הלילה היורד מנסה בכל מאודו, יחד עם תכלת השמיים, לשטוף את הדי הריב שדבקו בנו. אבל דומה שהוא לא מצליח לחדור אל המסעדה המוארת, אף כי אני יכולה לצפות בו מהחלונות.

אני מחכה ששחר תלך. פניה הנפולות חורטות בתוכי את צערה וצערי, ואני רק רוצה להניח למטען הנפשי הזה להשתחרר ממני. היא בטח תלך לשירותים עוד כמה דקות. אני ממתינה.

“אני קופצת רגע לשירותים,” אומרת שחר לאחר זמן מה. היא מסדרת את המשקפיים על פניה הרציניות בטרם עזיבתה את השולחן, ומותירה אותי עם שלושת חברינו. עיניהם עוקבות אחרי דמותה המתרחקת, ודניאל רוכן קדימה לכיווני ומדבר בשקט.

“מה קורה איתה? היא ואור עוד פעם רבו?”

אנחה ארוכה נפלטה מפי עוד לפני שאני מספיקה לחשוב על תשובה. זה מספיק לדניאל.

“זאת רק הפקה,” הוא אומר. “החברות שלכן יותר חשובה מזה. את זוכרת שקבענו להפגש כאן שוב ביום שתסיימו עם זה, כן? החיים ממשיכים.”

כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא להיאנח שוב. הוא צודק. “אין לך מושג על איזה שטויות הן מתווכחות. להכניס את הרהיט הזה, להוריד את השורה הזאת, כל היום. והעניין הוא ששחר תמיד מסבירה את עצמה ותמיד נראה לי הגיוני מה שהיא אומרת, ואור בגישה הפוכה לגמרי, תמיד הולכת לפי תחושת בטן. אבל מצחיק, איכשהו…” אני צוחקת צחוק יבש ומרימה אליהם את עיניי, למרות הדקירה בלב שזה גורם לי. “איכשהו, אחותי -”

 

אני חוזרת הביתה ומוצאת את אור עומדת לצד החלון ומסדרת את הפרחים באגרטל.

הרוח טורקת את הדלת מאחוריי ואני מניחה לתיק להחליק מעל כתפי. נשיפה חומקת מפי ועיני תולות בה מבט ממושך. “היי.”

היא משיבה לי באותה לשון ולא מביטה בי כשאצבעותיה משחקות בעלי הכותרת.

הבית שקט והאורות עמומים. אור יושבת כאן בגפה ומטפחת את הפרחים. ציפיתי ממנה לומר משהו אחר אחרי הריב ההוא. האם היא מעמידה פנים, נכנסת לאיזה אקט שקרי שיצרה כדי לרמות אותי?

אני עושה כמה פסיעות לכיוון הספה כדי להסיר בזה אחר זה את הסוודר, הצעיף, הנעליים והגרביים. “פרחים חדשים? מאיפה?” אני שואלת בעת פתיחת השרוכים, מביטה בה בחצי עין.

“הקודמים מתו אז קניתי את אלה. חוץ מזה…” היא מושכת בכתפיה, מרימה את אחד הפרחים ושואפת את ריחו. “פרחים הם הדבר הכי יפה בעולם.”

המשפט הרומנטי שלה מהדהד בחדר. אני מחלצת את כף רגלי מגרב עיקש. “את לא חייבת להמציא נושא שיחה כזה מופרך אם את לא רוצה לדבר על מה שקרה.” הקול שיוצא מגרוני נרגן באופן מפתיע. אני מחזירה את המבט אל כפות רגליי החשופות, שרוו נחת מהאוורור, כעת מששוחררו מהגרביים.

“גם לשחר דיברת ככה הערב?” אור עוקצת.

אני תוחבת את הגרביים לתוך הנעליים ומניחה אותן בצד. “את יודעת שאני לא באמת תופסת צד.”

“חבל מאוד.” חריקת השיניים שלה מגיעה עד אליי. אני חולפת על פניה כדי לשטוף ידיים במטבח, והיא מסובבת ראש עם כיוון הליכתי. “הייתי מצפה ממך לתפוס את הצד שלי. אני לא מאמינה שאת לא רואה כמה שחר התנהגה לא במקום.”

“גם את לא היית בסדר,” מלמלתי.

היא יורדת מהכסא ונעמדה בפתח המטבח, מביטה בי ישירות כעת בזוג עיניים זועמות. זוג עיניים כהות, שהיו תואמות לשלי. “תעשי לי טובה. שחר איבדה את זה לגמרי, אוקיי? נדפק לה המוח.”

אני סוגרת את הברז בחבטה גסה של גב ידי. “תפסיקי להגזים. את עוד תתחרטי שאמרת את כל הדברים האלה.”

“אני אומרת לך שזה לא כמו הפעמים הקודמות!” אור מעקמת את הפרח שבכף ידה. הגבעול נשבר כמו קש. גוון אדום מתפשט על פניה וקולה מתגבר. “אני ושחר לא נישאר חברות אחרי היום, אני נשבעת לך. היא לא מי שהכרתי פעם, או שפשוט לא הכרתי אותה כמו שצריך. יש לה התקפי זעם, היא בעייתית, ולא מזיז לה ממנו יותר.”

עכשיו משהו כבר פוקע בי, כמו סדק בתפאורה שעל פניי. “את לא תדברי ככה על שחר!” עכשיו גם קולי מטפס ועולה. “את לא תדברי על חברה שלנו מהגן! היא כמו אחותך, את יודעת את זה!”

“אם גם את אחותי, אז אני מבינה באיזה קריטריונים מדובר!” אור צועקת בחזרה.

אני יכולה לשמוע את השתנקות התדהמה שלי חומקת מגרוני.

“יודעת מה?” היא מנחיתה את שאריות הפרח על השיש שלידי. “דברי איתי כשיחזור לך השכל.” ואז היא פותחת בריצה אל החדר שלה וטורקת את הדלת.

 

מהיום הבא נותרו לי רק קטעי זכרון, שגם בלעדיהם היה טוב יותר. החזרות להפקה שלנו, שתמיד היו כל כך מסודרות בזכות שחר, פתאום היטלטלו.

ושחר…

העיניים שלה פעורות, ופיה פעור בזעקת זעם. היא מרימה כסא. היא זורקת. היא צורחת.

רגלי המתכת פוגעות בקיר סנטימטרים אחדים מאור. שחר מתנשפת.

שחר, שאני מכירה מגיל ארבע. עיניה הטובות מכווצות בטירוף. שיניה חשופות.

צרחות…

 

“אמרתי לך,” מתפרצות המילים בכוח מבין שפתיה של אחותי.

אנחנו יושבות בסלון. אני מצונפת על הכורסה, מנסה לתפוס קצת חום מעורו הצונן של הריפוד. אור שוכבת על הספה כשערימה של פרחים על בטנה.

“תפסיקי,” אני לוחשת.

עיניי נודדות לכיוון חדרי, אבל הכוח ברגליי אזל. רצוני היחיד הוא לבהות קדימה ולא להעלות בדעתי יותר את היום הנורא הזה. מבטי האבוד עובר על פני הקירות.

התמונות של הנופים שאמא שלי כל כך אוהבת כבר לא שם. אותן מחליפות תמונות זרות של פרחים. כלניות, סיגליות, רקפות, נרקיסים… כולם ממלאים את הקירות.

“מה עשית לבית? את והפרחים שלך.” קולי חלוש מכדי לרטון. אבל הויכוח הטיפשי הזה הוא הדבר היחיד שיש לי מספיק אנרגיות אליו.

“אני אוהבת,” היא אומרת ומוחצת את אחד הפרחים שעל בטנה באגרוף.

“זה לא אומר שאת צריכה להחליף את כל התמונות של אמא בתמונות של פרחים.”

היא משחקת לרגע נוסף בפרח המעוך ואז מסיטה אליי את מבטה. גבותיה המורמות משדרות לי בלבול. “על מה את מדברת? אמא שמה אותן שם.”

אני מצמצמת עיניים. לא מספיק שלחברה שלי היה התקף זעם, עכשיו גם אחותי צריכה לאבד באיטיות של שפיותה? אמא בבירור לא החליפה את כל התמונות בסלון לתמונות של פרחים. “תדליקי טלוויזיה.” ותשתקי, אני רוצה להוסיף, אבל נדמה לי שזה בולט מספיק בין השורות.

אור מושכת בכתפיה וחוטפת את השלט מהרצפה. היא מדליקה את הטלוויזיה.

מוזיקה רגועה ממלאת את השתיקה שלנו. כלנית עצומה ורוויית צבע עולה על המסך, וקול עבה של קריין ברקע משמיע דברי הבל, אבל אני לא מקשיבה לפרסומת. עלי כותרות חלקים משתפלים באדום על המסך לנגד עיניי. פרחים בטלויזיה.

“תגידי לי שעשית את זה בכוונה,” אני מעווה את פניי.

“עשיתי מה?” אומרת אור. “את כזאת מוזרה היום. מה עובר עלייך?”

בבירור אחותי שרויה בהלם מכל מה שקרה היום ואי אפשר לדבר איתה יותר בהיגיון. אני מפנה ממנה את הראש. מבטי חולף לכיוון המטבח, ותמונות פרחים מלוות אותו. אני מבחינה גם בקרש חיתוך פרחוני וצלחות שצבעונים קטנים מצויירים עליהן, ועוד כמה צורות עמומות של פרחים בכל מקום.

משהו עובר על אחותי. רעד עובר בגבי.

 

אני עורמת את שקיות הציוד על כסא בכיתה שבה התאמנו להפקה. מוחי מרוכז בשאלה כיצד נעביר את הספסל אל קומת הקרקע, אבל פינה מרוחקת במוחי מודעת לשחר היושבת כעת באיזה חדר סגור במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הקרוב.

בסופו של דבר, אחותי צדקה. שחר, החברה הכי טובה שלי מילדות, האדם הכי הגיוני בחיי, הבמאית הכי חכמה שיש… איך אדם בעל שכל ישר יכול לקום בוקר אחד ולהשתגע? זה חייב להיות שקר.

לעולם לא הייתי מסוגלת להעלות דבר כזה בדעתי. ואחותי… שחר איבדה את זה לגמרי. נדפק לה המוח. היא בעייתית. יש לה התקפי זעם. אני מרגישה חום עולה בחזי. אין לי מושג איך היא ידעה דבר כל כך בלתי אפשרי למחשבה, אבל לא היתה לה הזכות לדבר בצורה הזאת.

אני עוצרת לנשום, ולא מצליחה. זה חייב להיות שקר…

אני מרימה את הכסא וכובד משקלו מטיח אותו אל הרצפה. צרחת זעם מתגנבת במעלה חזי, אבל במקום זאת אני נאנחת והולכת לחפש את אור.

כשאני במסדרון השקט, קולה מתגנב אליי כמו משק כנפיו של זבוב מרוחק. אני מסיבה את ראשי לאורך פתחי הכיתות ויש לי ניחוש שאחותי נמצאת בכיתה האחרונה. אני גוררת את רגליי לאותו כיוון. עם מי היא מדברת?

“אמרתי לך את זה כבר, ענבר. אני משחקת הרבה יותר טוב מאחותי.”

אני מאיטה את צעדיי. את הדממה הצורמת ממלא רק קולה הנרגן של אחותי.

“ידעתי את זה כבר בחזרות. ושחר ידעה שאני יודעת את זה והיא תמיד אמרה לנוגה כמה שהיא שחקנית מדהימה. את לא תאמיני, היא נשמעה ממש כאילו היא מתכוונת לזה. אולי כבר אז משהו התחיל להיות דפוק בראש שלה.”

הלב שלי נרעד במקומו מרוב הלמותיו, כמו איש חלוש שחובט בכוח על דלת כלאו. אצבעותיי רפות ונשימתי נעשית רדודה פתאום.

“היא הולכת לשקשק על הבמה בהופעה ולא להיות מסוגלת לשחק כמו שצריך,” קבע קולה של אור. “בעיה שלה שהיא לא האמינה לי בנוגע לשחר. היא היתה צריכה דו”ח של פסיכיאטר בשביל זה, אבל מילה של אחותה לא שווה כלום.”

היא ממשיכה לדבר אבל מילותיה נעשו באוזניי כמו עיסה קהה של חוסר משמעות.

 

אני לא אתן למה שאור אמרה להחליש אותי. אני אעשה כמיטב יכולתי, ואני אצליח.

אני סוקרת את הוילונות האדומים שלצידי הבמה. הם נדמים לי מעט מטושטשים משום מה. הדי דיבור הקהל מגיעים אליי, ממלאים את אוזניי כמו זמזום של נחיל צרעות.

שחר אמרה לי שאור מקנאה. והיא כועסת, לכן היא אומרת את הדברים האלו עליי.

“ואני חושבת לעצמי… מה בעצם מתרחש כאן?”

קולה של אור מגיע עד אליי, העומדת לצד הבמה וממתינה. מושלם, יציב, מלא רגש. מה יש לאור לקנא בי? למה שום דבר אף פעם לא מספיק לה?

אני משפילה את מבטי אל הבמה. פרחים מפוזרים עליה. אני לא זוכרת שהסכמנו על זה בהפקה. עיניי חוזרות אל הוילונות האדומים, שעכשיו באמת נראים לי מטושטשים באופן מוזר. כאילו הם מלאים בחרקים קטנים. מה זה?

עוברים כמה רגעים עד שאני מבינה שהוילונות הם לא רצועות בד אדומות… הם אסופה של גושים עגולים. וככל שאור הבמה מתחזק, מתבהרות לי צורותיהם של אלפי הפרחים שמרכיבים את הוילונות, צמודים זה לזה.

מה קורה עם כל הפרחים האלה? מאיפה הם הגיעו?

זיעה קרה נוטפת על עורפי.

“לילה, לילה! כל היום אני שומעת את שמה המאוס!”

זה האות שלי. תתרכזי. את נכנסת עכשיו לדמות. כמו שעשית בחזרות וכמו שעשית מאז ומתמיד.

אני לילה, מלכת המדבר. אצילית, שקטה. אני שלווה וסערה סביבי, כמו טורנדו.

אני מזדקפת ופוסעת בצעדים מדודים לתוך הבמה, שמלתי משתרכת מאחריי. אני אדישה. עיניי נישאות אל הקהל. צעדיי חזקים ובטוחים –

אלוהים, למה הברכיים שלי לא מפסיקות לרעוד? אצבעותיי, האחוזות זו בזו, רוטטות כאחוזות עווית. עיניים, תסגרו! למה הן פעורות כל כך? לילה, השלווה, הרגועה –

נעלי תועה בצעדה ואני דורכת על קצה השמלה שלי. רגלי השמאלית מתקדמת מוכנית ובולמת את נפילתי. טיפות זיעה נושרות מצידי פניי על הבמה.

האפקט של לילה נשבר. הזדקפי! את שלווה. את לילה.

מלמול פתאומי עובר בקהל. למה אני לא מסוגלת לזוז? למה ראשי מורכן כאילו מישהו כף אותו מטה? כאילו איבריי ננעלים וזעים במקומם גם יחד, אצורי אנרגיה. לבי דופק במהרה והדם שוצף באוזניי. אני מרימה את עיניי החרדות אל הדמות שעומדת לפניי.

עיניה של אור מביטות בי פעורות ומבוהלות. אני מוצאת בתוכן משהו נוסף: ניצוץ של אישור, של בטחון.

זה היה בדיוק כמו שהיא אמרה.

אני עושה צעד נוסף קדימה ועצמותיי משקשקות. הנעל האלגנטית שלי מועכת פרח. אני מפנה את מבטי אל הקהל.

ים של פרחים נפרש לנגד עיניי, מיליון נקודות צבעוניות. כל צופה אוחז בידו זר פרחים. הם מביטים אלינו, וממלמלים, וריח הפרחים נישא אליי.

פרחים הם הדבר הכי יפה בעולם, מהדהד קולה של אחותי.

 

אני גוררת את הכסא בחזרה למקומו ורוצה לשכנע את עצמי שכל זה חלום בלהות. הרי לא ייתכן שאחרי כל החודשים שבהם עבדתי על ההצגה הזו, וכל ההצגות שהשתתפתי בהן, כל יכולת המשחק שלי תתנפץ בן רגע? וההפקה… הרי חורבן כזה לא יכול להתקיים במציאות.

ריח הפרחים ממלא את אפי כשאני מניחה את הכסא על הקרקע, וקולה של אחותי הבוכייה נשמע מהחדר הסמוך.

“אני לא מאמינה. פשוט כשלון. אני נשבעת לך, בחזרות היא עשתה הכל מושלם. מה עבר עליה? מה הבעיה שלה?” קולה של אור פורץ מגרונה החנוק בגל של רגש. “למה הכל מתפרק סביבי? העולם משתגע. קודם שחר ועכשיו היא. הרסה לנו את כל העבודה הקשה!”

אני שומעת זמזום שקט, מישהו עונה לה. מנסה להרגיע. היא לא אובה לשמוע לו.

“אני לא רוצה לראות אותה יותר. בשבילי היא חלק מהאוויר.”

הדממה שבתוכי נמלאה בן רגע בצווחה צורמת. אני בועטת בכסא ורצה אל החדר הסמוך.

אור יושבת על הרצפה, פניה רטובות ואדומות ורגליה מצונפות תחתיה. היא אוחזת בפלאפון ביד אחת.

“את יודעת, זה מה שאני צריכה לשאול אותך!” צעקתי. “מה עובר עלייך לאחרונה, אולי תסבירי לי את זה?!”

אני עומדת ומתנשפת ואין לי שום כוונה לעצור את החימה הגואה בי. הזעם לוהט בכל נימי דמי. הבלמים שלי אבדו. אגרופיי קפוצים, שיניי חורקות, ואני מביטה באור בזעם – והיא לא מסתכלת עליי.

אפילו לרגע היא לא מעיפה בי מבט.

“את זאת שמפרקת את החיים שלך!” האוויר פורץ מריאותיי באלימות.

זמזום נשמע מהפלאפון; מענה נוסף של האדם בצד השני. אור משהקת ומוחה דמעה. “מה? אף אחד לא צועק.”

“תעני לי!” אני שואגת ומטיחה מכה במשקוף.

הדממה מקדמת את פניי עד מהרה. אור אפילו לא מעיפה בי מבט.

“אור! אור!” אני יורקת את שמה כאילו מדובר במילה גסה, ומתקדמת אליה כדי לחטוף לה את הפלאפון מהאוזן. החוצפה שלה עוברת כל גבול. היא לא זעה אפילו סנטימטר כשאני דוהרת אליה ושולחת יד אל אוזנה –

ידי מגיעה אל הפלאפון אבל תופסת באוויר. אני מנסה לתפוס שוב ומפנה את תשומת לבי אליה.

חסרות לי שתי אצבעות.

אני מושכת את ידי וצווחת. היא שלמה עכשיו; חמש אצבעותיי נמצאות שם. אבל לפני רגע, הן פשוט היו בתוך…

בתוך הפלאפון?

אני רועדת.

“אור? אור, את מסוגלת לשמוע אותי?” אני כורעת לפניה. היא מביטה בחולצתי. לא… דרך חולצתי. אני מוחאת כפיים מול פניה. עיניה לא משות ממבטן המזוגג.

אני מנסה להניח יד על ברכה, וידי עוברת דרכה.

כמו אוויר.

אני לא רוצה לראות אותה יותר. בשבילי היא חלק מהאוויר.

אני קמה, וגופי חם כל כך עד שנדמה לי שאני עומדת להתעלף.

“אם את רוצה לעודד אותי, תזמיני לי כמה פרחים חדשים…” בוכה אור לתוך הטלפון.

 

אור לא תמיד צדקה. היא בדרך כלל טעתה, למען האמת. כשהיינו קטנות היא תמיד אמרה שהיא הולכת לקבל יותר מתנות ממני. כשעברנו דירה היא אמרה שאנחנו בוודאי עוברים לארמון. רק לפני כמה חודשים היא החליטה שהיא תמצא לעצמה חבר חדש בתוך שלושה ימים.

אבל עכשיו אני בעולם שבו אחותי תמיד צודקת.

מתי זה התחיל? מתי החל כל הטירוף הזה? איך לא שמתי לב לזה קודם לכן?

שחר. הפרחים. הכשלון בהפקה. ההיעלמות שלי מעיניה.

מתי כל זה התחיל?

 

אני פוקחת עיניים ורצה.

רגליי חוצות רחובות, חולפות על פני אנשים, מתיזות שלוליות גשם לכל עבר. העוברים והשבים נותנים בי מבטים מבוהלים או מרוגזים, בבירור מבחינים בקיומי, כמו שאמור להיות. אבל אני יודעת שאני לא עוד בעולם המוכר לי. בשבילי היא חלק מהאוויר, כך אמרה אור, וכך היה.

אני חוצה כבישים, מחליקה ונופלת, וקמה. המחוגים מסתחררים על שעוני. אני עוד יכולה להספיק. אני עוד מסוגלת לתקן את המעוות –

המסעדה נשקפת אליי מפינת הרחוב. אני מאיטה את ריצתי ומחזירה אליי את נשימתי הצורבת. היא נראית מוכרת, אבל אני מבחינה בהדפסים של פרחים על החלונות שפעם היו ריקים ופתוחים כמו השמיים. כמו עובש או מחלה שמתפשטת בכל מקום שאני מסתכלת אליו.

אבל המקום עדיין מוכר. אולי עוד אצליח לתקן, אם רק אוכל להגיע לאותה הסיטואציה ואותו המקום… הזכרונות מלפני שבוע חוזרים אליי.

 

לפני שבוע בדיוק, הלילה היורד ניסה בכל מאודו, יחד עם תכלת השמיים, להזהיר אותי מפני מה שאני עומדת לעשות. אבל דומה שהוא לא הצליח לחדור אל המסעדה המוארת, אף כי יכולתי לצפות בו מהחלונות, מבלי להבין דבר.

חיכיתי ששחר תלך. צערנו צרב את לבי כמו גחל לוהט על עור, וייחלתי למצוא מעט פורקן אצל החברים מבלי שאצטרך להכאיב לה. אבל היא בטח תלך לשירותים בעוד כמה דקות. חיכיתי.

“אני קופצת רגע לשירותים,” אמרה שחר לאחר כמה סטים של שישים שניות. היא סידרה את המשקפיים על פניה הרציניות, המוכרות, השפויות מכל אדם. עינינו עקבו אחרי דמותה המתרחקת ממנו. זה הלילה בו היא תעזוב אותי.

“מה קורה איתה? היא ואור עוד פעם רבו?” אמר דניאל.

אנחה ארוכה נפלטה מפי.

“זאת רק הפקה,” שכנע. “החברות שלכן יותר חשובה מזה. את זוכרת שקבענו להפגש כאן שוב ביום שתסיימו עם זה, כן? החיים ממשיכים.”

וכל מה שהייתי מסוגלת לעשות הוא להיאנח שוב, ולהתלונן. למרות שהוא צדק.

“להכניס את הרהיט הזה, להוריד את השורה הזאת, כל היום הן רק מתווכחות. והעניין הוא ששחר תמיד מסבירה את עצמה ותמיד נראה לי הגיוני מה שהיא אומרת, ואור בגישה הפוכה לגמרי, תמיד הולכת לפי תחושת בטן. אבל מצחיק, איכשהו…” צחקתי צחוק יבש והרמתי אליהם את עיניי. “איכשהו, אחותי -”

עיניו של דניאל סימנו לי, ולבי צנח כששמעתי את צעדיה הרכים של שחר מתקדמים אליי. הרגשתי אותה מתיישבת בכסא שלידי… וכל מה שיכולתי לעשות היה לחרוק שיניים על שהפריעה לי בהתמרמרותי. תני לי רק עוד דקה, התחננתי.

אולי היא שכחה משהו בשירותים?

“אה.” נוכחותה של שחר עזבה את צידי בן רגע. “שניה. שכחתי משהו…” היא קמה והסתלקה אל השירותים.

למרבה האירוניה חשבתי שזהו סתם המזל שמשחק לי הערב.

“מה התחלת לומר?” שאל דניאל.

איכשהו, אחותי –

רציתי לומר: לא משנה, זה טיפשי, וזה גם לא מדויק. אבל נמאס לי לבלוע הכל פנימה.

“פשוט… לעזאזל, אחותי תמיד צודקת.”

אחרי רגע או שניים סייגתי, “אני מתכוונת, בענייני הפקה”, אבל כבר היה מאוחר מדי.