פתוח מעט, חיוך עלה על שפתיו. הוא התכופף, והניח את שפתיו על לחיה. פָה הזיזה את ראשה מתוך שינה. כמו חולמת על דבר נפלא. זהב החליש את האור, ופנה לצאת, כששמע קול מאחוריו. “לא! אל תלך! גם אני אוהבת אותך” פָה לחשה והזיזה את ראשה. זהב הסתובב והביט בה בהפתעה. כשהבין שלא אליו דיברה, אלא אל אדם בחלומה, הוא יצא מהדלת, פורע את שיערו, וזיכרונות מהימים שהיו עלו בראשו.

פָה קיפצה במקומה ליד השער. מחכה לבואו. שיערה אסוף לצמה, כי ידעה כמה אוהב הוא שהיא סידרה כך את שיערה. שמלתה הבהירה התנופפה ברוח הקיץ הקלילה. רגל התגלתה, כמו משום מקום, ולאחריה, מתוך הריק, יצא אדם בעל תלתלי זהב עדינים, לבוש בחלוק לבן, פניו אהובים כל כך. והוא חייך חיוך מלא לעברה, וחיבק אותה בעדינות וסובב אותה. היא הייתה מאושרת. הוא אסף את פניה בידיו, וליטף את לחייה באגודלו. “התגעגעתי אלייך.” הוא לחש לה והנמיך את פניו, כך שמצחו מוצמד למצחה. “יש לנו רק מעט זמן. אני צריך להמשיך לעזור במרפאה.” פָה נשכה את שפתה התחתונה והנהנה. הוא הניח את שפתיו בעדינות על שפתיה, ומיקם את ידיו על שיפולי גבה, מקרב אותה אליו עוד יותר. היא חייכה לתוך שפתיו, וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. “כל כך הרבה זמן”. הוא לחש לשיערה. בתגובה, פָה נישקה את לחיו. לפתע, הוא התרחק ממנה, והחזיק בידיה. הוא הביט בעיניה ברצינות, ואמר “אני אוהב אותך.” ואז, התרחק, והוציא את האבן הירוקה מכיסו. הוא סגר את אגרופו עליה, והתרחק מפָה עוד כמה צעדים. “לא!” היא לחשה לעברו, מנסה להדביק את המרחק ביניהם. היא ראתה דמעות עולות בעיניו. “אל תלך.” פָה קראה לעברו, בעודו צועד דרך שער המתכת. “גם אני אוהבת אותך.” היא הושיטה את ידה, והוא נעלם.

“אני מרגישה בסדר לחלוטין! אני יכולה להשתחרר.” פָה אמרה לזהב. הוא, בתגובה, הרים לעברה גבה. “באמת!” היא אמרה לו. “תראה, אני אפילו יכולה להרים את היד עם הכתף שנשברה.” פָה הרימה את ידה, התעלמה מהכאב המציק. באמת שהרגשתה השתפרה. הראש שלה כבר לא כאב, והכאב בזרועה רק הציק. זהב נאנח. “אני מניח שאת צודקת. אחרי הכל, שבועיים של מנוחה עם תרופות מתקדמות באמת אמורים לשפר את המצב.” פָה נזכרה בימים הארוכים בהם לא עשתה כלום. שלא יכלה לעשות בהם דבר. “אז אני יכולה לחזור לחדר שלי? לחיים הרגילים שלי?” פָה שאלה בתקווה. זהב העביר את ידו בשיערו. “כן, אני מניח.” פָה צווחה בשמחה, וחיבקה אותו חיבוק דוב, שהכאיב לזרועה בצורה כמעט בלתי נסבלת, אבל לא היה לה אכפת. היא תוכל להמשיך לחפש את השער ואז תצא לחופשי מהעולם הזה, לעולם טוב יותר. זהב צחק וחיבק אותה בחזרה. כשהתנתקו, כמה שניות אחרי שאמורים היו להתנתק, ליטף זהב את שיערה המסודר לבסוף של פָה. התחושה העבירה בפָה רטט עדין, מוכר כל כך, נעים כל כך. הם הביטו זה בעיניו של השני לרגע, ופָה כחכחה בגרונה. “אז… תוכל להביא לי את הבגדים שלי?” היא עדיין הסתכלה עמוק לתוך עניו, לא מסוגלת להתנתק, וכך גם הוא. “אממ… כן. בטח. בגדים. שלך. אני אדאג לזה.” הוא הנהן, מהופנט. זיכרון רחוק עלה לפתע במוחה של פה, ועיניה נפערו. זהב חשש מפני הבאות. ממבטה הוא הבין שמשהו חזר אליה. זיכרון, אולי. בסתר ליבו קיווה שזהו זיכרון שלהם. שאותו בילו ביחד. וכמו נענו מחשבותיו, דמעות עלו בעיניה של פָה, והיא התרוממה על קצות אצבעותיה והניחה את ידה על לחיו. הוא התכופף עליה בעדינות, עדיין לא בטוח מה עובר כרגע בראשה, וכשלא התרחקה, הוא נישק אותה בעדינות על שפתיה. עיניה נפערו בהפתעה, ולאט, נסגרו. לא היה לה שום מושג למה זהב עשה זאת, אבל ההרגשה הייתה מוכרת לה. כאילו כבר חוותה את הנשיקה הזאת. אבל הזיכרון היה בדיוק מחוץ לטווח שלה. היא לא יכלה לגעת בו. זהב היה הראשון להתנתק. “הבגדים.” לחשה לו פה. זהב הנהן, ויצא מהחדר. וואו. פה טלטלה את ראשה, ופרעה את שיערה. זה לא היה צפוי בכלל. היא התהלכה בחדר, וניסתה לסדר את מחשבותיה ללא הצלחה. כשזהב חזר, נושא בידיו את בגדיה, היא קפצה. “תודה.” היא אמרה לו ולקחה את בגדיה מידיו. “אתה יכול..” פנתה אליו כשהבינה שלא יזוז אלא אם תרמוז לו. “לצאת. כן” זהב התנער, ויצא. מה קרה הרגע? הוא חשב לעצמו. אולי הזיכרונות שלה לא חזרו? אבל הרי היא נישקה אותו חזרה. צעדים קלים התקדמו לאורך המסדרון, וזהב הפנה לעברם את ראשו. אבל הייתה זו אחות, שרק עברה במסדרון לעבר גרם המדרגות. זהב התיישב מול הדלת, נשען על הקיר. זכרונות החלו לעלות בראשו. זכרונות שלו ושל פה רוקדים בשקט ביער, זיכרון צחוקה, ועיניה האוהבות. חיוך עצוב עלה על שפתיו, והוא ניסה להדחיק את הזיכרון, בו פה דיברה עם הדוקטורים, והסכימה לקחת חלק בניסוי. הניסוי שצלח, למרבה הצער, וכל הזכרונות מעולמה נמחקו חוץ משמה. בסתר ליבו עדיין קיווה שתמצא את האבן ואת השער. הרג אותו שלא יכל לספר לה דבר, בודאי שלא לעזור לה, הרי הם היו מגלים מיד.

בתוך החדר, פה התכוננה לצאת. מכנסיה, חולצתה ונעליה, היו כבר ממוקמים, והיא תחבה את ידה אל מתחת לכר, הוציאה את האבן ואת המפה. נותרה לה רק בעייה אחת לפתור, ואז תוכל לחזור לחדרה, ולפתוח את המעטפה שזהב סיפר לה עליה. המעטפה שלא הצליחו לפתוח, והשאירו אותה על שולחן העבודה שלה. היא סובבה את האבן בידה. את המפה תחבה לכיס מכנסיה האחורי, אבל האבן הייתה גדולה מכדי שתיכנס לכיס ולא תבלוט. היא פשוט תחזיק אותה בידה, ותקווה שאף אחד לא ישאל שאלות. פה נשמה עמוק, ופתחה את הדלת. למראה זהב על הרצפה היא צווחה, וקפצה בהפתעה. “אתה רוצה להרוג אותי?” היא שאלה, מניחה את ידה על לוח ליבה. “את זה אני לעולם לא אעשה.” הוא התקרב אליה, וחיבק אותה. “בהצלחה.” פה שמעה אותו לוחש לשיערה, ונבהלה. הוא יודע? אבל הרי אין סיכוי. היא חיבקה אותו חזרה, ואז רצה לעבר חדרה.

מעטפה כחולה הייתה מונחת על שולחן המתכת שלה, ולמראה, ליבה של פה החל לפעום בחוזקה. אולי בה מסומן מיקומו של השער שיגאל אותה מיסוריה. שיביא אותה לעולם אחר. היא הרימה את המעטפה באצבעות רועדות, ובלי כל קושי פתחה אותה. שדה ראייתה של פה החל להשחיר בקצוותיו, והיא נשמה עמוק, ופתחה את קיפולי הדף. היא לא האמינה למראה עיניה. בדף, בכתב יד שלא ראתה מעולם, היה כתוב בפירוש היכן נמצא השער. הפתק היה מיועד אליה. ואליה בלבד. כך היה כתוב במכתב. המעטפה מזהה את טביעת אצבעתה, וכך יצא שהיא היחידה שיכלה לפתוח אותה. היא הניחה את האבן על השולחן, והביטה בה. “את תקוותי היחידה.” היא לחשה לה. וכמו האבן הייתה מסוגלת לשמוע אותה, צורה זהרה בתוכה. פה עברה שוב במהירות על הדף. עכשיו היה הזמן היחיד שיכלה לפתוח אותו. היו לה שלושים דקות בדיוק. כי השער יודע מתי חושבים שהוא אמיתי, ובטוחים במיקומו. ורק אז, הוא ייתגלה למשך חצי שעה. ואם היא רצתה לעבור בו, היה עליה למהר. היא בעטה את נעלי הבובה שלה, גרבה את גרביה ונעלה נעלי ריצה. היא חטפה את האבן, ואת המכתב, נכנסה לחדר האמבטיה שלה, פתחה את המגירה, והוציאה גומייה. היא רוצה לצאת מכאן בהרגשה הכי טובה שלה. היא קלעה את שיערה לצמה, קשרה את הקצה, ויצאה מהחדר בפעם האחרונה. היא רצה דרך גרמי מדרגות, דרך מסדרונות. התנגשה באנשים, אבל לא היה לה אכפת. היא לא חשבה להתנצל. תמונות חבריה עלו בראשה. כל הדברים שאמרו לה. היא פנתה לעבר המסדרון שלה, ובקצהו, ליד הפתח, עמד זהב. פה נעצרה בהפתעה ובהתה בו. “מה אתה עושה פה?” היא שאלה אותו והתקרבה אליו בצעדים מהירים. “מה זאת אומרת?” הוא נראה מבולבל. “יש כאן חדר. אני לפעמים נכנס אליו. הוא מזכיר לי מישהי שהייתה יקרה לי. מה יש לך ביד?” הוא שאל. פה לא רצתה עוד להסתיר דבר. “זו אבן. והיא המפתח שלי. לשער. שיעביר אותי לעולם אחר.” היא אמרה לו בהתרגשות. נשימתו של זהב נעתקה, היא גילתה. הוא צחק, וחיבק אותה בחום. המחווה הפתאומית הפתיעה את פה, והיא ניסתה להיחלץ. “תני לי לעזור לך. אני רוצה לעבור איתך דרך השער. אני רוצה להיות איתך כשהזכרונות יחזרו.” פה לא הבינה מה הוא אומר, אבל תחושת הבטן שלה הורתה לה להנהן. זהב שחרר אותה והיא עברה דרך הפתח, זהב אחריה. יחד, הם רצו בין המדפים. עמוק יותר ויותר בתוך היער. יער הספרים. ושם, בקרחת היער, ליד הפסנתר, עמד שער מתכת שפה לא ראתה מעולם. זהב אחז בידה, והם הביטו אחד בשני. “את מוכנה?” זהב שאל אותה. פה הנהנה במרץ. הם החזיקו באבן, ורצו יחדיו אל תוך השער.