מעגל אין קץ
השממה התחננה לדם.
קולה נשמע עוד לפני המתקפה, המשיך כשגניחות הפצועים הצטרפו אליה, לא פסק כשהצבועים צחקו במרחק.
רנש שכבה עם הפנים לכוכבים, ועיניו הזוהרות של הלילה הביטו בה בחזרה.
הדם שלה לא הרגיע את האדמה. זה מה שהבין רן, האב הראשון: כדי להשקות ולהצמיח, כדי להעניק חיים, דם חייב להינתן מרצון. דם שנשפך באלימות רק יעמיק את ייסורי השממה.
כמה אנוכי מצידה. כל כך קל לשקר לאדמה, לשכנע אותה שהיא אינה זקוקה לו עוד. בכל היבשת סיפרו על לוחמים שהעניקו- בנשימתם האחרונה- את ברכתם לדם.
אבל רנש לא השתתפה במלחמה. היא לא העזה להסתכן למען הארץ הזו. אולי הלילה הוא הלילה האחרון של חייה, והיא עדיין ניסתה לשמור על עצמה.
כמה אנוכי מצידה.
רנש לא בכתה. היא לא רצתה למות, לא כאן, והשממה לא תקבל ממנה דבר. הדם נטש את גופה, וכנקמה היא עצרה את הדמעות. אלו המים שלה. בחיים ובמוות.
רנש גררה את עצמה על האבנים, והדם נשפך ממנה עוד ועוד. היא סירבה להניח לו למלא את תפקידו: להשקיט את ייסורי השממה, ואולי, יחד איתם, גם הפצועים ישתקו סוף סוף.
בני האדם שכחו איך להקשיב לצרחת האדמה. ככה הסיפורים טענו, ובכל זאת היא מילאה את אוזניה. רנש צרחה יחד איתה, צעד אחר צעד, עד שמצאה את מקום המסתור של שני היתומים.
כשהשודדים תקפו, היא פקדה על ביד וטו לברוח. היא צפתה בהם רצים אל המדבר, וידעה שכנראה ימותו שם, בדיוק כמו ההורים שלהם. בדיוק כמו הזוג שאימץ אותם.
היא לא העניקה ליתומים חיים. המוות שלהם בסך הכל נדחה, ועכשיו היא תחכה לו יחד איתם.
בהתחלה הם לא זיהו אותה. טו תקף אותה באגרופים זעירים, והיא לא הצליחה להתנגד לו, עד שביד ריסנה את אחיה. אחר כך הם בהו בה באימה וקרסו לצידה.
"פציעות ראש גורמות לאיבוד דם," ביד אמרה בתחינה. "אבל הפציעה לא עמוקה. בבקשה, אל תמותי!"
רנש הנהנה בחולשה.
והצבועים צחקו.
~~~
מאז סיום המלחמה, רוב האסמים בקונב הפכו לפונדקים מאולתרים.
הכפר הנידח עוד לא התרגל למציאות החדשה, למעמד שלו כתחנה האחרונה בדרך לשממה. שיירות של עוברי אורח תכננו לנצל אותו כדי לאגור אספקה וכוח, ועל אף שהתושבים קיבלו אותן בזרועות פתוחות, האמצעים שעמדו לרשותם אזלו במהירות.
לרנש זה לא הפריע. מצע קש, כיכר לחם וכוס חליטה רותחת הספיקו לה ללילה אחד. היא ישבה לצד שולחן וצפתה בחבורת צעירים שהחליפו זיכרונות מהמלחמה. הם צחקו שוב ושוב, גם בסיפורים עצובים; לעיתים אחד או אחת מהם הדגימו את המתרחש בעזרת כלי הנשק שנשאו.
"את לא אחת מהם," נהמה מישהי לצידה.
רנש משכה בכתפיה. "בדרך כלל אנשים חושבים אחרת."
בגלל הגיל שלה, כנראה. זהה לכל החיילים-לשעבר האלו. נמאס לה להסביר איפה הייתה- או יותר נכון, לא הייתה- במהלך המלחמה. לא חיילת. לא מרגלת. לא חובשת. כלום.
האישה המבוגרת נדה בראשה. "חיילים לא נודדים לבד. והם ממשיכים לשאת נשקים, כאילו יש להם משמעות בשממה."
החליטה צרבה לרנש את השפתיים. "הרבה חיילים עוברים כאן?" היא שאלה.
האישה הנהנה. "הם והפליטים. המילים האחרונות של המנהיגה שכנעו את אלו שאיבדו בית, או מעולם לא מצאו אחד, לחפש אותו בשממה. את מזדהה איתם?"
ושוב, רנש משכה בכתפיה. היא הושיטה כף יד קדימה.
"רנש מכיארדי."
מכיארד הייתה העיר לה קראה בית. עדיין. לא שהיא מצאה מקום טוב יותר, למרות כל המסעות שלה.
האישה הצמידה את כף ידה ומשכה אותה כעבור רגע. "השבח לרן. אני זפדו קונבי, בעלת האסם-"
"התהילה לזף, אם הזכוכית."
זפדו חייכה והרימה גבה. "פגשתי רק עוד אדם אחד מחוץ לכפר שהכיר את הסיפור הזה."
"אני מכירה… הרבה סיפורי ראשית," רנש אמרה בכבדות.
"באמת? גם אמא שלי אהבה אותם. היא זכרה, מה, עשרים ומשהו בעל פה? אני לא טרחתי לשנן-"
"אני זוכרת מאה שלושים ושישה," רנש קטעה אותה.
מאה שלושים ושישה. היא בחרה להגיד את המספר המקולל הזה, לנקוב בו שוב ושוב בכל הזדמנות. מאה. שלושים. ושישה. סיפורים.
גל צחוק הבליע את שריקת ההתפעלות של זפדן. הוא דעך כשזוג ההורים ששכבו בסמוך סיננו 'ששש' וניסו להחזיר את הילדים לישון.
"כל כך הרבה? עד שהתחילה תקופת הנדידה, בכפר המבודד שלנו הכירו רבע מזה. כל האנשים בלב היבשת זוכרים כמות כזו?"
"לא ממש," רנש הודתה. "זה התפקיד שלי. הסתובבתי ביבשת, פגשתי הרבה אנשים, נתקלתי בסיפורים חדשים. שיננתי כל אחד מהם."
אז, כל כפר ועיר מילאו אותה בהתרגשות. בכל מפגש ברחוב או בדרך היא יכלה למצוא אוצר, לגלות אב או אם עלומים, לאסוף סיפור נוסף עד שתכיר את כולם.
"לכן את הולכת לשממה? לחפש עוד סיפורים?"
רנש הנמיכה את עיניה אל הכוס.
עד שהכירה את כולם, והקסם התפוגג.
"תרצי לספר לי אחד?" שאלה זפדן, אדישה לדכדוך שלה. "במקום הסיפור שלך. אי פעם יצא לך לספר אותו למישהו? כולם מכירים את רן."
"זה נכון," רנש מלמלה. "אבל מה זה משנה? שמעת אחד, שמעת את כולם. הארץ הייתה גיהנום, מישהו מצא דרך להקל עליה או לטפל בה, ואנחנו צריכים לנהוג כמוהו. רק השמות והתגליות שונים."
"ובכל זאת?"
רנש לגמה מהחליטה.
שניות ארוכות חלפו.
זפדן נאנחה.
"מצאת כבר שיירה להצטרף אליה?" היא אמרה לבסוף.
רנש העבירה את עיניה על החדר. כמה משפחות התארגנו לשיירה, והחיילים, כמובן. היא רק צריכה לבחור.
"זה לא מקומי להחליט בשבילך, אבל אל תלכי עם החיילים," פסקה זפדן.
"הם לא יקבלו אותי בכל מקרה. וחבל. תראי את ההתלהבות שלהם."
"הם רוצים ליישב את השממה," האישה המבוגרת אמרה. "אבל מה חיילים מבינים בחקלאות? במלאכה? בבנייה? כלום ושום דבר. כל שנות הנעורים שלהם התבזבזו על המלחמה, והם יהירים מדי- בטוחים בעצמם מדי- בשביל לבקש עזרה. עם התלהבות לא מקימים יישוב. לא בשממה."
"המשפחות האלו, לעומת זאת," זפדן החוותה בראשה, "הן איבדו בית, לא ניסיון. הן יודעות איך לחרוש שדה ואיך לתפור חולצה. סמכי עלי. הזרעים בשקיקים שלהן ינבטו לפני שהחיילים ימצאו מקור מים."
רנש הניחה את הכוס הריקה.
עם התלהבות לא מקימים יישוב. אולי זה מה שהיא צריכה לשמוע, אחרי שאיבדה את שלה. אפשר לספר סיפורים גם בלי להתלהב.
~~~
הקור חדר עמוק לתוכה.
הפצע בראשה פעם בכאב, שהתחדש בכל פעם שהתחיל לדעוך. צינת הלילה שילבה זרועות עם אובדן הדם, וחום הגוף של הילדים המכורבלים לא הצליח להרגיע את הרעידות. צמרמורות חלפו בה מקצה לקצה.
"קפוא לי," ביד מלמלה בשיניים נוקשות.
"גם לי," טו לחש. "למה אין לנו מדורה? החושך הזה מפחיד."
רנש כלאה הערה צינית. גם אם הם ידליקו מדורה השודדים יראו אותם… אבל באותו רגע, מה שהרגישה הפך לזניח. שולי. עכשיו יש לה משימה חשובה יותר.
היא צריכה לגשת אליה בחוכמה.
"אתם צודקים," היא אמרה. "חוץ מזה, אם הייתה לנו מדורה… אולי יכלתי לספר על נַיָא."
"על מי?"
"ניא," רנש חזרה. "אם הלהבות. זה סיפור חביב, למען האמת, אבל כיוון שאין לנו אש…"
עברה דקה תמימה לפני שטו לפת את ידה בכוח.
"רנש? אפשר לשמוע את הסיפור בלי אש?"
למרות שביד נחרה, רנש הרגישה את גופה נדרך בציפייה.
"אני לא יודעת," רנש העמידה פנים. המשחק הקטן, בניית המתח המוכרת, היא השתמשה בהם עשרות פעמים עם ילדים בגילם. "ניאזו, האדם שסיפר לי את הסיפור, התעקש שחייבים לראות את הלהבות מול העיניים…"
"אני אדמיין אותן!" טו ניסה להכריז, אבל קולו הרועד בגד בו.
רנש סיימה את ההצגה, והודתה בליבה לזקן המשוגע שעזר לה- לא בדרך שתכנן- לסקרן צופים בכל רחבי היבשת.
"בסדר," היא אמרה. "רק הפעם."
היא כבר לא הייתה בלב השממה. היא חלפה על פני רחובות בערים רחוקות, כפרים זעירים ומחנות בצמתי דרכים, מקומות בהם ישבה מול ילדים וחלקה איתם סיפורים חסרי ערך. צעצועים, בובות, סיפורי ראשית- ילדים החשיבו אותם יותר משקיק הזרעים שלהם, עד שהבינו מה משמעותי בעולם האמיתי.
כדי להצמיח אוכל, משובת הילדות צריכה להיקבר באדמה. הפירות הבטיחו חיים, ואפילו יכלו להיות טעימים, אבל ההנאה נרקבה בתהליך.
"בראשית, הארץ הייתה גיהנום," רנש פתחה, בהתחלה המשותפת לכל הסיפורים. "חמה זעמה ברקיע, והאדמה השוממה קראה לרן לשפוך מדמו ולהשקיט את ייסוריה…"
היא המשיכה לספר על ניא והתינוק שלה, על החורף הראשון, על הגשמים והקור והברקים שהציתו את העשב. אנשים חסרי שם נרתעו מאיתני הטבע, אך ניא חמדה את הכוח הגולמי שראתה. זו החמדנות שהסיפור עודד: אסור לגנוב מהטבע את עוצמתו, אך מותר- ורצוי- ללמוד ממנו את סודות השלטון.
אדי כפור נפלטו מפיה עם כל מילה. המים היקרים שלה התפזרו, והיא דמיינה אותם נושרים על אוזניהם של ביד וטו. להם היא מוכנה לתת אותם. לא לאדמה, לשממה המיוסרת, שתמיד ביקשה דם.
כשסיימה, ביד רטנה: "אז יש לנו אש בגלל שתינוק שיחק עם שתי אבנים?"
"איך קראו לו?" טו התעלם מאחותו הגדולה. "הוא אב האש האמיתי!"
רנש חיככה את כפות רגליה זו בזו, בניסיון נואש לייצר קצת חום. לפחות עבורם הסחת הדעת עבדה, גם אם לכמה רגעים, והיא תשתדל למשוך את הזמן ככל שתוכל.
"את בטוחה שלא המצאת את הסיפור?" ביד שאלה בספקנות. "אף פעם לא פגשתי מישהו שקרוי על שמה."
"בדרום חם יותר, ובמערב מצאו פתרון אחר. פגשת אנשים שקרואים על שם דף?"
היא המשיכה משם. הם לא הכירו את הסיפור על אבי האריגה, למרות ששמעו על אחותו הגדולה- תיל, אם הרועים- שנתנה לו את השיער חסר התועלת של הצאן. הם לא התנגדו כשסיפרה להם עליה בכל זאת, ומשם התגלגלה לסיפור על ביד, שמצאה בין עשבי השדה את החיטה, וטו, אב הקדרות.
"סנו וליפאלי גינואלי לא זוכרים בעל פה את הסיפורים שלנו," ביד אמרה, אך הכעס התחלף במהירות בדאגה. "זה לא משנה. הם מתו, הלילה-"
"גינואל רחוקה מקראס," רנש קטעה אותה. "בידרש, טוטאר, אל תאשימו את ההורים המאמצים שלכם. רוב האנשים זוכרים רק את הסיפור של עצמם ושל המשפחה הקרובה."
"את זוכרת," טו ציין ונצמד אליה. "תוכלי לחזור עליהם?"
רנש עשתה זאת, אבל אחר כך עברה לסיפורים אחרים. על בקו הנעלה, וטר החכמה, ולי אשת המערב…
כדי שהילדים יזכרו בעל פה, היא תצטרך לחזור על הסיפורים. הם יצטרכו לחיות, כדי שתהיה לזה משמעות. והיא ידעה מה הם חייבים לעשות.
"בידרש, טוטאר," היא השתמשה שוב בשמות המלאים שלהם, כאילו הם אנשים בוגרים. "אנחנו צריכים להסגיר את עצמנו לשודדים."
בשלב הזה הם היו עייפים מכדי להתווכח. גם אם היא הצליחה להשכיח מהם את הכפור, הגוף שלהם סבל אותו לאורך כל הזמן הזה.
"אנחנו עומדים למות," בידרש יבבה.
"הם לא יהרגו ילדים," רנש קבעה.
הסבר סביר יותר הוא שהם זקוקים לכוח אדם נוסף. שודדים מתו במתקפה הזו, וקל לשכנע ילדים להרים חרב. היא לא תתפלא אם חלק מהנערים- מי ששרד, לפחות- קיבלו הצעה דומה.
רנש התרוממה על ברכיה והביטה מעבר למחנה ההרוס, שהפך לשדה קטל. מאחורי הגבעות הקרובות עלה עשן ונשמעו קולות צחוק.
"הם חונים שם," היא אמרה. "אנחנו נהיה בסדר."
טו וביד הנהנו בדממה.
ראשה הסתחרר. הפצע הפסיק לדמם, אבל ראשה הרגיש קל וחסר ממשות. היא חיפשה בשממה… מה? תקווה נואשת למשהו אחר, שונה? היא מצאה רק את המלחמה ממנה התחמקה.
"רק רגע," היא לחשה. "אני אספר לכם עוד סיפור אחרון."
~~~
ביום היציאה לשממה, רנש קמה יחד עם המשפחות, לפני השחר. החיילים לשעבר עוד ישנו שנת ישרים.
ארבעים שנות עבודה בשדות העניקו לראש השיירה שרירים בולטים, יציבים, שהצעירים יכלו רק לקנא בהם. היא ניגשה אליו בהיסוס.
"רנש מכיארדי," הציגה את עצמה.
"השבח לרן. בקולו," ענה, וקולו הסגיר עד כמה כאב לו להציג את עצמו בלי עיר.
"התהילה לבקו. אני רוצה להצטרף לשיירה שלכם."
"לדרך?"
"ואחר כך."
"למה שנרצה אותך?"
"אני רוצה לעזור לכם להקים יישוב."
"נהדר," שפתיו התעקלו. "אבל זה לא עונה על השאלה. למה שנרצה אותך? אנחנו נסתדר לבד."
רנש חשבה לרגע. "אני מכירה מאה שלושים ושישה סיפורי ראשית. אני יכולה לספר אותם לילדים-"
"שלא תעזי."
"סליחה?"
"מה ששמעת."
"זה התפקיד שלי-"
בקולו הרים את ידו, באמצע קשירת שק שינה לתרמיל. "ספרי לי, בבקשה, איך את מכירה כל כך הרבה?"
"נדדתי ברחבי היבשת."
מה לא הייתה נותנת כדי לחזור לאותם ימים. לפני ששמעה מהפליטים שמאה שלושים ושש… ובכן, זה המספר הסופי. כל הסיפורים.
"ואת רוצה לגזול את זה מהילדים?" הוא נד בראשו. "ילדים צריכים ללמוד בעצמם, לגדול בעצמם, להתאמץ בעצמם. כל סיפור שתספרי להם יאבד את הערך שייחסו לו אם ימצאו אותו לבד."
רנש הבינה אותו. ובכל זאת, הוא טעה. גם סיפורים שגילתה לבד איבדו בסוף את ערכם, כששמעה שלעולם לא תמצא אחד חדש.
"אם כך, אין לי מה להציע מלבד את זרועותי ושקיק הזרעים שלי," רנש משכה בכתפיה.
"אין צורך ביותר מזה," בקולו הנהן בסיפוק. "הציוד שלך ארוז?"
"כן."
"את יכולה לבוא איתנו," האיש המבוגר אמר. "אבל אני אזהיר אותך מראש. את לא תמצאי בית בשממה."
"אני אעשה כל מה שתבקשו," רנש מחתה. "אני מוכנה להקים בית חדש."
בקולו נאנח, והרים את התיק על גבו. ברחבי האסם זוגות וילדים עשו פעולה דומה והחלו לצאת מהדלת.
"חצית את היבשת ולא מצאת בית. את מכירה מאה שלושים ושישה סיפורי ראשית, וזה עדיין לא מספיק לך. אל תחשבי שיום אחד תגלי משהו טוב יותר. אין משהו טוב יותר. זו את שצריכה להשתנות."
~~~
למה הצבועים סירבו לברית?
בראשית הארץ הייתה גיהנום. החיות שפכו זו את דמה של זו, האדמה בלעה והקיאה וצרחה את ייסוריה, עד שרן העניק לה את דמו.
לנגד הצמחים הראשונים רן כרת ברית עם כל חיה. לא עוד שפיכות דמים, שיניים חשופות, טורף ונטרף בתחרות אין סופית.
רנש צעדה מתחת לשמש השוקעת, פניה מועדות לפתח השממה.
השודדים קיבלו את ביד וטו, השאירו לה רק זרע אחד בשקיק, אבל שלחו אותה לנפשה. מעט מים לדרך, ושאלה אחת.
למה הצבועים סירבו לברית?
האישה שליוותה אותה- בעיניים מכוסות- המתינה לתשובה. רנש לא ענתה, וההסבר שקיבלה במקום עדיין הטריד אותה.
כל החיות טרפו מחוסר ברירה. בלי צמחים, הדרך היחידה לשרוד היא רצח. כשרן השקה את האדמה, הוא הציע להן פתרון חלופי.
אך הצבוע אהב את הרצח. הוא לא טרף רק כדי להישאר בחיים, אלא כדי לחיות. להרגיש את הדם פועם מתוך עורקי הטרף לתוך גרונו.
אנחנו הצבועים, אישה.
אנחנו הצבועים.
ורנש הבינה למה היא התכוונה. מבט אחד במבנה המסודר של המחנה הספיק לה.
בתום המלחמה, מנהיגת הצבא קראה לחיילים לצאת אל השממה, ולהגשים את החלום העתיק. רוב השיירות שחצו את היבשת הורכבו מלוחמים שחיפשו לעצמם בית.
ונראה שלא כולן מצאו אותו שם. לפחות שיירה אחת בחרה בחיים אחרים.
אנחנו הצבועים. אלו שאהבו את המלחמה, ולא הצליחו לוותר עליה. אולי לא מבחירה- אולי הם ניסו להקים מקום יישוב, וגילו שאין להם את הכישורים לכך- אבל התוצאה זהה.
האם היא שונה מהם? בעוד כמה שבועות, חודשים לכל היותר, היא הייתה נמלטת מהבית החדש. הדרכים היו קוראות לה לשוב לנדוד, למרות שהפעם ידעה שלא תמצא בהן נחמה. היא הייתה מחפשת לשווא אחר ההתלהבות שליוותה אותה בעבר, ומתה לנגד המספר ההוא. המספר שחשף בפניה את כל היעדים והראה לה שאין עוד מה למצוא בהם.
רנש מחתה זיעה ממצחה. המאמץ, יותר מהאוויר, חימם את גופה. עם שקיעת השמש היום החל להתקרר, והרוחות שנשבו הזכירו לה את הלילה עם שני היתומים.
היא חיבקה את עצמה. פצועה, חלשה, לבד במדבר. היא לא תשרוד עוד לילה. הצבועים האמיתיים יקחו אותה…
עשן.
היא ניערה את ראשה.
כן, ענן אפור עלה מהנקיק בהמשך הדרך. הוא התנדף בשמיים הנקיים, אבל הכתים את השקיעה האדומה בשחור קלוש.
היא המשיכה לצעוד, רגליה מועדות על האבנים. ראשה הלם בכאב, ואפילו לנשום נעשה קשה מרגע לרגע. המדורה היא ההזדמנות שלה לחיות.
ובכל זאת, כשנגלתה לעיניה, היא עצרה.
היא הכירה את היושבים סביב האש. רק לפני ימים בודדים ישנה איתם מתחת לקורת גג אחת, שמעה אותם צוחקים, צוחקים כמו עכשיו.
~~~
"לכו מכאן," רנש אמרה. "עזבו את השממה. חזרו ליבשת, לערים, לכפרים. זה לא המקום בשבילכם."
הם לא הקשיבו לה. בעיניהם, היא בסך הכל צעירה נסערת.
"אנחנו צריכים להילחם בשודדים האלו," אמר אחד מהם. "לא ניתן להם לאיים על השממה."
בדיוק כמו הצבועים. גם הלוחמים האלו לא יכלו לוותר על המוות.
"ומה תעשו אחר כך?" היא דרשה. "ראיתי אתכם. שם, במחנה השודדים. זה העתיד של הלוחמים בשממה."
שתיקה.
ואז, אחד מהם צחק.
"סוף סוף הבנתי," הוא אמר.
"מה? רנודי?"
"חשבנו שהמנהיגה שלחה אותנו לשממה כדי ליישב אותה," אמר רנודי. "כמה תמימות."
רנש בהתה בו. גיצים נסקו מהמדורה ונעלמו באמצע הדרך.
"מה עושה צעיר שכבר הגיע להישג הגבוה ביותר? זה הרסני, כן. לחיות בידיעה שכל דבר שתעשה הוא צל חיוור של מה שעשית. שהעתיד שלך יזהר פחות מהעבר."
היא הייתה זרה בשיחה הזו… או שלא? היא אספה סיפורים. את כולם. מה עוד מחכה לה בעתיד שיכול להתחרות עם זה? שום דבר.
"השממה היא הזדמנות," רנודי חייך. "למצוא מטרה חדשה. ניסיון נואש להסיח את דעתנו, והשודדים צודקים- זה לא מספיק. לא פלא שהם מחפשים את ההתרגשות שהכירו במלחמה. אנחנו לא נמצא אותה בישוב שנקים."
"אז תהפכו בעצמכם לצבועים," האשימה רנש.
הלוחמים החלו למחות, אבל הוא השתיק אותם.
"אולי. אם נמשיך לרדוף אחר חלומות, הכישלון הבלתי נמנע יוביל אותנו לשם."
לוחמת צעירה הרימה את ידה. "מה אתה מציע? לוותר מראש?"
"על החלום? כן. השאירו את הפרחת השממה לאנשים אחרים. שפכנו את דמנו למען הארץ בדרכים אחרות- עבורנו, המשימה הזו כמעט חסרת משמעות. אנחנו צריכים סיבות אחרות."
הוא רכן קדימה, והעביר את מבטו על פני כולם.
"אני נכנסתי לשממה עם חברים. אני הולך להקים ישוב, להקים משפחה, לעשות את הדברים שאני אוהב: לרעות צאן כל בוקר, לפני הזריחה, ולראות את הטלאים אוכלים ומשחקים. האם יש לכך משמעות? אל תשאלו אותי. אני בסך הכל אהנה מזה. הו, אני אהנה מזה מאוד."
~~~
שני חיילים לשעבר ליוו אותה לפתח השממה.
היא חזרה לקונב, וכמו רנודי, היא סוף סוף הבינה.
זפדן הופתעה לראות אותה על פתח ביתה. עיניה נדדו מיד אל הפצע בראשה, אבל רנש נופפה בידה כדי למשוך את תשומת ליבה.
האישה התלוותה אליה מאחורי האסם.
רנש שלפה את הזרע האחרון שנותר לה.
"אני לא אמצא בשממה את מה שאני מחפשת," היא חזרה על המילים של בקולו.
היא לא מצאה בית. היא לא תמצא.
"האם זה מקום טוב לשיח תל-עלים?" היא שאלה.
"כן," אמרה זפדן. "אבל… זה הזרע האחרון שלך!"
"ואני אחזור אליו," הבטיחה רנש. "תשמרי עליו בינתיים. בבקשה."
"מה קרה בשממה? למה חזרת?"
רנש עצמה את עיניה.
היא מכירה את כל הסיפורים. שום הישג גדול מזה לא חיכה לה, ואם שום דבר חדש לא מחכה לה… ובכן, היא לא צריכה לחפש. עכשיו הכל שייך לה. הכל.
כל עיר תהיה לה בית. כל דרך היא דרך מוכרת, דרך שלה.
"לפני שיצאתי, ביקשת לשמוע ממני סיפור," היא אמרה. "לא אהבתי אף אחד מהם."
"וזה השתנה?"
כן, כשחיבקה את שני היתומים לגופה והעניקה להם את המעט שיכלה. פניה של זפדן הלבינו כששחזרה את אותו הלילה.
"הסיפורים של ביד וטו תמיד יזכירו לי אותם. וגם סיפור נוסף, הסיפור שאיתו… נפרדנו."
היא קיוותה שאת שאר הסיפורים תכיר מחדש באירועים טובים יותר. זו התקווה שנותרה לה. להכיר שוב ושוב את אותם הסיפורים, לחוות פעם נוספת את העוצמה שלהם.
"בראשית, הארץ הייתה גיהנום…"
רנש בכתה כשסיפרה שוב על אלו, אב הציידים. זה שלמד מהצבועים את מלאכתם, והשיב את ידע הטורפים לבני האדם. כי יש פעמים שבהן אין ברירה. לפעמים שני יתומים חייבים לחיות עם צבועים, אבל גם מחיים כאלו אפשר לשוב לחברת בני האדם.
היא ניגבה באצבעותיה את הדמעות והניחה אותן בגומה עם הזרע. האדמה תשקוט. הזרע יגדל.
רנש יצאה לדרך, בידיעה שתמצא את מבוקשה עם כל צעד וצעד. הארץ קראה לה לנדוד אילך ואילך, עד שתשוב לכל מקום ומקום במעגל אין קץ.
יום יבוא, ורגליה יוליכו אותה לפתח השממה- ומעבר.
שיח תל-עלים יחכה לה.
