דמות ללא שחקן
מאת: נטע שלום
1.
כשהיא הייתה בת שש, היא נעקצה. גופה נאבק בארס במשך שבוע, ונשמתה ריחפה בין הזיות. המכשפים אמרו שהזיות וחלומות הם רסיסים מהעולם הבא, שהחיים הם רק גשר אליו. החיים התנהלו בעולם של צללים, אחד מתוך אינסוף.
קפטן מארו הקשיבה, אבל לא האמינה. כשהייתה בת שש, זו הייתה הפעם האחרונה שבה היא לא ראתה את המציאות סביבה כמו שהיא. כעת היא כבר לא הייתה מסוגלת לראות אנשים אחרים ואת עצמה כיותר מכפי שהם באמת היו, אפילו אם היא מאוד רצתה.
כשהייתה בת שמונה עשרה, היא התחילה לעבוד בגביית מיסים, ובכך אכזבה את משפחתה.
כשהמלחמה הגיעה, גייסו אותה יחד עם כל מי שהיה מסוגל להחזיק נשק ולרוץ. היא קודמה לדרגת סרן לאחר שהפסידה בהגרלה.
הרגל שלה נתקלה בשורש בולט והיא מעדה ונפלה. היא קמה בקפיצה והמשיכה לרוץ, ענפים דקים ויבשים חובטים בפניה. מאוחר מדי. היא שמעה את המנומרים מתקרבים. היא לא הייתה מסוגלת להשלות את עצמה שתשרוד למשך זמן רב. שנים עשר המנומרים שארבו לצוות שלה, חיסלו את רוב האנשים במקום. היא נשאה על גבה את הרב”ט בין מחוסרת ההכרה, אבל האישה איבדה יותר מדי דם, ולא תחזיק מעמד למשך זמן רב. זו תהיה הקלה להניח אותה על הקרקע, חשבה מארו במידה מסוימת של אשמה. היא ידעה שהיא תרוץ הרבה יותר מהר בלי המשקל העודף.
משהו הכה אותה בכוח בראשה והיא נפלה אל הקרקע, מפילה את בין.
“לא!” היא ייבבה.
היא שמעה צחוק רועם, אבל לא ראתה איש. הגיבור בוודאי שתה שיקוי היעלמות שוב.
“תודה לאלים שאתה כאן,” אמרה הקפטן, “שנים עשר מנומרים ארבו לנו. אנחנו היחידות-”
התרמיל של בין נפתח וכמה מטבעות זהב קיפצו ונעלמו. מארו בהתה.
“זה הכול?” נחר הגיבור הבלתי נראה ובעט בה.
“אל תעשה את זה,” אמרה קפטן מארו. “היא סיכנה את חייה כדי להגן על כולנו, ואתה צריך להראות כבוד-”
שיניים של מנומר ננעצו בכתפה. היא צעקה ונעצה בו את חרבה.
“הצילו!”
“אני צריך לעזור לך או להראות כבוד?”
“תעזור לי, בבקשה! סליחה!”
מארו נפלה אל הקרקע כשהשיניים נתלשו מבשרה, מצמידה את ידה אל הפצע. דמעות ערפלו את הראייה שלה. אבל היא ידעה שהיא תשרוד. הגיבור שר בעודו נלחם. מארו לא זיהתה את השפה אבל השיר נשמע שמח. היא ניסתה להתרכז בנשימות שלה, לקחת אוויר לאט, כך שהגוף שלה לא יזוז יותר מדי. כל תזוזה הכאיבה.
טיפות חמות פגעו בפניה. היא פקחה את עיניה וראתה דם של מנומרים מטפטף מהחלל הריק.
“נו?” אמר הגיבור. “איפה הפרס?”
“פרס?” היא מצמצה. “אני לא-”
“את קשת תפיסה או משהו? מה הפרס על כך שעזרתי לך?”
“אין לי הרבה,” היא התנשמה. “שילמתי למכשפים הבוקר.”
“המכשפים הצילו את החיים המסריחים שלך?”
מארו קמה לישיבה. הכתף שלה זעקה אליה.
“המכשפים צריכים זהב כדי לייצר את הנשקים הקסומים שאתה אוהב. טיפש. אם אתה חושב שיש לך משהו חשוב יותר לעשות עם הכסף שלי, אז תיקח אותו. אני לא יכולה להזיז את הזרוע.”
שקיק הזהב שלה נחטף ובעודו מרחף, תכולתו רוקנה.
“זהו?” נהם הגיבור. “אני כבר ארוויח יותר אם אני אמכור את החרב שלך.”
החרב שלה נשלפה מהנדן ונעלמה.
“היי!” היא קראה.
היא שמעה צעדים מתרחקים.
“חכה רגע! לאן אתה הולך?”
“אני חושב שיש עוד מנומרים בסביבה. עדיף שאני כבר אלך להרוג אותם עכשיו, לפני שנגמר לי השיקוי.”
“אבל… אני לא יכולה לזוז!”
“אני אחזור בשבילך אחר כך.”
“אל תשאיר אותי פה לבד!”
“עדיף שתהיי בשקט,” אמר קולו המרוחק של הגיבור. “את לא רוצה שהם ישמעו. ותנסי לא לדמם כל כך הרבה. הם אוהבים ריח של דם.”
“תחזור!”
קפטן מארו השתתקה ובלעה את רוקה. היא ניסתה שלא לדמם כל כך הרבה.
האולם הגדול של המצודה חולק לארבע באמצעות וילונות שחורים: המעבדה של המכשפים, שהפכו זהב לקסם, המרפאה, הנשקייה, והחדר של הגיבור. הגיבור שמר שם את תיבות האוצר שלו. הוא העניק להן יותר תשומת לב מאשר לכל אדם במצודה.
מארו שכבה על אחד הדרגשים במרפאה. ז’ק ישב לצידה, מנקה את הפצע שלה. מארו אף פעם לא הצליחה להחליט מה היה הגיל של המכשף, הוא נראה לה בו זמנית צעיר וזקן יותר ממנה.
“לעזאזל!” זעק הגיבור מחדרו. נשמע רעש של תיבה גדולה מוטחת בקיר.
“אני חושב שהוא איבד טבעת,” הוא אמר.
“אין פלא. יש לו יותר טבעות מאצבעות.”
“אני מופתעת שהוא לא מאשים אותנו,” אמרה מארו.
“הוא יודע שלעולם לא היינו גונבים ממנו.”
“דבר בשם עצמך,” מארו נחרה. “הוא גונב מאיתנו.”
ז’ק פתח את פיו. הוא נד בראשו.
“אל תסתכל עליי ככה, אתה יודע שזה נכון. מחטט בחדרים, גונב כסף, תכשיטים ובגדים. אחר כך הוא מוכר אותם, כאילו שאנחנו לא רואים שהם שלנו. פעם הוא שם דלי על הראש שלי, אני חושבת שהרעיון היה שאני לא אראה אותו גונב. יש לו לפחות עשרים כלי נשק בתיבה שלו, הרבה יותר טובים משל החיילים שלנו, אבל הוא מעדיף לשמור אותם. לפעמים, כשאויב גוסס והגיבור שלנו כבר בטוח שהוא מנצח, הוא עוזב את הנשק ומכה אותו למוות בידיים חשופות. הוא גונב מגופות, הוא משאיר פצועים בשטח- לעזאזל, ז’ק, הוא השאיר אותי בלי חרב!” היא סיימה בקול ניחר.
ז’ק הביט בה. “מארו,”
“מילה אחת ממה שאמרתי לא הייתה נכונה?”
“הוא הורג בכל יום מאות מנומרים וזאבים כסופים, ועשרות צרעות ענק. את יודעת עד כמה היצורים האלו מסוכנים. כשאדם הורג כל כך הרבה, טוב… זה מטיל צל על הנשמה שלו. אני לא מופתע שהוא הפך להיות אלים וחמדן.”
“יותר גרוע, הוא מתנהג כאילו הוא האדם האמיתי היחיד בעולם.”
ז’ק הנהן. “זה הגיוני.”
“מה?” היא עיקמה את שפתיה. “למה?”
“אני חושב שהוא חצי אל. אולי הוא רואה את העולם הזה כמו שהוא באמת, עולם של צללים.”
מארו נעה באי נוחות.
ז’ק חייך. “תירגעי, אני יודע שאת לא מאמינה. בכל אופן, תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע למקום בו יש מפלצות.”
הגיבור תמיד נמצא איפה שיש מפלצות, מפלצות תמיד נמצאות איפה שהגיבור נמצא. בעצם, שום דבר רע לא קורה כשהגיבור לא נמצא. זה כמעט כאילו שהיא עצמה לא קיימת. מארו הפכה את המחשבה בראשה. היא לא מצאה חן בעיניה.
ז’ק הביט בכתף של מארו. “זה נראה לי מספיק נקי. את מוכנה?”
מארו הנהנה. היא הניחה את כף ידה על פיה כדי לא להשמיע קול כשהכאב התפוצץ בכתפה, גורם לכתמים צבעוניים לרחף ברחבי שדה הראייה שלה. הכאב נעלם, והפצע נסגר.
היא הרימה את מבטה אל פניו של ז’ק, עיניו היו עצומות עדיין.
“אתה בסדר?”
הוא פקח את עיניו וחייך. “בוודאי שאני בסדר.”
“ז’ק , אתה באמת מאמין שהעולם הזה הוא רק אשליה, ויש עולם מעבר? עולם של אלים?”
ז’ק הנהן.
“אז למה אנחנו בכלל טורחים לעשות משהו?”
ז’ק צחקק. “שאלה קלה. אנחנו כאן כדי ללמוד.”
הגיבור השמיע צעקה של חדווה מעבר לוילון השחור.
“נראה לי שהוא מצא את הטבעת,” אמרה מארו.
“אנחנו צריכים אותו עכשיו. מה שהוא לא יהיה.”
“ואחרי שכל המפלצות ימותו, וכל השלל יחוסל? מה יקרה אחר כך?”
“אני… אני מקווה…”
“לא, לא מה שאתה מקווה. מה אתה באמת חושב שיקרה?”
ז’ק השתתק. העיניים שלו כמעט נראו מפוחדות. הוא נד בראשו קלות וחייך. “מה שעומד לקרות, יקרה, וזה לא משנה מה אני חושב.”
הוילון נמשך והגיבור צעד פנימה.
“מכשף!” הוא הכריז. הוא הבחין במארו. “והחיילת שמדברת יותר מדי. מכשף!”
“כן?” אמר ז’ק.
“אני צריך ארבעים שיקויים.”
“א- ארבעים?”
“אתה קשה תפיסה או משהו?”
“אבל נתתי לך ארבעים רק אתמול-”
“אני השתמשתי בכולם! נלחמתי בגבורה, בזמן שהפחדנית הזו-” הוא החווה בידו על מארו, “-התחבאה בין השיחים!”
“לך לעזאזל,” רטנה מארו.
“יש לי רק שלושים וחמש.” ז’ק ניגש אל השולחן שלו והוציא כמה תיבות קטנות ופנקס חשבוניות. “אני אצטרך שבעים מטבעות זהב.”
“גנב! אתה לא יכול לעשות הנחה למושיע שלכם?”
“צריך זהב כדי להכין אותם,” נהמה מארו.
“שיהיה,” אמר הגיבור. “אני גם רוצה שתרפא אותי.”
ז’ק ומארו החליפו מבטים.
“לרפא אותך? אתה פצוע?” אמר ז’ק. “מארו הייתה אמורה להיות האחרונה שלי היום, אבל מכשף אחר יגיע-”
הגיבור משך את רצועות שריון החזה שלו. לוחות המתכת נפלו אל הרצפה ברעש, חושפות חזה שעיר ורחב. “כאן,” הוא הצביע על לוח ליבו.
מארו נחרה. “מה, אתה מאוהב?”
“שקט!” נבח הגיבור ופנה אל ז’ק. “יש לי סימן כחול מהיום בבוקר, כשהחברה הנמוכה שלך נגחה בי עם הראש הקשה שלה!”
“בסדר,” מארו קמה מהדרגש שלה. “זה מספיק. ז’ק, הכסף בסדר?”
ז’ק הנהן.
“אז אתה,” מארו דחפה קלות את הגיבור. “אתה צריך לקחת את השיקויים שלך וללכת. יש לך בעיה איתי, תוציא את זה עליי, לא על המכשפים, הם עושים כל מה-”
אגרוף פגע בבטנה חזק כל כך שהיא הוטחה כנגד הדרגש. היא התקפלה בכאב.
“מארו!” קרא ז’ק.
הגיבור משך את ז’ק בגלימה שלו. “לא. אני.”
“אני יכול לשלוח מכשף אחר. בבקשה, אתה יודע מה יקרה לי בחצות. אתה יודע שאני מסתכן במוות אם אני ארפא מעבר לגבול היכולת שלי.”
“אני יכול למות בכל יום. ואף אחד לא מודה לי מספיק.”
“אנחנו באמת מודים לך!” אמר ז’ק בקול גבוה. “אבל אני פשוט לא-”
“תרפא אותי.”
ז’ק התנשם. “לא.”
מארו הייתה משוכנעת שהגיבור יכה את המכשף. אבל הוא הביט בו לרגע בדממה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה אותו, והרפה.
הוא פרץ בצחוק. “למה לעשות עניין מכל דבר קטן?”
הוא יצא.
מארו הצליחה למשוך את עצמה לעמידה, נתמכת בדרגש.
היא לחשה, “אני שמחה שלא עשית את זה.”
“כמובן שלא.” ז’ק המשיך לבהות בנקודה שבה הגיבור עמד. הוא מצמץ. “המכשף של הלילה עוד מעט יהיה כאן בשבילך.”
“אני בסדר.”
“אני לא מאמין שהוא השתמש באגרוף הרעם נגדך.”
“אני כן.”
המכשף מצמץ והביט בה. “בנוגע לשאלה שלך מקודם, אגיד לך מה אני חושב שיקרה. אחרי שהמפלצות ימותו והשלל יחוסל, תהיה לך החרב הכי טובה שהקסם שלי יכול להכין, ואת,” הוא הסיט את מבטו, “את תעשי את מה שצריך.” ז’ק נד בראשו. “אלים.”
“תודה.” היא אחזה בכתפו.
“תראי, כמעט חצות ואני רוצה להיות לבד.”
“בטוח? זה פשוט לא נראה לי הוגן, אתה עוזר לכולם, אבל תמיד לבד בחצות.”
המכשף עדיין לא הביט בה. “אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה בדרך אחרת.”
דלת האולם הגדול נטרקה. הגיבור יצא.
2.
חתולסקי: מישהו פרץ לי לחשבון, גנב את כל הציוד היקר, והשאיר רק את הציוד הגרוע!
טרול: איזה מניאק מי שעשה את זה!
חתולסקי: אני שונא את מונסון ומערכת האבטחה המעפנה שלהם!
חתולסקי: הממ, רגע. אזעקת שווא… הדברים שלי היו בתיבה השנייה…
פיקסי: דביל!
טרול: טמבל.
חתולסקי: טוב, אני צריך לצאת.
פיקסי: לאן? לשדות הבור? אתה לא רוצה לאסוף קצת עזוז נפילים קודם?
חתולסקי: את קשת תפיסה או משהו? אני יוצא מהמשחק. אמא שלי קוראת לי לארוחת ערב.
[חתולסקי התנתק/ה]
פיקסי: הוא שיחק רק שעתיים.
טרול: פחח, איזה קז’ואל.
3.
הם הכינו את התמיסה במעבדה של ז’ק, בתוך סיר גדול שעמד בתוך האח הבוערת. שניהם לבשו מסכות עם עשבים שספחו את הריח האיום. קירות החדר היו מכוסים בצנצנות ובקבוקים. ז’ק הוסיף לתוך הסיר, לפי תהליך שרק הוא הכיר, פעם אבקה מכאן, ופעם כמה טיפות משם.
ז’ק הניח את המכסה על הסיר, הסיר את המסכה והתנשם.
“צריך לתת לתגובה זמן להתרחש, אבל זה לא נראה טוב. אין לנו הרבה זהב,” הוא אמר.
קפטן מארו הנהנה. “המלחמה גבתה זהב מכולם.”
“היית גנבת לפני שהתגייסת, נכון?”
מארו הידקה את שפתיה.
“פקידת מס, והלוואי שאנשים יפסיקו לקרוא לזה ככה!”
“אני מתנצל. אבל את מסוגלת לפרוץ מנעולים, נכון?”
מארו השתהתה. “כן.” היא אמרה לבסוף. “אם הם לא מסובכים מדי.”
“יש עדיין מקור לזהב בטירה שלא ניסינו.”
מארו חיככה את מצחה בידה.
“אני מבינה, אבל זה פשוט לא מרגיש לי בסדר.”
“את מרגישה אשמה לגנוב ממנו? בהתחשב במה שאנחנו רוצים לעשות?”
“לא… יש הילה של כישלון מסביב לרעיון הזה. אני לא חושבת שאצליח לגנוב מהגיבור שלנו כלום. זה לא מרגיש כמו משהו שאני מסוגלת לעשות.”
המכשף הרהר בכך לרגע.
“יש דברים יקרים יותר מזהב.”
“נשמות?”
“הנשמה שלך, את הנשמה שלי כבר מזמן נתתי לאלים. ובכל מקרה, לא. לנשמות יש הרבה פחות ערך מכפי שנוטים לחשוב.”
“מה עוד אני יכולה לתת לך כדי ליצור את החרב?”
“הדבר היקר ביותר שלכל אחד יכול להיות הוא זמן.”
אז זו הסיבה שמכשפים תמיד מתים צעירים, חשבה מארו.
“בסדר,” היא אמרה.
“כמה?” אמר ז’ק.
” אני לא יודעת, שלושים, ארבעים, כמה שיש.”
“הנשמה שלך וכל מה שנשאר?”
מארו הנהנה.
“אכין לך את החרב הטובה ביותר שאני יכול,” אמר ז’ק.
“אבל תיזהר, בסדר? אתה עושה יותר מדי בשביל כולנו.”
“בסדר,” אמר ז’ק מבלי להביט בה.
“תסתכל עליי ותבטיח לי-”
הוא הרים אליה את מבטו.
“אני לא יכול להבטיח כלום. יש דברים יותר חשובים כרגע מאשר שנינו.”
מארו חזרה ממשמרת לילה על הביצורים, ועברה דרך האולם הגדול כדי לראות את ז’ק לפני שתישן. היא צעדה לכיוון המרפאה כשהגיבור חסם את דרכה.
“קפטן רפש! יש לי עבודה בשבילך.”
מארו שפשפה את עיניה. “זה דחוף?”
“שמעתי שאת שונאת צרעות ענק, אז בחרתי בך לבוא איתי למשימה הבאה. גיליתי איפה הכוורת. הן חיות משונות, אני בטוח שאם נהרוג את המלכה הן יפסיקו להילחם.”
“אני באמת שונאת צרעות ענק,” אמרה מארו בחולשה.
“אז את בטח שמחה להזדמנות להרוג כמה!” הגיבור טפח על כתפה.
מארו פתחה את פיה.
“כן,” היא אמרה לבסוף. “אני אשמח. את מי מהחיילים אתה רוצה שניקח?”
“רק שנינו,” אמר הגיבור ועיניו נצצו. “זו משימה חשאית.”
“רק שנינו,” אמרה מארו. “מושלם.”
הם הביטו זה בזו בדממה.
הדלת של ז’ק הייתה סגורה. מארו נקשה עליה וכשלא שמעה תשובה דחפה אותה בעדינות. החדר היה חשוך, ולאחר שעיניה התרגלו, היא ראתה שז’ק שוכב במיטה, מכורבל בשמיכות. בתור מכשף, היו לו זכויות מסוימות שלחיילים לא היו, למשל, חדר משלו.
הוא נע מעט ומצמץ. “מארו?”
“סליחה, לא רציתי להפריע לך. חיפשת אותי?”
“כן. החרב שלך. אני סיימתי איתה. היא מתחת למיטה. את צריכה לקחת אותה.”
מארו כרעה ליד המיטה. “אתה בסדר?”
ז’ק עיקם את פיו. “אני אהיה בסדר עד שאני כבר לא אהיה, כמו כולם.”
מארו שתקה.
“בבקשה תיקחי את החרב שלך.”
מארו הציצה מתחת למיטה. היא גררה החוצה את החרב. הלהב שלה היה שחור ומבהיק. פניה השתקפו בו. מאחוריה היו צללים מעורפלים. החרב נראתה כבדה מכדי שתוכל להרים אותה, ובכל זאת, כשסגרה את אצבעותיה מסביב לניצב, היא הייתה יציבה.
היא הכניסה את החרב השחורה לנדן שלה במקום החרב הפשוטה שחילקו להם כשגויסו.
“היא מרגישה חזקה. כמעט יותר מדי חזקה בשבילי.”
“עשיתי כל מה שאני יכול לעשות. אני מקווה שזה מספיק.”
“אני בטוחה שזה מספיק,” הכריזה מארו.
“אני יודע שאת מפחדת. הייתי לוקח ממך את הפחד, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר עכשיו.”
“רק תנוח. כשאני אחזור, יהיה יותר טוב.”
כף יד חיוורת בצבצה בין השמיכות. מארו נאחזה בה. היא הייתה כל כך קרה שזה כאב.
“מארו, כשהייתי ילד לקחו אותי מהמשפחה שלי, סיפרו לי שהאלים אוהבים אותי יותר מכל אחד אחר, ולכן אני צריך להקדיש את החיים שלי לטובת הכלל ולמות צעיר.” הוא עיווה את פניו. “הם לא השתמשו במילים האלה בדיוק. מעולם לא האמנתי שיש אלים מיטיבים בצד השני. אפילו כשהייתי ילד. רק רציתי להגיד את זה למישהי פעם אחת.”
מארו בלעה את רוקה.
“למה אתה חייב להישמע כאילו הכול עומד להיגמר?”
“העולם באמת עומד להיגמר. את לא מרגישה?”
“לא!”
“זה בסדר. הקשר שלנו הוא אחד מהדברים היקרים ביותר שהיו לי בעולם הזה, אבל לפעמים את פשוט לא מבינה כלום. עכשיו עדיף שתלכי. אני לא מסוגל להמשיך לדבר.” הוא עצם את עיניו.
מארו נאבקה בעצמה לרגע.
“אני מצטערת, ז’ק,” היא אמרה.
היא לחצה את ידו בין כפות ידיה ועזבה.
4.
טרול ידע שהוא שונה. הוא ניסה להעמיד פנים שזה לא מפריע לו. העולם בחוץ היה חשוך ושקט. טרול לא ידע אם הוא יצליח להתעורר בזמן לשיעור מחר, אם בכלל יהיה לו רצון להתעורר. לא חשוב. הוא היה בתוך המשחק לבד.
5.
זו הייתה שעת לילה מאוחרת מכדי להמשיך לצעוד, והם עצרו, הקימו מחנה, והציתו אש. האוויר הקר עמד במקום, ונשימותיה התאבכו מול פניה.
יש שמאמינים שהעולם הזה הוא רק גשר בדרך לעולם הבא. הם מאמינים שיש אינסוף עולמות אחים. לפעמים, אדם עלול להגיע בטעות לעולם אחר. כשמארו הביטה מעבר למדורה באותו לילה, לגמרי במקרה היא הייתה בעולם שבו טרול היה הגיבור.
“אני אשמור ראשונה, אם אתה רוצה,” היא אמרה.
הגיבור נד קלות בראשו. “אני לא יכול לישון כרגע.”
“גם אני לא.”
הגיבור כרך את זרועותיו סביב ברכיו והתנודד קלות.
“אדוני,” אמרה מארו, “אני יכולה לשאול אותך משהו?”
הגיבור הנהן, מביט בכוכבים.
“מה תעשה כשזה ייגמר?”
הגיבור חייך. “מה ייגמר?”
“המלחמה. כשהמצודה תהיה בטוחה. אתה תחזור הביתה?”
“אני בטח אהיה המנהיג שלכם אחר כך.”
מארו עיוותה את פניה. “אתה בטוח שיש לך את הכישורים המתאימים, טרול?”
“יש לי מלא כישורים!” הכריז. הוא מצמץ. “היי, קראת לי בשם שלי.”
“כן,” אמרה מארו. היא לא ידעה שהייתה למעשה חשיבות כלשהי.
“דברים חוזרים על עצמם, את יודעת? אחרי הקרב האחרון בטח תהיה סצנת סיום מרשימה, ואז הכול יתחיל מהתחלה. משחק חדש.”
“זה לא משחק.”
“לא, בשבילך זו המציאות.”
“אבל מה אם היינו יכולים פשוט לעצור, פשוט להפסיק?”
הגיבור הביט בה. הוא נראה צעיר מאוד הלילה.
“את מבקשת ממני לפרוש?”
“אני חושבת… כן.”
“מי יגן עליכם מהמפלצות?”
“יש לי תחושה שאנחנו נסתדר. אני לא מבינה לחלוטין איך זה להיות אתה. אבל אני בטוחה שאתה רוצה שקט ושלווה כמו כל אחד אחר.”
טרול משך בכתפיו. “יש מספיק שקט ושלווה בחיים האמיתיים.”
“אבל אלו החיים האמיתיים-” מארו נדה בראשה. היא לא הייתה במצב הרוח המתאים לעוד דיון תיאולוגי. “אני… לא הייתי רוצה שמשהו יקרה לך.”
“את ממש מבקשת ממני לצאת מהמשחק!” צחק טרול. “אדיר, זה כל כך מטא!”
“אני- מה?”
“בכל אופן, אני לא חושב שאעשה את זה. אני פשוט אוהב לשחק יותר מדי. לפעמים זה מעציב אותי, שאני אוהב את זה כל כך.”
מארו ניסתה ליצור במוחה את המילים הנכונות. “אני מבינה, אבל-”
טרול מצמץ. “היי, את שומעת?”
מארו שתקה. זה היה זמזום.
“אבל הן לא אמורות לצאת מהכוורת בלילה,” היא סיננה. “והן שונאות אש!”
טרול שלף את חרבו. הצרעה תקפה אותו מאחור והוא נפל. אבל מארו ראתה את הגיבור נופל הרבה פעמים. לא משנה עד כמה אבוד הוא נראה, הוא תמיד חזר בסופו של דבר. הוא מעולם לא מת. אולי, מארו חשבה, הוא פשוט מעולם לא נשאר מת.
המחשבה חלפה כשצרעה נוספת טסה לצידה, היא התכופפה והתחמקה ממנה, אבל היא ראתה כמה נוספות מגיחות בין העצים. היא הספיקה רק לחשוב, ‘בבקשה, אלים, לא שוב’, כשכאב מעוור פילח את צידה.
הגיבור חזר מאוחר יותר, כשהצרעות הסתלקו. הוא כבר לא היה טרול.
“כמה טרגי,” הוא הכריז. “הייתי מספר לכולם שנלחמת באומץ, אבל זה יהיה שקר.”
הוא ניסה לחלץ את החרב מאצבעותיה המאובנות של מארו. החרב אחזה בה חזק מכדי שהוא יוכל לשלוף אותה.
6.
חתולסקי: היא מתה כמות שחיה. מעצבנת.
7.
קפטן מארו שכבה על הקרקע. הבגדים שלה היו רטובים מזיעה, והיא רעדה ללא שליטה. אולי תצליח להגיע בחזרה למצודה, אם תזחל מספיק לאט. היא דחפה את הקרקע בזרועה השמאלית. הימנית עדיין אחזה את החרב. היא אפילו לא הרגישה את קצות האצבעות. הלהב ננעץ בקרקע, והיא משכה את עצמה בעקבותיו.
לא היה אף קול שנע ביער. אבל חייב להיות, חשבה. היא לא שמעה תנים וינשופים, ואפילו לא את העלים נעים ברוח, עד כדי כך האוויר דמם. כל מה ששמעה הוא שקט אפור, שהתקרב במהירות הולכת וגוברת. היו לו קצוות מחודדים, והוא עלה וירד באופן שחזר על עצמו. בכלל לא שקט. זמזום.
“אלו אנחנו,” אמר הזמזום.
מארו פלטה צעקה קטנה, “את המלכה.”
“זה שם שבני אנוש נותנים כשהם לא מבינים. אתם לא תבינו בין כה וכה אם מנסות להסביר.”
מארו ניסתה להגיד משהו, אבל הכאב שבר את הקול שלה.
“יש בנו צער על כאב,” אמרה המלכה. “הדרך היחידה לדבר עם אדם היא דרך ארס. חיכינו שאדם מרגישים יותר טוב. אבל לא יותר מדי טוב. יותר מדי טוב, זה לא טוב.”
מארו בלעה רוק.
“לא צריכים לעשות את מה שמתכוונים. העוקץ שלכם לא חד מספיק. הגיבורים הם מיליונים. קסמים מהעולם הזה לא יכולים להילחם בקסמים מהעולם האחר.”
“מה את?”
“חרק.”
מארו חשבה שהתשובה לא הייתה מאוד הגיונית.
“אתם יודעים כבר שזה עולם לא אמיתי, עולם של צללים.”
מארו נדה בראשה. “זה לא קשור-”
“לא קשורים? באמת מאמינים שזה לא קשורים? כמה פעמים אדם הביטו בלילה אל השמיים ותהו עד לאן הם מגיעים? כמה פעמים משוטטים על החומות ורואים את האופק?” היא זמזמה. “מה יש מעבר לים? מעבר להרים? מה יש חוץ מהמצודה? העולם קטן. קטן מדי בשבילנו. בטח גם בשבילכם, אחרת לא הייתם מנסים ליצור בו חור.”
“זה בכלל לא מה שאנחנו מנסים לעשות!”
“אז מה אתם רוצים בכלל, קפטנים מארואים?”
“אני רוצה…” היא עצרה.
אני רוצה להיפטר מהגיבור, היא חשבה. אחר כך אני אוכל לחזור לעסוק בגביית מיסים, ואולי ז’ק יוכל לבוא איתי גם כן. זה מה שאני רוצה.
“יש משהו שאני רוצה,” היא אמרה באיטיות.
“כן!” המלכה הכריזה.
“אני רוצה שכולנו נהיה הגיבורים של הסיפור שלנו.” אני תוהה אם אי פעם היה זמן שבו הייתי הגיבורה של הסיפור שלי, היא חשבה, אולי כשהייתי בת שש.
“הזמן הוא עכשיו, והסיפור הוא זה. אבל סיפורים נגמרים בקרוב.”
“מה אני צריכה לעשות?” היא לחשה.
“צריכים לתכסס. צריכים לכוון את האלים אחד נגד השני. נניח שמות על חברים שלט שאומר ‘אויבים’. אתם תהרגו חברים.”
“לא… זה לא עובד ככה, אני אראה-”
“אבל אלים רואים בלי עיניים. אלים שומעים בלי אוזניים. יכולות לכתוב שלט על גיבורים ‘קפטנים מארואים’ וגם הדבר ההפוך. מבחינתם, זו האמת. במקום להילחם בך, הם עוזרים לך להחזיק את החרב, אחדים כנגד השניים. ואז החרב תהיה חזקה מספיק.”
העולם סביב מארו התערפל.
“אני צריכה להגיע למרפאה.”
“לא, אתם מחוסנים לארס. יכולות לראות את זה בברירות רבה. כמו שאתם רואים איך לעקוץ מנעול.”
“לכל קסם יש מחיר,” אמרה מארו. “ואין לי שום דבר לתת לך. אני כבר חייבת לז’ק הכול.”
“אדם חכמים יודעים שלכל יש מחיר. אדם חכמים יותר, גורמים לאחרים לשלם אותו.”
“אני לא רוצה שאנשים ייפגעו.”
“אנשים כבר נפגעו וימשיכו להיפגע. גם אנשים שחשובים. החברים שלך טרגיים וחיוורים והם ימותו בקרוב כדי לגרום לכולם להזיל דמעה.”
מארו שתקה לרגע. “זה לא יקרה.”
“יש סיבה לכך שמאות חיילים מתים בכל יום, שמכשפים תמיד מתים צעירים, יש סיבה לכך שתמיד עוקצות, והמנומרים תמיד רעבים.”
“מה הסיבה?”
“כיף.”
מארו עיוותה את פניה.
“בשביל מי זה כיף?”
“בשביל אנשים אחרים.”
מארו שקלה את העניין לרגע.
“בסדר. אני מסכימה. נניח להם לשלם.”
היא זכרה שבדרכם הם חלפו על פני נחל, וזחלה אל הכיוון הכללי. היא הייתה מוכרחה לעצור מדי פעם, ולשכב בשקט כשפניה נחות כנגד העלים היבשים. בגבולות שדה הראייה שלה זרחו הכוכבים של חוסר ההכרה המתקרב, והיא לא יכולה להרשות לו להגיע.
כשהגיעה אל הנחל, כמה שעות מאוחר יותר, היא טבלה את ראשה במים הרדודים ושתתה בלגימות מדודות. הם היו בוציים ומעופשים, ובו זמנית הדבר הטעים ביותר שאי פעם שתתה. אחר כך היא נשענה על הגדה ועצמה את עיניה. למרות הסלעים הקטנים והעגולים שמתחתיה, היא נרדמה.
כשהתעוררה, ראשה פעם בכאב, אבל הערפול נעלם. האוויר הקר חלף דרכה, צלול, והיא הייתה יכולה לראות באופק את הקו הדק והבהיר של השחר.
המלכה צדקה, מארו חשבה. הארס באמת לא הרג אותי.
“אבל היית יכולה לשאול אותי קודם,” אמרה בקול צרוד. “את יודעת?”
היא עדיין הייתה חלשה מדי. באחד מהכיסים של המעיל שלה, נשארה מעט גבינה עטופה בנייר. היא אכלה אותה בנגיסות קטנות ככל האפשר, עוצמת את עיניה.
היא נעזרה בחרב כדי לעמוד, והעולם הסתחרר. מוקדם מדי. היא התיישבה שוב על גדת הנחל וחיכתה שהתחושה תחלוף. החרב הייתה כבדה יותר משזכרה. מוזר, במקום להימשך כלפי מטה היא נמשכה קדימה.
במשך היום מארו בעיקר ישנה, מתעוררת מדי פעם כשנעשתה רעבה מדי. כשהייתה מסוגלת לעמוד על הרגליים מבלי להיחלש, היא נכנעה והלכה לכיוון שאליו החרב משכה אותה.
∞.
הגיבור ישב מול המדורה שלו, בוהה בנקודה בחלל. הוא הצית את המדורה בקרחת יער- או שקרחת היער התקיימה כדי שהוא יצית בה מדורה, חשבה מארו. לצד המדורה נחה גופה גדולה של צרעה.
אני מצטערת, היא חשבה.
הגיבור לא הבחין בה, גם כשיצאה מהצללים אל מעגל האור המהבהב של המדורה. היה מבט מרוחק על פניו, ומארו כבר למדה לזהות אותו. הוא בוודאי מהרהר בציוד שלו. היא הייתה יכולה לתקוף אותו עכשיו, כשהוא לא מוכן.
היא כחכחה בגרונה.
הגיבור מצמץ. הוא סגר את התפריט הדמיוני שבראשו.
הוא הביט במארו. “חשבתי שהצרעות הרגו אותך.”
“מי אתה עכשיו?” אמרה מארו.
“למה את מתכוונת? אני הגיבור שלכם.”
“הגיבור הוא רק קליפה. אני שואלת מי נמצא בתוכה.”
חיוך דק עלה על פניו. “איזה דבר משונה להגיד! את בטח מושפעת מהארס.”
“סביר להניח. ידעת שצרעות יכולות לדבר איתך כשהארס שלהן בדם שלך? זה היה מעניין.”
הגיבור ליקק את שפתיו. “אני יכול לראות לאן זה הולך. השם שלך מופיע באדום. תני לי לנחש, החלטת להצטרף אל הצרעות כי הן הבטיחו לך משהו?”
היא שתקה לרגע והנהנה.
“אני לא חושב שתקבלי אותו.” הוא קם ופרש את זרועותיו. “נו? מה יהיה?”
מארו שלפה את חרבה. קצה הלהב הפנה את עצמו אל הגיבור וייבב ללא קול.
“אני לא רוצה לעשות את זה,” היא אמרה.
הגיבור זינק ושלף את החרב שלו, או אולי מארו רצה אליו ראשונה, בכל מקרה זה לא היה חשוב. החרב משכה אותה מהר כל כך שהיא כמעט לא עמדה בקצב, והיא תהתה מה יקרה אם הניצב יחמוק מכף ידה, כי היער סביבם נעלם, והעולם נעשה חשוך וריק.
הגיבור לא נראה מוטרד מהשינוי. הוא לא נראה כאילו הוא אפילו מבחין בו. אולי זה הארס, חשבה מארו. אני רואה את מה שיש מסביבנו באמת. אם אאבד את החרב, אני אשאר כאן לבד. היא רצה, ובאותו הזמן היא הרגישה כאילו היא צופה בעולם מבחוץ, מהמקום החשוך, הריק והקר, דרך חלון. היו מיליוני חלונות, ודרכם בוודאי היה אפשר לראות מיליוני מצודות, ובתוכן מיליוני מכשפים בשם ז’ק.
זה הסיח את דעתה של מארו לרגע, והיא הבחינה בכך שהיא רצה אל הכיוון הלא נכון רק כשהחרב זעקה אליה בזעם אילם. אבל עכשיו היא הייתה בחדר של ז’ק, לא בדיוק בתוכו, אלא מעליו ומעט בזווית. זו הייתה שעת חצות, לא זו הנוכחית, אלא שעת חצות כלשהי, ואולי אלה היו מיליוני שעות חצות זהות שהחליטו להתרחש באותו הזמן.
ז’ק היה מקופל לכדור. הוא לחש לעצמו את כל הדברים שהוא תמיד היה לוחש לאנשים שהוא היה מרפא, רק המילים, בלי הקסם.
מארו קפאה לרגע. היא שלחה את ידה באפלה, והיא לקחה מז’ק את הכאב ונתנה אותו לחרב. היא הרגישה שהחרב כבר תדע מה לעשות איתו.
9.
חתולסקי: אני כל כך שונא את מונסון כרגע! זה פשוט לא הגיוני שהקרב עם קפטן מארו יהיה יותר קשה ממלכת הצרעות! נהרגתי, כאילו, שבע עשרה פעמים! למה היא כל כך חזקה?
פיקסי: יש לי טיפ ממש טוב בשבילך. מוכן?
חתולסקי: כן!
פיקסי: תשתפר.
טרול: חחח…
חתולסקי: את אומרת שאת הצלחת בזה?
פיקסי: …לא. אני תמיד מתה בשלב שבו היא משתכפלת פי שש ומפליצה הרבה ענני רעל.
חתולסקי: מישהו בכלל הצליח להרוג אותה?
טרול: שמעתי על איזה קוריאני שהצליח, אבל הוא לא מוכן להסביר איך.
חתולסקי: תתבגר כבר! הוא משקר.
[הקפטןהמאממת22 התחבר/ה]
הקפטןהמאממת22: מיליוני קולות זעירים, מיליוני מצודות, מיליוני מרפאות ובתוכן מיליוני מכשפים. אבל אף קפטן מארו. אני תוהה מה יישאר כשזה ייגמר.
[הקפטןהמאממת22 התנתק/ה]
פיקסי: אולי זה באג.
[בזזז התחבר/ה]
בזזז: כולכם נובים.
פיקסי: תראו את זאתי!
בזזז: בשביל להרוג את הקפטן אתם צריכים את החרב השחורה.
בזזז: שאצל המוכר שעומד רחוק.
פיקסי: לא ראיתי אצלו חרב שחורה.
בזזז: זה חדש.
חתולסקי: רגע, אני אכנס.
חתולסקי: זאת החרב הכי טובה שראיתי!
פיקסי: מה היא עושה?
חתולסקי: אני כל כך אוהב את מונסון כרגע!
פיקסי: מה היא עושה, חתולסקי???!
[חתולסקי התנתק/ה]
פיקסי: זומג!!!
בזזז: אני מניחה שתצטרכו לבדוק בעצמכם.
[בזזז התנתק/ה]
[פיקסי התנתק/ה]
[טרול התנתק/ה]
10.
החרב משכה אותה בחזרה. היא רצה אל הגיבור. היא כיוונה את החרב- לא אל הגיבור, הגיבור הוא רק חור בין העולם הזה לעולם האחר. דרך הזכוכית השבורה של מיליוני חלונות היא ראתה את כולם. שבריר שנייה אחד נטמע במוחה יותר מהאחרים. היא ראתה נער בוהה בה.
טרול הספיק רק להגיד, “מה-”
מארו כבר לא רצתה להמשיך להחזיק את החרב, אבל היא לא הייתה מסוגלת לעצור את התנופה. היא חתכה דרך הגיבור את המעבר.
אור השמש שזרח בחוץ היה חזק כל כך שהיא עצמה את עיניה.
היא שמעה מילים נלחשות בקול לא אנושי. לא המלכה. לא הגיבור. זו הייתה קליפה.
“זה בסדר,” הן אמרו. “מעולם לא הייתי חי. נהרגתי יותר פעמים מכפי שתוכלי לדמיין. מהרגע הראשון שבו פקחתי עיניים, מיליוני קולות לחשו בתוך הראש שלי. הם היו לוחשים, למעלה, למעלה, למטה, למטה, ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה. עכשיו הם שותקים.”
11.
מארו התעוררה. היא נאנחה, רק כדי לשמוע את קולה. זו הייתה הוכחה שהיא באמת קיימת. המיטה הייתה המיטה הכי נוחה שהיא אי פעם שכבה בה. היא המשיכה לשכב, עד שהייתה ערה לחלוטין, ולא ניתן היה לדחות עוד את הרגע שבו תצטרך לפקוח את עיניה. היא הביטה מסביבה. החדר לא היה שלה, אבל היא זיהתה את החפצים בו- שולחן, ארון, ספרים, מחשב. היא שילבה את כפות ידיה כמו בתפילה, ולחשה, “מלכה, תעזרי לי, אני לא יודעת מה לעשות.” הדבר גרם לה להרגיש מטופשת. כמובן שהמלכה לא תדבר איתה שוב. היא כבר לא צריכה אותה. משהו משך בקצה מחשבותיה. המכשף. היא מוכרחה למצוא אותו.
היא טיפסה החוצה דרך החלון. כמו החדר, הרחוב בחוץ היה מוכר וזר באותו הזמן. היא חשבה שהיא ראתה חלק מהאנשים בעבר, אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה קרה במצודה או במקום אחר. בעודה ממשיכה ללכת, הרוח הכתה בפניה, נושאת ריח מוכר של פריחה.
היא מצאה את עצמה שוב מול הבית שממנו יצאה. היא החליקה את ידה אל תוך הכיס שלה ומצאה שם מפתח. המתכת שלו הבריקה באופן שהזכיר את הבוהק מסביב לכלי נשק קסומים. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. זה היה מטבח. ז’ק עמד בגבו אליה ושטף כלים. הוא לבש ג’ינס וגופייה במקום גלימות. הוא נראה יותר טוב ככה.
“היי,” ז’ק הפטיר.
“היי,” מארו אמרה בחזרה, מנסה לחקות את הטון. היא היססה. “היה לי חלום. חלמתי שאנחנו מגנים על מצודה מפני מפלצות, אני הייתי חיילת, ואתה היית מכשף, אתה נתת לי חרב ואני הבטחתי לך-”
ז’ק הסתובב, מנגב את ידיו ומחייך. הוא חיבק אותה. המגע היה חמים ואמיתי.
“תעשי לעצמך כאב ראש אם תמשיכי לנסות לחשוב על שני העולמות כאמיתיים בו זמנית. אני לא חושב שאני יכול לעשות קסם. אז את לא חייבת לי כלום.”
“אני די בטוחה שכן. כשהייתי בתוך החרב השחורה, היה לי את הכוח של מיליוני אנשים, ולא זכרתי מי אני ומה אני אמורה לעשות, ואז ראיתי אותך, וזה החזיר אותי. תודה.”
ז’ק צחק.
“בסדר,” הוא אמר, “אז אני מקבל את הנשמה שלך ואת מה שנשאר מהחיים שלך?”
“אני חושבת.”
“אז הנשמה שלך ושארית חייך יכולים לעזור לי להכין לזניה.”
מארו הביטה בו. היא ניסתה לחשוב על המצודה, ועל הגיבור. היא תהתה מה יקרה לו.
היא אמרה, “לקראת הסוף, לא רציתי לעשות את זה. לא רציתי להרוג את הילד ההוא. לא רציתי להיות הדמות הראשית.”
“אל תעשי את זה,” ז’ק לחש. “זה לא יוביל לשום דבר טוב.”
העולם הסתדר מחדש בתוכה. המצודה הייתה חלום, ז’ק היה אמיתי. זה היה יום חמים של תחילת האביב. היא הרוויחה את זה. הכול היה בסדר.
0.
[פיקסי התחבר/ה]
[חתולסקי התחבר/ה]
[טרול התחבר/ה]
חתולסקי: מה. מה. מה קורה פה.
פיקסי: זומג!!!
טרול: …
חתולסקי: יש פה נשק! בואו ניקח אותו!
פיקסי: הצילו!!!
חתולסקי: זה דווקא נשק די מוצלח.
טרול: לא ביקשתי להיכנס לתוך המצודה בעצמי! מונסון!!!
חתולסקי: אני לא חושב שאלה מונסון. אני חושב שזו הקפטן.
פיקסי: זבל מזובל!
חתולסקי: תראו כמה האולם הגדול יפה כשהוא מציאותי.
פיקסי: למי אכפת? יש לי חיים שם בחוץ! אני קז’ואל!
טרול: אני לא יכול להילחם במפלצות! אני קטן!!!
טרול: אני בוכה בפיקסלים!
פיקסי: לא נראה שיש מפלצות בסביבה.
חתולסקי: או דמויות.
חתולסקי: אבל יש המון שלל ונשק בכל מקום. נשק פנטסטי.
חתולסקי: כזה שתמיד רציתי שיהיה לי במציאות. זה יהיה בזבוז לא לנסות אותו.
פיקסי: היי, אל תסתכל עליי ככה! אל תקרב אליי את הדבר הזה! פסיכי!
[חתולסקי התנתק/ה]
טרול: ס… סליחה חתולסקי! לא התכוונתי!
1.
סיפור מסתיים, סיפור אחר מתחיל, חשבה בין בעודה נוהגת. המחשבה חלפה ונעלמה.