הבית שלה נראה מוזר, ואין זה פלא. מבין כל הבתים הלבנים שבשכונה הזאת, דווקא הבית הזה צבוע בסגול חציל בוהק. מבין כל הגגות השטוחים עם דודי השמש, גג הרעפים של הבית הזה עקום מעט וצבעו ירוק. בצידו הימני מבצבצת ארובה קטנה שיונים אוהבות לשבת בסביבתה. הגג כולו, וגם חלקים מהמרפסת, מכוסים בלשלשת. הזקנה שגרה בבית אוהבת להאכיל את הציפורים – כך אומרים – בגלל זה הן מסתובבות לידה בחופשיות ואוהבות אותה. הגינה שמקיפה את הבית מוזנחת ברובה, חוץ מצמחי המרפא שהזקנה מגדלת. אף אחד לא יודע ולא מבין למה כל הגינה שלה עשבים וקוצים, ורק חלקה קטנה מטופחת באופן שלא היה מבייש שום גנן בכיר. מי יודע, אולי זה משמש לשיקויים שאנשים בטוחים שהיא רוקחת. אם התקרבת לבית, בטח היית שם לב לחמסות הרבות שמקיפות את הדלת. אפשר לראות שם גם שום תלוי בפינת התקרה או סתם נופל מחמסה. במרפסת מפוזרים פסלי חימר של יצורים משונים פרי דמיונה הפרוע של הזקנה, חלקם בעלי שש קרניים, שלושה זנבות ואפילו עשרים עיניים. הפסלים מפוסלים בדיוק רב ויש כאלה שמוצאים את זה מעורר חלחלה. השמועות אומרות שזקנה מפסלת אותם לבד כדי להפחיד מבקרים. גם אם תתאמץ, לא תראה שום סימן לאמונה הדתית של הזקנה. יש האומרים, שחוץ מאמונות טפלות היא לא מאמינה בכלום. ואולי, ורק אולי, היא מאמינה בדת משל עצמה.

עומר שמע את כל השמועות האלה. הוא שמע את הילדים בשכונה הזאת מרכלים, הוא שמע את הוריהם מדברים, אפילו המורה ששלחה אותו לכאן בשביל המחויבות האישית שלו חששה. עומר לא הבין את כל המהומה. אז היא זקנה שמאמינה באמונות טפלות וגרה בבית מצחיק, מה זה משנה? הוא בא כדי להקריא לה ספרים בלבד, לא בשביל לגור איתה. הוא עושה את כל זה רק בשביל המחויבות האישית ובשביל הספרים שלה. עומר תמיד אהב ספרים, בעיקר ספרים ישנים. הוא אהב את ההרגשה של הכריכה המחוספסת והדפים המצהיבים עם הריח המדהים, שהבטיחו לו עולם שלם וקסום שעשוי מדיו. מהרגע שלמד לקרוא הוא נהג להינעל בחדר הספרייה הקטן של אבא שלו, להידחק בפינה הקטנה שבין שתי הספריות ולבחור לעצמו ספר עב-כרס. עומר לא יצא משם עד שגמר את כולו. הוא קרא כל דבר: על שדונים קטנים שגרים בתוך פטריות, חוצנים שכובשים עוד כוכב לאימפריה, אלים בוראים בני אדם, אנשים שמאלפים חיות וחיות שמאלפות אנשים. הוא ציפה בקוצר רוח לראות איזה ספרים בדיוק הזקנה תרצה שהוא יקרא. רומן היסטורי? סיפור מדע בדיוני של ז’ול ורן? אולי אפילו משהו מודרני מהספרים שממלאים את השולחנות בחנויות הספרים, כשהשלט מעליהם זועק “חדש על המדף!” ומפתה אנשים לפתוח, לקרוא ולקנות.

הגיע יום שלישי, ויש לו מפגש ראשון עם אותה זקנה מוזרה. קוראים לה מושית, ושם משפחתה אינו ידוע. היא בת שבעים וחמש, יותר או פחות, ועבדה פעם בתור תופרת מצליחה. היא יצאה לפנסיה מוקדם יחסית, בגיל ארבעים ושש, ומאז הסתמכה רק על הכסף הרב שנשאר לה. היא טיפוס מוזר שיוצא מהבית לעיתים רחוקות. עומר עמד מול השער הרעוע שהקיף עם גדר חלודה את הבית. למרות כל ההצהרות, הוא חשש לרגע להיכנס לבית. שביל הכניסה לא נראה כבר מרוב עשבים וקוצים, וכל החמסות והשומים… זה הלחיץ אותו קצת. את הפסלים הוא מצא מעניינים מאוד, והם הסיבה שלבסוף הוא נכנס. עומר פסע בזהירות על מה שנשאר מהשביל ועלה בדילוג אל המרפסת בגלל המדרגה השבורה. המקום בהחלט לא טופל כבר שנים. כבר ליד המדרגה בירך את עומר פסל גדול יחסית, שהגיע עד למותניו. תואר בו יצור שעצמותיו בולטות מעורו הדקיק,  ונימיו מודגשים בכל גופו. עיני היצור בלטו החוצה ונעצו בעומר מבט חודר. התיאור של העור הדקיק, הנימים בעיניים, הצורה שבה היצור עמד והסתכל למעלה – זה היה פשוט מרשים. עומר נגע בחשש וליטף את הספק אוזניים ספק קרניים של היצור. “פשוט… יפיפה”, הוא מלמל לעצמו. מאחוריו נשמע צליל פיצוץ, כמו בלון שיצא ממנו האוויר בבת אחת. עומר הסתובב בבהלה ולא ראה כלום. הוא הבחין שעכשיו תלוי נייר על הדלת, מודבק מכל צדדיו בסרט דביק גדול. ההודעה, שלא הייתה שם קודם לכן, נכתבה בלורד שחור. ‘אתה יכול להיכנס גם בלי לדפוק’ – היה כתוב שם.

עומר הניח שהזקנה התכוונה אליו, הרי מי עוד יבוא למתבודדת כמוה בשעה כזאת בצהריים? ובמיוחד לאישה עם מוניטין כזה. בטח היא תלתה מהר את ההודעה ומרוב מהירות טרקה את הדלת, וזה היה קול הפיצוץ ששמע. סתם אישה מוזרה. עומר נגע בידית, שהייתה צבועה בסגול חציל גם משום מה, ולחץ עליה. הדלת השמיעה חריקה חרישית כאשר היא נפתחה. “מושית…?” הוא קרא לה. הוא נכנס לבית וסגר אחריו את הדלת.

הדבר הראשון שעומר ראה היה את עצמו.

מראה גדולה הייתה תלויה מול הכניסה. ולידה עוד מראה, ועוד מראה ועוד מראה. כל הבית היה מכוסה במראות, בכל הצורות ובכל הגדלים. בין אם זה מראה שמתחילה בתקרה וסופה ברצפה, או מראות יד שהיו מסודרות זאת ליד זאת על המדף. הריצוף הורכב כולו ממשולשים ומקביליות שהשלימו אחד את השני כמו פאזל. פיסות הקיר היחידות שהצליחו לראות מבין המראות היו צבועות בצבע טורקיז. חלק מהפסלים היו צמודים לקיר שליד הכניסה, כולם נועצים מבט בתקרה. עומר הסתכל לתקרה וראה את עצמו משתקף חזרה. כל התקרה הייתה מראה אחת גדולה, וזה נדמה כאילו היא גבוהה הרבה יותר ממה שהיא באמת. לעומר נדמה היה לרגע שאחד הפסלים מנופף אליו מהמראה, אבל כשהוא הסתכל למטה בבהלה הוא ראה אותו שוב דומם. משונה.

“מושית?” הוא ניסה לקרוא לה שוב. לא מצא חן בעיניו להישאר בכניסה לבד, אז הוא צעד פנימה. מצד שמאל נגלה אליו מטבח וסלון, מחוברים כל כך עד שעומר התקשה להגדיר את הגבול ביניהם. המקרר היה ליד הספה, המזנון ליד הכיור, הויטרינה לצד שולחן האוכל… והכל התפרש על פני שטח גדול יחסית. זה נראה  כאילו שהזקנה רוצה שהאורחים (שעומר בספק אם יש לה) ירגישו כמה שפחות רצויים. או שלהפך, זה עוזר להם להרגיש רצויים? הבית הזה מבלבל אותו יותר מידי. “מושית!” הוא צעק ועיסה את ראשון בתסכול. עומר התחיל לתהות אם היא נמצאת בבית בכלל, למרות הפתק. “מושית, זה עומר מהמחויבות אישית! באתי להקריא לך ספרים! איפה את?”

שוב שקט. היא צוחקת עליו? עומר פנה חזרה לאחור והתכוון ללכת חזרה הביתה. נמאס לו מהמשחקים של המכשפה הזקנה, הוא יכול ללכת לעשות דברים הרבה יותר טובים לבד בבית שלו. כמו… כמו… לשחק במשחק המחשב החדש שלו, או לראות עוד פרק של הסדרה האהובה עליו, או יותר טוב, לקרוא ספר! אין כמו ספר טוב בשביל להירגע. עומר כבר ניגש לדלת כשהוא דמיין את עצמו נכנס שוב לחדר הספרייה, מתיישב ונשען על אחת הספריות (הפינה הקטנה כבר קטנה מידי בשבילו) וקורא ספר נהדר על פיראטים. עומר פתח את הדלת, אבל יד מקומטת שהונחה על כתפו עצרה אותו והקפיצה אותו בבהלה. “עצור, לאן אתה הולך ילד”, אמר לו קול צרוד. עומר הסתובב ומצא מולו אישה זקנה ושפופה, מלאת קמטים, אבל בכל זאת הוא לא ראה מישהי מלאת חיים יותר ממנה. היא הייתה לבושה בכל צבעי הקשת, וחרוזים קטנים היו תלויים לה מהבגדים ורשרשו עם כל תנועה שלה. בנדנה כתומה וסגולה עם חרוזים ירקרקים אספה את השיער הלבן והמתולתל שלה, שהגיע לה עד הכתפיים. עומר הבחין גם בקמעות והשרשראות הרבים שעיטרו את צווארה, ומצא את עצמו תוהה איך היא לא נופלת ממשקלם. גם ידיה היו מלאות בקמעות וצמידים שהגיעו כמעט עד מרפקיה. כנראה שאמונות תפלות היו הרבה יותר מאמונות בשבילה.

“במה אתה בוהה?” היא נבחה עליו. “בבגדים שלי? מעוניין שאני אתפור לך גם כאלה? אין בעיה, אבל לא זול אצלי, לא זול”. עומר עמד בפה פעור וניסה להחליט איך להגיב. הוא שקל את הרעיון לברוח מהכניסה בצרחות ממש עכשיו. “לא, לא בורחים ילד”, היא ציקצקה בלשונה וסגרה את הדלת מאחוריו. היא הסתכלה על עומר, שהיה בטוח שהיא קוראת מחשבות, וחייכה חיוך שחשף שיניים לבנות מטופחות. “רק צחקתי איתך, ילד. לאף אחד לא צריך להיות בגדים כמו של מושית, זה מיוחד. תפסיק להיראות כל כך מבוהל”. עומר בלע את רוקו והנהן בכבדות, גורם למושית לצחוק צחוק שנשמע כמו שיעול עצבני.

“בוא, בוא אחריי”, היא אמרה והלכה במהירות מפתיעה לגילה אל מדרגות מצד ימין, שעומר לא הבחין בהן קודם. הן הובילו ללא מעקה ישר לפתח בתקרה, והזקנה עלתה בהן במהירות וללא חשש ליפול. עומר עלה אחריה בזהירות, בודק כל צעד וצעד כשהוא עולה. הראש של מושית הציץ מן הפתח. “מהר יותר, ילד!” היא האיצה בו ונעלמה. עומר נאנח והמשיך לעלות לאט ובזהירות. כשהראש של עומר סוף סוף עבר את הפתח, הוא הסתנוור. בכל הקומה היה רק חלון ענק אחד, וכל המראות שעל הקירות כיוונו את האורות לכל הכיוונים. הזקנה עמדה ליד שולחן עבודה וסידרה כל מיני חפצים. עומר ניגש אליה, מסוכך בידיו על עיניו. במבט מקרוב, הוא ראה שהחפצים שהיא סידרה היו קופסאות – קופסאות צבעוניות ואטומות מכל הסוגים וכל הגדלים. ליד הקופסאות נערמה ערימת ספרים גדולים ועבי כרס. בלי לומר מילה, היא שלפה ספר מתוך הערימה והגישה אותו לעומר. “את רוצה שאני אקריא לך אותו?” הוא שאל בבלבול.

“עוד מעט”, הייתה התשובה. “איך אמרת שקוראים לך? עומר?”

“כן…”, עומר ענה. הזקנה עצרה לרגע מכל עיסוקיה ומלמלה חישובים לעצמה. “יצא המספר אחת. זה לא טוב, לא טוב”. היא עזבה את השולחן ועברה לאחת הספריות בצד השני של הקומה, וחזרה עם שרשרת שומים בידה. “זה נגד מזל רע”, היא הסבירה ושמה לעומר על הצוואר. עומר זע במקומו באי נוחות. “אה… מושית? אני לא מאמין בדברים האלה…”.

“לא צריך להאמין כדי שהמזל יתנכל אליך. המזל הרע בא לפה הרבה, אומר לי שזה לא בסדר להתעסק עם עולמות אחרים”, מושית הרהרה לרגע, “אבל אני לא מקשיבה לו. מה אני אעשה בלי השערים שלי? הבית שלי מוגן, המזל הרע לא מצליח לפגוע בי. אתה לא מוגן, אתה צריך את השום עליך”.

עולמות אחרים?

“בסדר… אני אשאיר את השום”, עומר הרגיע אותה. מושית נאנחה. “תפתח בעמוד חמישים ושמונה”, היא הצביעה על הספר. עומר דפדף אל העמוד, והופתע לגלות שכל הספר מלא בשירים ואיורים צבעוניים להפליא. בעמוד חמישים ושמונה אוירה צפרדע עם פפיון ורוד לראשה, מסתכלת על עצמה באגם. האיור שעשע את עומר, והוא ניגש לבחון את השיר. במבט בוחן, הוא גילה שהשיר בעצם מתכון. זה לא מה שהוא ציפה לקרוא לה. “את בטוחה שאת זה את רוצה לשמוע?” הוא שאל בחשש. הזקנה הניפה את ידה בביטול. “כן, כן. תקריא”. עומר כחכח בגרונו והתחיל לקרוא בקול.

 

“חמישה סוגים של ממחטות,

שלוש תולעים אכזריות,

מעיל של חיפושית עם משקפיים,

שרוכים בלי נעליים,

מערבבים לצד ימין פעמיים,

מוסיפים שבע כוסות מים,

עם קמצוץ שלג מזוקק מהרי מונטגרו,

שערה מזנב סגול של קנגרו,

הופכים את הקדרה ואז מנערים,

הופכים שוב וקוראים בכתבים,

סופרים בחוץ לפחות שישה כוכבים,

מוסיפים כפית מיץ ענבים,

שישים וחמישה גרם אבקת קוצים,

ורק בסוף מעבירים חצי כמות לכלי בינוני

שעשוי מחרס בידי גמד אדמוני”.

 

הזקנה עברה על הקופסאות וחייכה לעצמה, מרוצה. “יש לי את כל המרכיבים”, היא הכריזה בסיפוק. עומר הרגיש מדוכדך. “לא אמרו לי שזה מה שאני צריך לקרוא”, הוא התלונן. “את לא מעוניינת שאני אקרא לך ספר עם עלילה?”

“בשביל מה לי?” היא נשפה בבוז. “הדברים שאני מכירה הרבה יותר טובים ממה שסופר כלשהו יכול להעלות בדמיונו הפרוע ביותר”.

“אבל… אבל…”, עומר משך בשיערו בתסכול. “זאת בדיחה! זאת אפילו לא שירה אמיתית! סתם מישהו חובבן בא וכתב צירוף של מרכיבים לא הגיוניים ביחד בחרוזים!”

“אל תזלזל בכוחו של השיר הזה”, מושית נופפה מולו באצבעה באיום. היא פתחה קופסה, אחת בינונית בצבע תכלת, והחווירה. “שכחתי את כלי החרס של הגמד האדמוני!”

“אז תמהרי אל הגמד האדמוני, שיכין לך עוד אחד”, עומר אמר לה בלגלוג. הזקנה הזדקפה במהירות. “רעיון טוב”, היא חייכה. עומר חשב שאולי היא לא הבינה אותו נכון. “אני כבר חוזרת, אל תיגע בשום דבר!” היא הזהירה את עומר והלכה לכיוון המדרגות. “אתה יכול רק להסתכל, ובשום אופן אל תיגע במראות!”

“בסדר”, עומר נאנח. למה לו לגעת במראות? הזקנה כבר ירדה למטה, מחפשת את הגמד האדמוני שלה. הוא הסתובב בחדר ובחן את המראות השונות שכיסו את הקירות. הוא נעמד מול מראה אחת, בעלת מסגרת אדומה ועבה ובחלקה התחתון נכתב “באהבה מיודולוביה”. עומר בחיים לא שמע על שם כמו יודולוביה, בטח חברה מוזרה של הזקנה, אם בכלל יש לה חברים. בכלל, כל מה שקשור אליה מוזר. מושית, איזה מן שם זה מושית?

עומר הסתקרן למה הזקנה דאגה להזהיר אותו לא לגעת במראות. היא לא רצתה שיישארו עליהן טביעות אצבעות? לא, אז היא בטח הייתה אומרת את זה במפורש. גם כל הדיבורים שלה על המזל הרע, שהזהיר אותה לא להתעסק עם עולמות אחרים. הדמיון הפרוע של עומר החל לפעול. אולי הבקשה שלה קשורה לזה? עומר שלח יד קדימה אל המראה ונגע בה. בשניות הראשונות הכל היה בסדר, ועומר הרגיש מטופש. אבל לפתע, הוא לא הרגיש את המראה יותר. ההשתקפות שלו דהתה עד שהוא לא ראה אותה בכלל. הוא ניסה לדחוף את הזכוכית, אבל לא היה שם כלום לדחוף. המראה הפכה לחלון. עומר אחז בתחתית החלון ודחף את עצמו למעלה, עובר לצד השני. הוא הביט בתדהמה סביבו. הוא נמצא בחדר שנראה כמו העתק מדויק של החדר שהיה בו קודם, רק שהכל היה הפוך, כמו ההשתקפות. עומר הרגיש שיש משהו מוזר בחדר הזה, אפילו מוזר יותר מהחדר הקודם.

האור שבקע מהחלון היה סגול בכלל.

עומר התקרב אל החלון בזהירות, האור הסגול מסנוור אותו. הוא מצא את הסוגר של החלון ופתח אותו לרווחה, עיניו מסתגלות לאט לאט אל האור. הדבר הראשון שהוא שם לב אליו היה לשמש הסגולה. אחר כך עומר הבחין באנשים על משטחים מעופפים, טסים ממקום למקום. חזירים ורדרדים קטנים עם כנפיים נחו על הגגות ועפו בשמיים כמו ציפורים. לא נראה לעומר יותר שהוא בכדור הארץ. הוא בהה פעור פה בכל מה שקורה מולו ולא האמין. הוא יצא מהחלון הענק אל הגג, מעיף כמה חזירים ממקומם. הוא נופף לאדם שעף קרוב לגג, “היי! חכה שנייה!” האדם הסתובב ונחת על הגג, לצד עומר. הוא הרים את ראשו אל עומר בתהייה, ועומר גילה שיש לו עין נוספת באמצע המצח. עומר והאיש המוזר בהו אחד בשני פעורי פה, כל אחד חושב שהשני נראה מחריד להפליא.

“סלח לי, אבל למה חסרה לך עין?” שאל האיש המוזר את עומר.

“מאיפה שאני בא זה נורמלי לחלוטין…”, עומר הסביר בפליאה, שואל את עצמו למה לאדם הזה יש עין אחת יותר מידי.

“אתה ממקום אחר? זה מסביר למה השתמשת במילה שנייה. מה זאת שנייה?”

“שנייה זאת יחידה שסופרים בה זמן”.

“מה זה זמן?”

“אין לכם זמן כאן? זה לא הגיוני. איך אתם יודעים מתי קורים דברים?”

“אנחנו לא צריכים לדעת. אנחנו פשוט נותנים למכונות לעשות הכל בשבילנו, אנחנו לא שואלים שאלות מיותרות”, הסביר האיש המוזר. עומר הניח שדבר כזה גרם למכונות להשתלט על בני האדם כאן (והוא בספק אם הם בכלל סוג של בני אדם). “רציתי רק לשאול אותך, איך קוראים למקום הזה?”

“אתה ביודולוביה. מה אתה עושה על הגג, כלי הטיס שלך התקלקל?”

“אין לי אחד כזה…”.

“אתה הגעת לכאן בטעות?” האיש שאל בחשד. עומר חשש שיש לשאלה הזאת רק תשובה אחת נכונה. “אה… אני…”, עומר גמגם. יודולוביה זה השם שהיה כתוב על המראה. הוא התחיל לפחד קצת.

“הוא איתי”.

עומר והאיש הסתובבו, וראו את הזקנה נכנסת מהחלון. “תכנס, עומר”. עומר עשה כדבריה ונכנס מיד. היא סגרה את החלון אחריו והביטה בו במבט כעוס. “חשבתי שאמרתי לך במפורש לא לגעת במראות”.

“אבל אבל זה היה מראה ואז חלון ואז שמש סגולה ואז עין שלישית…”, עומר מלמל בלחץ. מושית נאנחה והסתכלה על החלון.

“כל מראה אצלי היא פתח לעולם אחר”, היא אמרה לפתע.

“אז למה בכולם יש את הבית שלך?”

“הבית שלי הוא תחנה בין הרבה עולמות. המזל הרע רודף אותי כל הזמן, מזהיר אותי שאני עושה טעות שאני עוברת בין עולמות. אבל אני לא מקשיבה לו, והוא רודף אותי ואת מי שקשור אליי. בגלל זה התבודדתי. בגלל זה השומים”, היא הצביעה על שרשרת השומים שהייתה תלויה לעומר על הצוואר. עומר חשב על על כל המראות שיש למושית בבית, מספרן נמדד בכמה אלפים. הדהים אותו שיש כל כך הרבה עולמות.

“למה שימש השיקוי שביקשת ממני להקריא לך את המתכון שלו?” הוא שאל אותה.

“ליצור שער לעולם חדש”, מושית חייכה. “אחד שרציתי לבקר בו כבר הרבה זמן. תרצה לעזור לי?”

עומר התרגש. “בשמחה”, הוא חייך. זה יהיה הרבה יותר מלהיב מסתם להקריא סיפורים. זה היה כמו לחיות את הסיפורים עצמם. “אז בוא נחזור”,מושית ניגשה אל השער לכדור הארץ. “ונחליף לך את השרשרת שומים למשהו שגם תוכל להסתובב איתו בחוץ. אני התרגלתי לריח אבל האף שלך בטח מת מזמן”.

“אני מאוד אודה לך”.

“מה לא עושים בשביל האדם היחיד שהסכים להיכנס אליי הביתה מזה שנים?”