לא האמנתי למה שראיתי, סביבי עמדו מפלצות וגיבורים. זה לא היה יכול להיות אפשרי. אין מקום על כדור הארץ שיש בו את… הדברים האלה! לא משנה לאן הלכתי, ראיתי עוד ועוד מהם. גיבורים מסרטים שראיתי, נבלי על ומפלצות, כמו מהקומיקסים של אחי הקטן. תהיתי איך הגעתי לכאן בכלל, בסך הכל הלכתי לתחנת הרכבת. לא תכננתי להיכנס לתוך בית המשוגעים הזה! עכשיו אני לא יודע איך לצאת. תהיתי למי לפנות. בסוף פניתי למי שנראה לי הכי נורמלי ושפוי.

“סליחה?” שאלתי.

“כן?” ענתה הנערה. היא הסתובבה אלי ויכולתי לראות את הפנים שלה. הם בהחלט לא היו אנושיות. בלא אנושיות אני לזה שהפנים שלה היו כחולות.

“אני מחפש איך לצאת מכאן”. אמרתי. היא הסתכלה אלי במבט של “אתה שפוי?”.

“למה אתה רוצה לצאת מכאן בכלל?” היא שאלה אותי.

“כי הגעתי לכאן בטעות!” התשובה שלי הייתה פשוטה. הרי לא תכננתי להגיע לכאן בכלל.

“אני לא יודעת איך לצאת מכאן, רק כשהזמן נגמר אפשר, אם נכנסת, אתה נשאר עד הסוף.” היא ענתה לי ורק בילבלה אותי יותר.

“את בטוחה? כאילו ממש בטוחה?” הייתי אובד עצות לגמרי.

“כן, אני בטוחה. או שתסתדר עם או שתשאל מישהו אחר!” היא הסתובבה והלכה, שערה הירוק מתנופף אחריה. המשכתי לסייר בין היצורים המוזרים והתאפקתי לא להיעצר ליד הגיבורים האהובים אלי. כשחלפתי על יד הדד פול השלישי כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר. פניתי לאחד הדוכנים המרובים שהיו שם.

“איך אני יכול לעזור לך?” שאל המוכר בקול חלקלק.

“אאאאאה, אתה יכול להגיד לי איך יוצאים מכאן!” כל מה שרציתי זה להימלט מבית המשוגעים הזה.

“לצאת מכאן?” שאל המוכר בקול מזועזע. הייתה על פניו את אותה ההבעה שהייתה על פניה של הנערה ירוקת השיער.

“כן! הגעתי לכאן ב-ט-ע-ו-ת” אמרתי בקול ברור ומובן.

“אין דבר כזה להגיע לכאן בטעות. זה לא אפשרי!” אמר המוכר. הוא דיבר אלי כמו אל ילד בן שלוש.

“זה כן אפשרי, עובדה, הגעתי לכאן בטעות!” נמאס להגיד את זה שוב ושוב ושוב

“תקשיב לי ילד, זה לא אפשרי, כבר שנים שרק מי שמצויד ורוצה או צריך להגיע לכאן, מגיע לכאן!” אמר המוכר. נשמע כאילו סבלנותו עומדת להתפקע.

“מה אתה חושב שאני, מטומתם, אני לא אומר שטויות ולא ממציא סיפורים, זה לא שאני מבזבז לך את הזמן, הגעתי לכאן בטעות, אני נשבע ותודה באמת על העזרה!” התפרצתי על המוכר. נמאס לי  מהמקום הזה בכל כך הרבה רמות. לפני שהוא הספיק לומר עוד משהו, הסתובבתי והלכתי משם. חיפשתי פינה קטנה לשבת בה. אחרי חצי שעה של חיפושים במקום הענק הזה שאני לא יכול אפילו להגדיר מהו בדיוק, התיישבתי על גרם מדרגות, האמת שהוא נורא הזכיר לי את המדרגות בסרט ‘הארי פוטר'”

“וואו זו הייתה הרצאה מעולה, היא כל כך צודקת.” שמעתי קול ממעלה המדרגות. הסתכלתי למעלה וחבורה של נערים ונערות בבגדי הספר של הוגוורטס עמדה שם ודיברה. לא הבנתי על הם דיברו וגם לא כל כך שמעתי, משהו על ספרים (מי בכלל קורא ספרים?!).

“היי אתה, מה אתה עושה כאן?” מישהו צעק אלי.

“אתה מדבר אלי?” שאלתי את הילד שדיבר.

“לא, דיברתי אל הילד שמאחוריך, ברור שאליך!” הילד ענה. כנראה שהוא היה הארי בחבורה, ניחשתי לפי השיער השחור והצלקת על המצח.

“מה אתה רוצה?” שאלתי אותו ונעמדתי. חששתי שעומד לפרוץ עימות.

“אתה כאן לבד?” הוא שאל בתשובה.

“כן”. לא היה לי מה להגיד מעבר לזה.

“רוצה להסתובב איתנו?” שאלה ילדה אחרת מהחבורה. היה לה שיער ג’ינג’י כהה ומדים של גריפינדור.

“כן, למה לא.” עניתי. לא רציתי לסרב להם. גם לא היה לי משהו אחר לעשות.

“מי אתה?” אחת הנערות שאלה. השיער החום והנפוח הסגיר את היותה הרמיוני.

“גלעד” עניתי בלי בעיה, זה היה השם שלי, התיאור הכי טוב שלי

“גלעד? לא שמעתי על זה, מישהו שמע?” היא אמרה. אנשים מילמלו והנידו בראשם.

“זה השם שלי” אמרתי, הצחיק אותי שהם לא קלטו את זה

“השם שלך? הנורמלי? שלך בתור מוגל, או איך שאתה לא מגדיר את עצמך?” שאל נער גבוה. שיער ג’ינג’י ועכברוש שמן גילו לי שהוא עושה את רון.

“מוגל? איך שאני לא מגדיר את עצמי? תגידו, מה הולך כאן?” אמרתי, זה היה בילתי נסבל, כולם כאן דיברו שטויות

“אז אתה לא יודע מה המקום הזה?” הילד שעשה את הארי שאל

“אני לא יודע, נכנסתי לכאן בטעות” עניתי ושמתי לב שאנחנו חולפים על פני הדוכנים שבחוץ

“בטעות? זה לא אפשרי” אמר הילד ש… אוף, אני פשוט אקרא להם בשמות של דמויות שלהם, הארי.

“תקשיבו, אני לא יודע איך אתם נכנסתם לכאן, או למה, או מה זה המקום הזה, אבל אני רוצה לצאת מכאן” אמרתי להם. ממש נמאס לי מהמקום הזה, הוא הלחיץ אותי, וגרם לי להרגיש חשוף ופגיע

“טוב, תקשיב לי, גלעד, אני לא יודעת מי אתה אבל אני מאמינה לך, אני אספר לך כל מה שאתה רוצה לדעת” ג’יני אמרה לי. חייכתי עליה

“איך בדיוק מגיעים לכאן? אני יודע שרגע אחד הסתכלתי על מרכז פייס מלא אנשים ורגע שני עמדתי בתוך ה…מקום הזה” סיפרתי. נזכר בזה שרק רציתי להיכנס ולשאול איך אני מגיע לרכבת ורגע שני הייתי במקום הזה

“כל האנשים שרוצים להגיע לכאן או צריכים להגיע לכאן מכוונים באופן קסום, זה מאוד פשוט” היא ענתה לי. היא פתחה דלת, הסתכלתי על השלט “הפונדק” ומתחת לזה “העולמות מתנגשים כאן” איזה שלט מוזר

“אוקי, מה זה המקום הזה?” שאלתי, זאת הייתה שאלת המפתח

“זה “הכנס”. כאן יש את כל העולמות, זה המקום שכל העולמות נפגשים. כל דבר הופך כאן למציאות, כאן, כאן 4אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו באמת” היא אמרה וחיוך עלה על פניה. היא נשמעה שזה כל כך נכון, כל כך אמיתי. אבל זה לא יכול להיות

“זה לא יכול להיות” אמרתי ומולי עבר בחור גבוה. הוא היה לבוש מכף רגל ועד ראש, לא יכולתי לראות ממנו כלום

“עוד חסר אמונה, כמו אלה המחופשים מהרכבת” רון אמר לג’יני. התיישבנו ליד שולחן.

“הוא יאמין, אל תדאג” היא ענתה לו. מלצרית שמנמנה ניגשה אלינו.

“פוטריסטים, הרבה זמן לא ראינו פוטריסטים כאן. רוצים את הרגיל?” היא אמרה. הם צחקו והינהנו

“אוקי, עוד שאלה, איך אני יוצא מכאן?” אמרתי. נמאס לי מאיך שאנשים התנהגו, דיברו ובעיקר, התייחסו עליי

“מחכה שהזמן יגמר והשער יפתח, כרגע הוא פתוח רק לצד אחד” היא ענתה

“שער? איזה שער?” לא זכרתי שעברתי דרך שער

“שער הכניסה, אני ראיתי אותו ככניסה לבית של הוויזלים, כל אחד רואה את השער בצורה אחרת, שקשורה לפאנדום שלו ולדמות שלו” היא נשמעה כמו מומחית בעניין הזה

“אני לא ראיתי משהו, מה זה אומר?” שאלתי.המלצרית חזרה, על המגש שלה היו כמה הכוסות מלאות. היא הניחה מול כל אחד כוס והלכה

“זה אומר שאתה כאן מסיבה שהיא לא להנות, אולי אתה צריך להיות כאן, אולי אתה מחפש מישהו או בן משפחה” היא ענתה לי. כל האחרים היו עסוקים בשיחה אחרת, על נושא אחר. חשבתי על מה שהיא אמרה, בדיוק חשבתי על אחי הקטן, ועל זה שאולי אני אקנה לו משהו, וכמה הוא אוהב את כל השטויות האלה.

“לא חיפשתי אף אחד, אבל כן חשבתי על אחי” סיפרתי לה, לא הבנתי למה אני בכלל מדבר איתה ולא מחפש דרך לצאת מכאן.

“אוקי, אז כנראה שאתה כאן מסיבה שקשורה לאחיך, בכל מקרה, אתה לא יכול לצאת מכאן עד שהזמן לא יגמר” היא נשמעה נינוחה, היא לקחה שלוק מהמשקה שלה. הסתכלתי על שלי, הוא לא נראה טוב, קצת כמו בירה וקצף, לא בשבילי.

“איך אח שלי קשור לכל הסיפור הדפוק הזה? ומתי הזמן נגמר?” שאלתי. כל כך נמאס לי, עוד קצת ואני אתחרפן

“זה לא דפוק, הבעיה שלך, והזמן נגמר בעוד יומיים וחצי” היא אמרה, עכשיו היא הסתכלה עליי במבט קצת פחות נחמד

“שיהיה, איפה אני מוצא את האחראים?” שאלתי, רק ככה אני אוכל לצאת מכאן

“האחראים… אתה לא באמת אמור להגיע אליהם, אבל יש מרכז פניות, אני אקח אותך שנגמור לאכול” היא אמרה ולקחה עוד לגימה גדולה.

“טוב, שיהיה” עניתי לה. הוצאתי את הטלפון מהכיס. שום הודעה, מוזר, תמיד כותבים אצלנו בכיתה, או בקבוצה של הרטוריקה. בדקתי מה הבעיה, אין קליטה. הוצאתי את בלוק הציור שלי ואת “עיפרון הקסם” והתחלתי לצייר. כשסיימתי הסתכלתי על העץ, משהו הפריע לי. החלטתי לצבוע אותו, גם ככה יש לי זמן עד שהפריקים לידי יגמרו לשתות. בסוף.הסתכלתי על התוצר הגמור. נשפתי על הבחור, להעיף את כל המחיקות וכל הדברים המיותרים. שמעתי צעקה מבחוץ. קמתי מהר ויצאתי. חיפשתי את מי שצעק, מצאתי, זאת הייתה הנערה שפגשתי בהתחלה.היא הייתה חצי לכודה מתחת לעת, עץ שלא היה שם כשנכנסנו. משהו היה מוכר לי בעץ. הסתכלתי על הבלוק שעדיין היה ביד שלי, הקימורים, הקויים, המשיכה, והצבעים. זה התאים.באופן מושלם לציור האחרון שלי, זה שציירתי לפני שניה. הייתי נואש, חיפשתי דרך להעלים את העץ. אבל איך מעלימים עץ? עשיתי את הדבר היחיד שנראה לי שיעזור. התחלתי למחוק את הציור. לאט לאט ראיתי את העץ שמו לי נעלם, התחלתי מלמעלה ויכולתי לראות עלים הופכים לאבק, ענפים הופכים לאבק, הגזע התפורר לאט לאט, כל מה שנשאר בסוף היה אבק, ולא הרבה כמו שחשבתי

“מאיפה העץ הזה הגיע?” הבחורה צעקה, אף אחד לא ענה “עצים לא מופיעים לבד, ובעת הזה פשוט הופיע כאן, אז מי הצמיח את העץ הזה?”

“קורל, תרגעי” מישהו אמר לה, גם הוא צבוע, רק בירוק עם שיער כחול, ההפך ממנה

“הרגע נחת אלי עץ, ואתה רוצה שאני ארגע? באמת” היא אמרה לו. הרגשתי רע, אבל זה לא היה לגמרי באשמתי, לא ידעתי שזה מה שיקרה

“אמממ…. זה די באשמתי” אמרתי, בשקט. הנערה, קורל, הסתובבה לעברי

“אתה” המבט שלה היה רצחני “מה עשית עם העץ הזה?”

“אני רק ציירתי אותו, שום דבר מעבר” עניתי לה ונראית לה את הציור שלי

“רק ציירת אותו, כן בטח” היא אמרה, היא שלפה שוט מהחגורה שלה (שוט בחגורה?)

“קורל, תרגעי!” הנער שאיתה אמר

“לא, הוא תקף אותי, לפי החוקים יש לי את האפשרות לפתוח בדו-קרב” קורל אמרה, מלחמתי

“ג’יני, מה קורה כאן?” לחשתי לג’יני שאמרה לידי

“ברגע שהודעת שאתה עשית את זה, זה נחשב תקיפה, לא מינית או משהו, אבל תקיפה אומרת שאפשר לפתוח בקרב, היא עומדת לתקוף אותך, כדי שתתחמש” ג’יני אמרה לי, זה לא נשמע טוב, אבל האמנתי לה. הפכתי דף בבלוק הציור שלי, התחלתי לצייר, למזלי יצירתי לאח שלי מספיק פעמים, ולקח לי פחות מדקה לצייר את החרב. היא לא התגבשה מולי, ניסיתי לחשוב מה עשיתי עוד עם העץ, נשפתי על הציור, שווה לנסות. נשפתי על הציור, חרב הופיעה מולי. הכנסתי את “עיפרון הקסם” לכיס של הג’ינס, את התיק שמתי על הריצפה, ואת הבלוק דחפתי לתיק.

“אתה מת” קורל צעקה והצליפה, הפנתי את החרב שלי בתנועה רחבה, שמעתי צליל של פגיעה בריצפה, הסתכלתי למטה, הקצה של השוט היה על הריצפה. הסתכלתי על החרב שלי ואז על קורל. היא רתחה מזעם. היא נתנה את השוט לנער, והוא נתן לה חרב. חרב כסף דקה, לא ראיתי נשק כזה מעולם, אבל מצד שני לא ראיתי הרבה נשק בכללי אז…

“קורל, תזהרי” הנער אמר לה

“אתה לא חושב שאני יכולה לנצח?” היא שאלה אותו, חצי מלגלגת

“את יכולה לנצח אותו, זה לא משנה את העובדה שאת צריכה להיזהר” הוא ענה לה, הוא נשמע מודאג

“אל תדאג, הנער הזה לא יכול להביס אותי” קורל ענתה לו. ברגע שהוא הנהן לה באישור, היא הסתובבה לעברי ותקפה. אני לא לגמרי בטוח מה קורה כאן, אי בעיקר מנסה לשרוד, וקורל לא עושה לי חיים קלים.

“למה את.עושה את זה?” שאלתי, בזמן הקרב

“למה נראה לך?” תקפת אותי חתיכת…” צילצול החרבות מנע ממני לשמוע את סוף המשפט”נכון שאמרתי לך בפעם הראשונה שפגשתי אותך שהגעתי לכאן בטעות? אז זה היה נכון, וגם העץ היה בטעות, נראה לך שאני באמת רוצה לעשות משהו כזה?” אמרתי לה, לא האמנתי שהיא כזאת מעצבנת ולא מאמינה לי.

“כן בטח, ואני גם המלכה אליזבת השניה, עכשיו תשתוק ותן לי לנצח אותך” היא נהמה אליי. עכשיו היא ממש עיצבנה אותי. הוצאתי את העיפרון מהכיס והתחלתי לצייר על החרב, בין המכות. כשסיימתי, נשפתי על זה, אוי זה מסובך לנשוף על חרב בזמן שאתה משתמש בה. חבלים קשרו את קורל והשמידו אותה לריצפה. הסתכלתי עליה, היא נראתה כל כך חסרת אונים, כמעט ריחמתי אליה

“מתנצלים, מתנצלים בפני על כך שתקפת אותי, אפילו כשלא הייתה לך סיבה” ציוויתי אליה. לא הייתי מוכן שאנשים יתנהגו אליי ככה.

“לעולם לא, אני לא מתנצלת על דבר, תקפת אותי, יש לי את הזכות להשיב מלחמה” היא אמרה

“ג’יני, תודה על העזרה, אבל נראה לי שקורה תעזור לי עכשיו” אמרתי לג’יני

“רק תיזהר, זה רעיון רע לעצבן עוד מישהו” היא ענתה לי ונתנה לי את התיק. חייכתי אליה. ואז היא הפתיעה אותי וחיבקה אותי

“קחי, זה המספר שלי, נדבר” אמרי ונתתי לה דף עם המספר

“נדבר” היא אישרה. הסתובבתי חזרה לקורל.

“בואי, את תעזרי לי להגיע למרכז הפניות, ואז, לצאת מכאן” אמרתי והתרשמתי אותה על הרגליים. הנער שהיה איתה ניגש אליי

“אממ… תסלח לי, אבל אני אשמח להצתרף, אני לא חושב שתחזיר לי את אחותי, אז אני פשוט אלך איתך” הוא אמר

“בטח, למה לא, איך קוראים לך?” אמרתי, הוא נראה נחמד, ולא תזיק לי קצת חברה

“בינימין, אתה יכול לקרוא לי בני” הוא ענה

“גלעד” אמרתי, והתחלנו לפלס את דרכנו בין האנשים, לעבר הבניין המרכזי, אני חושב.

“למה אתה מחפש את מרכז הפניות?” בני שאל אותי

“הגעתי לכאן בטעות, אני רוצה לחזור הביתה,כולם אמרו לי שאני אצתרך לחכות, עד שכל זה יגמר, אבל, אני רוצה הביתה” עניתי לו

“אני די מבין אותך, בפעם הראשונה שלי כאן, קורל ממש משכה אותי דרך השער, ולא האמנתי למה שראיתי, דרשתי שהיא תחזיר אותי הביתה, אבל היא סרבה, ונתקלתי כאן” הוא אמר. זה באמת נשמע דומה למה שקרה לי

“מה גרם לך לבוא עוד פעם?” שאלתי אותו

“אין לי מושג, אבל בפעם הבאה שקורה אמרה שהיא הולכת לשם, כבר לא התנגדתי לבוא, כנראה, שהתאהבתי המקום” הוא מר וצחק. חייכתי. הוא גרם לדברים להישמע כל כך פשוטים

“לאן עכשיו?” שאלתי שנכנסנו לבניין הגדול

“דבר ראשון, לקופות, הן יוכלו להגיד לנו לאן ללכת” בני ענה. קורל מילמלה משהו, אבל לא אמרה כלום

“סליחה, איך אנחנו מגיעים למרכז פניות?” שאלתי, אחרי שסוף סוף הגענו לקופות, הטורים היו באורך הגלות, ולקח לנו המון זמן להגיע לקצה השני.

“לכו למודיעין, שאלות זה לא כאן” האישה שישבה מאחורי מחשב אמרה, היא הצביעה על דוכן בקצה השולחנות של הקופות. הסתכלתי על בני.

“סליחה, אנחנו מחפשים את מרכז הפניות” בני אמר, אחרי שסוף סוף הצלחנו להגיע למודיעין, כל הדברים האלה היו ממש ארוכים.

“תעלה לקומה השניה, הדלת הצד ימין, לא שמאל” הבחור הצעיר שישב מולנו אמר

“תודה” אמרתי לו.

“מוכן? עוד קצת זה יגמר” בני אמר וחייך. חייכתי חזרה. עלינו במדרגות הרחבות, כל כך הרבה אנשים עברו לידנו, מכל כך הרבה סיפורים, סרטים ואפילו ספרים שונים. זה ריתק אותי. דפקנו על דלת הזכוכית, השקופה, למרות שהיא הייתה שקופה לא ראינו דרכה דבר.

“פתוח” קול ענה מבפנים

“היי, סליחה על ההפרעה, אבל יש לנו שאלה” אמרתי שנכנסנו

“אתם.לא מפריעים, ובבקשה, שבו, עכשיו, מה השאלה?” שאל אותנו אדם שיש על כיסא משרדי, מול שולחן משרדי, בחדר שנראה מאוד משרדי.

“אני הגעתי לכאן בטעות, ורציתי לדעת עם יש סיכוי שאני יוצא מכאן לפני הזמן” אמרתי ומבחינתי את מי שישב מולי. הוא נראה בערך בשנות השלושים לחייו. מבנה מוצק וגוצי, פנים חדות, עיניים חומות חודרות ושיער חום שמנוני, אבל שמנוני טבעי.

“אמ… בטעות, לצאת לפני הזמן” האיש לפני אמר, נראה שהוא חושב

“אז… אני יכול?” שאלתי שוב, מקווה שעכשיו הוא יענה לי

“תן לי לעשות שיחה קצרה, תוך דקה אני חוזר” הוא אמר לנו ונעלם בדלת שהייתה מאחורי הגב שלו.

“מה אתה חושב שיקרה עכשיו?” שאלתי את בני, פחדתי

“אני חושב שתוכל לחזור, ואתה מוכן לשחרר את קורל?” בני אמר. הנהנתי בקצרה ולקחתי מחק. הסתכלתי על הבלוק עם ציור החרב אליו, ויצור החבלים על החרב. מחקתי את הציורים, וקורל השתחררה.

“בוא בני, הולכים” קורל הכריזה, נראה שהיא נמנעה מלדבר, עד עכשיו. לא ידעתי מה הפריע לה, ולא היה לי הכי אכפת.

“לא, אני מחכה כאן עם גלעד” בני אמר בהחלטיו

“אתה בוחר בו על פני? ככה הא? טוב, לא צריך אותך!” קורל הכריזה והלכה, זעופת פנים.

“תודה” אמרתי לו

“על מה?” הוא שאל, וגם אני לא כל כך ידעתי

“על זה שאתה עוזר לי” החלטתי

“בשמחה, וכמו שאמרתי, גם אני הייתי במצב הזה, אני יודע איך אתה מרגיש” הוא אמר. כמה שניות אחרי זה האיש נכנס פנימה

“מה ההחלטה?” שאלתי, קיוויתי שיתנו לי ללכת הביתה

“לא פותחים את השער לפני הזמן, אין לתת לאיש לעבור אותו לפני אמצע היום השלישי” האיש אמר, ומבט מתנצל על פניו

“מה?” לא האמנתי למה ששמעתי

“גלעד, בוא, נמצא פיתרון” בני אמר ולקח את היד שלי

“לא, אני דורש לדבר עם האחראיים אליך” אמרתי

“זאת התשובה, של המנהלים, לא יהיה שינוי” האיש קבע. המבט שלו היה קשוח, הוא כבר לא התנצל. יצאתי מהחדר בסערה, לא האמנתי שאחרי כל מה שקרה, בסוף אני אהיה תקוע כאן

“יש לי רעיון” בני אמר פתאום, שישבנו על גרם מדרגות אחד

“מה הרעיון?” שאלתי, חסר תקווה

“המחברת שלך, פשוט תצייר לך שער” בני ענה. זה היה כל כך פשוט, כל כך גאוני

“אתה צודק, איך לא חשבתי על זה בעצמי” אמרתי, הייתי כל כך נרגש. העיניים הכחולות של בני נצצו בהתרגשות, הרגשה על הרפתקה הייתה באוויר.

“בוא נלך” בני אמר. הקמנו על הרגליים שלנו והתחלנו לרוץ

“בוא נלך למקום שממנו אתה בדרך כלל יוצא” אמרתי לבני. הוא תפס את היד שלי ולהוביל אותי בין ההמון. בסוף הגענו למקום עם קצת פחות אנשים. היה שם ספסל אחד ומחסום רכבים.

“כאן?” שאלתי. בני הנהן. התיישבתי על הספסל ופתחתי את בלוק הציור. שער בין עולמות, איך הוא נראה בשבילי…. חשבתי על שער בין ממדי, ובראש שלי נוצרה תמונה של פתח דמוי חור תולעת, עגול מסתובב. לקחתי את העיפרון והתחלתי לצייר. לקח לי המון זמן להגיע לתוצר שהייתי מרוצה ממנו. בסוף הראתי לבני את הציור

“אתה חושב שזה יעבוד?” שאלתי אותו

“אני מאמין שכעת כל מה שצריך זה שגם אתה תאמין” הוא ענה לי. נשפתי על הדף. מולי נפתח שער, זהה לציור שלי

“לפני שאני הולך, אני צריך להגיד תודה, ולתת לך את המספר שלי” אמרתי לו. לקחתי את היד של בני והוצאתי טוש. רשמתי את המספר על הזרוע שלו. המספרים הופיעו בדיו זהובה על העור הירוק.

“אני אדבר איתך, עכשיו לך” בני אמר וחצי דחף אותי. מדעתי עוד צעד אחורה הסתכלתי על פניו של בני נעלמים בלשכה.

נחתתי על בטון קשה. קמתי ושיפשפתי את הטוסיק הכואב שלי. שוב הסתכלתי על מרכז הפיס. חזרתי לנקודת ההתחלה. הכנסתי את הדברים שלי לתוך התיק ופניתי מי שם. אבל מסיבה לא ברורה, במקום להתקשר לאמא שלי לשאול עם היא רוה משהו. עם אורני עדיין בתל אביב, התקשרתי להגיד לה שאני אשאר כאן עוד כמה ימים. צעדתי דרך מחסום המכוניות. כל הטירוף של הצבעים המובילות הקיף אותי. הסתכלתי על כל האנשים המחופשים, שהתחפושוות שלהם הפכו אמיתיות

הרגשתי בבית

חזרתי לכנס