למזלי שמעתי מראש על מנהגיו הנלוזים של הארכי-דוכס, וכך יכולתי לקבל בשלווה יחסית את טקס הופעתו המגוחך.

הייתי שקוע, הלכה למעשה, עד לצווארי, בלקט מגילות שאספתי לביקורת ושהכילו את שמות המגיעים החדשים. סריקה ראשונית,  לא יותר ממאה וחמישים השנים האחרונות. המשרת החדש שבחרתי עמד בפינה, וכשאני אומר חדש אני מתכוון לזה; הוא הגיע לפני יומיים. לשמחתי חדל לאחרונה מלשאול, בהפרש של דקות, אם הלבוש שלו תואם לתכתיבי האופנה המקומיים וכי אין מדובר בבדיחה אכזרית על חשבונו.

אני מבין אותו. לפני שבעים ושתיים שעות עוד לבש חליפת יוקרה שגרמה לו להיראות ולהרגיש כמו אדם חשוב מאוד. כעת החליפה הזו הייתה ארוזה בתוך שקית עדויות של מחלקת הרצח של משטרת פנסילבניה, מחוררת וספוגה בדם ומעיים. שלושים כדורים, בערך. מה שנקרא חיסול-ראווה. טוב, אני משער שכשאתה מנסה למעול בכספי הבוס שלך והבוס שלך הוא ראש המאפיה המקומי, אז אתה הופך לסוג של סלבריטאי. כרגע, משרתי הטרי מולל באצבעותיו את פריט הלבוש היחיד שעטה, כיסוי החלציים שהיה עשוי עור-עיזים ונקשר סביב למותניו. הוא נראה פגיע במערומיו וכבר ציינתי בפניו כי הוא רשאי לכסות את ישבנו בפודרה לבנה אך הוא בתגובה מלמל משהו שנשמע כמו שתי סופגניות מזוינות. כרצונו. לרוב עמד צמוד לארון התיוק או מאחורי העציץ הגדול, מכיוון, שלדבריו, נמאס לו שכולם ראו אותו מחייך כל הזמן משני הכיוונים.

ואז חצה את פתח כוך-העבודה לוחם המאורי הראשון. כיסוי החלציים שלו היה מעוטר בסמל בית-אצולה שזיהיתי מייד, כך שיכולתי להיאנח בדממה ולצפות לבאות. והוא אכן לא היה לבד. חלק הכוך שבין שולחן הכתיבה לכניסה הצליח להכיל רק שני תריסרים של הלוחמים, מגודלי-גוף כפי שהיו, כך שעוד שני תריסרים נאלצו להסתדר בטורים בחלל המבואה בטרם פצחו בטקס ההאקה. בין השריקות, הוצאות הלשון, חבטת הקפיצות וצרחות המאטה-טה, התרשמתי מהדיוק והרצינות שבה הציגו את כוונתם. לצערי, לא זכרתי אם מדובר בריקוד המלחמה או בקבלת-פנים למכובדים. נדמה לי שעורבבו בו חלקים משניהם. כנראה שזו הייתה דרכו של הארכי-דוכס לרמז על הבאות.

לבסוף נשתררה דממה, שנדמתה כחסד עליון, והלוחמים נדחקו ונמחצו אחד על השני, מפלסים שביל לאדונם.

הארכי-דוכס היה יצור מרשים. גבוה ויציב. הוא עטה גלימה מעור-קרנף ופרסותיו עוטרו בכפכפי שנהב ועוטרו בפיתוחי זהב, אך כנהוג באזורים אלה, מרכז גאוותו הייתה בקרניו המפוארות. רחבות בבסיסן, הן  והתעקלו לא פחות משלוש פעמים, בטרם הסתיימו בחודים שקצותיהם הוכספו. על כל אחד מהחודים הללו שופד גור חתולים שחור, שמעיו השתלשלו מקרבו ונתלו כרשת אדמדמה בינות לזיזים שלאורך הקרניים.  אני מניח שלמעצב-הקרניים לקח שעות להשלים את היצירה. ניכר בו, בארכי-דוכס, שלא חסך מאמץ וממון בנסותו להרשים או להנחיל תחושת-איום, רושם שנפגם קלות כאשר נאלץ לכופף  ברכיו ולהטות ראשו בכדי שכל המבנה המפואר יעבור בפתח, ופגרי החתול התנדנדו והגרו מספר טיפות. צל של רוגז חלף על פניו. אני מקווה שהחיוך שלי היה מוסווה יותר.

“הוד-מעלתו”, קראתי בעומדי והגשתי את ידי הימנית במחוות קרני-האופל. החיוך על פניו של הארכי-דוכס נראה קפוא ומפוחלץ-למחצה כמעט כמו צמד החתולים. הוא הביט בידי המושטת בתמהיל של הרהור ורתיעה בטרם השיב את המחווה, אך כפתו נותרה צמודה לחזהו,  ואם לא די בכך, הוא עשה זאת בידו השמאלית. הדבר אישר את תחושתי שקבלת-הפנים נועדה לכבודו יותר מאשר לשלי. סוג של מפגן כוח, שכן לא היה עדין בהבעת דעתו לגבי פשוטי-העם. אך הוא עדיין נזקק להם.

הארכי-דוכס סקר את חלל הכוך ומבטו ניתלה בעציץ הגדול שמאחוריו התכווץ משרתי.

“אנחנו לא רואים כאן הרבה כאלה”, אמר.

“סיציליאנים?”.

שולי פיו התעוותו קלות. “צמחים”, סינן מבין ניביו.

“אה. זה הגיוני יותר”, אמרתי והחוויתי בידי לעבר ערימת המגילות, “כי התרשמתי שסיציליאנים יש לנו דווקא די הרבה,  בהחלט יחסית לחלקם באוכלוסיה”.

פניו של הארכי-דוכס נותרו קפואות כשנעץ בי מבט, דורשות מענה.

“משהו שאספתי בשיטוטיי”.

“איך אתה משאיר אותו בחיים?”.

“אהבה”.

ושוב המבט קפוא.

“וקצת מי-רפאים מדי פעם”.

“הממ… מעניין. מי-רפאים. לא משהו שקל לשים עליו טלף. לא זול”.

“אך האם ניתן לשים תג-מחיר על אהבה?”.

הארכי-דוכס זרק בי מבט מלגלג. “מניסיוני ניתן לשים תג-מחיר על כל דבר”.

הוא שב ובחן את העציץ ואז עיווה חוטמו. “ומה זה הדבר העלוב מאחוריו?”

“המשרת שלי. או לכל-הפחות יהיה המשרת שלי, אחרי שאחנוך אותו מעט”.

הארכי-דוכס נחר בבוז. “חינוך זו משימה לרפתני-הבארות. ממתי פקידים מהסוג שלך עוסקים במלאכה בזויה שכזו?”.

“אני מעדיף לשמור את הידיים קצת מלוכלכות מדי פעם”, עניתי. “גיליתי שזה שומר אותי חד ויעיל”.

“אתה תגלה שכאן היעילות נמדדת ביכולת שלך להיקשר לבעלי-הכוח”.

משכתי בכתפיי. “זה יכול להיאמר על כל מקום, אני משער, או על שום מקום. זה תלוי מאוד בהגדרה שלך ליעילות”.

“ההגדרה שלי ליעילות היא מה שמאפשר לך לשרוד עוד יום, כדי שתוכל לעשות את הדברים שאתה רוצה”.

האיום הראשון במסווה. הארכי-דוכס היה יצור ישיר. כפי שרוב היצורים נוטים להיות עם אלה שהם רואים כנחותים מהם.

“לפי ההגדרה שלך אני דווקא הפכתי למעין מומחה ליעילות שכזו ולא נזקקתי לעזרתם של בעלי הכוח לשם כך. למעשה, הרי שיצא לי לבוא במגע עם כמה וכמה בעלי-שררה שבהם צפיתי הופכים ללא יעילים למול עיניי”.

כנראה שעבר זמן-רב מאז שאחד מאיומיו של הארכי-דוכס נענה באיום חוזר. עננה חלפה בעיניו, סימן שלא בנקל יכולת לזהותו, בעיקר בפניו של יצור שכל חייו היו מורכבים מהצגת חזות. ידעתי שדברי זעזעו אותו ומילאוהו חימה. תחושתי אוששה כאשר חייך לבסוף, כמעט בלבביות, והחווה בידיו אל  עדר מלוויו.

“אשמח להציע לך כחלופה את אחד מאלה, לבחירתך, כשי לרגל מינויך. אני משוכנע שכל אחד ממשרתיי יוכל להעניק לך שקט והגנה מוצלחים בהרבה, כך שתוכל להתפנות לעבודתך החשובה. אני כבר אדאג שיחנכו את חיית-השעשועים הזו שלך”.

שקט והגנה, אני משוכנע, שלא לומר מרגל שידווח על כל צעד שאעשה וימתין לפקודה לנעוץ בי סכין בגב. למעשה, לרגע עוד התפתיתי לעשות זאת. מרגל יכול להפוך בקלות לכלי-שרת מועיל, במיוחד אם אתה מזין אותו במידע מוטעה. מצד שני – ידעתי איזו חניכה מצפה למשרת שכבר בחרתי. הארכי-דוכס בוודאי יקלף מעליו את העור בעודו חולב כל פיסת מידע שאולי הספיקה לדבוק בו.

“אני מעלה לך תשואה אך אני מסודר”, עניתי לבסוף, “וכפי שציינתי, זה לא המשרת אלא חינוכו שנחוצים לי ביותר”.

הארכי-דוכס עצם את עיניו והחווה בראשו. “כרצונך”.

הוא שלח מבט נוסף אל קהל המשרתים וזקר סנטרו. הלוחמים מיהרו לצמצם את השורות ויצרו בגופם חומה שחסמה את הכניסה לכוך ואת המעבר שלמולו. נראה שהיו יתרונות נוספים ללגיון של מלווים.

כעת  נשען  על קרסוליו ושילב ידיו, משרטט באצבעות שחורות-ציפורן את קו סנטרו. פגרי-החתול התנדנדו קלות ובקצב אחיד, צמד מריונטות התלויות מקרניו. חשתי שנקלעתי תחת עינה הבוחנת של חיית טרף המנסה להחליט כיצד לשלוף את טרפה ממחילתו.

אלא שבניגוד אליו, זה שאני חי עידנים לא אומר שאני נהנה להשחית זמני לריק.

“אני מרגיש שהוד-מעלתו לא הגיע רק לביקור נימוסים. וכי יש נושא נוסף על הפרק?”.

“אמת”. הארכי-דוכס החל פוסע כחוכך בדעתו. “היו לי… איך נקרא לזה?… סט של הבנות, עם קודמך בתפקיד”. הוא נעצר והישיר מבטו לעיניי, “הבנות שהוכיחו עצמן כמועילות ביותר עבור שני הצדדים”.

“אתה מתכוון שוחד?”. גם אני ניחנתי ביכולת להיות ישיר. ולמען האמת, לא ממש שינה לי עם מי.

עננה נוספת חלפה בעיניו. ושוב אותו חיוך מאולץ. “אני מתכוון למערכת יחסים של תן-וקבל”.

“זה לא אמור להיות תן-וקח?”.

החיוך נמחה באחת מפניו. “תן-וקח ייתכן רק בין שני צדדים שווי ערך. אני מתכוון בדיוק למה שאמרתי”.

“אני עומד על טעותי. תן-וקבל. ומה בדיוק אני אמור לתת?”.

הארכי-דוכס שב לשיטוטיו בכוך. “כמו כל יצור עם זמן פנוי וממון באמתחתו, גם לי יש את התחביבים שלי. אוספים, היא אולי מילה מדויקת יותר”.

“אני רואה”, החוויתי בידי אל עבר קהל המאורים. אני משער שאיסוף כמות כזו של התגשמויות אנושיות ספציפיות לא היה דבר של מה בכך”.

“יש לי את התאוות שלי. אני מודה”.

“אז אתה זקוק ממני להספקה יציבה של מאורים. זה מה שאתה אומר?”

“די כי נאמר שיש לי תחביבים שונים”.

“זה אומר שמדי פעם תניח לי על השולחן רשימת קניות?”.

הארכי-דוכס הזדקף וקולו קפא. “אני מבטיח לך שאין לי צורך בך בכדי להשיג את הדברים שאני רוצה”.

“כלומר, שאתה זקוק לי עבור הדברים שאתה לא רוצה”.

“אתה חד-הבחנה”, הוא חשף שיניו בחיוך טורפני.

“ואני משער שהדברים שאתה לא רוצה הוא הרישומים של פריטים מסוימים שמתגבשים כאן”.

הוא שב לשוטט. “כפי שוודאי כבר שמעת, כל מה שקורה בצד הזה של אש-השמים הוא די תחת-שליטתי. אבל בארות-ההתהוות נותרו תמיד בפיקוחה הישיר של הקיסרות”.

“כמו גם פקידות-הקורפוריום”, הוספתי, “ושעל שורותיה אני נמנה. ודרך-אגב, ממה ששמעתי, עתיק כפי שביתך הוא, אינך הריבון היחידי כאן”.

העננה בעיניו התפתחה לסערת-ברקים קטנה ואד, קל שבקלים, החל בוקע מנחיריו. הוא זקף את ראשו אך קולו נותר רגוע. עליי להודות כי התרשמתי מיכולת השליטה העצמית שהפגין. “מוטב שלא תנפנף בבורות שלך בנושאים שאינך בקיא בהם, ולכל הפחות תמתין עד שהקרניים שלך יגיעו לסלסולן הראשון בטרם תתיימר להבין בנושאים הגבוהים מדרגת-השכר שלך בכמה עידנים”.

היה זה תורי לחייך. “יתכן מאוד. ודרך-אגב, הקרניים שלי הגיעו למלוא אורכן לפני זמן רב, לפי בחירתי. אבל זו בחירה שנעשתה בעידנים בהן השימוש בהן היה פרקטי יותר”.

הארכי-דוכס שלח מבט נוסף אל עבר קרניי וכנראה נתן דעתו לראשונה לכיסויי הכסף שעטפו את מרכזן. “לוחם-קארון?!”. הפליאה נמזגה בקולו.

“הייתי”.

“המממ…”, הארכי-דוכס אסף עצמו וחזר לשוטט בכוך. “אני מודה שנושא זה חמק מהמידע שקיבלתי אודותיך”.

הייתה לי הרגשה שמישהו ישלם על כך בכאב.

“לא יצא לי לפגוש רבים מכם”, אמר לבסוף.

“אני לא חושב שנותרו רבים מאיתנו”.

“כמובן. אתם כלי שהשימוש בו חדל להיות רלוונטי לפני זמן רב”.

“ומכאן הצורך בגיוון תעסוקתי”. ציינתי.

“לוחם-קארון. זה מעניין. תמיד תהיתי – איך זה שהמשכתם לשרת אף את הקיסרות שהפילה את זו שבשמה לחמתם?”.

“מעולם לא לחמנו בשם קיסרות כזו או אחרת”, עניתי, “נלחמנו בשם האמונה שלנו. וזו יכולה להתקיים ללא תלות בכוחות שבשלטון”.

“אמונה… כן. קארוניזם, הלא-כן?”.

“זה שם מאוחר ומאוד כללי. בזמנו הייתה לאמונתי שם אחר, ספציפי יותר”.

הארכי-דוכס סקר אותי במבטו, כאילו הבחין בי לפתע לראשונה. הוא צמצם את עיניו והחווה באצבעו על כל גופי. “אינני מאמין שאני מזהה את החומר שממנו עשוי המעיל שלך”.

“אין זה מפתיע. הוא עשוי משריון מעובד של יצור, מעין סוג של לטאה, שיש הטוענים שנכחדה זה מכבר”.

“לטאה די גדולה אם ניתן לייצר ממנה מעיל”, אמר בחשדנות.

“ומרושעת ביותר. אבל בזמנים ההם האמנו שלוחם רשאי ללבוש רק את מה שהוא מסוגל לצוד”. שלחתי מבט נוסף אל צמד גורי החתולים שהשתלשלו  מקרניו של הארכי-דוכס ומשהבחין בכך התכרכמו פניו –  טוב מאוד, המסכה החלה נסדקת –  אך הוא שב והתעשת. “ציינת אמונה ספציפית יותר. איזו בדיוק?”.

“לוציפריאניות”.

הארכי-דוכס נשף בבוז. “לוציפריאניות. דת נשכחת וגיבוב של אמונות-טפלות. ממה ששמעתי, בחלק מהטריטוריות אף אסרו על קיום מנהגיה”.

חייכתי בשלווה. “מה הטעם לאסור את מה שהוא חסר-טעם?”.

“אידיאליזם נטול שחר עלול להיות מסוכן”, פסק הארכי-דוכס, “הוא משכיח מהיצורים את המחויבויות האמיתיות שלהם”.

החוויתי בידי כלפי המגילות “ובמחויבויות אמיתיות אתה מתכוון כמובן למאמץ לשנות את החוקים והכללים כך שיטיבו עם מאווייהם של בעלי-השררה?”.

הארכי-דוכס נותר קפוא במקומו. השיחה בהחלט לא התקדמה כפי שציפה.

לבסוף שברתי אני את השתיקה. “ובכן, הוד-מעלתו. לא נראה לי שיחסי התן-וקבל שאתה מציע יועילו למי מאיתנו, ולו מהסיבה שאינני עתיד לקבל ממנה דבר, מאחר ואני לא מתכוון לתת לך את מה שאתה מבקש”. ובדברים אלה וללא אף גינוני פרידה, התיישבתי חזרה ונטלתי לידי את המגילה שבה עסקתי.

הארכי-דוכס התבוסס בעלבונו לרגע-קט, כמסרב להאמין, או-אז הזדקף למלוא גובהו. “זה עוד לא נגמר. לוציפריאני”, הוא ירק את הכינוי, “אתה תגלה במהרה לאיזה כיוון הלהבות נושבות”.

וכך, ללא התראה, הוא החל פוסע במהירות לכיוון הפתח, עד כי המאורים נאלצו לזרוק עצמם הצידה מדרכו, דוחפים והופכים חלקי ריהוט וכרכים של רשומות בטרם זינקו על רגליהם כאחד ומיהרו אחר אדונם, מותירים מאחור מהומה רבה.

 

“זה היה משב של צחנה מרעננת”, אמר פרח-השירות שלי בעודו מחלץ עצמו מאחורי העציץ.

לא טרחתי לעדכנו שהארכי-דוכס עוד יכול היה כנראה לשמוע אותו.  החוויתי בידי את התנועות והטלתי כשף של הלטה. הוא יעיל ביותר גם כנגד ציתות.

“לא היית צריך לעשות את זה”, הוא הוסיף. “אני מכיר… הכרתי ברנשים כמוהו. הם באים אליך פנים-אל-פנים רק פעם אחת. אחר-כך הם כבר באים אליך מכל הכיוונים, ובמיוחד מאחור”.

“זו התוכנית”.

“לא תוכנית כל-כך טובה, אם תשאל אותי. במקרים כאלה אתה בדרך-כלל צריך להיות הראשון שתוקף. או אולי, במקרה הזה, הראשון שבורח”.

הסתובבתי להתבונן בו. “מה שמך?”.

“בארני”.

“ובכן, בארני. אתה תצטרך לסמוך עליי בנושא הזה. אבל אגלה לך משהו. זה שתוקף תמיד חושף משהו על עצמו. נקודה פגיעה. פרצה בחומה.  כשאתה תוקף –אתה נעשה פגיע”.

בארני נראה מהורהר. “אני מניח שאני יכול להסכים עם זה. ואני משער שגם הארכי-דושבג שם… מה שאומר שאם הוא כבר יפעל, הוא לא יעשה חצי-עבודה. אני גם יודע שעדיף שלא להישאר קרוב למישהו שמסמן לעצמו מטרה על הגב. זו דרך טובה לחטוף אחד בישבן, מפודר או לא, ודרך-אגב, אני מרגיש קצת יותר נוח עם המדים שלי”.

“אני שמח לשמוע”.

“ואם כבר מדברים על לחטוף, תאמר לי, אני יכול למות?”.

“כן”.

“זה מבאס. אני מתכוון – אם כבר מתת, היית מצפה שלפחות יהיה לך דבר-אחד פחות לדאוג לגביו. חוץ מזה, איך זה עובד? אם אני מת, אז לאן אני ממשיך מפה?”.

“אתה לא חושב על הדברים בצורה הנכונה”, אמרתי. “אבל למעשה. זה פחות קשור למחשבה ויותר להשלמה”.

“אני לא מבין”.

“אתה לא אמור. בוא נאמר זאת כך: במקום לדאוג לאן אתה ממשיך, עדיף שתעסיק עצמך באיך להיות כאן”.

“האם אני בגיהינום?”.

“לא יודע. איך אתה מרגיש?”.

“די נורמאלי, באופן מפתיע”.

“אז לא”.

לבארני היו כנראה עוד שאלות רבות אבל בשלב זה הפנקלאוס בפינת הכוך החל לרחוש ולרשוף. הגולגולת שהונחה מעל לכוכב-המחומש במרכזה רטטה, עשן בקע מאוזניה, עיניה נמלאו זוהר אדום והיא פתחה את פיה. “גש במהרה לחדרו של מנהל הקורפוריום”. היא שבה על ההודעה פעם נוספת ואז נדמה.

“או.קיי”, אמר בארני. “עוד מישהו כאן חושב שזה היה מעט מטריד?”.

קמתי ממקומי “המתן כאן”

“זה היה מהיר. זה קשור לביקור של הולי-בובקאט וארבעים הבלרינות, נכון?”.

“קרוב להניח. עמוד בפינה ודווח לי אם מישהו יכנס”.

“עוד לא מאוחר לברוח”, אמר בארני. “נוכל לשמור על פרופיל נמוך. יש לי קצת כסף שחסכתי בישבן, כי למי לעזאזל יש כיסים”.

“בפינה”, חזרתי בתקיפות ובארני עשה לשם את דרכו במין הליכה צידית. הוא באמת היה מתוסבך בקשר לכיסוי שלו.

“כל עוד תעמוד שם, אתה תישאר מסווה”.

הטלתי כישוף הלטה על הפינה והסרתי את זה שעל הפתח ויצאתי.

 

חדרו, או נכון יותר, אולמו של ראש הקורפוריום ניצב בראש המצוק. החלטתי הפעם שלא להשתמש בפנקלאוס-ההתקה שבמדור ולעשות את כל הדרך במדרגות החצובות. רציתי לתת לו את מירב הזמן להתבשל ולהתעצבן לפני שאני פוגש אותו. בארני כנראה היה בוחר בטקטיקה שונה, אבל יצורים כמותו רגילים לפרק זמן קיומי כה קצר ולמעטפת כה רגישה, שהם עסוקים רוב הזמן בלהרגיע ולהסוות את הדברים. סוג של מנגנון הישרדותי. אני העדפתי לבחור בהתנגשות חזיתית כברירת-מחדל ואת הדיפלומטיה לשמור לחדר-המיטות.

המדרגות חלפו דרך גשר המחבר בין שני חלקי המצוק. משב-רוח גופריתי הכה בי והביא עמו ניחוחות של מור. במרחק יכולתי לראות את בערות-ההתהוות  ומעליהן ענן הצפידה שנע ורחש כישות חיה, כמעט מוצקת. הצוק היה ממוקם בקצהו של פיורד והערפל כיסה את הים הרחק מתחתיי. המים הרעילים נעו בספירלות ומערבולות והערפילים חיקו את תנועתם. בחלקו העליון של הצוק המדרגות היו חצובות בחלקו החיצוני של המצוק, והאדמה הייתה מעוטרת בשורשים ופקעות שבקעו ממנה ובחלקן פלשו אל עבר המדרגות. הצטערתי על-כך שלא היו עלים או פירות בעולם הזה, האוויר היה רעיל מדי עבורם. שורשים לעומת זאת יכלו לחצוב גם סלע. הגעתי לדלת האבן הגדולה והכיתי בה  ברגלי. כעבור מספר שניות נפתחו הדלתות מעצמן כלפי פנים ואני פסעתי אל האולם.

שתי ההתהוויות של ראש-הקורפוריום נמצאו שם, כמובן. מליאן היה עסוק מול מדף הספרים, כהרגלו, גוו התמיר והדק עטוף בכיסוי לבן ואוורירי. בולוקרס, המוצק לעומתו, פנה מהפנקלאוס והתבונן בי בפליאה נזעמת.

“קוך!” הוא רשף לעברי באוזניים זקורות ואדים התהוו מהן והסתלסלו לעשן לבן. “בפעם הבאה שאני אזמן אותך, אתה תזנק לפנקלאוס”. הנימה בקולו הייתה ארסית ודורשת רעות.

“הרגשתי צורך לנשום קצת אוויר פסגות”.

“איך מזג האוויר היום?”, שאל מליאן בנימה חקרנית .

“ערב של ציידים”, עניתי.

“הו, נהדר”.

“סתום את הפה”, צרח בולוקרס לעברי. האמת היא שהוא יכול להיות טיפוס די מעצבן במצבו המופרד, אבל כלי שימושי כשרצית להכות במשהו. בי לדוגמא.

“ניהלתי כרגע שיחה מאוד מטרידה, קוך. מאוד מטרידה”.

“עם הארכי-דוכס אני מניח?”.

“זה לא עניינך, קוך”, צווח בולוקרס.

“אכן” , אמר מליאן בשלווה, “הארכי-דוכס”.

העשן מאוזניו של בולוקרס התעבה.

“אם לשפוט על פי הזמן שחלף בין הזמן שעזב את הכוך שלי לבין הקריאה שלך, לא נראה שזו הייתה ממש שיחה”, אמרתי. “יותר כמו פגישת ציווי”.

לרגע עוד עמדה דממה מתוחה בחדר, אבל אז הרכין בולוקרס את ראשו וחשף את ניביו. העשן החל לבקוע גם מנחיריו.

מליאן ניגש בצעד קליל והניח את ידו על כתפו המקורננת של בולוקרס. “הירגע אחי. זה טוב שהעובדים יביעו את שעל ליבם”, לחש בקול מתנגן, “הרעל המסוכן ביותר זורם ללא-משים בחשכת מחילותיה של הנפש”.

אני לא יודע מה עוד הוא אמר לו. בטווח קרוב התהוויות חולקות קשר טלפאתי. אבל בולוקרס הזדקף כמעה ומליאן הישיר מבט לעיניי. פיו היה חייכני אך עיניו כחולות וקרות כלהבות הליל.

ההצגה הקטנה של שניהם באמת שלא פעלה עליי. הכרתי מספיק התהוויות במספיק עולמות בכדי לזהות את הצד המסוכן בכל אחת מהן. וכאמור… התנגשות חזיתית.

שלחתי את ידי לפנים מעילי. מליאן סובב את אגנו ורכן מעט לאחור, מאחורי אחיו. תנועה שנראתה כמעט אגבית ובלתי-מורגשת אבל לא חמקה מעיניי. מגן חי. ליתר ביטחון.

אצבעותיי נסגרו סביב מדליון האלקטרום ושלפו אותו ממסתורו. ללא גינוני הסבר ציוויתי “התאחדו”.

לרגע עוד נראו ההתהוויות כאילו הן מנסות להתנגד. גופן נע האחת אל רעותה בעוד צווארן נמתח לכיוון השני ומבט אימה חלף בעיניהן, אך כהרף-עין נכבשה מרדנותן והן התמסרו במלואן לציווי.

עשן אפל אפף אותן בזמן שהאש הפנימית פגשה במים ובאדמה של גופן, אך בטווח של נשימה אחת הוא התפזר ובמקומם רכן על הקרקע ט’איילוף, ראש-הקורפוריום. ככלל, הופיע בדמותו המלאה רק באירועים רשמיים וכהבעת כבוד כלפי אנשי-דרג גבוהים ממנו, ולא היו רבים כאלה בעולם הזה. אמנם במצבו המאוחד כל יצור רב-התהוות הוא חזק בהרבה, אבל זה לא עניין אותי באותו הרגע. לא רציתי לחזור על דבריי פעמיים.

“עמוד”, ציוויתי.

ראש-הקורפוריום הזדקף, הוא היה גבוה בראש מהתהוויותיו הנפרדות וקרניו עמדו לסיים את סלסולן השני.

“אני מניח שאתה יודע מה זה?” הצגתי בפניו את המדליון.

“חותם השבעה קיסרי”. קולו של ט’איילוף היה עמוק וגרוני. עתה נמזג בו גם פחד.

“מספיק קרוב. אז אתה יודע שכל ניסיון להתנגד הוא חסר-ערך”.

ט’איילוף הנהנן בהכנעה. “כיצד ייתכן שהוא ברשותך?”.

“אין זה משנה. די לומר שהוא נמצא ברשותי זמן רב מאוד”.

“מה רצונך ממני?”.

“בתור התחלה, ספר לי על הפגישה עם הארכי-דוכס”.

עיניו של ט’איילוף התרוצצו, אבל לא הייתה לו שליטה על גופו ורצונו בזמן שהחותם כפת אותו.

“הוא ציין  שנפגשתם. הוא חזר וכינה אותך לוציפריאני נבער ודרש ממני לחנך אותך במהירות, לפני שהקרניים שלך יצופו בנהר הפ’ור. הוא אף רמז  שאולי הן לא תצופנה שם לבד”.

“מה הכוונה בלחנך?”.

“לקורפוריום ולארכי-דוכס יש הבנות ארוכות-משך. אנחנו מאפשרים לו לקבל את מה שהוא מבקש והוא מצידו דואג לצמצם ביד קשה את המעבר הבלתי-חוקי של התהוויות לעולמנו. זה מצב שהוכיח את עצמו כרב-תועלת עבור כל הצדדים”.

“רב-תועלת. זה אומר  שאתה וקודמי נהניתם מהרווחים?”.

“גם, קצת. אבל בעיקר קיבלנו טובות הנאה אחרות”.

“כגון?”.

“הארכי-דוכס הוא בעל סגנון חיים מאוד ראוותני. זה יכול להיות רב תועלת ומהנה להימצא בקרבת יצור שכזה”.

“נשפים ותענוגות-הגוף?”.

“בין היתר”.

“מה בדיוק היו במשלוחים שהארכי-דוכס ביקש להסתיר?”.

“בעיקר התהוויות. פגשת את הפמליה שלו?”.

“מה עוד?”

“לא הרבה. לעיתים רחוקות היו העברה של דברים גם דרך באר-המחצבות”.

“אבני-חן? קריסטלים?”

“לא שאלתי”.

“מה קרה לקודמי. האם הארכי-דוכס העלים אותו?”.

“אינני יודע. לא הייתה לו סיבה לעשות זאת. כפי שאמרתי, הסידור עבד טוב עבור כולם”.

“אולי קודמי רצה קצת יותר מזה?”

ט’איילוף נענע בראשו. “לא נראה לי. מורק’אט היה יצור די שקול, הוא ידע לזהות לאיזה כיוון נושבות הלהבות, ואיך לשמור עצמו מחוץ לבעירה”.

“אז אולי הארכי-דוכס הוא זה שרצה יותר מדי?”.

המדליון רטט בידי ויכולתי לחוש בהתנגדותו של ראש-הקורפוריום. חיזקתי את האחיזה והוא נרעד והתכווץ. “מה אתה מסתיר?”, דרשתי.

“זהירות… זהירות”, הוא גנח. ההרגשה שנשמתך נמחצת יכולה להיות מאוד מאיימת. הרפיתי את אחיזתי. המדליון נותר יציב. “ביום שהוא נעלם, מורק’אט ביקש להיפגש איתי בסיום מעגל-הזמן. הוא נשמע רדוף. המתנתי לו אך הוא לא הופיע”.

“ייתכן שהוא שינה את דעתו בנוגע לפגישה והחליט פשוט להיעלם”.

“כנראה שלא”.

“מדוע?”

“אחד ממשלוחי המחצבה הנדירים”.

“מה איתם?”

יומיים לפני-כן התרחש אחד כזה. צירוף מקרים קצת מוזר”.

“אכן”.

צמרמורות החלו חולפות בגופו של ט’איילוף וזיעה כיסתה את מצחו. השבעה בעוצמה כזו הייתה יכולה לערער במהירות אף את העתיקים. “דבר נוסף”, אמרתי. האם לארכי-דוכס יש התהוויות-אחיות?”.

ראש-הקורפוריום נד בראשו ומצמץ בעיניו. “ל…לא. אינני יודע…”. הוא נענע בראשו ואסף עצמו. “הוא נראה די שלם כפי שהוא. אני לא חושב שהוד-מעלתו היה מחלק את עצמו. הוא יותר מדי עסוק בלהטיל… מורא ובלהרשים”.

“הגיוני”, הנהנתי. “ומה אתה יכול לספר לי על הפטרונית השנייה?”.

“הברונית הגולה?”.

“כן”.

“אין הרבה… אהבה.. בין.. בין השניים האלה”.

“מה עם יחסי-עבודה? העסקים קודמים לכול”.

“א.. אולי. לא שאני יודע”

“יכול להיות שנטלה חלק במה שקרה?”.

ט’איילוף משך בכתפיו. הוא נראה מותש. “היא די.. די מסוגרת, הבא… בא…”

“ברונית”. השלמתי את דבריו.

ט’איילוף הנהן. הוא התנדנד וירד על ברכיו.

לא חשבתי שאקבל עוד הרבה ממנו במצבו הנוכחי. “טוב. אני עומד להסיר את הכפייה”, אמרתי. “אבל אני אשאיר בך חותם. “לא תוכל לפעול כנגדי או למסור כל מידע בנוגע למה שהתרחש כאן כרגע. אתה מבין?”.

הוא הנהן.

“טוב. כי אם תמרה את פי…. מה שתחווה הוא מעבר לסיוטים הגרועים ביותר. הרבה מעבר”. שלחתי בו מבט מקפיא ועיניו נפערו. “אמור שאתה מבין”.

“אני מבין”, הוא גנח בתבוסה.

הנחתי את המדליון על מצחו והוא נשנק בזמן שחותם כחול הופיע וחרך בבשרו ואז נעלם. כל גופו נרעד בפראות והוא צנח לרצפה.

 

ללא אומר פסעתי אל-עבר הפנקלאוס והתקתי עצמי חזרה למדור שלי.

פסעתי חזרה לכוך העבודה והסרתי את קסם ההלטה  מהפינה. “קרה משהו?”.

“היה כל כך שקט ששמעתי את העציץ צומח, ואצלך?”.

“אז בוא”. סימנתי בראשי אל היציאה.

“בארני חלף על פניי, מכסה את אחוריו בידיו. מחוץ לכוך הנחתי את ידי על האבן לצד הכניסה והקיר שב והופיע, מכסה על הפתח כאילו לא התקיים”.

“כיבית מזגן, הפעלת אזעקה?”. שאל פרח-השירות.

“בוא”.

 

*

 

בקענו מהפנקלאוס לתוך המולת קרב.

באופן אינסטינקטיבי השלכתי את בארני לקרקע. עם קצת יותר מדי כוח, כנראה. הוא נאנק וקילל.

מיומנות הקרב אפשרה לי להעריך כהרף-עין את סידור הכוחות; ארבעה תוקפים מסביב לקורבן אחד. נקבה, עטויה בגלימה כחולה בוהקת וברדסה מכסה את פניה. הקרב רק החל.

“נטרל את המעבר”, צרח אחד מהם, אך השני כבר השליך רונת ביטול-לחשים שהכתה וקיפצה מרצפת הפנקלאוס. זה ישתק אותו למספר דקות. הקורבן לחמה בעוז היא בעטה באחד מהם בעוצמה בירכו והוא קרס בכאב, אך אחד אחר זינק עליה מיד וחבט בה.

הם נראו מיומנים למדי. לא סתם בריוני-סמטה. פסעתי לפנים והשניים הנותרים התקדמו לעברי. הם החזיקו להבים מרושעים למראה. יכולתי להריח את הרעל שנמשך על הלהב. תערובת של שורש הדודא וערער. סם מאבן ומנטרל כישופים. הם זינקו עליי כאחד. התחמקתי מאבחת חרב ונעתי בתנועת סהר כך ששניהם ניצבו בקו אחד למולי. בעטתי בקרוב אליי. שמעתי עצמות מתרסקות והתוקף ניתך לאחור והכה בשותפו. זה שבעטתי בו נותר לשכב על הרצפה. אני לא חושב שהוא עוד יקום. השני התגלגל בכאב אך שמר על מרחק ממני. הוא החל נע בצעד שקול בעוד התוקף הנוסף הצטרף אליו, מקיפים אותי במעגל. זה שהקורבן בעטה בו התעשת בינתיים. הוא רכן על הנקבה וכופף את ידה מאחורי גבה, מרתק אותה לקרקע. היא נאנקה בכאב.

אתה אף פעם לא יכול לדעת מי מתבונן, הזכרתי לעצמי. אל תיראה יעיל מדיי.

השניים תקפו יחדיו, האחד מלפנים והשני מאחור. התקדמתי לפנים, בלמתי את ידיו של התוקף וחיקיתי תנועת מעידה, בזמן שהלהב הנוסף חלף מאחוריי. התגלגלתי על הקרקע והתרוממתי בזמן בכדי לבלום את היד שאחזה בחרב והתוקף הכה בעוצמה לעבר פרצופי בידו הפנויה. הנחתי למכה לחדור וזרקתי את עצמי לאחור על גבי. הראשון נסוג בינתיים אל עבר התוקף שריתק את הקורבן.  היא כבר לא זזה. התוקף שנותר מעליי הנחית את החרב. התגלגלתי כך שהחרב ניתכה באדמה מאחורי ואני נמצאתי בינה לבין התוקף. הכיתי בעוצמה באשכיו וחילצתי את החרב מידו בזמן שהתפתל לקרקע ושיספתי בה את גרונו.

משך הזמן הקצר הזה הספיק עבור השניים הנוספים בכדי לחבור. הם היו אחי-התהוות, כך מתברר, וכאשר התרוממתי על ברכי הם כבר עמדו להשלים את החיבור. העשן החל מתפזר והיצור המאוחד התרומם. הוא נראה מרוגז. האדים בקעו מנחיריו ואוזניו, ועיניו רשפו כגחלים בוערות. שד בוראס. מאוד מסוכן. מתנקש.

ואז קרה דבר לא צפוי; מפגן מפתיע של נאמנות.

בארני, שחזה בהצגה ושהעריך באשמתי לא נכונה את יחסי הכוחות, הרים את אחת החרבות והסתער אל עבר השד בזעקות קרב. כוונה טובה, גם אם לא נבונה ביותר. ספק רב אם היה לו את הכוח הדרוש  בכדי לבקוע את שריון הבוראס עם החרב. לועו של השד נמתח לחיוך אכזרי והוא הרים את ידו בכדי לכתוש באחת את המטרד המתקדם לעברו. לא היה זמן לתעתועי עדינות. ניתרתי ממקומי בזינוק אדיר, חלפתי על פני בארני ברגע האחרון והנחתתי את החרב, קובר אותה עמוק בגולגולתו של השד ומפלח אותה עד הצוואר. הלהב נתקע בשריון החזה וגווייתו של הבוראס קרסה הצידה.

בארני קפא במקומו.

“הו!”, הוא אמר.

בינות לענפי-השורש של עץ קרוב התעופפה לה ציפור שחורה במשק כנפיים מהיר ונחפזה את מעבר לנהר הפ’ור ואל תוך הלילה. עקבתי אחריה במבטי וקיללתי את עצמי חרש על חוסר-הזהירות. התקדמתי אל עבר גדות הנהר. הריח הגופרתי התעצם. בחנתי את מסלול מעופה של הציפור. מי יודע? בכיוון אליו התעופפה עמדו שני מונומנטים אדירים כצוקים תאומים וביניהם העמק בו התפתל הנהר. מצד אחד הצוק שעליו ניצבה הדר-אופל, הטירה של בית אט’טול. משכנו של הארכי-דוכס. ולמולו הצוק עליו ניצב פרי-התיקוש, מצודת בית מנק’קיל, מושבה של הברונית הגולה. לפעמים ציפור היא רק ציפור.

“אני חושב שהיא עוד חיה”, קרא מאחורי בארני.

הסתובבתי וראיתי אותו רוכן מעל לנקבה המעולפת. הוא כבר הסיט את ברדסה ושיערה השחור הבוהק עיטר את האדמה. גם מהמרחק הזה יכולתי לראות שהיא הייתה יפהפייה. יותר מדי יפה למעשה. לא שעד עכשיו חשבתי שמשהו בכל זה היה מקרי.

“בוא. עזור לי להיפטר מהגוויות קודם”.

אחזנו וגררנו את השלושה אל עבר שולי הנהר התלולים והשלכנו אותם פנימה.

“הם לא יצופו או משהו?”, שאל בארני.

“עד הבוקר לא יישאר מהם דבר מלבד הקרניים”.

“זה שימושי”.

“אכן”.

החלנו לפסוע חזרה.

“תגיד, זה סוטה מצדי להתחרמן ממשהו…. מבחורה שהיא אפילו לא מהזן שלי?”.

חייכתי. “אני חושד שהזן שלה ושלך יותר קרובים ממה שאתה חושב”.

“למה?”

רכנתי מעליה והרחתי את הניחוח שבקע מעורה.”

“א-אה, כמו שחשבתי. סוקובוס”.

“מה זה?”

“בת-לילית”

“בת של מי?”

“לילית. במיתולוגיה שלכם היא הייתה אשתו הראשונה של אדם”.

“מה קרה לחווה?”

“לפניה”.

“אז זה אומר שהיא סוג של בת-דודה. בסדר גמור. אני לא צר-אופקים או משהו”.

“תפוס את הרגליים. נכניס אותה פנימה”.

“בהחלט”. הוא חפן את רגליה תחת זרועו. “היי, עם כל הכבוד לסינר הזה, אתה חושב שתוכל להשאיל לי מכנס או חלוק-רחצה או משהו לפני שהיא מתעוררת? אתה יודע… לעזור לאח בצרה”.

 

 

*

 

השכבנו אותה על המיטה בחדר השינה.

הייתי צריך להורות לבארני לעזוב את החדר שלוש פעמים.

מיד כשעזב החלה הסוקובוס להתנועע ולהיאנח.

התיישבתי על המיטה לצידה. “איך את מרגישה?”

“היא נאנקה ופקחה את עיניה. “מה קרה?”.

לפתע זינקה על מרפקיה ומיד הסתחרר ראשה והיא צנחה חזרה. פניה התעוותו בכאב. היא כיסתה את עיניה בכף-ידה.”איפה אני?”.

“מה את זוכרת?”.

“הותקפתי… בסמטה… בעיר התחתית… הצלחתי להתחמק ולהגיע למהתק. זרקתי את עצמי כמה שיותר רחוק. הם עקבו אחריי… אחר-כך…”. דיבורה קפא. “אני זוכרת אותך. אתה נלחמת בהם…”, היא נאנקה והורידה את ידה מעיניה. “איך זה הלך?”.

“היה לי מזל”, עניתי.

“מה קרה? אתה בסדר?”

“הם לא היו ערוכים להפרעה. הם נמלטו. אני חושב שהצלחתי לפצוע אחד מהם. יצאתי עם כמה חבורות קלות. לא משהו רציני”.

היא חייכה בכאב. “האביר שלי”.

עתה שמתי-לב שהטמפרטורה בחדר עלתה באופן ניכר וכי הייתה שיטתיות בגניחות-הכאב ובפיתולי גופה, שליטפו את גבי כבמקריות, ברטט שפתיה שנראה שהאדימו לפתע, במתח שהתפוגג בכתפיה שהתעקלו והיו למזמינות. הסוקובוס לא בזבזה זמן והיא הייתה אמנית במלאכתה.

ידה שנעה כבאגביות, אחזה במרפקי, כמחפשת תמיכה למשוך עצמה מעלה, אך באגודלה לחצה בנקודה אסטרטגית שהגבירה את תחושת הבעירה בקרביי. שיערה השתפך והבריש את זרועי. סימפוניה שלימה של פיתוי. “אני חושבת שדווקא אני ברת-המזל”. היא לחשה את המילים בתמהיל מדויק של ערגה ופגיעות. כבר אמרתי שהיא טובה? שפתיה להטו כשהצמידה אותן לשלי ועם טיפות הרוק הראשונות הרגשתי את הסם מפכה בגופי ומשתלט עליי. נשימת-הסוקובוס. ראשי נעשה קליל כנוצה ונשמט לאחור יחד עם יתרת גופי והסוקובוס אחזה בי והשכיבה אותי ברוך על המיטה. היא הייתה חזקה מכפי שנראתה.

היא חילצה רגליה תחת גופי ונעמדה. יכולתי לחוש בסם מערפל את מחשבתי ועוטף אותי בתחושות של ערגה ונועם. לא התנגדתי. זה היה שינוי מרענן. בין כה-וכה גופי ורוחי היו מאומנים לנגוד כל השפעה מנטרלת של רעל. אין כל פסול בקצת ליהנות מהתהליך. אפשרתי לחיוך להימרח על פניי ושמרתי את מבטי המזוגג בתקרה. היה לי מספיק ניסיון בהשבעות ובלחשי כפייה בכדי לדעת כיצד לשחק את התפקיד.

הסוקובוס ערכה סריקה מהירה של החדר וחיפשה גם אחר  מנופים וידיות נסתרות. היא לא מצאה דבר. היא חזרה ורכנה על המיטה לצידי והחלה לפתוח את כפתורי מעילי ולהסיר את בגדיי.

“אתה תירדם עוד מעט, יקירי”, אמרה בקול ענייני, “אתה תתעורר מחר, בשעה שתכננת, ותרגיש מאושר. אתה לא תזכור דבר ממה שאירע  לאחר שנשקתי לך, רק שהיה לך הסקס הטוב ביותר שידעת מעולם. אתה תרגיש בר-מזל, לא תנסה למצוא אותי או לשאול עליי ותשמור את כל החוויה לעצמך. זה ברור?”.

הנהנתי באיטיות.

“טוב מאוד…”. דיבורה פסק כאשר ידיה חלפו על פני הכיס הנסתר במעילי שבו שמרתי את חותם ההשבעה. “מה יש לנו כאן?”, היא חפרה באצבעותיה ושלפה את המדליון. עיניה נפערו כמעט מיד. “בשם האופל!”, עצם העובדה שזיהתה אותו העיד רבות. היא שלחה מבט מבוהל אל פניי וכשגילתה אותי מביט בה בצלילות ניסתה לזנק מהמיטה אך אני כבר אחזתי בה.

“עצרי”. גופה קפא, אך כתפיה רעדו באימה.

“הירגעי”. לחשתי. “את בטוחה”.

מבטה נעשה מזוגג והיא הנהנה.

“עבור מי את עובדת?”.

“אני רכושו של בית-מנק’קיל”. קולה היה מרוחק כשדיברה. הכפייה הייתה עמוקה.

“הברונית?”

היא הנהנה. זרזיף של דם החל זולג מאפה. סוקובוס היו רגישים ביותר לכפייה. היה עליי להחליט אם המידע הבא שביקשתי הצדיק את מותה. החלטתי להמר קצת.

“האם את יודעת משהו על ההתהוות של הברונית?”

הסוקובוס נענעה בראשה.

“מה בדבר משלוח שהבריח הארכי-דוכס דרך באר-המחצבות?”

שוב לא.

לחלחתי את שפתיי לפני השאלה הבאה, למרות שלא היו לי ציפיות גדולות:

“האם את יודעת משהו על פריגה?”.

“לא”.

טוב זה היה הימור קלוש.

הסוקובוס השתעלה לפתע בפראות. היה דם בשיעולה. היא החלה להשתנק וגופה רעד.

שלפתי חיש את המדליון מידה והנחתי את ידי על צווארה מזרים חום ואנרגיית-חיים לגופה. הרעידות פסקו והיא הזדקפה.

קרבתי את פי לאוזנה ולחשתי: “אני עומד להסיר את הכפייה. את תקומי ותעזבי מייד, כפי שתכננת לעשות. את תספרי למי ששלח אותך שלא מצאת דבר בעל ערך. מעבר לכך, לא תזכרי דבר”. ולאחר מחשבה קצרה חייכתי והוספתי, “ואת תיזכרי שהחלטת לשכב איתי ושהיה לך הסקס הטוב ביותר שידעת מעולם”.

במקרה שלה, כנראה שהייתה לכך משמעות.

ניקיתי בזהירות את סימני הדם, נשכבתי לאחור ואז משכתי אותה אלי והצמדתי את המדליון למצחה. כשהחותם נעלם נרעד גופה וצנח על שלי. כעבור מספר רגעים היא התעשתה וקמה לעזוב. בפתח החדר היא עצרה ושלחה בי מבט נוסף ואז סבבה ונעלמה.

 

קמתי ועזבתי את זירת-הקרב הנוספת. בחדר השני המתין לי בארני, חבוי בפינה.

“העובדה שנתת לפיסת-תחת כזו לעזוב זה סוג של פשע. אתה יודע”.

“כן. אני יודע”.

“אז אתה רוצה לספר לי מה באמת קורה?”.

התבוננתי בו בשתיקה ולבסוף הפטרתי “כן. למה לא”.

ניגשתי אל החלון שלצידו והבטתי בשמי הלהבה השחורה של מחזור-הלילה.

“אני מחפש אחר אחיי ואחיותיי. יחדיו אנו שבעה”.

“מה קרה להם?”.

“הופרדנו לפני זמן-רב. שיקולים של בריאה, ניתן לומר”.

“ואתה לא יודע מה קרה להם?”

“לפעמים ידעתי. אבל עבר זמן רב. אני מרגיש שהגיע הזמן שנתאחד”.

“לה פמילייה. כן. משפחה זה חשוב”, הנהן בארני. “יש לכם שם-משפחה, או משהו כזה, איך זה הולך כאן?”.

“בערך”, חייכתי. “כאשר אנחנו מופרדים אנו נקראים לוציפרניום. מאוחדים, השם שלנו קצת קצר יותר”.

הייתה שתיקה קצרה.

“הו!”.