“סגולה”
מאת: ירדן אדמון
לטיילור תמיד הייתה תחושה שמשהו בה מיוחד. שהיא אחרת.
היא גרה בעיר רגילה, עם בית ספר רגיל, והיו לה שתי הורים רגילים ואחות קטנה רגילה.
וגם חתולה בשם ג’ולי, שהייתה רגילה למדי. שום דבר לא העיד על מוזרות בעולם שהיא חיה בו.
השיער שלה היה בצבע רגיל, סוג של ג’ינג’י-אדמדם, עורה היה לבן עם נמשים, העיניים שלה היו ירוקות בלי יותר מידי סטייה בצבע או סימנים והיא הייתה בגובה ממוצע כמו כל שאר הבנות מהכיתה שלה. הכל רגיל.
והיא בכל זאת תמיד האמינה שדברים מוסתרים ממנה.
היו לה חלומות על מסדרונות שחורים ארוכים ומפלצות שרודפות אחריה, ולפעמים היו מסדרונות אלו מוארים בקצה שלהם באור כלשהו, בכל פעם בצבע אחר. אבל בכל פעם מחדש כאשר הייתה מגיעה בחלומה לאותן אורות – הייתה מתעוררת.
בוקר אחד, שוב אחרי חלום כמו אחד מאלה שתמיד חלמה, היא הבחינה בכמה שיערות על ראשה ששינו את צבען. לא באופן מסודר מידי ולא באופן מבולגן מידי. אופן רגיל. אבל צבע אחר. צבע סגול. גוונים של סגול.
היא הביטה בעצמה בראי בזמן שג’ולי התחככה ברגלה וניסתה להציק לה ולקבל תשומת לב, אבל טיילור התעלמה ממנה וניסתה לחשוב מה לעשות עם התופעה המוזרה שמתרחשת על ראשה באותו רגע.
היא החליטה לאסוף את השיער בגולגול, לשים עליו כובע ורוד וחייכה לראי ברצון רב.
כאשר ירדה למטה ראתה שאמה אליזבת כבר הכינה לה את ארוחת הבוקר והסנדוויץ” ללימודים ליד התיק.
היא אכלת בחיפזון, נתנה לאמא שלה נשיקה, נתנה לג’ולי חיבוק מוחץ בעוד ג’ולי יללה בסבל, ויצאה לכיוון הכביש בכדי לתפוס את ההסעה לבית הספר.
בהסעה היא פגשה את אוליבר, חבר ילדות טוב שלה, שכבר שנים הם הולכים ביחד לכל מקום, גדלים ביחד ובעיקרון הם היו ממש כמו אחים.
“מה זה הכובע הזה?”, שאל אותה אוליבר, בתימהון מוחלט בהתחשב בעובדה שזה לא ממש מתאים לה.
“זה חדש. התחשק לי ככה היום בבוקר”, היא ענתה לו עם חיוך. הוא חייך אליה בחזרה ולא שאל עוד שאלות.
השיעור הראשון בבית הספר באותו יום היה מתמטיקה. כמובן שלא היה להם כוח לזה. נוסחאות, חישובים, ומורה אחת מעצבנת שמדברת בקול מעצבן.
כנראה שלמורה שלהם היה מצב רוח באותו בוקר, כי היא נכנסה לכיתה ברוח סערה, לא אמרה בוקר טוב אפילו וישר התחילה לכתוב תרגילים על הלוח.
“תפתרו את כל אלה ותגישו לי עד סוף השיעור, זה ייחשב בציון הסופי”, אמרה בקול בוטה.
קריאות תמוהות נשמעו בכיתה ותלונות החלו לצוץ בשקט בין התלמידים.
“שקט שיהיה כאן!”, צעקה המורה, “זה סופי ומוחלט וכדאי שתתחילו לעבוד עכשיו!”.
הם התחילו לפתור את התרגילים בחיפזון כאשר אחרי כמה דקות המורה קראה לטיילור בשמה.
“טיילור?”
“כן המורה?”
“תורידי את הכובע שלך, אסור לחבוש כובעים בכיתה”.
טיילור נכנסה ללחץ ולא ידעה מה לעשות.
“אבל המורה!” היא ענתה בלחץ.
“בלי אבל! תורידי את הכובע”, צעקה עליה המורה בחזרה.
ברגע שטיילור הורידה את כובעה מהראש נשמעו בכיתה קולות של התפעלות מעורבבים בקולות של הפתעה.
טיילור לא הבינה מה כולם מתרגשים, בקושי אפשר לראות את השוני של הצבע בשערות שלה.
“טיילור… אני חושבת שכדאי שתיגשי לאחות”, אמרה המורה בדאגה. “תעשה את הבוחן בשיעור הבא”.
היא הסתכלה אוליבר, שהסתכל עליה בחזרה. המבט שלו היה מודאג ומופתע בו זמנית.
היא לקחה את התיק ויצאה מהכיתה, צועדת לכיוון חדר האחות. בדרך לשם, היא עברה בשירותים לראות על מה המהומה. והמהומה אכן הייתה גדולה.
השיער שלה, ללא רבב, לא היה כבר ג’ינג’י. הוא היה סגול. גוונים של סגול.
הדופק שלה האיץ והיא החלה לנשום בכבדות.
היא יצאה בריצה לחדר האחות ודפקה על הדלת בפראות.
האחות פתחה את הדלת בעצבנות כדי לראות מי מפריע לה בצורה כ”כ היסטרית בשעה זו של הבוקר.
עיניים נפתחו לרווחה כאשר ראתה את השיער הסגול של טיילור ומבטה המפוחד.
“היכנסי”, אמרה בקרירות.
טיילור התיישב העל הכיסא שמול הדלפק של האחות כאשר האחות שאלה אותה את השאלות הרגילות.
“יש לך חום? את מרגישה משהו שונה? לקחת משהו?”
טיילור ענתה על כולם בשלילה. האחות בדקה לה לחץ דם, חום, רפלקסים, דופק, נשימה.
הכל היה רגיל למדי. כי טיילור היא כזאת. ילדה רגילה. למה שמשהו יהיה אחרת?
“טוב, אני לא מוצאת משהו חריג יקירה”, אמרה לה האחות בקול מתוסכל מעט.
“אני מציעה שתלכי הבייתה לנוח, אולי עד מחר בבוקר זה יעבור”.
טיילור לא הבינה למה זה קורה. היא שלחה לאוליבר הודעה לנייד וכתבה לו ששלחו אותה הבייתה.
מכיוון ושעת הבוקר הייתה מוקדמת וההסעה היא רק בצהריים, החליטה טיילור ללכת הבייתה ברגל. זה לא היה רחוק מידי, מרחק הליכה של 15 דקות.
בדרך הבייתה טיילור שמה לב למשהו מוזר. באחד הרחובות שהיא מכירה טוב למדי בגלל שנהגה להסתובב ברחוב הזה הרבה עם אוליבר בטיול הליכה סתם כדי לדבר, היה בדר”כ גן משחקים צבעוני וגדול ותמיד היו בו המון ילדים. באותו יום, הגן היה ריק לגמרי. אבל עדיין צבעוני, עדיין יפה. עדיין מזמין כ”כ.
טיילור אהבה להתנדנד בנדנדה של הגן הזה, אם היה אפשר לעלות עליה, כי בדר”כ הייתה תפוסה.
היא עצרה לרגע וחשבה אם כדאי לה להמשיך הבייתה או להתנדנד חמש דקות.
“מה זה משנה, חמש דקות לכאן או לכאן, והגן ריק…” חשבה לעצמה, ורצה לתפוס את הנדנדה כאילו מישהו אחר בעוד רגע יתפוס אותה במקומה והיא כבר לא תוכל להנות ממנה.
היא שמה את התיק בצד ועלתה על הנדנדה והתחילה להתנדנד. לאט וקצת יותר מהר וקצת יותר מהר.
בשלב מסוים היא התנדנדה ממש מהר וממש גבוה, אבל זה לא הפחיד אותה. היא נהנתה מכל רגע.
היא עצמה את העיניים, לקחה את הראש אחורה, מתחה את הרגליים למעלה והתנדנדה בהנאה גמורה.
הגומיה עפה לה מהשיער והוא התנפנף לו ברוח בעוד היא מחייכת חיוך גדול של אושר…
לאט לאט היא נתנה לנדנדה להיעצר, חזרה לשבת, חייכה חיוך גדול ופתחה את עיניה.
כשטיילור פתחה את עיניה היא כבר לא הייתה בגן.
טיילור הסתכלה ימינה ושמאלה ולא הבינה היכן היא.
הנדנדה שישבה עליה הייתה מחוברת לענף של עץ מאוד גבוה, שלא ראתה אחד כמותו מעולם.
העץ היה על קצה של צוק של הר, מסביבה היו פרחים בעלי צורה אליפסית מוזרה בכל מיני צבעים והשמיים, שהיא הייתה בטוחה באותו יום שהיו בצבע תכלת, הפכו להיות בצבע טורקיז.
היה אור, אבל לא הייתה שמש. היא לא הצליחה להבחין גם בירח או כוכבים. רק בענן רחוק בצבע כחול שניצב מעל הר ולא זז.
היא אחזה בראשה ושמה את המרפקים על ברכיה בעודה יושבת על הנדנדה ועצמה עיניים בחוזקה.
“הכל בסדר, זה לא אמיתי, את מדמיינת, את צריכה ללכת הבייתה ולנוח ומחר הכל יהיה בסדר”.
כשפקחה את עיניה, ציפתה שהכל ישוב לקדמותו, אבל היא נשארה בדיוק היכן שהייתה.
היא לא ידעה מה לעשות או לאן ללכת. מאחורה הייתה האדמה מלאה בדשא ובפרחים המוזרים, ופה ושם אפשר לראות שבילונים שאנשים צעדו עליהם, אם בכלל הגיעה למקום אנושי.
היא הוציאה את הפלאפון מהכיס, ראתה שאין קליטה, הבינה שזה לא יעזור לה והחזירה אותו פנימה.
טיילור התחילה ללכת ישר בדיוק מהנקודה שעמדה בה. היא לא הלכה באחד השבילים המסומנים ולא ניסתה לעקוב אחרי משהו ספציפי. שקט מוחלט שרר במקום אליו הגיעה. אין זמזום או צרצור או משב רוח. שקט, דממה.
טיילור עברה על פני עצים רבים, גבוהים כמו העץ עליו הייתה הנדנדה שהייתה בה, חלקם מאוד דמו לו וחלקם האחר היו נראים כאילו מסומנים בגזעם בסימנים מוזרים שלא הצליחה לזהות.
ככל שהליכתה נמשכה והעמיקה אל תוך מה שהיה נראה כמו יער, החלו לצוץ בראשה מחשבות לגבי הדברים שהיו מוסתרים ממנה. אבל היא לא חשבה שעולם אחר שונה לגמרי, הוא מה שמוסתר ממנה. היא רק האמינה שלהורים שלה יש סוד שהם לא טורחים לספר לה, כאילו מחכים לרגע הנכון, מדברים בשקט מאחורי גבה ומתחמקים משאלות נוקבות שהייתה שואלת לפעמים בארוחות ערב משפחתיות.
כעבור זמן מה טיילור החליטה לשבת ולנוח. היא הייתה צמאה מההליכה, למרות שמזג האוויר במקום שאליו הגיעה היה נעים. היא התיישבה ונשענה על עץ אחד, עם הסימנים המוזרים שראתה, שילבה רגליים וחשבה מה היא יכולה לעשות. היא החלה לשאול את עצמה שאלות כמו “איפה אני לעזאזל? למה אין פה אף אחד? איך הגעתי לכאן בכלל?! אולי אני בעצם צריכה לחזור לנדנדה ההיא..”
“את היית על הנדנדה בקצה הצוק?!” שאל קול קטן שגרם לה להיבהל בקול.
לצידה הימני, מתחבא מעט מאחורי עץ, הסתכל עליה יצור סגול עם שיער מקורזל בצבע זהב, בערך בגובה 50 ס”מ. ליצור היו אוזניים מעט מחודדות, עיניים עגולות וגדולות, עם אישונים גדולים ופס דק של צבע כחול מסביבם. היה לו אף קטן, פה קטן, גוף עם בטן שמנמנה, ידיים ורגליים שתאמו למידותיו, כאשר על רגליו מגפיים אדומות ועל גופו משהו שהיה נראה כמו שק חום. על השק היה סימן. היא זיהתה את הסימן. הוא היה על אחד העצים בדרכה.
“מה אתה?! מי אתה?!” שאלה בבהלה והחלה להתנשם בכבדות.
“אני פיקו!” אמר וחייך אליה בחיוך גדול.
היא לא ידעה איך להגיב או מה להגיד והרגישה קצת מובכת שלא ענתה לו בחזרה.
“את בטח טיילור! והשיער שלך סגול!” הוא אמר בשמחה וטיילור הסתכלה עליו במבט מבולבל, נוגעת בשיערה הסגול ושוב לא יודעת איך לענות למידע שקיבלה הרגע.
“כן… אני טיילור… איך אתה יודע איך קוראים לי?” היא שאלה בבלבול וחזרה לשבת כרגיל.
פיקו התקרב אליה קצת, הוא לא חשש בכלל מהכרותו הראשונית עם טיילור, שעוד לא ידעה שהיא בת האדם הראשונה שהגיעה אי פעם למקום הזה.
“יש לנו קוראת באבנים שאמרה שטיילור הגדולה תגיע, והיא תאהב את הנדנדה ואזזז היא תעשה הרבה דברים טובים ואולי תנצח את רוקסן ואזזז תהיה חגיגה גדולה…”
“פיקו! תסתום ת’פה! אתה לא חושב שהגזמת קצת?!” צעק קול אחר שיצא מאחורי העץ שישבה מולו.
היצור החדש היה נראה בדיוק כמו פיקו, רק שלרגליו היו מגפיים ירוקות והסמל על בגדו דמוי השק היה שונה.
“אתה מדבר דברים ומספר סודות ואתה לא חושב שאתה טועה!” צעק עליו היצור השני, ששמו היה סאני.
“אבל..” פיקו ניסה להגן על עצמו.
“בלי אבל! הגזמת!” השיב לו סאני בטון חמור ואז הסתכל על טיילור בעיניים.
הוא נעמד מול טיילור, הוא היה גבוה מעט יותר מפיקו והוא הסתכל לה בעיניים בבחינה רבה.
“את טיילור?” שאל אותה בנוקשות.
טיילור הסתכלה עליו במבט מבוהל וענתה לו בהססנות.
“כן…. אבל הגעתי לכאן בטעות! באמת, רק רציתי להנות קצת מהנדנדה שליד הבית שלי..”
“ליד הבית שלך? תסלחי לי, אבל לפי גודלך, את לא גרה כאן, וביתך הוא לא פה”, ענה לה סאני,עדיין בוטה.
“סליחה, אני מצטערת, אני לא יודעת איך הגעתי לכאן, זה היה בטעות..”
טיילור החלה לבכות. היא הרגישה מתוסכלת ולא הבינה מדוע היצור הזה כ”כ כועס עליה ומה רצו ממנה.
פיקו וסאני הביטו זה בזה והנהנו כאילו הגיעו להחלטה.
“את תבואי איתנו. אנחנו ניקח אותך לכפר. את פיקו כבר הכרת, אני סאני. כל מה שאת רואה מסביבך הוא הבית שלנו. השם של המקום הוא טרקסיה, תסלחי לי אם קצת הבהלתי אותך או התנהגתי בגסות, פשוט פיקו הזה קצת הגזים מידי לטעמי והוא מדבר המון.”
טיילור הרימה את ראשה וניגבה את דמעותיה. היא הסתכלה על סאני שחיכה שהיא תקום ותבין שהולכים.
“יש לכם פה מים? אני ממש צמאה…” היא שאלה בקול צרוד.
סאני הנהן וניגש לעץ סמוך. על העץ היו מספר סימנים, אחד מהם הכיל את הסימן שהיה על השק אותו לבש.
סאני מילמל משהו ועשה תנועה עם הידיים והסימנים על העץ זהרו. לפתע העץ החל להזרים מים וטיילור ניגשה בזריזות לגמוע מהם כמה שרק יכלה.
כעבור כמה שניות הסימנים הפסיקו לזהור והעץ הפסיק את זרימת המים ממנו.
“ועכשיו, נלך”, אמר סאני בהחלטה מכרעת ופיקו וטיילור מאחוריו.
ככל שהליכתם נמשכה לתוך היער, טיילור החלה לשמוע רחשים סביבה.
היא לא הבחינה בשום דבר הנראה לעין, רק בפיקו ובסאני. היא סובבה לרגע את הראש והיה נדמה לה שראתה עוד אחד מהיצורים האלה מאחורי אחד העצים. היא החליטה לשאול אותם אודותיהם.
“אפשר לדעת מה אתם?” היא שאלה בסקרנות.
“מה זאת אומרת מה אנחנו?” ענה לה סאני בגיחוך, “אנחנו גונזולים”.
“גונזולים? מה זה?” היא שאלה וקולה היה נשמע מופתע לגמרי.
סאני נעצר וטיילור נאלצה לבלום את עצמה כדי לא לדרוך עליו.
“מה זה?! את לא יודעת מה זה?!” הוא הסתכל עליה בעצבנות ורתח מכעס.
“סליחה, אני לא הייתי כאן אף פעם ולא שמעתי עליכם מעולם..” ענתה לו במבוכה.
“גונזולים הם אצילים! אנחנו קטנים ושקטים ויש לנו יכולות קסם ואנחנו חיים ביחד בהרמוניה עם הטבע ואנחנו יכולים לעשות הרבה דברים נפלאים!” הוא אמר בהתפארות.
“אוקיי..” ענתה לו טיילור ברגילות מוחלטת שאולי קצת פגעה לו ברגשות. פיקו לא התרגש מהעסק.
סאני הסתכל עליה והרים גבה, גילגל את עיניו וחזר ללכת בשביל שלהם.
“אל תתרגשי ממנו” אמר לה פיקו בשקט, “הוא תמיד רגזני כזה”.
“שמעתי אותך” ענה סאני ופיקו וטיילור צחקו להם.
כעבור זמן מה אזרה טיילור אומץ לשאול שאלה נוספת.
“אז… יש עוד כמוכם כאן? או שנפגוש אותם בכפר שלכם?” שאלה.
“יש עוד הרבה כמונו כאן. אני לא בטוח שאת תפגשי אותם, אבל אולי. נדע בהמשך”, והם המשיכו ללכת.
טיילור לא יכלה שלא להתלהב מכל מה שסבבה אותה. טרקסיה הכילה קסם ויופי בכל מה שהיה בה, בטבע שלה, בשבילים שלה, באבנים שלה, ובכל מה שהיה נראה פורח וצומח. מידי פעם היא חשבה שהיא שמעה רחשים בדשא, אבל בכל פעם שהסתכלה לא ראתה דבר.
“הגענו.” אמר לפתע סאני. הם עמדו בקצה היער, מולם השתרע אחו ענק בצבע ירוק כהה עם דשא בגובה של סאני ופיקו.
למרות העובדה שגובהה של טיילור היה הרבה יותר גבוה מפיקו וסאני, היא לא ראתה דבר.
“אני לא רואה כלום, רק אחו גדול ויפה ושמיים יפים וגבעות… איפה זה?” היא שאלה בתימהון רב.
“את לא תראי את זה ככה, אין לך את הכוחות שלנו, והכפר נראה לעין רק לעיני הגונזולים. בואי, התקרבי אליי”, אמר לה סאני וטיילור קירבה את ראשה אליו. הוא הניח את ידיו על ראשה ועצם את עיניו. טיילור הרגישה חום שעובר מידיו של סאני אל ראשה ושיערה הסגול בהק.
“זהו. עכשיו את בסדר”
טיילור הרימה את ראשה ולא האמינה למראה עיניה.
בין העשבים, בצורה חצי מוסתרת, היו בתים קטנים הבנויים מאבנים חלקות ומבריקות בצבעים של אפור ולבן עם גגות שהיו עשויים מאבן דקה אדומה, שטוחה וגדולה, שכיסתה את ראש הבית מקצה לקצה.
על ראש על גג כזה היה חרוט סימן. כמו הסימנים שהיו על העצים.
הכפר הזה לא היה מפותח מידי או בעל מראה מיוחד מידי. הבתים היו מסודרים בשורות וביניהם שבילים ובקצה הרחוק של האחו היה ניתן לראות בית גדול ומפואר במיוחד עם גג אבן שטוחה שצבעה היה כחול.
מכיוון שטיילור הייתה גדולה מידי לממדי הכפר, היא פנתה לסאני ושאלה אותו אם יש לו עוד קסם שיכול לעזור לה עם גודלה ה”עצום”. סאני גירד בראשו ואז נזכר שחברו בלוז מכין שיקויים לא חוקיים שעושים כל מיני דברים שונים ומשונים. הוא פתאום פתח בריצה על אחד השבילים של הכפר ונעלם לאחד הבתים. אחרי כמה אחרי כמה זמן הוא חזר ובידיו שיקוי קטן בצבע סגול.
“זה יכול להספיק לזמן הקרוב, אני גם ככה לא חושב שתישאר פה עוד הרבה זמן” אמר לה בחיוך.
היא הסתכלה עליו במבט קצת כועס ושתתה בלגימה את השיקוי, שהיה בטעם שדמה לפטל.
בתוך כמה שניות היא קטנה לגובהם של סאני ופיקו והצליחה לראות את שבילים הכפר קצת יותר בבירור.
“עכשיו, ברשותך, בואו נלך.” אמר סאני, והאיץ בהם ללכת בשביל הראשי לבית הגדול.
במהלך הצעדה שלהם בשביל הראשי בכפר היא ראתה עוד כמה גונזולים פה ושם. הולכים, עובדים, חוזרים – עושים כנראה את עבודותיהם השיגרתיות. הם לא ממש הבחינו בה או הסתכלו עליה ואלו שכן, לא התמהמהו יותר מידי והמשיכו ללכת. בשלב מסוים היא תהתה למה ההתעלמות גסת הרוח הזאת ולמה לא קצת מתעניינים בה, ואז היא שמה לב שהיא סגולה, בדיוק כמו פיקו וסאני. גם עליה היה שק, אבל בלי סימן, והשיער שלה נשאר סגול, אבל חלק כמו שלה, ולא מקורזל כמו שלהם. היו לה מגפיים סגולים. היא אהבה אותם.
היא לא התלוננה למראהה החדש והמשיכה ללכת עם חיוך עד להגעתם לבית הגדול בקצה.
הדלת הייתה עשויה מאבן בגווני טורקיז וכחול ועליה היה חרוט סימן שנראה כמו שמש. סאני נקש נקישה שנשמעה סודית והדלת נפתחה באיטיות. הם נכנסו פנימה והלכו במזדרון ארוך שבסופו היו שתי דלתות טורקיזיות ושני שומרים. השומרים בחנו את טיילור מכף רגל ועד ראש, שלא כמו שאר הגונזולים ופנו לסאני ופיקו לגבי מעשיהם באותו מקום.
“באנו לפגוש את הקוראת באבנים ולדבר עם מאריגה, יכול להיות שיש פה משהו מעניין”.
השומרים הנהנו ופתחו את הדלתות.
שם, על כיסא עשוי מאבן בצבע כחול כמו גג הבית, ישבה מאריגה.
היא הייתה שונה משאר הגונזולים. צבעה היה לבן, שיערה היה סגול בערך כמו של טיילור, מגפיה היו שחורות.
לגופה היה שק, עם סימן השמש כמו על הדלת בכניסה לביתה, בצבע תכלת. טיילור שמה לב שעיניה היו שחורות ללא כל צבע נוסף והיא קצת חששה.
“מה הבאתם לי פה?” היא שאלה בקול כבד ובחנה את טיילור.
“היא הייתה על הנדנדה גבירתי! והיא לא הייתה פה אף פעם! ויש לה שיער סגול!” צעק פיקו בהתלהבות עוד לפני שבכלל סאני הספיק להוציא הגה מפיו.
“אני מבינה… אני מבינה..” הנהנה המלכה. “את באת מעולם של בני אדם?” שאלה את טיילור.
“כן גבירתי.” ענתה לה טיילור בנימוס.
“אוליבין!” צעקה המלכה, “בואי הנה!”.
מדלת צידית יצאה אוליבין, שהייתה נראית כמו סאני ופיקו, רק זקנה וכאילו עברו עליה מסעות רבים.
“תבדקי בבקשה באבנים שלך אם מדובר בבת-אדם הנכונה”, ביקשה ממנה מאריגה והמתינה בציפיה.
אוליבין סידרה 9 אבנים במעגל והחלה לעשות תנועות עם ידיה מעליהם. על האבנים הופיעו מאות סימנים מוזרים וזהרו בגוונים שונים. כעבור כמה שניות הכל הפסיק, האבנים חזרו להיראות כרגיל ואוליבין הסתכלה על מאריגה ולא אמרה דבר.
“הבנתי.” אמרה מאריגה והסתכלה על טיילור.
“את הסגולה. הסגולה שלנו. בעוד כמה רגעים אוליבין תיתן לך לאכול תות מסוים שיש רק אחד מסוגו בכל העולם שלנו. חיכינו לך, טיילור. את באת להציל אותנו.”
טיילור לא הבינה איך היא מצאה את עצמה בסיטואציה הזאת ואיך היא פתאום הפכה לגיבורה של היצורים האלה. היא הסתכלה על מאריגה מבוהלת ולא ידעה מה להגיד לה.
“את מבינה מה אני אומרת לך?” שאלה אותה מאריגה שוב.
“כן… ” ענתה לה בהיסוס, “אבל אני באמת לא חושבת שאני נועדתי..”
“את נועדת!” ענתה לה מאריגה במחץ. “זאת את ואין אחרת!”
אוליבין ניגשה לטיילור והגישה לה את התות. צבעו של התות היה האדום הכי בוהק שזכתה לראות טיילור כל ימיה. היא הכניסה אותו אל פיה, טעמו היה אלוהי. מעולם לא זכתה לאכול תות כ”כ טעים. בדיוק בטריות הנכונה ובדיוק בטעם הנכון.
לאחר שטיילור אכלה את התות היא זהרה כולה והרגישה שכוחות מחודשים מזינים אותה.
היא הרגישה חזקה יותר, חכמה יותר, ובעלת כוחות קסם כמו של שאר הגונזולים.
עיניה שהיו ירוקות הפכו גם הן סגולות, והיא הייתה לסגולה. הסגולה שלה חיכו.
“איך את מרגישה טיילור?”, שאלה אותה מאריגה.
“אני לא טיילור יותר. מעכשיו תקראו לי פרפלס. אני נשלחתי לנצח את רוקסן. תתני לי את הגביש”, אמרה למאריגה בקול שונה משלה והושיטה את ידה קדימה.
מאריגה הגישה לטיילור, או בשמה החדש פרפלס, גביש אדום שהיה מוחבא לצד כסאה.
פרפלס סגרה את ידיה על הגביש והפכה אותו לשחור.
בלי לומר דבר היא הסתובבה ויצאה משם בריצה.
היא רצה את כל הכפר לכיוון דרומה. היא חצתה את היער ממנו באו וחתכה בשביל מסוים.
הכל היה נראה לה מוכר פתאום. היא ידעה מה היעוד שלה ומה היא עושה.
היא רצה ורצה, חוצה שבילים גבעות, חולפת על פני עצים, צמחים, פרחים, ועיניים בוחנות.
היא ראתה את ההר עם הענן הכחול ורצה אליו בכל כוחה.
אחרי שחצתה נהרות, מפלים, מערות ושבילים נוספים, הגיעה לשביל רצוף באבני קוורץ ורודות.
בקצה השביל, הכניסה אל ההר. והיא כבר ידעה מי מחכה לה שם.
בכניסתה אל ההר ראתה בצער רב את עצמות בני מינה, הגונזולים, מפוזרות ומרוסקות.
עצב וזעם הכיל אותה מבפנים. היא עשתה קסם וגרמה לעיגול אש לרחף מעל ידה הימנית. אש כחולה, מאירה במיוחד, לא חמה ולא קרה. וכך החלה דרכה לעומק המערה.
המערה לא הכילה יופי מיוחד – קירות חומים וגבוהים ומידי בהם אבנים נוצצות או יהלומים.
לפתע הגיע לאולם גדול עשוי כולו מאותה אבן קוורץ ורודה. האולם היה חשוך ולאורך הרצפה קווים מוזרים שחותכים אותה לאורך, לרוחב, בכל מיני צורות.
היא הורידה את האש בידה על הסימנים, ואלו האירו את האולם הגדול.
באמצע האולם ישבה ילדה קטנה. בת-אדם.
היה לה שיער ג’ינג’י וכובע ורוד. פרפלס לא יכלה לראות את עיניה, היא ישבה מכווצת בתוכה.
עיניה של פרפלס הפכו ירוקות והיא הרגישה חום עוטף אותה. היא התקרבה בצעדים איטיים לילדה הקטנה וליטפה את ראשה.
הילדה הרימה את ראשה והסתכלה עליה. עיניה היו עגולות וגדולות מלאות בדמעות.
“למה עזבת אותי?” היא שאלה את פרפלס.
פרפלס לא ידעה מה להגיב או איך לענות. היא הייתה מבולבלת.
“איפה רוקסן! תגידי לי איפה רוקסן!” היא צעקה על הילדה.
הילדה לא ענתה לא, היא רק בכתה יותר ויותר.
פרפלס הסתכלה מסביב בבלבול וחוסר הבנה מה קורה. האולם החל להיסגר עליה. לא היה לאן לברוח. היא שמעה קולות צוחקים מסביבה ואז נפער מסדרון מולה. היא תפסה את הילדה הקטנה ביד ורצה אל המסדרון, מהר ומהר. קירותיו היו שחורים, לא היה בו כמעט אור.
הוא הלך ימינה ושמאלה וישר והוא היה ארוך באופן שלא יתואר.
היא רצה ורצה ומידי פעם ראתה אורות מוזרים ושמעה מאחוריה נקישות ציפורניים מפחידות.
הילדה הקטנה צועקת לה “יותר מהר! את יכולה” ופרפלס רק מגבירה את הקצב בכל שנייה שעוברת.
לבסוף היא ראתה אור לבן. תמים. שהיה נראה לה הכי קרוב שיש למציאות.
היא רצה אליו במהרה וכאשר הגיעה אליו ויצאה החוצה, היא מצאה את עצמה עומדת באמצע הרחוב, מצד ימין גן המשחקים המוכר, עם ילדים שמשחקים בו.
בידה החזיקה את התיק שלה. היא הסתכלה ימינה ושמאלה לוודא שהיא רואה נכון. ואכן, אינה טעתה.
היא הייתה באותו רחוב בו נעלמה מוקדם יותר באותו יום.
הנייד שלה לא היו שיחות שלא נענו או הודעות. היא ניסתה להסתכל על השיער שלה וראתה שהוא בצבע הטבעי שלו.
היא לא הייתה בטוחה מה קורה ולכן מיהרה להגיע הבייתה לפני שמשהו אחר ישבש את מהלך היום הזה.
בביתה אמה שאלה בהפתעה מה היא עושה שם ואז טיילור החלה לספר לה במהרה כל מה שעבר עליה בשעות האחרונות, למרות שהזמן היה נראה כאילו לא זז בעולם של בני האדם.
אמה הסתכלה עליה בפרצוף עקום ואמרה לה “בואי איתי”.
היא לקחה אותה לעליית הגג שם פתחה דלת קטנה מאוד מתחת לשטיח סגול.
בתוך התא הזה מתחת לדלת הייתה בובה סגולה, עם שיער מקורזל בצבע זהב, לבושה בשק עם סימן מוזר, בדיוק כמו אחד הגונזולים ההם. היה שם גם את הגביש השחור שהפעילה עליו כוחות קסם.
היא נתנה לה את הבובה והגביש ואמרה לה “אני חושבת שכדאי שתדעי שאני גם מכירה אותם. וגם אבא מכיר אותם. אבל את צריכה להשאיר את זה כסוד בינינו, עד הרגע שבו מלודי תגיע אליהם גם היא.”
מלודי הייתה אחותה הקטנה של טיילור.
“מלודי? למה? מה?” שאלה את אמא שלה בבלבול מוחלט.
“הם – אנחנו” אמרה לה אמא שלה.
טיילור לא ידעה איך להגיב. אמא שלה חייכה אליה וטיילור נהנתה מהמחשבה וחייכה אליה בחזרה.
הגביש זהר ביד שלה בזוהר סגול והיא יכלה לראות במבט מקרוב עליו את מאריגה מחייכת אליה.
היא החזירה את הבובה והגביש לתא הקטן מהיכן שאמה הוציאה אותם והתקרבה לדלת היציאה של עליית הגג.
היא זרקה מבט לאחור,
עיניה הפכו לסגולות,
והיא חייכה.