היא שנאה את זה כל כך. בטנה התהפכה כשהצמידה  את תיקה קרוב ללבה.
למזלה, המרכול הזה גדול מספיק כדי שאף אחד לא יחוש בהיעדרם של קופסת גלידה, חבילת שוקולד ושלושה תפוחים ירוקים.
בכל פעם שהיא עושה את זה היא מקפידה להשאיר על אחת הקופות הריקות את כל הכסף ברשותה, בדרך כלל כחצי מהסכום הדרוש לתשלום על המצרכים, וחומקת החוצה מבלי שיבחינו שהייתה שם.

התחושה הזאת לא מתיישנת, תמיד נוראית כפי שהייתה בפעם שלפניה, ובזו שלפניה, אך הפעם הרגישה היטב את גופה נאכל מבפנים. אולי מפני שהפעם הניחה בקופה רק שליש מן הסכום.
כנראה שהשארת רושם ראשוני חיובי אינו אחד מכישוריה, כי לעומת רוב הנערים בני שכבת גילה, היא מעולם לא מצאה עבודה והכסף היחיד שהשיגה היה כשזכתה לטייל עם כלבתה של השכנה בתדירות נדירה של אחת למספר חודשים.
ככל שחשבה על כך רגשות האשם התפשטו בגופה ואילצו אותה להגביר את מהירותה, כך שהרודף שכלל לא מודע לקיומה לא יוכל להשיג אותה.

“המעשה כבר נעשה”, חשבה לעצמה, והרגיעה את עצמה באנחה עמוקה. למרות שחשבה שמגיע לה להרגיש כך, ידעה שרגשות אשם אינם מסוגלים להחזיר את הגלגל לאחור. כשעמדה על שפת הכביש שילבה את זרועותיה והמתינה בחוסר סבלנות לרגע בו תוכל לחצות אותו. אך הרגע הזה נראה רחוק למדי היות ומכוניות לא הפסיקו לחלוף. לפתע שמה לב כי במעבר החציה עומד בחור ומסתכל לכל עבר בעצבנות ובהתעלמות מוחלטת מהמכונית שתפגיש את פניו עם האספלט אם לא יזוז כעת. לפעמים היא יכולה להישבע שאין שום קשר בין מוחה לגפיה, אחרת לא הייתה רצה אל הבחור, תופסת בזרועו וגוררת אותו אל צדו השני של הכביש.

בניגוד למה שציפתה, המשיכה הפתאומית גרמה לבחור לאבד את שיווי משקלו ולהתרסק על המדרכה. במהירות מפתיעה קם על רגליו והסתובב אליה, ללא שום ספק כלל לא מרוצה מהמצב. “למה עשית את זה”? שאל. בדרך כלל היא לא מרגישה מאוימת ממבטים של אחרים, אבל המבט הזה היה יותר מדי מפחיד מכדי להתעלם ממנו. “המכונית יכלה לפגוע…” החלה להגיד, אך מיד נקטעה באכזריות. “גם אם היא הייתה פוגעת בי לא היה קורה דבר, זה היה די חצוף מצידך”.

“סליחה…” אמרה ומיד לאחר מכן חתמה את שפתיה. היא לא טיפוס שייתן לעומד מולה להשתיק אותה, אך הפעם כאילו בלעה את כל אוצר המילים שלה. במקום להתגונן לא הצליחה להימנע מלהעביר את מבטה מכפות רגליו של הבחור ועד לקודקודו הלוך ושוב. היא צמצמה את עיניה בניסיון לגלות האם צבע עיניו הוא חום או בורדו, אך נכשלה. שיערו הסתדר בגלים בצבע כתום שהשתלשלו מקרקפתו ועד לכתפיו. קצה קווצת שיער אחת שהסתירה את אוזנו הימנית הייתה צבועה בכחול, כחול זהה לחלוטין לכחול השמיים מעליהם שבצבצו מבעד לקבוצות עננים לבנים. הכתפיות הרופפות של הגופייה הירוקה שלבש גלשו כל אחת בתורה אל כתפיו ולגלגו עליו כשניסה להחזיר אותן למקומן. על המכנסיים שהיו טחובים בזוג מגפיים חומים הייתה דוגמת מעוינים כחולים וירוקים שגרפו נעיצות מבטים מעשרות זוגות עיניים מזלזלות שחלפו על פניהם. לא זכור לה שאי פעם ראתה בחור יפה כל-כך ומשונה בדיוק באותה המידה, חשבה לעצמה בזמן שהביטו זה בזו מבלי להוציא מילה.

“אביגיל, נכון”? שאל לאחר שתיקה ארוכה. על פניה נמרחה התדהמה שהעבירה רעד במעלה עמוד השדרה שלה. “השם שלי? כן. איך ידעת”? אין שום סיכוי שנפגשו קודם לכן, אין שום סיכוי שאפילו ראתה אותו קודם לכן, הוא לא נראה כמו מישהו שתהיה מסוגלת לשכוח. בקלילות הבחור מולה התעלם מהשאלה. “ריוטה”! הכריז ולחץ את ידה. “סליחה”? אולי זו סוג של ברכה לשלום בשפה שהיא אינה מכירה?

“השם שלי, ריוטה” ענה, בקולו הייתה נימה מעט נעלבת.

אפילו השם שלו נשמע מוזר בעיניה. תערובת התדהמה והפחד שחשה הלכה והתפוגגה עם הבלבול שתפס את מקומה.

היא שלפה את ידה מהלחיצה ההדוקה, המחשבות לגבי זהותו של האדם שהתרוצצו במוחה לא אפשרו לה להישאר במגע עם האיש הזה. “נחמד להכיר אותך אבל אני ממהרת” ענתה בעצבנות ופנתה להמשיך בדרכה. להפתעתה הבחור לא הלך לדרכו אלא החל לפסוע לצידה, כאילו ברור מאליו שזו הייתה הזמנה להצטרף אליה. “אולי גם היעד שלו נמצא בדרך הזאת”, השקיטה את הבהלה שהחלה להתפשט ברחבי גופה וזנחה את הידיעה שאין ספק שהבחור מאט את קצב הליכתו כדי להישאר איתה בקו אחד.

עם כל פניה שעשו, עם כל מבט שהפנה לעברה, הרגישה יותר ויותר חסרת מנוחה. מה הסיפור שלו? למה הוא לא מניח לה לנפשה?

“אני יודע מה יש בתיק שלך”, אמר לאחר דומיה שהיה נראה שנמשכת לא פחות מנצח, “אין דבר חיובי בגניבה”. אם יש גבול לכמות העצבים שאדם יכול להתמודד איתה מבלי להתפרץ, הוא עבר אותו ברגע זה. ידה נשלחה אל האדם הזר, תפסה בגופייתו וקירבה אותו אל פניה. “עקבת אחרי?! מה אתה רוצה”?! צעקה אל תוך פניו, אך הבחור כלל לא נראה מאוים.

“ראשית הירגעי, אני לא סוטה, אני מניח שאנחנו בערך באותו הגיל” ענה בשלווה. “מה לעזאזל אתה רוצה?! דבר”!  צרחה כשהידקה את אגרופה סביב הגופייה הירוקה. “את מאלו שמעדיפים שידברו איתם בישירות, אני רואה כעת. את מבינה… הוי לי, זה לא נהיה פשוט יותר עם התקדמות הזמן כפי שקיוויתי שיהיה”. אמר לאט, אך כלל לא נראה מוטרד. למעשה, אפילו די משועשע. “אגיד זאת וזהו, כמו תלישת פלסטר- את הולכת למות”.

כף ידה עזבה את גופייתו של האיש, שכעת התברר לה כלא יותר מאשר נער. אך במקום לחזור לנוח בכיס מכנסייה, הוטחה בלחיו בחוזקה. “זו הבדיחה הנוראית ביותר ששמעתי”, אמרה בכעס. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא להתמודד עם שטויות שיוצאות מפיו של נער עם חוש הומור מוזר למדי או לחלופין נפש לא מאוזנת במיוחד. כשהתכוונה לפתוח בריצה הוא אחז בשורש כף ידה ולא הרפה גם כשניסתה לנער את ידה החוצה. מיד הבינה שגופו הרזה כלל לא תואם את כוחו הפיזי שהתעלה מעל למה שציפתה.

ריוטה הסתכל לצדדיו, מלפניו ומאחוריו מספר פעמים וכשראה שהרחוב הצר והקטן ריק מאנשים כעת החל לדבר- “הרשי לי להסביר” אמר בקול חרישי, עדיין אוחז בזרועה. הוא עצם את עיניו ונשם עמוקות, לפתע מאחוריו פרצו זוג כנפיים לבנות שגרמו לו להיראות כאילו לא היה בן אנוש אלא מלאך שהגיע מהשמיים מעל.  זה ללא ספק היה מספיק בשביל להשאיר אותה שם מבלי שיצטרך להחזיק בזרועה.

“כעת תקשיבי להמשך”? שאל והכנפיים חזרו הישר לתוך גבו. היא לא הגיבה, רק המשיכה לבהות בו בפה פעור ועיניים פקוחות לרווחה. “אני גר שם” והצביע אל השמיים. “אני לא רואה”, הפנתה את מבטה לכיוון שהורתה אצבעו,”העננים מסתירים לי”. “את מסתכלת על המקום הנכון, אני גר שם, על העננים”. “אתה גר בשמיים”?! היה נדמה שאם תפקח את עיניה יותר, יצאו ממקומן. “אפשר להגיד. זה לא רק אני. ברחבי העולם שלנו פזורים עננים שמעולם לא נעלמים ואתם אפילו לא שמים לב. עליהם אנחנו גרים. קבוצת עננים יכולה אפילו להכיל עיר שלמה אם היא גדולה מספיק”.

“העולם שלנו? אתם מחשיבים את עצמכם לחלק מאיתנו”? שאלה, מצפה בקוצר רוח לרגע בו יתוודה בפניה שזו לא אחרת מאשר בדיחה שנוצרה ע”י מוח גאוני כלשהו. “בוודאי,” השיב, “יש לנו חלק גדול מאוד בחיים שלכם, קשה לי לדמיין מה הייתם בלעדינו. את מבינה, אביגיל, ביניכם חיים בני אדם שלא ראויים לחיים שקיבלו. סכנה ממשית, אנשים בעלי לב שחור כזפת שיהפכו את העולם הזה לתוהו ובוהו בבוא הזמן”. אביגיל שהקשיבה בסבלנות לא יכלה שלא להסכים עם דבריו.

“אני ועמיתיי מאתרים אותם, לוקחים אותם אלינו ושם הורגים אותם. אנחנו מנפים אתכם, בני האדם חסרי יכולת התעופה, כדי ליצור עולם טוב יותר. אלו כל מקרי המוות הפתאומיים שאתם שומעים עליהם ומיד לאחר מכן ממשיכים בחייכם כרגיל “.

אז, ריוטה לקח נשימה עמוקה לפני שהפיל את הפצצה האמתית- “אביגיל, את אחת מהם. המפקד שלי צפה בך זמן רב, את גונבת, מאיימת ואפילו מכה צעירים ממך. אינך מועילה לעולם הזה, אינך ראויה להמשיך בחייך”.

לבה החל לדפוק בחוזקה, אך לא מפחד אלא מזעם שמעולם לא חשה קודם לכן. “זה לא יהיה כל כך נורא אם אמות, אמא תצטרך להאכיל פה אחד פחות. אבל, אתם צריכים לדעת דבר אחד- במשך כל ימי חיי מעולם לא עשיתי דבר רע”.

“אין לך טעם להכחיש, ראינו כל דבר אי פעם עשית” הגיב, על פניו נמרחה הבעה כה רצינית שרק הגבירה את זעמה של אביגיל. כשראתה שהגיעו לגן הילדים, היא נשמה מספר נשימות עמוקות כדי שמילותיה לא יצאו כצרחות האיומות שהרגישה בגרונה. “לא הכחשתי דבר, ריוטה. אני לא מתחרטת אף לא על מעשה אחד ואני עומדת גאה מאחוריהם. אני לא מתעללת, אני נלחמת למען כל אלו שלא מסוגלים להילחם את מלחמתם. אם על מנת לדאוג לכך שאחי לעולם לא יחוש בחסר עלי לגנוב את הפירות והממתקים שהוא יאכל כשיחזור לביתו בכל יום, אגנוב אותם. אם על מנת לגרום לחבורת ילדים חסרי מוח להפסיק להתעלל בחתול עלי להרתיע אותם, לא אהסס גם לשבור את ידיו של כל אחד מהם.”

לתשובה זו ריוטה לא ציפה, הוא קפא במקומו ולא הפנה ממנה את מבטו. כשראתה שאין בכוונתו לענות, המשיכה לדבר- “כפי שאתה רואה הגעתי ליעדי, אתה מוזמן להמתין לי מאחורי השיחים, אל תעז להראות את פניך בפני אחי.” ונטשה את הנער שגם כשנכנס לתוך סבך השיחים לא הפסיק להביט בה, אפילו שהפנתה אליו את גבה.

לאחר מספר דקות יצאה מהשער, ילד קטן שחור שיער ובעל עיניים גדולות וחומות כמו הצבע שלשוקולד מריר, בדיוק כמוה, אחז בידה. בידו השנייה שפשף ללא הפסקה את שתי עיניו שדמעות לא הפסיקו לנזול מהן. אישה מבוגרת לבושה בשמלה פרחונית יצאה אחריהם, נשענת על השער הסגור מאחוריה.

“הוא אומר שחלם חלום רע בלילה, מדי פעם במהלך היום הוא פרץ בבכי וכששאלתי אותו מה קרה אמר שנזכר בחלום. אתה רואה שהכל בסדר כעת, תומי?” אבל הילד הקטן לא ענה לה, רק עשה עוד ניסיון כושל לעצור את דמעותיו. “אדבר איתו ונסדר הכל, תודה רבה” השיבה לה אביגיל והידקה את אצבעותיה סביב ידו הקטנה של אחיה. “אין בעד מה, תבואי לבקר שוב, אביגיל יקירתי” חייכה האישה בחינניות ונכנסה פנימה.

אביגיל התיישבה על ברכיה כדי שתוכל להסתכל אל עיניו, “מה חלמת, תומי?” שאלה ברכות. הילד התחיל את המשפט כשלוש פעמים אך בכל פעם נקטע עקב הבכי החזק שבכה. בפעם הרביעית  הצליח. “חלמתי שמישהו הגיע ולקח אותך ואני ואמא נשארנו לבד” אמר בצער גדול. “באמת”? שאלה, מעט מופתעת, “איך הוא נראה”?

הילד שיחק עם אגודלו בשפתיו כשניסה להיזכר. “אני לא יודע, אבל היה לו זקן לבן. גם גלימה בצבע כחול”. קצת הוקל לאביגיל, האיש שהוא מתאר כלל לא דומה לריוטה. כנראה רק צירוף מקרים מוזר. היא רכנה קדימה ועטפה את הילד בזרועותיה. “אל תדאג, אני לא הולכת לשום מקום. אף אחד לעולם לא יקח אותי ממך ומאמא”. “מבטיחה?” שאל בשקט והקיף את גופה בזרועותיו הקטנות. “אני מבטיחה” הכריזה. כעת הבינה- זה בלתי אפשרי להיעלם מהעולם מבלי לפגוע ברגשותיו של מישהו, על כן עליה להמשיך לחיות, ריוטה או לא ריוטה. לפתע נזכרה שהנער הסתתר בשיחים מאחוריהם כשעזבה אותו והפנתה את מבטה במהירות כדי לחפש אותו, אך בשיחים לא נראתה נפש חיה.

היא פתחה את תיקה והוציאה משם את קופסת הגלידה ש”קנתה” קודם לכן. “תראה מה הבאתי לך! רצית גלידה בטעם וניל, נכון”?

“יאי”! הילד צעק באושר, “רציתי לאכול כזה הרבה זמן, את הכי בעולם”! הוא חיבק אותה שנית.

פתאום שמעו מאחוריהם קול מוכר, “הייתי בטוחה שהיום תורי לקחת את תומי”. “אמא”! צעק הילד אל האישה שגם היא הייתה שייכת לחבורת חומי העיניים ושחורי השיער, רק שבשיערה היו שזורות מספר שיערות לבנות ועיניה נראו עייפות, אך אפילו זה לא פגם ביופיה. “סיימתי ללמוד מוקדם יותר, תכננתי לקחת את תומי במקומך אבל כנראה ששכחתי להתקשר” אביגיל צחקקה במבוכה.

השלושה החלו לצעוד אל עבר ביתם, הילדון הקטן הקפיד לזרז את שתי בנות משפחתו. “למה אתה רוצה להגיע מהר כל כך? אמא עייפה”. “אבי הביאה גלידה”! הילד השיב בהתלהבות, “שלא תימס בטעות”.

“אני מבינה, אם כך כדאי שנמהר”. חייכה האם בחמימות. כשהילד שהחל לרוץ פתח מרחק מספיק גדול ביניהם, לחשה לבתה- “עשית את זה שוב, נכון”? “כן” ענתה ונעצה את עיניה ברצפה. “אבי, חמודה, הילד יסתדר גם אם לא תגנבי למענו דברים. אני מעריכה את הכוונה שלך אבל בתור אמך אסור לי לעודד דבר שכזה”. אמרה בעצב. “אני לא רוצה שיצטרך להתמודד עם חסר. הוא ילד קטן, ילדים קטנים צריכים להיות מאושרים ולא לחשוב על כך שלאמם אין כסף”. “הו מותק…” האם נאנחה, “תבטיחי לי שברגע שנסתדר תפסיקי לעשות זאת” לחשה ואחזה בידה של בתה. “מבטיחה” השיבה אביגיל.

שלושה ימים עברו ובינתיים ריוטה עדיין לא יצא ממוחה. הוא דחק לערמה אחת את כל מחשבותיה על לימודים, קניות במרכול וחיפוש עבודה ותפס את כל שאר המקום. בכל פעם שיצאה מביתה פחדה שתיאלץ להתמודד איתו וכל אדם נראה במבט ראשון בעל שיער בצבע כתום. האם זו באמת הייתה בדיחה וכעת הוא יושב וצוחק עליה עם חבריו? לא, לא הגיוני. הכנפיים ההן בבירור יצאו מתוך גבו. יותר מכך- הוא מוזר מדי מכדי להיות בן אנוש רגיל. כולם סביבה כל כך בנאליים, עושים כמיטב יכולתם על מנת להיות רגילים, הורגים בדרך את כל המיוחד בהם ונשארים לא יותר מקליפה בצורת אדם. גם אלו שניסו ללכת כנגד הזרם רק יצרו נהר דו כיווני.                                                                                             למרות שנפגשו פעם אחת, ריוטה היה שונה מכל מה שנתקלה בו עד כה בעולם הזה שככל שמתפתח רק נהיה יותר ויותר משעמם. אולי, בנסיבות אחרות, יכלו שניהם להסתדר מצוין יחד.

צלצול פעמון קטע לפתע את חוט מחשבתה והיא התרוממה וסידרה את תיקה. היא לא זכרה דבר מכל אחד מהשיעורים שהייתה בהם, לפני שלושה ימים היא עזבה את החוט שהיה קשור למוחה והוא התעופף יותר ויותר גבוה ולכן לא הצליחה להתרכז בדבר. כשיצאה מכיתתה הוסחה דעתה על ידי צליל חזק. ארבעה נערים היו מאחוריה, כנראה משכבה צעירה יותר. אחד מהם הוצמד לארון לוקרים, השלושה שנשארו עמדו סביבו.

“מה קורה”? שאלה אותם. “הם ביקשו שאלווה להם כסף, אני מנסה להסביר להם שהארנק שלי נשאר בבית”! הספיק לצעוק ההוא שהוצמד בכוח ללוקרים לפני שקיבל סתירה מצלצלת. “שתוק! את, לכי, זה לא עניינך”. אמר הגבוה מבין השלושה.

שוב, אביגיל פעלה ללא נוכחות מוחה שנזכר להופיע רק לאחר מכן. היא תפסה בידו של הגבוה שהעז לפצות את פיו ועקמה אותה מאחורי גבו. “זה דבר לא נחמד במיוחד להגיד למבוגרת ממך, אני במקומך הייתי מפגינה קצת כבוד”. אמרה והפעילה עוד קצת לחץ על ידו, בתגובה הוא עצם את עיניו בכאב. “למה אתה צריך את הכסף הזה”? שאלה. “אני רוצה…” הכאב הפריע לו להגיד משפט רציף, “ג’ינס”. הפעם הפעילה עוד הרבה לחץ על ידו. “אתה מציק לו בגלל ג’ינס? זה מאכזב”. היא הניחה לידו ומשכה אותו אליה בחולצתו, “תשיג את הכסף בעצמך, כמו גבר. כדאי לך שלא אשמע שנגעתם בו או בכל אחד אחר שוב, אני לא ארחם עליך ועל שתי העלוקות שלך בפעם הבאה”. אמרה לאחר שגייסה את המבט המפחיד במיוחד שבאפשרותה ללבוש. כנראה שהצליחה כי לאחר שזרקה אותו ממנה הסתובבו השלושה ופנו לכיוון אחר. לאחר מכן המשיכה בדרכה, מאחוריה שמעה “תודה”! אך לא עצרה או הפנתה את ראשה לאחור. זה בוודאי לא מגביר את סיכוייה להציל את חייה, אבל לא תוכל לזנוח את מה שהאמינה בו מאז ומעולם.

בדיוק התכוונה להיכנס לבניין בו גרה כששמעה יללה חלושה, הקול הוביל אותה לסמטה קטנה בה זורקים תושבי הבניין את הזבל שלהם לתיבה גדולה מפח וליד מניחים את הקרטונים ואת המכשירים שיותר לא מביאים תועלת. בקופסת קרטון גדולה מול לתיבה ישב חתול שנראה די מבוגר ויילל.

“בטח קשה למצוא אוכל לעצמך, נכון”? שאלה את החתול בעצב. למרות שהייתה משוגעת מספיק על מנת לפנות אליו, לא הייתה משוגעת מספיק על מנת לצפות לתשובה. “חכה כאן, אנסה למצוא לך משהו”.

רק דקות אחדות עברו לאחר שחזרה מביתה בריצה עם צלחת מפלסטיק מלאה בשאריות בשר נע שהצילה לפני שאמה זרקה אותן. היא הניחה את הצלחת בקופסא וחייכה חיוך קטן כשראתה אותו ניגש אליה, מרחרח את תוכנה ומתחיל לסעוד את ליבו.

היא התנשפה במהירות ולכן התיישבה על ברכיה וצפתה בחתול. “לא שיקרת, נכון”? מאחוריה שמעה קול שלמרות שהיה שייך לאדם שפגשה פעם אחת, לא הצליחה לשכוח. קול שהקפיץ את ליבה והעביר גלי רעידות ברגליה ובידיה. היא הסתכלה מאחוריה וראתה אותו יושב על תיבת הפח, ראשו שמוט מטה כך שבמקום פנים ראתה רק גלים בצבע כתום וקצה כחול אחד.

“ריוטה”! צעקה והסתובבה כדי שתוכל להתיישב מולו. הוא לא הרים את ראשו כדי להסתכל לעיניה. “החלטתי לבחון את העניין בעצמי, הגעתי למסקנה שאני אידיוט” אמר בשקט. “למה אתה מתכוון”? האם תצליח אי פעם לדבר איתו מבלי לחוש מבולבלת?

“את מפחידה, המעשים שלך לא מאירים אותך באור טוב, אבל כל אלה הם כלום בהשוואה ללב העצום שלך,” אמר, עדיין לא מעז להישיר את מבטו אליה, “ואני לא טרחתי להבחין בזה בעצמי עד שצעקת עלי. הנער בבית הספר שלך, החתול… בדקתי אם תמשיכי להתנהג כהרגלך גם כשאת יודעת שהם אלו שגרמו לאיום על חייך מלכתחילה”.

היא גיחכה, “אעדיף למות ולא להשתנות אף לא טיפה”. “ואני לא ראיתי את זה! אף אחד לא”! הוא צעק וסוף כל סוף יצר עמה קשר עין, העיניים שלו היו אדומות ומתחתיהן היו עיגולים שחורים, כנראה שגם הוא, כמוה, לא הצליח לישון כפי שצריך בימים האחרונים.

“אני פשוט לא מצליח להבין, למה דווקא את? למה המפקד ביקש ממני לקחת דווקא את זה שמנסה להגן על חסרי הישע? איפה כל הרוצחים והאנסים”? הוא קבר את פניו בכפות ידיו. היא קמה מבלי להשמיע צליל, צעדה אל תיבת הפח, טיפסה עליו והתיישבה לידו.

“לפעמים”, פתחה, “אנשים רואים רק את הדברים הקטנים ואז שוכחים את מה שבאמת חשוב בעולם הזה. לפעמים הם בטוחים שהם רואים את התמונה הגדולה כשלמעשה מולם מונחת רק חתיכה אחת מן הפאזל”. ריוטה הסתכל עליה כאשר דיברה, היא חייכה, זה היה החיוך העצוב ביותר שראה במשך כל ימי חייו.

“אביגיל, למה את נאלצת לגנוב דברים”? שאל לפתע.

היא נאנחה, “בזמנו אבא שלי מצא דרך מעולה לאבד את רוב כספנו, כשהבין מה עשה החליט לעזוב את הבית. אני לא יודעת היכן הוא, אפילו לא יודעת אם הוא חיי” שנית, חייכה את החיוך העצוב ביותר שריוטה ראה מימיו, “מעניין אם ניפגש שוב”.

ואז נזכרה במצב בו היא נמצאת. “אני מניחה שזה לא יקרה, אם נידונתי למוות”. “לא”! ריוטה ביטל מיד את המחשבה, “אני לא אתן לך למות, אני נשבע בחיי”.

“מה”?

“אביגיל, אני חייב את זה לך ולכל שהחיים שלקחתי מבלי לבדוק האם המפקד שלי צודק. סליחה על הצער שגרמתי לך, אני אמות לפני שתיפגעי”.

האדם שהכירה כל כך מעט זמן הספיק להשתנות מקצה לקצה, כנראה שזה הכוח של רגשות אשם. שתיקה שררה על תיבת הפח, אביגיל לא ידעה כיצד להגיב.

זה ששבר את השתיקה שיצר היה שוב ריוטה, שאמר בהיסוס את המילים שכלל לא רצה לבטא- “הוא רואה הכל, הוא יודע שפגשתי אותך והוא יודע על השיחה הזאת. אם לא אביא אותך למעלה, אל המפקד שלי, יקרה אסון שאני לא רוצה לתאר. רק אומר שאת ואני לא נהיה היחידים שיפגעו. אין לי ברירה אלא לקחת אותך איתי, אבל אני מבטיח שדבר לא יקרה לך. האם את… האם תבטחי בי”?

“אני מניחה שאין לי ברירה” אמרה. “שנינו נהיה חופשיים עוד היום, אני מבטיח! לפני כן…” ריוטה פשפש בכיסו והוציא משם ארנק קטן, “קיבלתי את זה לפני שבאתי אליכם. לפעמים לוקח זמן רב עד שאנחנו פוגשים את האדם שלנו וזה עוזר לנו להסתדר בינתיים. אני רוצה שניכנס למכולת הקטנה הזאת לידנו ותקני כל מה שאת צריכה, הפעם תשאירי על הדוכן סכום מלא והפעם בעלת המכולת יראה את פניך”.

“זה… זה…” אביגיל החלה לגמגם, “זה יפה מצידך, אבל אני לא יכולה להסכים לדבר שכזה”. ריוטה תפס בכתפיה וניער אותן קדימה ואחורה. “בשבילי! בבקשה, תעשי את זה בשבילי”, היה נראה כאילו בעוד שניה יפרוץ בבכי.

“אם אתה מתעקש” ענתה וחייכה, הפעם חיוך קצת פחות עצוב. השניים קפצו מתיבת הפח וצעדו אל המכולת, שם קנתה את כל מה שרצתה לקנות לעצמה זה זמן רב וכל מה שריוטה חשב שנראה טעים. כשיצאו משם אביגיל שלפה משקית הניילון את חטיף השוקולד האהוב עליה שכמעט וספיקה לשכוח את טעמו. היא שברה אותו לשניים ותקעה אחד בפיו של ריוטה. כשלעס אותו במלוא הריכוז, עיניו נצצו. “וואו! בכל אחת מהפעמים בהן הייתי בארץ לא נתקלתי בכזה דבר, כשהכל יסתדר נאכל עוד אחד, בסדר”? הוא חייך, חיוך שגרם לכל פניו לזרוח, כמו חיוך של ילד קטן.

“בסדר” היא לא יכלה להימנע מלחייך גם היא. “אני מוכנה, אם תרצה ללכת עכשיו”.

הוא ניער את ראשו ולבש הבעה רצינית. “כן, בואי נלך”. היא עלתה לביתה והניחה את השקיות, מאושרת וכן מתוחה. אז הם חזרו לסמטה, שם עצם את עיניו וזוג כנפיים פרצו מגבו. הוא כרך את ידיו סביב מותניה והחל לנפנף בחוזקה בכנפיו. לפני ששמה לב כבר היו באוויר, מזלה שלא סבלה מפחד גבהים.

הם עלו גבוה יותר ויותר, עד שכולם תחתיה נראו כמו נמלים קטנות. כשעלו מעל העננים ראתה שאכן, על חלקם התהלכו אנשים. על חלקם היו בתים וחנויות, מסביבם ילדים משחקים, אפילו פארק ראתה. ריוטה החל להאט לפתע, תווי פניה של דמות שעמדה ללא לזוז הלכו והתבהרו ככל שהתקרבו, עד שנחתו מול אדם בעל זקן לבן ושיער קצוץ לבן גם הוא, שמלה שחורה ארוכה וגלימה כחולה.

“שמעתי הכל, ריוטה, אין דבר שתוכל לעשות” אמר האיש בקול נמוך ועבה. “אתה עדיין חושב שהיא ראויה למות, המפקד ארלן”?! שאל ריוטה, המום. “המעשים שלה עדיין רעים, אני מנסה להפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר”. “אני לא יודע מה יהפוך את העולם לטוב יותר, אבל זה לא זה! צאני לא מוכן לזה! אני לוקח אותה חזרה”! צרח.

“אם כך, אאלץ להעניש אותך על הפרת פקודות חמורה”. האיש הצמיד את כפות ידיו והרחיק אותן במהירות, מאחוריהם, על ענן נמוך יותר, נפער בור. כל מה שיכלה אביגיל לחשוב עליו באותו הרגע הוא על כמה שהדבר לא הגיוני בעליל, אבל כנראה שזה מה שמקבלים כשמבקשים לצאת מגבולות השעמום. ריוטה מעולם לא העלה במוחו שדבר כזה מסוגל לקרות והביט במפקד ארלן המום לחלוטין. המפקד התקרב אליו ודחף אותו, למרות עדינות הדחיפה, ריוטה הועף בעוצמה אל תוך הבור, הוא נופף בכנפיו בכל כוחו אך היה חסר אונים מול הכוח שמשך אותו מטה. לפני שהספיק להפנים את מצבו כבר היה בתחתית הבור, לפני שהספיק לחשוב שזה פחות נורא משחשב הרגיש דקירות בכל גופו. צמחים מטפסים מכוסי קוצים נכרכו סביבו, מתהדקים והופכים את הנשימה למשימה מסובכת. גופו התמלא במהירות שיא בעשרות נפצעים מדממים שגדלו ככל שהצמחים נעו סביב עורו. למרות שהרגיש את הכאב בכל גופו, רק דבר אחד היה בראשו- האם אביגיל בסדר? לא, היא לא תהיה בסדר אם לא תהיה שם. הוא התיישב בקושי, מתעלם מהצמחים שעצרו את דמו ברגלייו וידיו וכבלו את כנפיו יחד.

“ריוטה”! שמע צעקה. זו אביגיל, אביגיל עוד חיה והיא קוראת לו.

ריוטה קם על רגלייו. באצבעות רועדות העיף את הגבעולים מכוסי הקוצים מכנפיו, לא מניח לכאב מהשריטות העמוקות שיצרו הקוצים בכנפיו להשתלט עליו. הוא החל לנפנף בכנפיו, חובט בכל צמח שניסה לכבול את כנפיו שוב. הוא התרומם מהקרקע, אך הצמחים לא הסכימו להניח לגפיו.

“ריוטה”! שמע אותה צועקת שנית. הוא נופף בכנפיו אף מהר יותר וחזק יותר. “אני לא בלון הליום, עזבו אותי”! צרח כשהמשיך להתרומם, קורע את הצמחים תוך כדי ומתעלם מהשריטות שנוספו. “אביגיל למעלה, אתם לא מבינים”?! לפתע דבר לא הפריע לו, הוא קרע את כולם.

במהירות שיא חזר אל הענן, בגדיו קרועים וגופו מכוסה קווים עשויי דם.

אביגיל ישבה על ברכיה, כששמעה את צליל כנפיו התרוממה בבת אחת והסתובבה אליו, פרצופה נפוח מבכי. “אף אחד עוד לא ניסה לחזור” מלמל המפקד. “לא תוכל להרוג אותה כל עוד אני חי” הכריז, “ואני לא מתכנן למות לעולם”!

“שניכם מגורשים, אני בספק אם הגברת תשרוד זאת. אך אם אתה תישאר בחיים, דע לך- אין לך לאן לחזור, השמיים אינם ביתך יותר”. אמר המפקד בפנים חסרות הבעה. “אם זה המצב, אני לא רוצה את המקום הזה בתור הבית שלי, ארלן”. “המפקד ארלן”, המפקד תיקן אותו. “לא, ארלן, אתה לא המפקד שלי יותר”.

ארלן הרים את יד ימינו וכיווץ אותה לאגרוף, כנפיו של ריוטה התפוגגו ובמקומן קמו שני מפלי דם מתוך גבו. לאחר מכן הרים ארלן את ידיו, רוח חזקה נשבה והעיפה את אביגיל, אך היא לא נפלה, ריוטה היה מאחוריה וכרך את זרועותיו סביב מותניה.

“שלום ולא להתראות” ריוטה חייך אל ארלן, הרוח החזקה העיפה את השניים לאחור כשהוא עדיין אוחז באביגיל. אביגיל לא דיברה, אך דמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניה. “הירגעי,” לחש, “לא יקרה דבר, הבטחתי. הירגעי”.

אביגיל נשמה והתנשפה בכבדות, מנסה בכוח להירגע. בכל פעם שהתהפכו ריוטה נאבק להישאר מטה, כך שברגע שיפגעו בקרקע הוא יהיה הראשון שיפגע, לא זו עליה הבטיח להגן. ריוטה הטביע אותה בגופו, לא נותן אפילו לשיערה השחור והארוך לצאת החוצה.

ואז זה קרה, הם פגעו בקרקע.

היא רק הרגיש כאב חד בשורש כף ידה השמאלית, אך ריוטה… ריוטה היה סיפור אחר לגמרי. ריוטה שכב בשלולית דם, עיניו היו עצומות והוא לא זז אף לא מילימטר אחד. היא הניחה על כף ידה על חזהו, לבו פעם בקושי. בזריזות הוציאה את הטלפון הסלולרי, עם כל שניה שחלפה הרגישה גוש שהלך והתקדם במעלה גרונה עד שהתפרץ במפל דמעות מלווה ביבבות קולניות שלא היה מסוגלת לעצור. הבחור מצדו השני של הקו כמעט ולא הצליח להבין את מיקומה כי דבריה היו סלט של מילים, עיצורים והתייפחויות.

כל מה שקרה לאחר מכן היה מטושטש. אביגיל מצאה את עצמה יושבת בכניסה לחדר ממנו אנשים לבושים בלבן לא הפסיקו להיכנס ולצאת. כבר מזמן הפסיקה להתייפח, אך דמעות לא הפסיקו לרדת מעיניה, כמו שני ברזים דולפים. ריוטה סיכן את חייו למענה פעמיים, אם מישהו מבין שניהם ראוי לחיות זה הוא ולא היא, חשבה לעצמה בעצב. ידה השמאלית הייתה עטופה בתחבושת חומה, אך זה לא הזיז לה כלל.

כל דקה נמשכה כמו שעה עד שאישה נמוכה לבושה גם היא בלבן יצאה מן החדר. “את אומרת שהוא נפל מבניין? החבר שלך מדהים, יקירה. הגוף שלו חזק יותר מכל אדם אחר שאי פעם ראיתי. ישנו עוד תהליך ארוך לפנינו, אבל המצב שלו יציב. היכנסי, ראי בעצמך”.

אביגיל פרצה לתוך החדר, ריוטה שכב על מיטה כשרוב גופו חבוש. “אני לא מאמינה שאתה בסדר”! דמעות המשיכו לרדת מעיניה. “זה מדהים! זה לא אנושי”.

“האם אני אנושי רק בגלל שכנפי נלקחו? הלב, הגוף והנשמה שלי חזקים יותר ממה שתוכלי לדמיין ואני אימנתי אותם לא לוותר לעולם”. היה נראה שהוא בוחר את מיליו בקפידה, כי כאב לו להוציא כל צליל.

“דאגתי כל כך”! היא התכוונה להטיח את אגרופה בכתפיו, אך כשנזכרה שכבר גרמה למספיק נזק, בחרה לחבק אותו בכל העדינות שהצליחה לגייס. “יש משהו שאוכל לעשות למענך”? אמרה.

“כן, תסכימי שנהיה חברים”.

“הסכמתי לכך הרבה לפני שהצעת”, חייכה חיוך רחב, כל כך הוקל לה כעת. ריוטה כיווץ את כף ידו הימנית לאגרוף והרים אותה מעלה ככל שיכל, אביגיל הצמידה את אגרופה לאגרופו באושר. “עוד משהו”? שאלה.

“שוקולד…”