הדבר האחרון שהרגישה לפני שזה קרה, היה ריח אבקת הכביסה מחצר השכנים, שנישא ברוח הבוקר הקיצית ודקר באפה. בדיוק סיימה להתנדנד על ספסל הנדנדה החדש שהוריה קנו, וחיפשה ברגלה אחר הכפכפים התכולים עם הפרח דמוי היהלום, אבל מצאה דבר-מה קשיח שם, על מרצפות הבטון שבחצר הבית, ומיד הרגישה כמו צעצוע הנמשך באמצעות הצבת הענקית במכונות הצעצועים שבקניון, שם ניסתה תמיד לזכות בנמר חייכן או בצפרדע חביבה, אך אלה נפלו בחזרה אל חבריהם הקפואים לפני שהספיקה להביאם אל מבטחי ידיה. היא משכה את רגלה בבהלה והביטה בגוף הצהוב, שהתרחק משם בשמונה רגליו, זנבו משוך כלפי מעלה כמו שיערן של בנות כיתתה המפוארות, שהיה נאסף בקוקו גבוה. לפני שחזר אל מתחת לאבן שממנה הגיח, חשבה לילי שהגננת והמורים וערוצי הילדים שיקרו לה, כי כל השנים הם הבטיחו שמתחת לסלע צומחת רקפת, לבנה או ורודה, או אפילו סגלגלת – לא עקרבים.

אבל היא לא בכתה. אפילו כשביסלי הלך לישון יום אחד, ולא נבח ולא התעורר, ואבא בנה לו מצבה יפה עם חריטה של עצם, אפילו אז לא בכתה, למרות שניסתה לחשוב מחשבות עצובות ולא למצמץ במשך שניות ארוכות.

לילי מצאה את הכפכפים בסופו של דבר, וקמה במאמץ, כשהיא נעזרת במסעד הנדנדה, שהיה עשוי מתכת ירוקה וכהה, והיה הפריט הירוק היחידי בחצר שבה נבלו כל הצמחים. היא הייתה לבדה, הוריה היו בעבודה ואחותה הגדולה נפגשה עם חברותיה ללהקת הריקוד. הן היו כאן בבוקר בחולצות חשופות-כתף, משקפי שמש גדולים ותיקים עם הדפסים של בחורות בעלות שיער ורוד מסדרות אנימציה יפניות, צעקו וצחקקו זו לזו, והשאירו אותה לבדה כשעלו על האוטובוס הממוזג לחוף הים.

לילי לא אהבה משקפי שמש, או את חוף הים בבקרי הקיץ חסרי הרחמים. היא העדיפה את הגלים האפורים בערבי הסתיו. רצתה שיהיה סתיו ושהיא תלך עם המשפחה שלה לטייל בטיילת, והם יברחו בכל פעם שגל גבוה מדי ינסה להתיז עליהם נתזים של קצף לבן. כמו שהיו מטיילים לפני שהיא עלתה לכיתה ו’, ופתאום כל מה שעניין את הוריה היה הציונים שלה וההצלחות במבחנים בבית הספר, שתלמד הרבה ולא תבלה, “אין זמן לבילויים, רק שהיא לא תצא כמו האחות שלה, כל היום מבלה ולא לומדת…” הייתה אמה רוטנת בעודה שוטפת עוד ערמת כלים, ולילי הייתה מחייכת, “כן, עשיתי שיעורים”, “בטח, אל תדאגו”, “הכל מצוין”, עד שיום ההורים היה מגיע, והם היו שומעים כמה חיסורים צברה וכמה היא שקטה בכיתה וכמה ריקות מחברותיה.

עכשיו, אם תתקשר לאמה או לאביה, ודאי יכעסו על שהיא מטריחה אותם באמצע יום עבודה, חשבה לעצמה, כמו ביום שהתקשרה אליהם מהטיול לרמת הגולן, כשנפלה ונפצעה בזרוע השמאלית, ואביה מלמל: “איך זה שמתוך ארבעים תלמידים, את היחידה שנופלת?”

אז היא גררה את רגלה הצורבת אל תוך הבית. אחר כך פתחה את המקפיא. אולי קרח יעזור להפיג את הכאב, קיוותה, אבל במקפיא היו רק קופסת גלידת בננה ריקה למחצה, נקניקיות בתיבול פיקנטי ושניצל טופו.

כשהתיישבה על ספת העור השחורה וניסתה להתקשר לאמבולנס, הספיקה להקיש רק “10” לפני שמסך שחור ירד על עיניה והיא חשה בטוב.

 

היא לא ידעה כמה זמן עבר, אולי שניות אחדות, אולי שעות ארוכות כמוות, אבל אז ניעורה מן העלפון שאחז בה. השמיים היו בהירים עדיין מבעד לחלונות הענק שבחזית הסלון, אבל לילי הרגישה איזו כחלחלות סמויה שהולכת ומסתננת לתוכם, ומשתלטת על הלובן שהפך לתכלת, שנצבעה בצבעיהם העמוקים של… היא לא ידעה מה זה היה.

הכאב עדיין לא הרפה מרגלה, והיא קמה לאט ופנתה אל דלת הכניסה. אז, משכה בידית, שראש דרקון עשוי ברונזה נעץ מתוכה את עיניו העזות בחלל, וניצבה המומה על הסף. המראות שנגלו לנגד עיניה היו קשים מנשוא דווקא בשל יופיים. במקום מרצפות בטון קרות, הייתה מדשאה רחבת ידיים שהשתרעה עד האופק. במקום בנייני דירות חדישים וכעורי מראה, היא ראתה את פסגותיהם של הרים רחוקים, שטופות לובן בוהק, רענן. את בית השכנים הצפוף ואת הנדנדה החליפה מזרקה גבוהה, עשויה אבן בגוון תכלכל, שמים ניתזו מעליה וזלגו במורד שלוש קומותיה, כמו השמפניה שנשפכה על גבעת כוסות הבדולח במסיבת בת המצווה של אחותה, כשאחותה עוד הייתה מחייכת אליה. אבל כל ציפורי השיר וכל עצי הנוי והפרי שעלו פתאום מן הקרקע החדשה, לא השתוו למראה שנגלה לפניה כשחצתה את הסף ויצאה מן הבית. רק אז הבחינה בחסרונם של עציצי החרס השבורים, שבתוכם נבלו כל הצמחים שניסו לגדל במשך כל השנים הללו. רק אז ראתה שקירות הבית האפורים לא היו אפורים עוד, כי אם מכוסים שובלי פרחים ססגוניים, אירוסים סגולים ושושן צחור, פרחי שן הארי ופרחים צהובים חיוורים, שגבעוליהם השתרגו סביב גבעולי הפרחים האחרים, והכל היה ורוד וארגמן וריחני, והכל היה חי, עד שחזית הבית כולה הייתה מוצפת, עד שהיא שכחה את הכאב הנורא, וזכרה אותו שוב.

 

ברגע ההוא, הגיחה מעבר לקיר הבית דמותה היפה של צעירה, שקומתה גבוהה מקומתה של לילי ופניה שלווים. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה, שנראתה כעשויה מחומר מיוחד – מוך סביונים, או פרפרים חיים שעופפו בצפיפות סביב גופה, אולי שילוב של השניים. לילי הביטה בה ושתקה. הצעירה התבוננה בה ארוכות בעיני הברקת העמוקות שלה, ואחר שלחה את ידה אל פניה של לילי. הילדה לא נרתעה. היא התירה לצעירה להניח יד עדינה על לחיה הימנית והמשיכה לשתוק, ופתאום הרגישה שמשהו השתנה בה. היא הרגישה בריאה יותר וחזקה יותר. הכל הפך ברור פתאום: ריח העצים נעשה קרוב יותר, השמיים היו לשכבות אינסופיות של נצח כחול, היא יכולה הייתה להרגיש את לבה הפועם בעוצמה, אך בהקלה מסוימת, כשנשמה לרווחה מלוא ריאותיה מן האוויר הנקי והמחיה, אבל יותר מהכל, לילי הרגישה שהכאב עבר.

היא הביטה ברגלה, נפעמת, כשהדמות הרפתה מלחיה בעדינות, הפנתה אליה את גבה, מציגה לפניה זוג כנפיים שקופות וגמישות, ועופפה לדרכה. ואז הביטה בדמות.

“חכי”, המילים כמו אמרו עצמן מפיה. “מי את? איפה אני? איך עשית את זה?” וכשהדמות פנתה לעברה, עומדת באוויר ורק כנפיה נעות לאט, הוסיפה לילי: “את פיה… אמיתית?”

רק אז פתחה את פּיה ואמרה בקול צלול שנמהל בצליליהם של מימי המזרקה, “שמי ערפל. זה רק העולם שמעבר לדלת הבית שלכם. נתתי לך את האוויר שלנו, כדי שתוכלי לנשום”, ולשאלתה האחרונה השיבה חרש: “הם יחשבו שלא”.

לילי השתוקקה לשאול אותה שאלות רבות, אבל לפני שעלה בידה לומר דבר-מה, הרגישה יד קשה מכה על כתפה. היא פקחה את עיניה, ופתאום לא היו השמיים והעצים והמזרקה, הייתה נדנדת המתכת שהוסיפה להתנודד קלות, והיא ישבה שם בצל וראתה את פניה של אחותה, שהיו מאופרים בכבדות.

“נו, מה את נרדמת?” נזפה בה והלכה את הבית, שנראה אפור וקודר מתמיד. “בואי לאכול. אבא הפשיר לנו את השניצל טופו”.

“בשביל מה?” מלמלה לילי לפני שהמשיכה לשבת ולשתוק. “גם ככה הוא לא אמיתי”.

 

בלילה, כשהחשכה עטפה אותה, היא שכבה על גבה בעיניים פקוחות ובהתה בתקרה. בתום דקות ארוכות של ניסיונות כושלים לעצום את עיניה ולהירדם, שבה ונשכבה על גבה ומיששה את צלעותיה – נדמה היה לה כי הן נעשו בולטות יותר בשעות האחרונות, שבהן לא בא דבר אל פיה, אפילו לא גלידת הבננה שאהבה לקחת בקערית אל הנדנדה בערבי הקיץ, שם היו רק היא והצרצרים הרחוקים, ופנסי הרחוב הישנים שהטילו אלומות אור צהובות על העצים הירקרקים הקמלים בתוך השְחור הנורא.

לילי חשה מחנק בריאותיה. היא ניסתה לקחת נשימה עמוקה, לשאוף מן האוויר הדומם והחם ככל יכולתה, אבל החמצן לא שיפר את הרגשתה. ככל שחלפו הדקות, הרגישה כאילו דבר-מה לוחץ על צווארה והתחושה הפכה מוחשית יותר ומחרידה יותר. כנפיו של המאוורר הסתחררו מעל ראשה באיטיות מבעיתה. היא שמעה בהן את הכנפיים ההן, השקופות. היא נזקקה לאוויר.

“ערפל”, לחשה. “ערפל”, דמעה עלתה בעינה. היא קמה מהמיטה בזהירות, הלכה ברגליים יחפות אל החלון הרחב ופתחה אותו לרווחה. שוב נשמה בעוז, בחוסר אונים, אבל המחנק לא הרפה מעליה. בצעד נואש, הרימה את רגלה הבריאה ושלחה אותה אל מרצפות הבטון, ואחר הובילה את הרגל שהחלימה. כשהניחה אותה על הקרקע, לא בטון היה עוד מתחת לרגליה, כי אם דשא רך, שגבעוליו הדקים ליטפו את עורה. היא נשאה את מבטה מכפות רגליה לאורך המדשאה האינסופית, וראתה כי הנוף כולו מתבהר ומכחיל ומתנגן ושב לחיים.

עיניה של לילי בהקו כשהיא פנתה לאחור וראתה את שובלי הפרחים המכסים את קירותיו של הבית. כשפנתה שוב להביט בעולם החדש שנגלה לפניה, ראתה אותם: המים הניגרים, העצים שענפיהם נעים לאט עם נשיפתה של הרוח. אבל האוויר. לא היה לה אוויר. לילי התיישבה על הדשא, מתנשמת, ראשה הסתחרר מן הריחות והצלילים, אך האוויר לא הגיע אל ריאותיה. היא עצמה את עיניה, גומעת בכוח שאריות חיים שנשארו בחלל היפה, ולא חשה דבר מלבד מחנק נוראי, שאין לו סוף.

לא. היה לו סוף. סוף שנולד מתוך מגע מרפרף של חמש אצבעות מרפאות בלחייה הימנית. הלחות בעיניה הפכה לברק כשהן נפערו באחת, ולפניה עמדו עיני הברקת, בתוך הפנים המוארכים והיפים שהובילו לצוואר, שהתחבר לגוף האופקי, המרחף ואינו נע, שמלתה הלבנה מרחפת ברוח, גלים בשיערה הארוך, גלים בכנפיה.

“חזרת”, מלמלה לילי וקולה נסדק. “מה עשית לי?”

 

הן ישבו על שפת המזרקה, גב אל גב אל המים, ולא אמרו דבר זו לזו.

“כבר היית מתה”, פתחה ערפל בדברים. “אחרי שאיבדת את ההכרה… היית מוטלת על ספת העור השחורה בסלון שלכם במשך זמן רב, והריאות שלך התרוקנו מחמצן”.

הן שתקו.

“העולם הזה הוא הסוף”, הוסיפה.

“רק כאן אני יכולה לנשום”, השיבה הילדה, ופניה צנחו אל הדשא בצער, כשאמרה: “רק איתך”.

“זה באשמתי”, הסבירה הפיה הצעירה, קולה ערב ועגום. “החמצן כבר לא משפיע עלייך. כשאת יוצאת מהעולם הזה וחוזרת לעולם שלכם… את כמו פיה מחוץ ליער, את מבינה? עכשיו את אחת מאתנו”.

לילי שתקה והרהרה בדברים. “איפה החברים שלך, המשפחה שלך?”

“פעם היו רבים מאתנו. היינו יוצאים כל בוקר אל צמרות העצים ואל גבעולי הפרחים, עפים מנחל לנחל, אל תוך היער ובחזרה, מרפאים ציפורי שיר פצועות ומצמיחים מהאדמה את כל מה שטוב ויפה. האוויר היה ירוק ומתוק, ומסביב היו… היו חיים. אני זוכרת לילה אחד, השמיים היו כחולים ובהירים, והמראתי עם כמה… מחבריי כדי לרחוץ בנחל השקוף, שזרם בין שני עצים, באוויר. חבל שלא הספקת לראות אותו…” קולה הפך מהורהר. “היה אתנו בן פיות צעיר שאהב להתבדח. קראו לו גשם. היה לו ריח של אדמה שְמים חלחלו לתוכה. בהתחלה באמת… צחקנו ונהנינו, עפנו והסתובבנו באוויר, כולנו. היינו כמעט ילדים. כמה מהר אפשר לאבד הכל…”

לילי לא אמרה דבר. היא הקשיבה חרש.

“גלשנו במורד הזרם השקוף, קלילים ומאושרים, כאילו היינו עשויים מאוויר… כאילו אנחנו עצמנו היינו אוויר. צעקנו בהתרגשות כזו, שבהתחלה… בהתחלה חשבנו שגם הוא צועק מהתרגשות. ואז הסתכלנו לעברו. הוא עמד ליד הגזע המערבי, במרחק מסוים מהמים. הפנים שלו נראו אותו הדבר, עם העיניים המחייכות והשיער הצהוב כמו שמש, שתמיד… קלט בתוכו את קרני השמש וגרם לו להתלונן על החום…” קולה נתחייך מעט. היא המשיכה, “אחרי שהוא צעק, השתתקנו. אני לא יודעת מי היה הראשון שדיבר, אולי שתקנו ולא הפסקנו לשתוק כל הזמן ההוא, אולי מישהי אמרה – אולי זה היה קולי שגווע אל תוך עצמו אחרי שמלמל בזעזוע, ‘אין לו רגליים'”.

לילי הביטה לאחור, תדהמה בעיניה. ערפל משכה בכתפיה, רעד קל חלף בכנפיה לפני שהמשיכה לשחזר.

“הרגליים שלו נעלמו. עמדנו מולו, קפואים, לא ידענו מה לעשות. הנחל המשיך לזרום בשטף, ציפורים שרו מעלינו. ואז גם הידיים שלו נעלמו, ונשאר רק גוף. גשם צעק ופחד… עד מהרה, ראינו רק ראש שמרחף מעל זוג כנפיים, הראש האמיץ, הנפלא שלו, שהצליח לבנות כלי שייט מפוארים מענפים ספורים… הראש הזה לא היה עוד. הכנפיים המשיכו לצוף, מנותקות מכל שריר, מכל עצב. לבסוף, הן נפלו אל תוך הזרם ונשטפו בו”, דבריה באו לקצם. “הוא היה אחי”.

 

לילי לא ידעה מה לומר. איך תוכל לנחם את הפיה הצעירה? במה יועילו דבריה החלולים? היא ישבה במשך זמן רב ושתקה. רק צליל נפילתם של המים השבים ועולים נשמע ביניהן.

“את יודעת למה זה קרה לו?” שאלה ערפל, וחיוך נטול משובה הקדיר את פניה. “ילדה אחת אמרה שאנחנו לא קיימים. אחר כך ילד אחר לקח את פרפר, חברתי הטובה, וילדה אחרת מחקה בהינף משפט את קשת, שהייתה אחותי. כך הם הלכו והתמוססו אל האוויר בזה אחר זה, עד שרק אני נשארתי בעולם הזה”, היא הביטה בלילי, ומעיניה הירוקות והעזות ניבטה מידה של עצבות.

“אני אשאר איתך כאן”, אמרה לילי בתקווה פתאומית. “נוכל לשקם את המקום הזה, נציל עוד אנשים ונביא אותם לכאן. את לא תהיי לבד”, היא הוסיפה.

ערפל הנידה בראשה. “תודה”, השיבה חרש. “אבל זה בלתי אפשרי”.

 

לילי מצאה עצמה במיטת מתכת צוננת, מוקפת בווילונות צהובים עם ציורים של ציפורים ססגוניות ונמרים מחייכים. היא הסיטה את הווילון וראתה חדר לבן, שבפתחו עמדו הוריה – אמה משוחחת עם דמות שלא ראתה, ואביה מדבר בטלפון הנייד שלו. הוא העיף מבט לעבר המיטה, פיזר מילים אחדות אל האוויר והסב את תשומת לבה של אמה. השניים ניגשו אל מיטתה של לילי.

“התעוררת”, אמרה האם.

“מה קרה לי?” שאלה הילדה, ראשה הולם בכאב.

האם החלה לענות, אבל האב קטע את דבריה. “חלום רע. היה לך חלום רע. את תהיי בסדר עכשיו”.

“זה דוקטור וולמן”, חייכה אמה אל האיש הקרב לקראתה בחלוק לבן, חיוך על פניו המגולחים בקפידה.

לילי חשה בתחושת החנק המוכרת לופתת בגרונה. “ערפל…” היא לחשה בקול שבור.

“סליחה?” שאל הרופא בחיוך בוהק.

“אני צריכה – את – ערפל… הפיה…”

הוריה הביטו זה בזו וברופא, שתמיהה מבודחת כיסתה את פניו.

“מה את מבלבלת שם?” אחותה פרצה אל החדר. “פיות, איזה מין דבר זה…” היא גיחכה. “הרי כולם יודעים שזאת רק המצאה של ילדים”.

דמעות עלו בעיניה של לילי. היא ניסתה לבלוע את המוות המר שאחז בגרונה, אך לשווא.

“קורה שנערים ונערות צעירים סובלים מהזיות. אנחנו נטפל בך כאן במחלקה, את בידיים טובות”, הרופא חייך בגאווה לפני שיצא מהחדר, פוסע בנחת לצד בני משפחתה.

לילי החלה להתנשם בכבדות, לבכות ולהתנשם. היא קראה לעזרה, אבל קולות החנק הרמים גוועו ונמהלו ברעשיו הטבעיים של בית החולים. קולה שלה הפך ללחישה חנוקה. היא ניסתה לבלוע את שרידיו האחרונים של האוויר שנותר לה, אבל בחמצן לא היה אוויר. בשארית כוחותיה, קמה מהמיטה ופנתה אל החלון. שני עצים נשקפו מהקומה הגבוהה שבה היה החדר. היא התבוננה במרווח ביניהם וכבר ראתה אותו, שקוף וזורם וצלול. אחר כך ניסתה לגרום לעצמה לחייך, הרי כולם מחכים לה שם, לגלוש באושר, אבל דמעותיה לא הפסיקו לזלוג.

 

מדשאה רחבת ידיים משתרעת עד האופק, מעברה ניתן לראות פסגות הרים רחוקים, שטופות לובן בוהק, רענן. לפניהן, מזרקה גבוהה, עשויה אבן בגוון תכלכל, שמים ניתזים מעליה, ובית משתקף בהם. קירותיו מכוסים שובלי פרחים ססגוניים, אירוסים סגולים ושושן צחור, פרחי שן הארי ופרחים צהובים חיוורים, שגבעוליהם משתרגים סביב גבעולי הפרחים האחרים, והכל ורוד וארגמן וריחני, והכל חי.