מאשה ואורי
oneheadedcat@gmail.com

קורות חיים בצירוף טלפונים של ממליצים ניתן לשלוח לאימייל:
rmaayan1@gmail.com

נ.ב. במהלך הכנס אני אסתובב עם אוזניים אפורות של פיל. תרגישו חופשיים לומר שלום.

סזדי אהבה זקנות. לא היית צריכה לעבוד איתן קשה. רובן נבהלו כשרשרשת מאחוריהן או חרקת בדלת השירותים. לרוב הן אפילו נבהלו בעצמן, ולך נותר רק לשבת בנחת ולזלול כמה פחד שתרצי. כאילו זה לא הספיק, היו לחלקן ארונות מלאים בדברים נהדרים. היית צריכה רק לגרור רגליים ולגנוח לצד הארון בלילה גשום, ויכולת לבלות את הלילות הבאים בחיטוט מענג.

לזקנה החדשה של סזדי היה ארון מלא בהפתעות מעניינות. קופסאות עץ סדורות ובהן מאובנים, מטבעות מחלידים וקונכיות עתיקות. מחברת מצהיבה בה הודבקו צמחים מיובשים, ולצידם נכתבו רשימות בכתב צפוף שסזדי לא הבינה. רשת, כובע קשיח בצבע חול, מברשת לניקוי רובים, ילקוט דגימות, מכבש צמחים, קופסת עזרה ראשונה עתיקה, מגפי גומי, מסרטה ומקרן. פורטרט של גבר כהה גבות עם הקדשה בכתב מסולסל ומאורך. בארון הבגדים מצאה שמלות וינטג’ נפלאות, ארוזות בכיסויי בד.

במשך שעות היום סזדי נהגה לשבת בתוך הבוידעם הפתוח, מעל ראש הזקנה שלה, גברת בפרי. באותו יום לבשה אחת משמלות הוינטג’, ששוליה היו קרועים אבל התאימה כמעט בדיוק, ונדנדה סנדלי עקב באדום סוכריה מעל לראשה של גברת בפרי. היה לסזדי ברור שלא תתפס. הזקנה לעולם לא הביטה למעלה. היא ודאי הכירה את המרצפות בהן הביטה כל היום באותה מידה בה סזדי הכירה אותה.

גברת בפרי ערבבה את התבשיל שעל הכירה החשמלית. הכירה בקושי חיממה, ולפעמים לקח כל הבוקר לבשל גזר מזוגג או בורשט. אדי התבשילים עלו אל הבוידעם, ואיתם ריח כרוב, סלק, שמנת חמוצה.

הזקנה עשתה לה קצת בעיות. לא היה קל להבהיל אותה כמו זקנות אחרות. סזדי ניסתה עליה את רוב התכסיסים שהכירה. היא גרמה לחפצים לרחף בחדר. היא חמקה אל תוך בבואתה במראה והראתה לה תעתועי עבר וביעותי עתיד. היא שיקפה בחלונות הבית צללים נושאי סכינים. והזקנה לא נבהלה. ליתר דיוק – היא נבהלה, אבל בשיעמום, באיטיות. בלי מחוייבות אמיתית. כל כך מתסכל. בשבועות שבלתה איתה, הזקנה לא נבהלה כראוי אפילו פעם אחת. סזדי היתה רעבה.

היא שקלה לשמוט נעל לתוך הסיר הכתום המבעבע תחתיה. תהתה אם תצליח לקלוע בדיוק, דמיינה את התבשיל ניתז על הקיר המוכתם מיושן, את הזקנה מתחלחלת סוף סוף בפעימה מספקת של פחד – ומביטה בסזדי. מבינה מי גר לה בבית. מי מרשרש בלילות. מי מעלים בגדים שאכסנה במזוודות קשיחות מרופדות.

זה לא היה רעיון טוב. גופה של סזדי היה מסוגל לגנוב פחד רק מאדם אחד, והמעבר היה קשה. למנגננוניה לקח זמן רב לעקוף את מנגנוני ההגנה האנושיים. אם תאלץ לחפש זקנה אחרת לגור אצלה, יהיו לה שבועות של כאבי בטן.

סזדי המתינה עד שגברת בפרי יצאה מהחדר ובידה צלחת זכוכית כהה ופרוסת לחם אחיד לטבול בתבשיל. כשווילון ההזזה המתקפל נסגר מאחוריה, קפצה סזדי אל השיש וממנו לרצפה. היא לא התאמצה להיות שקטה, אבל נראה שהזקנה לא שמעה.

סזדי עמדה במטבח הקטן, תוהה מה תעשה. פתחה ארון, הציצה בסיר. לבסוף פתחה את המקרר והפכה את כל המיכלים. אשל, שאריות רגל קרושה, קוטג’, חצי תפוז בפלחים.

כשהזקנה פתחה את המקרר לקחת כוס מים קרים, נראה שהיא לא מודעת כלל לשינוי.

סזדי קיללה את עצמה. חבל שלא פזרה את תכולת המקרר על הרפצה, שברה אגרטלים, משהו. ונדליזם שאפשר לנעוץ בו שיניים.

היא חמקה מאחורי גבה של הזקנה אל הסלון. פתחה את כל החלונות אל הגשם. הפכה את התמונות אל הקיר. עמדה בחלון ושאגה.

“יפה עלייך, השמלה שלי”. הזקנה בפתח המטבח הביטה בה ישירות. לא בתעתוע, לא בהשתקפות מעברה שלה. רק בסזדי.

סזדי קפאה.

“זה בסדר, אל תדאגי”, המשיכה הזקנה. “השמלה ממילא הרוסה. שמרתי אותה רק לזיכרון”.

סזדי לא התכוננה לאפשרות כזו. כשהיתה קטנה ואבא לקח אותה להפחיד אנשים, למדה למצוא תמיד חלון אחורי, נתיב בריחה למקרה הצורך. אבל שנים של מזון כנוע ומשעמם הותירו אותה שאננה. שיט. היא תוכל לדהור על פני הזקנה אל הדלת או אל החלון, לחמוק מבעד לסורגים. אולי אפילו תוכל לקפוץ מעליה. לעזאזל עם הקיבה האידיוטית שלה, שהתעקשה לדבוק במקור מזון אחד!

הזקנה עקבה אחרי מבטה של סזדי אל החלון. “את יכולה ללכת”, אמרה ופינתה לה מעבר אל הדלת. “אבל אשמח אם תשארי. אחרי הכל, אנחנו גרות יחד כבר שבועות”. כשסזדי הביטה בזקנה ישירות, מצאה בעיניה חריפות שלא ראתה מהבוידעם. “אשמח להכיר את האישה שאיתה אני גרה”.

סזדי הנהנה. מה עוד היתה יכולה לעשות?

הזקנה הכינה להן תה, והוציאה עוגה יבשה. והן ישבו על שרפרפים מרופדים לצד הדלפק הארוך.

סזדי השפילה מבט אל התה, אותו לא עמדה לשתות. היא אף פעם לא דיברה ישירות עם אחת הזקנות שלה. את אמורה להביט במזון, הוא לא אמור להביט בך בחזרה. “ידעת שאני בבית שלך?”, שאלה.

“ראיתי שמישהו מסתובב שם. לא רציתי להפריע”.

“לא רצית להפריע לי לקחת לך דברים, להפחיד אותך ולעשות לך בלגן?”

“לא רציתי להפריע לך להסתכל. מזמן לא הביטו בי כל כך”.

סזדי שתקה.

“אני אגנס”, הזקנה הושיטה יד.

סזדי לחצה אותה. “סזדי”.

“יש לך שם מיוחד”, הזקנה חייכה. “אפשר להציע לך משהו קר, או איזה פרי? אני רואה שהתה לא לטעמך”.

“לא, תודה”, סזדי הרימה את ספל התה שלה כמגוננת. “התה בסדר גמור”.

גברת בפרי כבר הוציאה שקית וופלים פתוחה מהארון ובקבוק מיץ תפוזים בעל מראה סינתטי מהמקרר. אוכל של אוכל.

“עוגיות? את לא אוכלת”.

“תודה”, חייכה סזדי קפוצות. “אני… באמת לא אוכלת”.

“הבנתי”. הזקנה החזירה למקפיא את הגלידה שעמדה להוציא – חבילת קרטון של גלידה צמחית – וחזרה לשבת עם סזדי.

“אני מצטערת, הייתי צריכה לנחש. איזה סוג של אוכל את אוכלת?” היא הביטה בסזדי בעניין.

סזדי לא ענתה.

“אני יכולה להביא לך דם מהקצב, או רגלי תרנגולות, אם זה מה שאתם אוכלים”, הציעה הזקנה. “אני פשוט אגיד לו שזה בשביל הכלב”.

סזדי עוותה את פניה – כלב?! – והתה שבידיה נטף על השמלה.

“אוי, אני מצטערת!” נחרדה.

“לא נורא, השמלה הזאת כבר עברה הרבה”, חייכה הזקנה. היא ספגה את הכתם במגבת מטבח. חככה בדעתה. “אני לא הולכת להשרות אותה בחמרי ניקוי”. החליטה. “אם ישאר עליה סימן מהיום בו התארחת אצלי לתה, זה זכרון ראוי”.

“עד כדי כך אני מעניינת?”

הזקנה חייכה חיוך פנימי, אל מקום בעצמה שסזדי לא ראתה. “לפני שבאת דיברתי רק עם עצמי, במשך זמן ארוך. דברים כאלה מקרבים אותך לקצה”. הזקנה כמו שקעה בעצמה, חוזרת אל השיחה המתמשכת בתוכה. לאחר רגע התנערה. “אל תדאגי בקשר לשמלה, מתוקה. כבר מהיום הראשון שלה היא הרוסה. יש שמלות שנועדו לשימוש פרוע”. על הקצה, את יכולה לנהל שיחה עם שדת פחד על כוס תה.

וכיון שסזדי לא ידעה מה לומר, וכיוון שהיתה טובה בהקשבה, פתחה הזקנה וסיפרה לה את הסיפור.

“הכל התחיל כשהארכיאולוג הנודע דרק מקיאנלי תפס שודד קברים. השודד הודה תחת עינויים שבזז גוויל בו סופר על מקום בו השמים דחקו את הים ובלעו את האופק. קצה העולם. דרק נרעש ואסף משלחת שתצא למחרת. היינו מוכרחים למצוא את העתיקות לפני השודדים ולהביא דיווח שלם למוזיאון הבירה. מפני שמיהר כל כך, דרק הסכים לצרף אל המשלחת נשים.

“הנשים שהשתתפו במשלחת הועסקו כעוזרות מחקר. רשמנו בקצרנות עימותים בין ארכאולוגים יריבים, איבקנו את הממצאים כשהארכאולוג הראשי לקה במלריה, ובעיקר – הכנו תה. דרק אהב את התה שלי במיוחד. הוא נהג לומר שאם נמצא את סוף העולם, תה כזה הוא הדבר היחיד שיוכל להחזיר אותו מהקצה.

“כשמצאנו את המקום הייתי מאושרת. לבשתי את השמלה, ששמרתי למטרה זו, ויצאתי לטייל עם דרק לאורך הקצה. הוא נשק לידי, ושאל אם אהיה אשתו. אבל בחשכה המתין לנו שודד העתיקות, מלא בזעם ובנקמה. כשדרק נשק לי בפעם הראשונה והיחידה, תקף אותו השודד מאחור. כמו כלב פחדן. הם נאבקו על האדמה, מתיזים רגבים ודם, וכבר התגלגלו כמעט מעבר לקצה”.

סזדי חשה פעימת פחד עוברת באגנס, אבל למרות רעבונה התעניינה יותר בסיפור. “ניסית לקרוא למישהו?”

“היינו רחוקים מדי. רצתי ומשכתי אלי את דרק. בעטתי בשודד, שרטתי ונשכתי, דקרתי אותו בעיפרון הקצרנות עד שעזב את דרק. אבל השודד נפל ונשמט אל מעבר לקצה. בדרכו נאחז בחצאית שמלתי והשאיר כתמי דם, ואת הקרע הזה, שליד ברכך השמאלית”.

אגנס התכופפה ונגעה בשולי הבד הפרומים. סזדי חשה אותם באצבעותיה. הבד הישן התקשה פה ושם, אולי מדם שלא נמחה לחלוטין. אולי סתם משנים. ידה של אגנס היתה נעימה, עורה רך וחמים.

“דרק לא קיים את הבטחתו”, אגנס סיימה. “אני חושבת שהוא נבוך מכך שאישה הצילה אותו. הוא לא חזר מהקצה. למרות התה. המשלחת טיפסה במורד הצוק. אני נשלחתי הביתה עם אחד מהילידים נושאי הכלים. איש לא שמע מהמשלחת שוב מעולם”, אגנס חייכה בעצב, ועיניה התמקדו שוב בסזדי. “המסע חזרה היה הרפתקאה נהדרת. אולי אספר לך יום אחד”.

סזדי אחזה ביד שעל ברכה. היא לא ידעה מה לומר. לא היתה מאומנת בשיחות עם בני אדם. אבל היא נהנתה להביט באגנס. המבט הכבוי שהיה בעיניה התחלף בניצוץ נמרץ ושש להרפתקה. סזדי רצתה לשלוח יד אל תוך אגנס ולמשוך החוצה את עוזרת המחקר העזה שהיתה מסוגלת להתקיף שודד קברים בעפרון. רצתה להשאיר בסביבה את האישה המסקרנת שאיתה ניהלה אגנס שיחות פנימיות. היא התכופפה אל אגנס ונישקה אותה על שפתיה.

ברגע הראשון היא הופתעה מעצמה. מי מנשק בני אדם? נגעלה ממעשיה. גם אגנס נרתעה. סזדי חשה פעימת פחד עזה וטעימה עוברת באגנס. זה היה פחד כמעט טהור, מלבד ההתרגשות. סזדי ליקקה את שפתיה. אולי היתה צריכה לנשק אנשים לעיתים קרובות יותר. מעולם לא שקלה את האפשרות הזו עם הזקנות שלה.

אגנס חזרה והתקרבה אליה, ובחיוכה היו ידע ושמחה. “מזמן לא היתה לי הרפתקה”.

עורה של אגנס היה דק ורך. סזדי ליטפה אותו, וככל שהתקדמה התגברו פעימות הפחד וההתרגשות שקלטה. ליטפה את פניה, את קמטים עדינים סביב עיניה, על בטנה, על ירכיה. עיניה של אגנס פקוחות בפליאה ופניה נהרו. היא אנושית, סזדי חשבה. עוד אכניס לעצמי לראש שאנשים הם ככה.

***

למחרת בבוקר החליטה סזדי לבשל לאגנס. לאחר שנים של בחינה סקרנית, היא שמחה לנסות בעצמה את עניין הבישול. חוץ מזה, חשבה, היה רק הוגן להאכיל את אגנס אחרי שהיא עצמה אכלה ממנה.

כשישבה בבוידעם היא מצאה תבנית לעוגת מלאכים, שהתחבבה עליה. לאגנס לא היה מקצף חשמלי, וסזדי בלתה שעה ארוכה בהקצפת הביצים והסוכר ידנית. עיסת הביצים נראתה כאילו תשאר נוזלית ומוצקה לנצח, וסזדי נאלצה להפסיק את ההקצפה מספר פעמים ולנער את זרועה. נזכרה שאסור לאמן רק זרוע אחת אם את רוצה גוף פרופורציונלי, וניסתה להקציף בידה השניה. זה ממש לא פעל. היא לא הצליחה לשלוט בקצב או בתנועות באופן שראתה כבסיסי בידה החזקה. היא שבה והחליפה בין ידיה. לא נורא, בזרוע אחת היא תהיה שרירית ובשניה רכה, שיהיה מגוון.

לבסוף הקצף התייצב, וסזדי הרשתה לעצמה רגע של עונג. היא קירבה את פניה אל הקצף, שאפה עמוק את ריח הוניל וקליפת הלימון, ואת הרמז הדק, המבחיל, לביצים נאות. ריח של יום שישי ושל בית, גם אם יום שישי בבית של מישהו אחר. היא פיסלה מבלי משים אדוות וגבעות אלפים מושלגות בקערה, והחליקה את קצה המקצף ביניהן, במרקם החלק, הגמיש מבועות אוויר.

כך מצאה אותה אגנס.

“לא יכולת להכנס רגע קודם, כשהייתי במלחמה לחיים או למוות עם קצף עקשן?” חייכה סזדי.

“אני רואה שניצחת. כל הכבוד”. שיערה של אגנס היה פזור, והיה בו פרח דרמטי. “לא סיפרת לי, באמת, מה את אוכלת? לא הגענו לזה אתמול”.

***

אגנס לא נבהלה מבחירת המזון העיקרית של סזדי. אבל ככל שסזדי הכירה את אגנס יותר, חשה פחות בנוח לאכול את פחדיה. עם כל סיפור שהחליפו, עם כל רגע של רוך, נראה לה יותר ברברי לאכול אותה. היא אכלה פחות ופחות, עד שאגנס החליטה לפתוח את הנושא לשיחה.

סזדי חשה בפחד מתחת לדברים, עוד לפני שהבינה במה מדובר.

“את חייבת לחזור להפחיד אותי”, אגנס אמרה בפשטות.

“יש רק דרך אחת שבה אני מוכנה לאכול אותך”, ניסתה סזדי להתבדח. זה לא עבד. “די. אני לא הולכת להפחיד אנשים אחרים. אני לא הולכת להפחיד אותך. איכשהו זה ייפתר. אני צמחונית”.

אגנס שתקה זמן מה. סזדי הביטה ברגליה, בגבול בין השטיח לרצפה. לא היה לה פתרון, אבל היא ידעה שלא תסכים לאכול מאגנס, ושלא תצא לגור עם מישהי אחרת. אם היתה יכולה, היתה גונבת פחד פה ושם, אצל השכנים. אבל קיבתה לא היתה עומדת בכך. אולי תעבור לגנוב פחד משכנה אחת, באופן קבוע, ותמשיך לגור עם אגנס? איכשהו זה נראה לה לא מוסרי.

אגנס קמה למטבח. “אני הולכת להכין תה”.

סזדי לוותה אותה. התיישבה על שרפרף מרופד לצד הדלפק הארוך שהחליף שולחן למטבח.

אגנס פרסה לחם לבן אחיד לצנימים, מנסרת את הכיכר בסכין משונן. מהקומקום עלתה עננת אדים שהתעבתה על ארון המטבח והבוידעם שמעליו.

“בסדר, אני אעשה את זה בעצמי”, אמרה אגנס, כמו ממשיכה בשיחה.

היא הניחה את הסכין על כף ידה – טעות של מתחילים, בכף היד יש המון עצבי חישה – ובלי לקחת נשימה עמוקה, בלי לחשוב על כך רגע נוסף, בלי להותיר שניה למחאה, סגרה את אגרופה סביבו.

החתך לא היה עמוק. מחרוזת טיפות אדומות התגשמה על העור השקוף, טיפה לכל חוד בסכין. סזדי מיהרה לחטוף את סכין הלחם, ללטף, לנחם, לחטא, לחבוש.

אגנס הרשתה לעצמה להיות מנוהלת, מביטה כל העת חדות בסזדי. היא לא נראתה כזקוקה לניחומים, אבל סזדי הרגישה שאם לא תקח את תפקיד המנחמת, תתפרק בעצמה.

“זה עבד?” שאלה אגנס כשחזרו וישבו על ספת הצמר הגבשושית, זרועה החבושה בחיקה של סזדי.

“לא”. קולה של סזדי היה קשה, והיא מצאה שהיא כועסת, עכשיו שסיימה להבהל. “אפילו אם היית מפחדת, לא הייתי אוכלת את זה. אבל לא נתת לעצמך לחשוב על מה שאת עושה, אז לא הספקת להבהל”.

שריריה של אגנס רפו מעט. אילו היתה מהמקללים, היתה ודאי עושה את זה עכשיו. “חולרא יסנא, פשה קרב”. דם של כלב. אולי בכל זאת היתה מהמקללים.

“ממש הבהלת אותי”, סזדי אמרה בשקט.

“את הפחד שלך את לא יכולה לאכול?”.

“לא”.

אגנס שתקה.

***

לארוחת הערב סזדי הכינה גולאש עם תפוחי אדמה. אגנס סידרה את המפיות וערכה את השולחן. היא נראתה רגועה יותר. אבל כשהתישבו לאכול, פתחה. “ממש נבהלתי היום, כשהבנתי שאת מרעיבה את עצמך”.

זה כבר היה יותר מדי. “אגנס, די כבר. אמרתי לך שנמצא פתרון”.

אגנס אחזה בידה. “אני חושבת שמצאתי. הקשיבי. נבהלתי שאני לא בת זוג מספיק טובה, אם רע לך -”

“איזה שטויות -”

אגנס הרימה אצבע משקיטה. “אולי שטויות, אבל בכל זאת פחדתי. אתמול גם נבהלתי שעצבנתי את ועד הבית כי תליתי כביסה מהחלון הצדדי. זה טפשי, אבל ועד הבית מפחיד אותי לפעמים”.

סזדי חשה בפחד שעליו דיברה אגנס, מחלחל בה. מפתה. לא פחד שהיא יצרה, סתם פחד יומיומי.

“ועל איך שנבהלתי כשהלכתי לדואר אני יכולה לדבר שעות”, אגנס נפנפה לעברה מזלג מלא כשדיברה. “בהתחלה נבהלתי שלא אגיע בזמן. כשהגעתי ראיתי שהמכתב הרשום שחיכה לי היה במעטפה ממשלתית רשמית, וכבר דמיינתי מה המדינה יכולה לרצות…”

המכשפה היתה אחת החזקות ביותר שאי פעם ראינו במחנה.
לא הגיעו רבות מסוגה, מאז שהדרך נחסמה על ידי מלכת השדים ומשרתיה האפלים. סאקיה נהגה לספר שהיו בינינו מכשפות חזקות בהרבה פעם. לפני שביתנו, מקדש העין-הרואה-כל, נגזל מאיתנו על ידי מלכת השדים. מכשפות שמתו מות גיבורים כדי שנוכל להימלט למחנה העלוב הזה.
ובכל זאת, גם היא התרשמה כשהמכשפה הגיעה. זה היה יום ככל הימים. התאמנו בחץ וקשת, סיירנו סביב המחנה – לא רחוק מדי, כמובן, כדי שהמפלצות לא יכתרו אותנו. בצהריים התפללנו לבריאות כל אנשי המחנה ולחזרה שלמה ובטוחה למקדש. ואז היא הגיעה. עטופה באור כחול, היא הופיעה במרכז המחנה, עוטה שריון ונושאת מטה שאור בוהק בקצהו, ועיניה – עיני לוחמת.
היא הקיאה בעקבות כישוף המעבר ונאלצה לבלות את הערב באוהלה של הכוהנת הגדולה, פוהרה, אך למחרת כבר הבריאה ויצאה אל השממה.
קיווינו שמישהו כמוה יגיע. ידענו שמלכת האופל צוברת עוצמה מיום שהבריחה אותנו מהמקדש. השדות מחוץ למחנה שרצו מפלצות איומות, מתים-חיים רעבים לבשרנו, גובלינים מרושעים, דורבני-ענק שקוציהם מלאים ברעל, שאמאנים אפלים שהחיו את משרתיהם אדומי העור וירו בנו אש ממטותיהם. לא העזנו לצאת החוצה – אפילו סאקיה, שהעמידה פני אמיצה וקשוחה.
המכשפה היתה ההיפך הגמור שלנו. היא יצאה אל השממות, נטולת מורא וחסרת פחד. לא עבר יום מבלי ששמענו על מעלליה בשדות שטופי המפלצות שמחוץ לגדרות, וכמה מהקשתיות שהתאספו והציצו מבעד לחרכים סיפרו שראו כדורי אש מתעופפים לכל עבר, ושמעו זעקות. היא חזרה למחנה רק לעיתים רחוקות, תמיד קודרת וחמורת סבר. מעולם לא העבירה ערב בחברתנו, סביב המדורה. היא דיברה עם המנהיגות רק מילים מעטות, שאת רובן לא הבנו, ונעזרה בפוהרה רק כדי לרפא את עצמה, ובאיירי רק כדי לתקן את הציוד שנשאה.
סאקיה היתה מופתעת כל כך כשהמכשפה פנתה ישירות אליה, עד שכמעט שמטה את קשת הקרב העצומה שלה. “האם את זקוקה לבת-לוויה, גבירתי?” שאלה.
“מה את חושבת?” אמרה המכשפה, ורוגז עלה על פניה. “שלושה ימים אני כבר עולה שלבים בשביל הבת-לוויה העלובה הזאת שלכם…” היא בחנה אותנו. מלמול של התרגשות חלף בין הקשתיות. מיהרנו להסתדר בשורה, מנסות להיראות חזקות ואמיצות עד כמה שאפשר, כל אחת מאיתנו מבקשת בסתר ליבה שהמכשפה תבחר בה ותיקח אותה להרפתקאות שלא חלמה עליהן מעולם. “אין לך מישהו עם הילות, לא? לא, זה שלב שני… כוס אמק.”
“קוסמת?” סאקיה הרימה גבה. “לא, גבירתי, יש לי רק קשתיות, לצערי. אבל הן בנות הלוויה הנאמנות והמוצלחות ביותר שתוכלי להשיג בין השממות-”
“כן כן,” קטעה אותה המכשפה, ובחנה אותנו. היא נעצרה מול לייטה. “זאת. איך החיים שלה?”
“לייטה חזקה ואמיצה כמו כל הנערות שלי-”
“לא, לא.” המכשפה נופפה בידה במורת רוח, תנועה שמעולם לא ראינו אותה קודם לכן אצלה. “כמה חיים? כמה מאנה? כמה נקודות הגנה?”
סאקיה בהתה בה ללא מילים.
“עזבי. לא חשוב”. המכשפה הלכה סביבנו עוד סיבוב אחד, בוחנת אותנו, ואז נאנחה והצביעה לעברי. “זאת סבבה. לא משנה. זה לא כאילו נשרוד את השלב הראשון.”
היא לא נשמעה אמיצה או נועזת במיוחד, אך ליבי בכל זאת הוצף באושר והאדרנלין מילא אותי. הכתפתי את קשתי ומיהרתי בעקבותיה. היא הלכה אל איירי לתקן את הציוד שלה, ובקושי הביטה בי.
“גבירתי המכשפה,” אמרתי. “רק רציתי שתדעי שלכבוד הוא לי שבחרת בי לעזור לך להכחיד את שלטון האימים של מלכת האופל-”
“כן, כן. כולי שמחה, דיצה, רינה וגילה.”
“ואני טיילנה, גבירתי”, אמרתי וקדתי אליה. “אם יורשה לי, שמך מעט ארוך מדי. בעת קרב, האם אוכל לקרוא לך רק שמחה?”
“בואי כבר, בשר תותחים נטול הילה שכמוך,” היא פנתה אל השממה, ואני נאלצתי לרוץ כדי להשיג אותה. יתכן והייתי נעלבת אם הייתי מבינה מה אמרה.

פנינו אל השממות. המכשפה סטתה מהשביל והוליכה אותנו סביב המחנה, מניחה לי לחסל את האויבים הראשונים שנקרו בדרכנו. היא עצרה בכל תיבה לצד הדרך ובכל בקתה נטושה, פותחת, חוקרת, אוספת מטבעות זהב וחפצים שתוכל למכור במחנה. היא השליכה דברים מהתרמיל שלה כדי לאסוף אל תוכו אחרים, בחנה כלי נשק שבורים, נעצה בחגורתה שיקויים, מדדה מגפיים שהסירה מגופותיהם של שדים, נאנקה כשניסתה ללבוש בגדי שריון שהיו כבדים מדי עבורה, עיטרה את צווארה ואצבעותיה בתכשיטים שמצאה. מדי פעם הפעילה את קסמיה, מטיחה באויבינו ברקים, זורקת עליהם כדורי אש, ממטירה סופות כפור. אך עם סיום יומנו הראשון ביחד – יום שהורכב ברובו מהליכה אל המחנה ובחזרה כדי למכור את החפצים שמצאנו, נותרתי עם הרושם הנורא שהמעסיקה החדשה שלי מעוניינת יותר בהגדלת ממונה מאשר בהגנה על עולמנו מכלייה.
“גבירתי…”
“הממ?” היא הרימה שריון מגופתו של השאמאן שמת זה עתה לרגליה ובחנה אותו. “חמש עשרה נקודות הגנה… שלי יותר טוב,” מלמלה לעצמה, ואז השליכה את השריון לעברי ללא אזהרה. “הנה לך, קחי.”
“תודה, גבירתי. אעשה בו שימוש ראוי,” מלמלתי בהכרת תודה מגומגמת. היא היתה יכולה למכור אותו במקום לתת לי.
“בטח, ברור,” היא מלמלה. “זה לא כאילו את יכולה להגיד משהו אחר על שריון עלוב של חמש עשרה נקודות הגנה…”
“אם יורשה לי, גבירתי, מדוע איננו מתמקדות במשימה שהוטלה עלינו?”
“המשימה?”
“כן, גבירתי. השבת קשת הסער הכסופה של איירי.”
“הטרול ששומר על ‘קשת הסער הכסופה של איירי’,” היא חזרה על דבריי, ונדמה היה לי ששמעתי לעג בקולה, “הוא בשלב גבוה מדי בשבילך, ואני לא רוצה שתמותי כל כך מהר. חוץ מזה, אני צריכה להתאמן.”
הבטתי בשדה הקטל סביבנו, מסווה את הסומק בפניי למשמע העלבון הצורב. “להתאמן?”
“כן. לתרגל את הכישורים שלי.”
“אבל… גבירתי המכשפה- כוחותייך עצומים, את משמידה את היצורים האלו בהינף עפעף-”
“תקשיבי, מתוקה –” היא פנתה אליי במבט מהיר, “איך אמרת שקוראים לך?”
“טיילנה, גבירתי.”
“אז, טיילנה. תסתמי.”
“את מה, גבירתי?”
היא נאנחה אנחה קורעת לב, והגבירה את צעדיה לפני שהספקתי להגיב.

הערבות אליהן פנינו היו שקטות באופן יחסי. נגררתי אחרי המכשפה בחוסר רצון. חיפשנו כל אותו יום את הפורטל למחנה, וכשמצאנו אותו לבסוף סירבה המכשפה להתעכב במחנה ולו רגע מעבר למה שנדרש לה לאחסן את כספה.
לא חלמתי הרבה לפני שבאה המכשפה – לעיתים, מאוחר בלילה, הזיתי שמלכת השדים פורצת את הקסמים המגנים על המחנה והורגת את כולנו. לא דמיינתי לעצמי שסיוטי הגרוע ביותר יהיה להיגרר בעקבות מכשפה תאבת בצע. מיום ליום פחתה הערכתי אל הגבירה שלי, עד שהעזתי יום אחד, סביב המדורה, לדבר אליה.
“אשמדאי הולך וצובר עוצמה, גבירתי.”
היא קפאה למשמע השם, ואצבעותיה התהדקו סביב המטה שלה. ידיה גיששו בחגורתה, מוודאות שכל השיקויים שלה עדיין נחו שם. היא לכסנה אליי את מבטה. “צובר עוצמה, אה?”
“מתפקידם של גיבורים כמותך לנסות לעצרו, גבירתי.”
“מה את אומרת,” היא מלמלה.
“אותו, ואת משרתיו על פני העולם הזה, כמו מלכת השדים.”
היא צחקה ונדה בראשה. “כן. הדבר הכי חשוב בעולם זה שנעצור את מלכת השדים. היא ממש עומדת לפשוט על המחנה שלכם ולהרוס אותו בכל רגע.”
לראשונה בחיי מאז שגורשנו מהמקדש, חמתי בערה בי. “מלכת השדים הגלתה אותנו מהמקדש שלנו. היא השליכה אותנו מביתנו, לחיות בסכנה שבין השממות. טובות בנותינו שילמו בחייהן על-”
היא צחקה. לא היה זה הצחוק עצמו שהפתיע אותי, אלא הנימה המרירה שבו.
“איך קראו להן, לטובות בנותיכן?”
“מה?”
“המכשפות, הכוהנות, המה-שזה-לא-יהיה ששילמו בחייהן. הן היו חברות שלך, לא?”
“הן היו אחיותיי. כולן.”
“אז איך קראו להן? תני לי שם אחד.” היא קמה על רגליה וניקתה את רגליה החשופות מהעפר שדבק אליהן. “את זוכרת בכלל מתי היא זרקה אתכן מהמקדש? איפה היית כשזה קרה?”
בוודאי שזכרתי. כל פרט מאותו יום נורא בו מלכת השדים פרצה דרך השער נחרת בזכרוני. הייתי ב… לא, היא פרצה דרך השער הדרומי, לא יכולתי להיות שם, או שהייתי מתה… אולי הייתי בשער הצפוני?
האם היה שער צפוני?
“ואיך מישהי מכן בכלל נשארה בחיים?”
“ה… מכשפות, הן אפשרו לנו להימלט…”
“איך חזרתן את כל הדרך הזאת? איך הקמתן מחנה?”
“אני…” התאמצתי ללא הרף לדלות פרטים שאוכל להטיח בפניה, אך נכשלתי בכך. עיניה הביטו בי, קוראות תיגר, משועשעות. “אני… בטוחה שזכרוני נפגם כתוצאה מהאירועים הנוראים שעברו על…”
המכשפה נאנחה וקברה את ראשה בידיה. “אלוהים. אני מקווה שנהרוג את מלכת השדים רק כדי שאני אוכל להחליף אותך באיזה ערבי מהשלב השני. הם בטוח לא ידברו כל כך הרבה. וגם אם כן, אני לא אבין מילה.” היא הרימה את המטה שלה. “את חושבת שמלכת השדים מאיימת עליכם? את חושבת שאשמדאי הזה שלכם עומד להרוס את העולם בכל רגע? אני מבטיחה לך שהוא מחכה לנו בשקט ובשלווה בסוף השלב הרביעי. יושב על הכסא שלו, מוקף במאתיים אלף משרתים בערך, מה רע לו? אין לו שום סיבה לזוז משם. למה לו להשתלט על העולם?”
“גבירתי, אני לא מבינה-”
“ואת לא תגיעי אליו, זה האבסורד. את בחיים לא תגלי שאני צודקת, כי את תמותי חמש עשרה פעמים עד אז.”
ולפתע, כמו סופת הקרח ששילחה קודם לכן בחבורת גובלינים, צנחה עליי ההבנה. “את מפחדת למות.”
היא נאנחה שוב. “בטח שאני מפחדת, סתומה.”
חייכתי בהקלה. הגבירה שלי לא היתה תאבת בצע. היא פחדה, כמו כולנו. “גבירתי, אין בכך כל בושה. ואין בושה במות גיבורים-”
היא צחקה ופנתה להביט בי. “מות גיבורים? מות גיבורים?” היא השליכה את המטה שלה לפתע, ואני מיהרתי להרימו ולהגיש לה אותו.
“גבירתי, אסור לך להשליך את נשקך-”
“את חושבת שרציתי ‘מות גיבורים’? שרציתי את זה?” היא נפנפה בקפלי החלק התחתון של תלבושתה, גורמת לי להסמיק קלות. היא לא הבחינה בכך. מבטה היה מופנה אל השמיים השחורים, וזרועותיה פשוטות באוויר. “למה אני? למה זה מגיע לי? בחיים לא חיפשתי צרות! בנות אחרות בגילי הולכות… לא יודעת, לתפוס בנים או משהו! אני בסך הכל שיחקתי במחשב!”
“בתוליות היא תכונה מוערכת ביותר בחברת נשות המקדש, גבירתי,” תרמתי את חלקי, אף על פי שכבר התחלתי להתרגל למחשבה שלא אבין לעולם את דבריה.
“אני לא סובלת אר-פי-ג’י. אני נשבעת לך! כל דבר אחר, קווסטים, אסטרטגיה, היט אנד סלאש…” היא נרעדה, “לא, בעצם גם בהיט אנד סלאש אני לא רוצה להיתקע. אבל בטח לא בטמטום הזה! אני בחיים לא משחקת בו, בחיים! רק פתחתי אחרי הצהריים ונתקעתי פה!”
קימטתי את מצחי. “איפה נתקעת, גבירתי?”
רעם נשמע, וצעדים התקרבו אלינו. דרכתי את קשתי, אך המכשפה נראתה מובסת, חסרת עניין. “עזבי אותך. אם כבר יהרגו אותנו, ממילא חבל להגיע עד מלכת השדים. סתם אנחנו מסתובבות פה וצוברות ניסיון. אין טעם.”
“גבירתי…” יישרתי את הקשת, והפניתי אותו אל מעבר לכתפה. “אל תזוזי. זה שלד מהלך.”
“נהדר,” היא הפנתה את ידה לאחור ושלחה כדור קרח בשלד מבלי להביט בו. הוא קפא במקומו וצנח לאחור, מתנפץ לרסיסים על האדמה. הנמכתי את קשתי. ככל הנראה, דחף ההישרדות היה חזק ממנה. “את יודעת מה הבעיה במשחקי אר-פי-ג’י?”
הייתי די בטוחה שהבנתי את המילה ‘בעיה’, אבל לא רציתי להסתכן. “לא, גבירתי.”
“אין פה סייב. במשחקים כאלו אף פעם אין סייב.” היא ראתה את חוסר ההבנה במבטי. “לא משנה, העיקרון כאן זה שכשאת מתה, את מתה. מבינה? את פשוט מתה. אין לחזור אחורה. אין כלום. מתים, ואז מתעוררים במחנה. אבל מי מתעורר? את, או מישהו אחר?”
“גבירתי, אני לא-”
“מבינה? מה עוד חדש.” היא הכתיפה את המטה שלה ונאנחה. “בואי, נחזור למחנה. אם לא נמות היום, תמיד יש מחר.”

“ארא-פיג’י?” שאלה פוהרה.
“אר-פי-ג’י, זה מה שהיא אמרה.” העזתי להרים את עיני אל פניה של הכוהנת הגדולה שלנו. “אני חוששת שמדובר בסוג של מחלת שגעון.”
“מעולם לא שמעתי על כך.”
“היא טוענת שהגיעה מעולם אחר.”
“זה בהחלט אפשרי, ילדתי. האלים שולחים אלינו גיבורים מכל קצוות היקום-”
“היא טוענת שכולנו דמויות משחק ושהיא משתעשעת בנו, ושכעת גם היא אחת מדמויות המשחק האלו.”
“ובכן…” הבעתה של פוהרה לא השתנתה, אך היא מיהרה לדפדף באחד הספרים שלה, סימן שכבר למדתי לזהות כאובדן עצות. “אני מניחה שיש לטפל בחרדת הקרב שלה, קודם כל-”
“היא מסרבת לקבל טיפול, כוהנת גדולה.”
“אני מבינה.” אבל הבעת פניה רמזה שהיא לא הבינה כלל. לא יכולתי להאשים אותה.

נאלצתי להפעיל מעט שכנוע על גבירתי כדי לצאת מהמחנה באותו בוקר. בכל אותו יום קטלנו את מפלצות השממה. המכשפה הפליאה בקסמיה, ואני סייעתי מעט עם קשתי וחיציי, ככל שיכולתי, אך חשתי נחיתות בחברתה. היא היתה רבת עוצמה כל כך. בערב השלישי שלנו יחד, הרהבתי עוז לשאול שוב למה איננו מקיימות את המשימה שהטילה עלינו איירי. “בכל זאת, גבירתי… אין ספק בכך שאת יכולה להביס את הטרול השחור בקסמייך כעת.”
“מה בכלל עושה טרול עם קשת?” מלמלה המכשפה והמשיכה ללכת. “מי כתב את העלילה המחורבנת הזאת?”
“גבירתי…”
היא פנתה בחדות על עקביה, ונדמה היה שגם עיניה יורות ברקים כעת, כמו קצה המטה שלה. נרתעתי. “זה כל כך קל לך, נכון? את כולך, גיבורה, סיידקיק, בראש של המשחק המטופש הזה! ולמה שלא תהיי? אם את מתה, כל מה שצריך זה לשלם עלייך שוב בשביל להחיות אותך! וכשאני מתה? מה יקרה? מי יופיע במחנה, אני, או הדמות? איזה מכשפה ז’אנרית אחרת עם ביקיני קצרצר ומטומטם!” היא נגעה בשריון שלה.
“מדי הקרב שלנו, גבירתי?”
“מדי קרב! תסתכלי על עצמך!”
הבטתי בשריון הלוחמות שלי, מהטובים ביותר שחישלה איירי במחנה. התגאיתי בו מאוד, בכל עיצוב, בכל חוליה מקרקשת שהגנה עליי מידי-
“לא, ברצינות,” אמרה המכשפה. “זה נראה לך הגיוני שאנחנו נאבקות במפלצות של אשמדאי לבושות בבגדים תחתונים?!”
“גבירתי, השריון שאת עוטה הוא מאיכות מעולה-”
“ברור. ברור. בשתי הפטמות והרבע תחת שהוא מכסה!” היא הידקה את אצבעותיה סביב המטה שלה, ונדרכתי כשנדמה היה לי שהיא עומדת להשליך אותו שוב. גובלין רץ אלינו ממעמקי היער, אך היא השליכה בו כדור אש מבלי להביט לעברו. “לא, ברצינות, מי החליט על ה… ה…” היא נפנפה שוב בחלק התחתון של בגדיה, ושוב גרמה לי להסמיק, “הטמטום הזה?”
“גבירתי. פוהרה אמרה שתשמח לסייע לך במידת הצורך להתגבר על חרדת הקרב וה… ה… פי-אר-ג’י-”
“אר-פי-ג’י,” מלמלה המכשפה מגבה. “ותפסיקי לקרוא לי גבירתי. זה מעצבן אותי. קוראים לי נעמה.” היא הושיטה לי יד במפתיע, וקימרתי את גבתי, לא בטוחה מה לעשות בה. האם היתה זקוקה לסיוע…?
“נעמה,” היא אמרה שוב, ולקחה את ידי בידה. היא לחצה מעט את האצבעות. “רק נעמה. לפחות מישהו ידע את השם שלי כשאני אמות.”
“גביר- נעמה.” הרכנתי את ראשי. “כוחך מופלא, את עשויה ללא חת וזריזותך נטולת מתחרים. אין כל סיבה שתמותי.”
היא צחקה. “זה נחמד מאוד מצידך, טיי. אפשר לקרוא לך טיי, נכון? הנקודה היא שככה המשחקים האלו בנויים. תמיד יש מישהו יותר חזק ממך בהמשך. תמיד יש מישהו שיהרוג אותך. את מתה, מבינה מה הטעות שעשית, חוזרת, הורגת אותו. את לומדת מהקרב, מבינה?” היא השתהתה לרגע. “אבל אני לא אלמד מהקרב. אני לא אפסיד נקודות מיומנות. אני פשוט אמות. או אולי זה יחזיר אותי הביתה. אני לא יודעת, אבל אני מפחדת לגלות. אני מעדיפה להרוג פה מפלצות קטנות עם עשר חיים עד שנזדקן. מה שלא יקרה אף פעם, למען האמת, כי דמויות באר-פי-ג’י לא מזדקנות. חיים טובים פה, מה?” היא ניסתה לחייך.
“למען האמת, החיים שלנו אינם כה טובים כרגע, גבירתי,” ציינתי. “שתינו סובלות מההשתהות הארוכה שלנו בשממות. אני הטובה ביותר מבין הקשתיות כעת. אני יודעת לירות ברקים, חיצי כוח וחיצים מורעלים. ואת – כוחך אינו משתווה לשום מפלצת בשממות או בערבה. האם אלו החיים שאת רוצה? החיים המשעממים? חוסר ההגשמה העצמית?”
היא איבדה את חיוכה והתחילה ללכת שוב. “את לא מבינה. אפילו אם קורה איזה נס – אפילו אם אנחנו הורגים את מלכת השדים בניסיון הראשון, מה את חושבת יקרה אחרי כך? מה את חושבת נעשה כשנגיע לאשמדאי? יש לו רשף, את יודעת, סוג של חשמל אדום כזה שעובר בכל הגוף והורג אותך… אף אחד לא הורג אותו על ההתחלה. בייחוד לא עם מכשפה עלובה!” היא חבטה במטה שלה בקרקע, מחרידה כמה תולעים ורודות זהות מרבצן. “הדמות עם הכי פחות חיים במשחק הזה! לא יכולתי לקחת איזה ענק-למחצה, איזה ברברי כזה ששום דבר לא נוגע בו?”
לא ידעתי למה, אבל הרגשתי שמדובר היה בעלבון. “כל אישה במחנה שלנו טובה לפחות כמו-”
“מצד שני, תארי לעצמך להיתקע עכשיו עם האיברים הלא נכונים? למות עם האיברים הלא נכונים?” היא נרעדה, ואז החווירה לפתע. היא סובבה אליי את גבה והרימה מעט את חלקו התחתון של השריון שלה. אם נשאר צבע כלשהו בפניה, היא איבדה אותו כעת. “אה,” מלמלה בחולשה. “טוב. אז לא משנה. כנראה בגלל זה אני לא צריכה להשתין כבר חודש.”
“את זו שאמרת שאשמדאי מחכה לנו בסוף הקטע הרביעי, הגבירה נעמה,” אמרתי בשלווה, מתאימה את צעדיי לצעדיה. “אם זה אכן המצב, אין לנו מה לחשוש עד אז, הלא כן?”
היא עצרה במקומה והביטה בי. לאחר רגע, עלה חיוך קלוש על פניה. “כן. כנראה. אמא שלי אומרת משהו דומה, את יודעת. כשנגיע לגשר, נעבור אותו.”
קימטתי את מצחי. “האם אמך התכוונה לגשר מעל נהר האבדון?”
“נגיד ש-” היא גלגלה את עיניה, אבל חיוכה התרחב. “טוב, טנק חסר יכולת שכמוך. נראה לך שעוד יש לך כוח ללכת עד המקדש היום?”
הדם נדמה לזרום מהר יותר בעורקיי. השבתי את חיוכה. “אהיה מאושרת מאוד על כך, הגבירה נעמה.”
“יאללה, יאללה,” היא אמרה ודחפה אותי קלות בכתפי, כיוון שידעה שלא אבין.

הרגנו קודם כל, כמובן, את הטרול, והשבנו לאיירי המאושרת את קשת הסער הכסופה שלה. לאחר מכן, המשכנו והרגנו את אשת השאול, שהטיחה בנו את המתים-חיים שלה. סאקיה נזפה בי מאוחר יותר על שחיכינו זמן רב כל כך להרוג את אשת השאול, שהיתה יכולה בזמן הזה לשלח במחנה את המתים-חיים שלה ולחסל את כולנו. “למען האמת, האחות סאקיה,” אמרתי, “אשת השאול לא זזה ממשכנה מהיום בו הגיעה לשם, למרות איומיה התכופים. נראה היה שנוח לה שם, ולא היתה לה כל כוונה לתקוף את המחנה ולאיים על עולמנו.”
המכשפה – נעמה – חייכה אליי חיוך רחב כשיצאנו מהמחנה לאחר מכן.

מלכת השדים השחיתה לגמרי את המקדש שלנו. הוא הפך ממקום יפהפה ופורח – שהצלחתי כעת להודות בכך שלא זכרתי אותו לגמרי – למקום שנשא עימו ריח מוות. מכשפים הסתובבו ברחבי המסדרונות שהיו פעם מוארים, תחת רגליהם של נחשי הענק והאורות התועים קמל הדשא הירוק ומת, וגוויות אחיותינו המעונות הוצבו בכל מקום לראווה. המראה היה קשה לי, אך המכשפה המשיכה הלאה, קוטלת את השדים במיומנות, מטילה כשפים, משליכה אליי שיקויים. שיטות הלוחמה שלה היו משונות ביותר – היא היתה בוהה לשניות ארוכות במקום כלשהו מעל לראשו של אויבה לפני שהיתה בוחרת איזה כישוף לשלח בו. לעיתים רחוקות היתה נסוגה לאחור ונותנת לי לטפל באויב לבד. פעם או פעמיים הפסיקה להילחם באמצע קרב והחלה לנופף בידיה באוויר, תוך כדי שהיא סופרת “נקודות חיים” ו”מאנה”, ולאחר מכן התנצלה וטענה שהיא “בדיוק עלתה שלב”. אבל השיטות המשונות לא הפריעו לי, וגם לא העובדה שעדיין לא הבנתי חצי מדבריה. היינו צוות טוב. אני הייתי הקשתית שלה, והיא היתה המכשפה שלי.
לאחר שבוע הצלחנו לחצות את שטח המקדש והגענו למרתפים האפלים. כאן, אפופה בריח של רקב וקור, שכנה מלכת השדים.
“תתכונני, טיי,” לחשה נעמה.
היא פתחה את הדלת, וצבא של שדים התנפל עלינו. קטלנו אותן יחד במיומנות תוך דקות, אני בחיציי, היא בקסמיה, והתקדמנו הלאה, אל תוך החדר.
מלכת השדים ישבה לבדה בקצה החדר. היא קמה מכסאה… והמשיכה להתרומם. למרות האימה, עלתה בדעתי המחשבה עד כמה היא שונה מהדמות שראיתי בחלומותיי. היא התנשאה מעלינו, עצומה, שש זרועות לגופה, זנב דמוי קלשון, נוטף ארס, מתנופף מאחוריה באוויר. צעדיה, כשהתקרבה אלינו, הרעידו את הקרקע. שיערה היה להבה ירוקה, עיניה האדומות זהרו, פיה נשף רעל.
“אפילו המוות לא יכול לי,” היא לחששה בקול שנדמה שטפטף דרך אריחי הרצפה המבריקים מדם, ומוזיקה אפלה שבקעה ממקום כלשהו צווחה באוזנינו. מבטה של נעמה ננעץ במלכת השדים והיא הלכה צעד אחד לאחור. יתכן מאוד שכך עשיתי גם אני. אחזתי בכתפה של גבירתי.
“אנחנו יכולות לעשות את זה, נעמה!” קראתי באוזניה. “להתפצל!” התרחקתי במהירות כפי שהחלטנו, והתחלתי לירות במלכת השדים הנוראה את החיצים החזקים ביותר שלי. “קדימה, נעמה! נעמ…?”
אך כשהבטתי לאחור, ראיתי שנעמה לא רצה לצד והחלה לידות במלכת השדים את קסמיה, כפי שציפיתי. היא עמדה בדיוק במקום בו נותרה כשהמפלצת קמה מכסאה. כישוף? לא, פניה לא היו ירוקות מרעל וגופה לא כחול מכפור. היפנוזה? לא, גופה רעד ללא שליטה. ובכל זאת, נותרה נטועה במקומה, בוהה בעילפון-חושים במלכת השדים הנוראה.
“נעמה! נעמה! גבירתי!”
זינקתי לפנים, אך זה לא הספיק. צליל הצלפה נשמע. הצלפה אחת של זנבה עוטה העוקצים של מלכת השדים, מהירה מכדי שניתן היה לראות. די היה בכך.
המכשפה לא נעה. הרעידות פסקו. היא קרסה, כבובת סמרטוטים, אל האדמה.
צחוקה של מלכת השדים הדהד במקדש כולו.
צנחתי לברכיי. נכשלתי במשימתי. הגבירה שלי מתה. צחוקה של מלכת השדים מילא את אוזניי, ואף על פי שלא התקרבה אליי, לא פנתה כלל לעברי, חשתי את האפלה מציפה את חושיי.

המכשפה היתה אחת החזקות ביותר שאי פעם ראינו במחנה.
קיווינו שמישהו כמוה יגיע. ידענו שמלכת האופל צוברת עוצמה מיום שהבריחה אותנו מהמקדש. לא העזנו לצאת החוצה – אפילו סאקיה, שהעמידה פני אמיצה וקשוחה. היא נראתה כל כך מופתעת כשהמכשפה פנתה ישירות אליה, עד שכמעט שמטה את קשת הקרב העצומה שלה. “האם את זקוקה לבת-לוויה, גבירתי?” שאלה סאקיה.
“כן. את טיילנה,” היא הצביעה עליי מבלי להביט בי אפילו. הרגשתי בקנאה קורנת כגלים מהקשתיות האחרות, ולא ידעתי איך נפל הכבוד בחלקי. היא שילמה לסאקיה את הסכום – העצום, כך דימיתי, כדי לשכור אותי. מיד כששילמה ופסעתי לפנים בצייתנות, היא קפצה על צווארי וחיבקה אותי בכוח.
“זה עבד! זה עבד! אני לא מאמינה, אני כזאת מטומטמת!”
“גבירתי?”
היא בחנה אותי, ואז חייכה חיוך רחב. “טיי. שכחת הכל? המשחק? הביקיני? מלכת השדים?”
המילים האחרונות הן אלו שהיממו אותי, והשיבו לי את זיכרונותיי כמטח ברד. “החייאתי אותך, את אמורה להיזכר עכשיו,” הגבירה – נעמה, אמרה.
“גבירתי,” אמרתי, ואחזתי בידיה. “את… בחיים.”
“כן! כן, אני בחיים, לעזאזל! אני בחיים, ואני – אני!” היא חיבקה אותי, כמעט מועכת אותי בחולצת השריון הנוקשה שלה. “את צדקת, סיידקיק מטופשת בלי הילת הגנה ושום כישורים!” היא טפחה בחיבה על כתפי. “את צדקת! ואת יודעת מה זה אומר?”
“לא, גבירתי.”
“זה אומר שאני יכולה למות!” היא חבטה על כתפי בחיבה, השריון הקל מקרקש תחת ידה. “זאת אומרת, שאני יכולה לחזור לחיים!”
חייכתי אליה. את החלק הזה של השיחה לא ממש זכרתי, אבל כל עוד זה עשה את הגבירה שלי מאושרת – אני הייתי מאושרת. “זה אומר שאנחנו יכולות להרוג את מלכת השדים עכשיו, גבירתי?”
“לא. זה אומר שאנחנו הולכות להרוג אותה.” היא צחקה ועטפה את כתפי בזרועה, מובילה אותי אל נקודת הפורטל. “זה אומר שאנחנו הולכות לקרוע לה ת’צורה, לנקנק אותה, להעיף אותה בבעיטה מכל המדרגות, לתלוש את הראש שלה ולתקוע אותו במקום שהשמש לא זורחת…” זכרון מעורפל של המונולוגים האלו החל לחזור אליי, וחשתי חמימות נעימה מתלווה אל חוסר ההבנה וחוסר העניין. כשפנתה אליי סוף סוף, היו הרפלקסים שלי מהירים דיים כדי להעמיד פנים שהקשבתי כל הזמן. “ואחרי שנעשה את זה, את יודעת מה אנחנו הולכות לעשות?” היא לקחה את ידי ובידה השנייה לחצה על הפורטל, מפעילה אותו. “אנחנו הולכות להשמיד את אשמדאי! ”

העיר המדברית היתה יפהפיה. הבניינים היו עשויים בגווני צהוב, חום וכתום, מעוטרים בכיפות צבעוניות. בני המקום, כהי עור וכהי שיער, לבשו בדים קצרים בצבעים עזים שנכרכו בקלילות סביב גופם. היו כאן מסבאות, פונדקים, מכשפים, כוהנות, וריח תבלינים נישא באוויר, מבשר אולי יותר מכל על המקום החדש והמופלא שהגענו אליו, ועבורי – על ההרפתקה. אבק עלה עם אוויר המדבר מבעד לשער העיר הפתוח. נדמה היה לי שבמרחק ראיתי את עקרבי הענק, יצורים אגדתיים שעד כה רק שמעתי עליהם. רציתי לראות את כל אלו מקרוב, לחוות הכל.
לנעמה, כך גיליתי, דבר מכל אותם פלאות לא היווה מוקד משיכה. היא הלכה ישירות אל ארגז המטען שלה, שהגיע בעקבותינו בשיירת האספקה הבאה. השיירות נעו ברציפות בדרכים, כעת כשמלכת השדים מתה והשממות היו חופשיות שוב.
נעמה הוציאה כמות נכבדה של כסף מהמטען שלה, ומספר כלי נשק שלא הבנתי מדוע שמרה אותם עד כה. היא נמנעה מלהביט בעיני.
“לאן נלך קודם?” שאלתי. “למזרח או למערב? את חושבת שלעכבישי הענק יש קינים במערב?”
“סליחה,” נעמה נקשה על כתפו של איש גבוה, שרירי וכהה. “אני רוצה לראות את הלוחמים שלך.”
נרתעתי. היא כמובן לא היתה חייבת לדבר על כך עימי, אך בכל זאת ראיתי את הרפתקאותינו יחד כשותפות. “אני לא חושבת שעלייך לבזבז את כספך על הגברים האלו, גבירתי. הוכחנו שאנו מסוגלות לנצח את מפלצות המדבר בעצמנו…”
“זה לא כל כך פשוט,” מלמלה נעמה ולא הישירה אליי את עיניה. “כאילו, תביני, אם זה היה אפשרי הייתי משאירה את שניכם. זה פשוט החוקים של המשחק. תקשיבי, אני בטוחה שאיזה ברברי יבוא אחר כך ויקח אותך, הם מתים על קשתיות. באמת. יהיו לך המון הרפתקאות.” מבטה חלף על פני אחד מהגברים, והיא בהתה בנקודה המוכרת מעל לראשו, שלא ראיתי בה דבר. “אני אקח אותו.”
לסתי נשמטה. “את… משאירה אותי כאן?”
“אני מצטערת!” נעמה הביטה בי לרגע קצר לפני שהעבירה את סכום הכסף השערורייתי לידיו של מנהל המשמר. “זה לא את, באמת. זה הוא.”
“את מחליפה אותי… בגבר?”
“טיי, זה לא אישי. הערבים האלו הם אחלה טנק, ויש לי בדיוק את הרונות לחרמש שלו, ובכלל, יש לו הילה של הקפאת אויבים וחידוש חיים… את מבינה, נכון?”
לא הבנתי דבר וחצי דבר.
“זה לא אישי,” היא אמרה שוב. “באמת. יש לי מפלצת להרוג, ואני חייבת לעשות את זה עם הדברים הכי טובים שהמשחק מציע לי. אולי אחרי שאשמדאי ימות אני אוכל לחזור הביתה. ואם לא…” עיניה ברקו קלות. “אם לא, האמת שזה לא כזה נורא. כאילו, מה יותר שווה, לשחק משחקי מחשב או להרוג מפלצות? תגידי לי את האמת.”
לא ידעתי לענות, אך נדמה היה שהיא אינה מצפה לתשובה. כשהתרחקה עם העוזר החדש שלה, מותירה אותי מאחור, ידעתי שאני מביטה, סוף סוף, בגיבורה אמיתית.
ידעתי שהעולם יהיה בטוח בידיה.

ישראל – 10:00 בבוקר – 20.10.2010

‘צבע אדום – צבע אדום- צבע אדום’ – ‘יש לתפוס מחסה מיד’ – ‘צבע אדום – צבע אדום – צבע אדום – צבע…’

שקט מחריש אוזניים פילח את הארץ. אור עז מאור ברק פילח את השמיים. ופטריית עשן ענקית מאין כמוה פילחה את האוויר.
האדמה רעדה, מי ים רתחו ואנשים נמחקו בלי שהבינו מה הכה בהם. ועדיין היו כאלה שהבינו. ואותה מיליונית שנייה של תובנה ייסרה את כל יעודם ועד סוף חייהם; אותו פחד בלתי נשלט, ריצה הסטרית וזעקה לשמיים שטרם הספיקה להישמע.

‘צבע אדום’.

לא… בעצם הצבע היה לבן, לבן ואז שחור ואחר כך הכל הפך לאפור. אבל אני לא ראיתי זאת, איש לא ראה…

חפירות בית שאן – 9:55 בבוקר – 20.10.2010

“רוברט! בוא הנה! אני חושבת שמצאנו את מה שחיפשנו!” עדן צעקה בהתרגשות. “עדן! אולי תצאי משם כבר?! בואי תוכלי ארוחת בוקר אתנו. תראי – איזה מזג אוויר נחמד! סוף-סוף החמסין נשבר.” ענה לה רוברט. “רוברט, אתה לא מבין! זה ממש אוצר, אנחנו מחפשים אחר החדר הזה כבר שנים! אתם חייבים לראות את זה עכשיו! נו, בואו…” התעקשה עדן, “אוך! טוב.” ענה לה רוברט באי רצון והניח את הכריך שלו על הציידנית הקטנה. הוא קם על רגליו והסתכל על שני עמיתיו למחקר; דן ורונה, שניהם חברים טובים: “חברה, בואו נראה מה יש לעדן להראות לנו.” רונה חייכה אליו ואמרה: “רוברט, אנחנו חפרנו כל הבוקר, בחייך, תן לנוח קצת. מה שלא נמצא בחדר הזה, חיכה כאן – לפחות אלף שנים, אז אם הוא יחכה עוד חמש דקות, שום דבר לא יקרה.” דן הנהן בהסכמה בעודו לועס את ביס מהכריך שלו. “נו, אתם באים?” נשמעה קריאתה חסרת הסבלנות של עדן ממתחת לאדמה. רוברט משך בכתפיו, חתף בקבוק מים קטן שעמד לייד הצידנית והחל לרדת במדרגות העץ הפשוטות בעודו שותה. כשהוא הגיע לתחתית הבור, הוא פנה לעבר חור בקיר, שהתגלה כמפתן דלת עתיק, אותו הם מצאו רק היום מוקדם בבוקר.
לפתע נשמע רעש מחריש אוזניים ואדמה רעדה, רוברט הסתכל למעלה – לשמים והבקבוק נשמט מיידו והתגלגל לתוך הפתח. מחשבות החלו לדהור בראשו בקצב מסחרר: ‘רונה, את והפה הגדול שלך… לא זה לא באמת אשמתה. אז זהו זה? כל השנים הללו של עבודה, של חיים ירדו לטמיון? והם אף לא יזכו ליהנות מן ההנאה שבגילוי?’ ואז הוא דמיין לעצמו איך הכול בוודאי היה נראה אם הפיצוץ לא התרחש… פרס נובל לארכיאולוגיה… משפחה… שמחה, חגיגות עד אמצע הלילה, בירה, מסיבות – האם יש לכל זה משמעות עכשיו? לא, ממש לא. ועדיין הוא הצטער על כך שלא הספיק את כל מה שרצה, אפילו שזה לא שינה דבר… ואז חשכה נפלה עליו, עת הוא שמע את זעקות האימה של חבריו הטובים, הוא אף לא הספיק להבין שזעק יחד עמם.
ואז היה שקט.

עדן צעקה יחד עם חבריה עד שקולה כשל עליה, אדמה החלה ליפול עליה מתקרת החדר העתיק וכיסתה אותה מכף רגל ועד ראש. היא הרגישה איך משהו התגלגל לרגליה. היא לא ראתה דבר. ידיה שרפו נורא וכך גם כל חלקי גופה. היא הרגישה שנשרפת בעודה בחיים, זו הייתה הרגשה איומה. היא לא יכלה לחשוב בבהירות והחלה לנסות להתגלגל על האדמה בפרעות בניסיון נואש להפסיק את הכאב. אך זו לא הייתה אש רגילה, היא סירבה להירגע, להיכבות. הייתה מסביבה חשיכה מוחלטת. בידיים רועדות, כמעט ללא שליטה, היא מיששה את הדבר שהתגלגל מקודם לרגליה ולקחה אותו. זיכרון רחוק האיר את תודעתה – מים. כמעט ללא שליטה היא פתחה את הבקבוק – מים נותנים חיים. היא רוצה לחיות, כל כך רוצה… היא ניסתה לקחת שלוק קטן. אך התברר הדבר, שזה היה הרבה יותר ממה שהיא יכלה לעשות. גרעונה נענה בהרגשת שריפה של ממש. היא התחילה להיחנק מן הכאב והבקבוק נשמט מידיה, עת ידיה קפצו לעבר גרעונה בניסיון לאחוז בו, להקיא את הכאב… היא לא הצליחה להקיא דבר פרט לדמה שלה תוך שיעול רצחני. ידיה החלו למשש שוב את האדמה בחשיכה, שעכשיו הייתה רטובה. היא מצאה את מה שחיפשה, חפץ עגול נוסף. אור, היא חשבה, אור נותן חיים, אך הוא גם לוקח. היא שמטה את החפץ. היא העדיפה לא לראות מה נהיה ממנה; מידיה היפות, פניה שהיו מנומשות ויפות גם הן, עיניים כחולות בהירות… האם יש לה עיניים עכשיו? בגוף רועד ותוך הבנה עמוקה שלא נשאר לה הרבה, היא רצתה לראות מה קרה לחבריה, אולי היא תצליח לעזור להם? עדן החלה לזחול לעבר המקום בו היה הפתח. והוא אכן היה שם, אך ברגע שהיא הוציאה את ראשה החוצה, אור לבן ומסנוור איום ונורא פילח את עיניה והכול נגמר בבת אחת.

תל אביב, נסיעה באוטובוס – 9:57 בבוקר – 20.10.2010

אלכס החייל נסע חזרה לביתו מן הבסיס הצבאי שבדרום. היא בילה בו הרבה זמן.יותר מידי – לטעמו. ‘הטרוריסטים המזוינים האלה! עד כמה הם נמאסו עלי!’ חשב אלכס בעגמומיות. הם חדרו לבסיס בו שירת וניסו לחטוף תצפיתנית, היה לה מזל שהוא אירח לה חברה בזמן המשמרת. גיבור קראו לו, אך הוא נכשל להבין – היכן היא הגבורה בהרג בן-אדם. מראהו הגוסס והבקשה לעזרה תמשיך להדהד בראשו עוד הרבה זמן. הנער היה בן שישה-עשר שנים… ממש כמו אחיו הצעיר. הוא לא ייתן לו לשרת בצבא. הוא לא רוצה שיאלץ להתמודד עם דבר כזה… ייסורי מצפון איימו להטביע את כל הווייתו. ואפילו עכשיו אין לו מנוחה – בעיר הבית. הבית? האומנם? אפילו כאן באוטובוס ישנם כל הזמן ריבים פוליטיים: מי נגד מי, למה ואיך. מה צריך לעשות ולמה צה”ל לא מעוניין להיכנס שוב לשטחים… נראה אותם נכנסים לשם עם רובים והורגים אנשים … באשר הם – טרוריסטים או לא. אולי הם ישתקו קצת, ממילא לא יגיעו לכלל הכרעה. הזירה הפוליטית היא לגדולים, לא לאנשי העם הקטן. להם אף אחד לא יקשיב, אף פעם, אותם ישלחו למלחמה – להיות בשר תותחים, שייגמר כבר. אני רוצה קצת שלווה. “אולי תשתקו דקה?!” הוא צעק על האנשים שהסתכלו בעליו במבטים המומים.
ואז רעש מחריש אוזניים פילח את האזור, האוטובוס התרומם באוויר והתהפך על מספר מכוניות חונות שהחלו התפוצץ אחת-אחת. אלכס חשב שבוודאי הגיע לגיהינום על מה שעשה הוא כיווה שתהיה לו קצת שלווה, אבל עכשיו אין שלווה, אין בית, אין משפחה, אין תל אביב – אין כלום. לפתע הוא הרגיש כאב עז בגופו, אך אז צווארו התעקם והכול נגמר בין רגע, עת הוא הוציא את האוויר בפעם האחרונה מראיותיו והודה לאלוהים על השקט והשלווה שפקדו אותו.

עזה – ליד מחנה הפליטים ג’בליה – בית חנון – 9:55 בבוקר – 20.10.2010

“יטבח על יהוד! יטבח על ישראיל! יטבח! יטבח! יטבח! אינשאללה!”
הזעקות הצורמות של ההמון הזועם פילחו את האוויר של בוקר יום בהיר זה. חָלֶד היה מבניהם, איש חמא”ס גאה. מגן על אדמתו, על עמו מפני הכובש האכזר. הכובש שצבאו חיסל בלילה את חברו הטוב, ראפיק. ראפיק הגיבור הכין מטעני חבלה כדי להרוג חיילי צה”ל. להרוג! להרוג! להרוג! מוות לציונים! מוות לכולם! על כל הרע שעשו, על הכיבוש והעוני הכבדים מנשוא. על הילדים הבוכים. על הכול! על כל צרותינו! על ההרס! הרס! הרס! הוא הרים את הקלאץ’ שאחז בידו הימנית ושחרר צרור לאוויר, כך – סתם, כאות מחאה על המוות המיותר של חברו. וכמה טילים נהרסו על הדרך?! טילים של חופש, טילים של שמחה, טילים של הרס לאויב הציוני, עבודת יד – עבודת מלאכת! כמה טובים היו. טוב, לא נורא, עכשיו ששוב כל העולם ראה את עוצמת הפיצוץ, כולם ידעו עד כמה אכזרי כלפיהם האויב הציוני, עד כמה נפשע ומרושע הוא. רצח ילדים ונשים חפים מכל פשע. רצח המתנגדים והמגינים. רצח, רצח, רצח! עין תחת עין, זה לא מספיק, צריך יותר! שירגישו מה זה!
צריך ראש תחת עין! וכל העולם מסתכל על עזה ולא עושה כלום! לא עוזר לפלסטינים, אפילו הערבים המוסלמים – שהיו אמורים להיות אחיהם זנחו אותם, למה? למה הם לא באים לעזרתו של העם הפלסטיני הנרדף, המוכה?! והם עוד קוראים לעצמם מוסלמים?! לא נורא, גם הם יבערו באישו הקדושה של אללה הקדוש. נשבע במוחמד הנביא, הם עוד ישלמו. כולם ישלמו! על הבגידה! ועל הסבל שאנחנו נאלצים לשאת כבר שנים. והציונים האלה… חיים טוב. יש להם אוטו חדש, בית יפה, אוכל טוב וכלי נשק, הרבה כלי נשק! טנקים, מטוסים ומסוקים – גן עדן של כלי נשק!!! ולעם הפלסטיני, אין! אסור, ולמה זה? לנו אסור להגן על עצמנו?! אנחנו מגיני אנוש! מגיני אנוש מפני מכונת ההשמדה הציונית! עם כלי הנשק האלה שלהם… הכול קיבלו מאמריקאים, בלעדיהם הם כלום! שונא את האמריקאים! אבל גם הם יפלו, כולם יפלו ויבערו בכבשן השנאה והמוות של אללה! ואנחנו נגיע לגן עדן! לא נרעב יותר, יהיו לנו עצי פרי יפים, נחלים שופעים, בתים עשירים ומושקעים, ילדים, משפחות ובתולות קדושות… מוחמד הבטיח שלכל צדיק יגיע הגמול המגיע לו. “יטבח על ישראיל!” הוא צעק שוב עם ההמון המשולהב, השונא, הבוכה והזועם, והרים את נשקו אל על. אם הזעם יכל להרוג, אזי בטח כל הציונים היו מתים עכשיו.
לפתע הבזק אור מסנוור סנוור את ההמון, ואז השתרר שקט מתוח של אי-וודאות. אך שקט זה לא נשמר זמן רב. וכעבור שבריר שנייה נשמע פיצוץ עז ורב עוצמה, בריחוק לא רב. האדמה נרעדה ועשן שחור החל לעלות מעלה מכיוון ירושלים. חלק מהאנשים החלו לצחוק ולצעוק דברי הלל! סוף-סוף הנקמה המתוקה! מוות! סוף-סוף הם יהיו חופשיים! הם ניצחו! ראפיק מת לא לחינם! הוא ניצח, הוא גיבור! אנחנו ניצחנו! ואז חלד הצטער על כך שגם הוא לא מת יחד עם ראפיק, כך הם היו שניהם – גיבורים.
ואז עשן שחור ורצחני כיסה את השמים עת האנשים החלו להבין מה נפל עליהם. האנשים החלו לצעוק באימה ולהתפזר בכל הכיוונים, לדרוך ולדחוף אחד את השני, לרמוס למוות ולמות בעצמם בעודם עושים זאת. אז זהו בעצם רצח עם, חשב לעצמו חלד. לא! אבל זה לא ייתכן! הרי הם ניצחו?! ואולי הם טעו? לא, הם לא טעו, הם תמיד צדקו והמלחמה הייתה צודקת. הם מתים כקדושים מעונים – כגיבורים… סוף-סוף זה נגמר ועוד רגע של ממש הוא יגיע לגן עדן. חלד עמד ניצב והושיט את ידיו לשמיים מקבל את המוות לחיקו, בזמן שאנשים מסביב מתרוצצים הנה והנה, מנסים לברוח מן הנשורת הקטלנית המאכלת את גופם. מישהו החל לירות לכל עבר ואנשים החלו לצנוח מתים מכדורי רובים של ‘חבריהם’, אבל זה היה כבר לא משנה ממילא, כולם ימותו. חלד לחץ על ההדק ושיחרר עוד צרור לתוך האוויר, הוא רצה למות כגיבור, עם נשק בידו, מגן בגאווה על עמו. ואז הוא קרס, עוד מספר אנשים קרסו עליו. הרגשת האופוריה, השמחה התהומית, הגאווה והאושר נגמרו ובמקומה בא כאב הקשה והכבד מנשוא ואימה איומה. ומה אם הם בעצם, בכל זאת טעו? האם הוא יגיע לגו עדן? ומי בעצם שלח את הפצצה? זה בטח הציונים, זה תמיד הם, תמיד הם רצו להרוג אותם, ועכשיו הם עשו זאת. אז מי בעצם ניצח? ואז הכול נגמר, עת חשיכה נפלה עליו בטרם ידע את התשובה לשאלת המפתח: ‘אז מי בעצם ניצח?’.

באר שבע – חנות לחיות בית – 9:53 בבוקר – 20.10.2010

אמיר נכנס למחסן שהיה מאחורי החנות. נגמרו השימורים – אוכל לחתולים. הוא התחיל להוציא את המארזים בכדי למלא את המדפים שכמעט התרוקנו. אך הוא התחיל לשמוע רעשים מוזרים, עולים וגוברים מהחנות. החיות – משהו מוזר קורה להן. הוא לקח מארז אחד וחזר אל מאחורי הדלפק. לא היה אף אחד בתוך החנות ועם זאת החיות הקטנות, הדגים, התוכונים והציפורים האחרות התנהגו מוזר. חלק מהדגים תקפו אחד את השני, אחרים התחבאו במקומות החבויים יותר שבאקוואריום. באופן דומה התנהגו התוכונים, הארנבים, שרקנים… רעש נוראי עמד באוויר – אימה. אמיר הניח את המארז על הדלפק ויצא אל הרחוב. הכול נראה כרגיל; אנשים הלכו, כל אחד לעינינו. כמה בני נוער עברו לידו בעוד מוזיקה באיכות ירודה בקעה ממכשיר הפלאפון של אחד או אחת מהם, הם צחקו על משהו. הכול נראה בסדר, ועם זאת משהו בהחלט לא היה בסדר, ואמיר ידע זאת. הוא נכנס חזרה לחנות וסגר את דלת הכניסה. הוא סובב את השלט שעל הדלת – ועכשיו עוברי אורח ברחוב ידעו שהחנות סגורה. אמיר הדליק את הרדיו, הרדיו ניגן מוזיקה. הוא החליף תחנה – מוזיקה, עוד תחנה – מוזיקה, עוד תחנה – “אנחנו קוטעים את התוכנית בתשדיר דחוף. פורצת מלחמה, ארה”ב שיגרה טילים לעבר איראן והפדרציה הרוסית. עכשיו אני מקבל מידע – הפדרציה הרוסית משגרת טילים, גם איראן… רגע קוריאה הצפונית… רגע אנחנו מתקשרים למומחה…” אמיר תפס את מכשיר הפלאפון שלו וחייג לאשתו. קולה המתוק ענה לו בשפופרת: “היי, אמירוש מה שלומך?”
“גָאלַה, תקשיבי לי טוב, אין זמן. קחי את הילדים, קחו פלאפון, מטען, מים ורוצו – רוצו *לממ”ד.” “מה? מה קורה אמיר, אתה מגיע?”
“לכי! אין זמן, מלחמת עולם התחילה, בבקשה אני מתחנן, תעשי כדברי, אני סוגר עכשיו ונוסעה אליך.”
“בסדר, בסדר… אני לוקחת את הילדים, רק תבוא, בבקשה תבוא… אתה מפחיד אותי.”
“אני יודע… אני בעצמי מפחד.” הוא אמר בעודו נועל את הדלת הקדמית של החנות. גור הכלבים החל לילל ולבכות. אמיר התכופף ולקח אותו לידיו והלך לכיוון היציאה האחורית.
“מה קורה שם, אצלך?”
“החיות משתוללות, הן מרגישות. גאלה, תמהרי, אני מנתק עכשיו. חמש דקות אני בבית. תמהרי.”
“בסדר, אנחנו נחכה לך בממ”ד.”
“חכי,” הוא אמר בעודו דוחף את הגור לתוך מעילו ועולה על האופנוע: “אני אוהב אותך, אוהב אותך יותר מהחיים; אותך, את רוני, מריה והימאריי. אם יקרה משהו… תזכרי זאת, בבקשה.”
“לא! אל תאמר דברים כאלה! אמיר אנחנו אוהבים אותך, לא יכולים בלעדיך, בבקשה בוא, אני מפחדת.”
“גאלה, הצילי את הילדים.”
“בסדר…” היא אמרה בעודה מתייפחת. הוא לבש את הקסדה וקיבע בתוכה את מכשיר הטלפון. “אני מגיע.” הוא אמר.
“אני כבר הבאתי מים, רדיו ומכשירי הטענה לממ”ד. זרקתי פנימה שקית ירקות, פירות וקצת חטיפים. אני רצה לחצר…”
“חייב לנתק, אני נוסע…” אמר לה אמיר.
“אל תלך אמיר, השאר איתי על הקו, אני רוצה לשמוע אותך נושם, אני לא אפריע…”
“בסדר, אני כבר נוסע בדרך. כמה דקות ואני בבית.”

גאלה יצאה בריצה אל החצר וקראה לילדיה: “רוני, הימאריי ומרינה – בואו מייד לממ”ד!”, רוני שהיה המבוגר מביניהם, שמונה שנים מלאו לו בחודש שעבר, קם ושאל: “אמא, מה קרה? את חיוורת… בכית?!”
“בוא רוני, קח את הימאריי ורוץ לממ”ד.” היא אמרה בעודה מרימה את מרינה בת השש על ידיה ודוחפת את רוני לכיוון הבית. “גראדים וקטיושות?!” שאל רוני, היא כמעט נטולת יכולת דיבור אמרה: “כן! כן! רוץ!” רוני תפס את הימאריי הקטנה בת השנתיים ורץ לכיוון הממ”ד. גאלה דולקת אחריו. מרינה התחילה לבכות עת גאלה הניחה אותה על המזרון ורצה לסגור חלונות ודלתות בבית.
“בבקשה אמירוש, תבוא!” היא אמרה לו באוזניה של הפלאפון. “אני מגיע, אני כבר כאן, בצומת.”
גאלה תפסה סמיכות וכריות ורצה לממ”ד, היא זרקה הכול על הרצפה ואמרה לרוני ולבנות להתעטף, ומבלי לחכות לתשובה רצה ולקחה שישיית מים נוספת, מספר גלילי נייר טואלט וערכת עזרה ראשונה ורצה חזרה לממ”ד. נשמעה אזעקה ברחוב: “צבע – אדום, צבע – אדום, צבע – אדום, יש לתפוס מחסה מייד, צבע – אדום . . .” אמיר התפרץ לבית ונעל את הדלת, גאלה רצה אליו וחיבקה אותו, ואז הם רצו לממ”ד וסגרו את הדלת. הילדים בכו. ההורים סידרו מזרנים מתחת לשולחן והתכרבלו עם הילדים מתחת לשמיכות, כשבקבוקי מים בידיהם. אמיר התחיל לרעוד, פניו חיוורות כסיד, הוא קרא לכולם: “אני אוהב אתכם, אני מגן עליכם, אל תבכו, הכול יהיה בסדר.” גאלה החזיקה את ידיו וחיבקה את הילדים. מרינה בכתה לתוך כתפה ורוני חיבק את הימאריי הקטנה שבכתה, כי ראתה שמרינה אחותה הגדולה בוכה והיא הרגישה במתח ששרר בין בני המשפחה. רוני התכרבל ליד אביו ואמו.
גאלה אמרה: “אני גם אוהבת אותך אמיר, ואתכם חמודים שלי, ילדים טובים, חכמים ואמיצים.”
אמיר שמע מרחוק את האזעקה: “צבע – אדום … צבע – אדום …”, סירנות מחרישות אוזניים הצטרפו לאזעקת ‘צבע – אדום’.

הבזק אור – והכול הסתחרר לאט, וזיכרונות שניסה לקבור ולהדחיק לפני שנים תקפו את מוחו שוב; אתיופיה – משפחתו רצה, בורחת… ירי מכל עבר, אחיו נפגע ונפל, ההורים דוחפים אותו קדימה, האב הרים את אחיו המדמם… הבזקי אור ופיצוצים מחרישי אוזניים פילחו את כל האזור, והם רצים, רצים כדי להינצל. אבל עכשיו אין לאן לרוץ… – פיצוץ מחריש אוזניים פילח את האזור.
הילדים צעקו והוא הרגיש איך גאלה מהדקת בו את אחיזתה, ואת הילדים מצטופפים אליו, כולם בכו ורעדו מתחת לשמיכות… האם זה באמת הולך לעזור להם? למה? למה זה קורה?
הוא הרגיש משהו רטוב אצלו בחולצה מלווה ביללה זעירה – הגור שלקח מהחנות. הוא הוציא אותו מתוך מעילו והניח על ברכיו ליד בנו. הגור השתין מפחד בחולצתו, שעכשיו הייתה רטובה ורעד בחוסר אונים על ברכיו. חיוך קל האיר את פני אשתו והוא תהה על מה היא חושבת, אבל חשב שאין זה משנה ברגע זה ממש. ואולי כן? כמה זמן יש להם עוד ביחד? הוא חייך אליה בחזרה, והילדים החלו להירגע. ואז הוא נישק אותה בשפתיה ובפניה היפות בפעם האחרונה, ולאחר מכן הם נישקו את ילדיהם בפעם האחרונה.
ברדיו מישהו צעק: “פצצות אטום מתפוצצות… תפסו מחסה… במבני בטון…” – ואז היה רעש אחיד, עת פיצוץ נוסף הרעיד את האדמה. ההורים סוככו בגופיהם על ילדיהם, רוני חיבק גם את הגור, יחד עם אחותו הקטנה. קירות הבית רעדו שוב ואבק מילא את האוויר. פתאום השתרר שקט מחריש אוזניים ורק הסירנות מרחוק לא חדלו, כמו אלו שתמיד פועלות בדקת הדומייה בימי הזיכרון. ‘צבע – אדום’ הפסיק להשמיע את קולו ולרגע הם חשבו שהכול נגמר.
אך אז צריבה מוזרה החלה להופיע על גופם. גאלה הסתכלה עליו בעיניים גדולות מפחד ומלמלה: “כמו חברי בצ’רנוביל… הם… הם חלו במחלת הקרינה… זה הסוף.” הילדים התחילו לבכות שוב וקראו להוריהם שחיבקו אותם חזק ונאבקו בדמעותיהם בעצמם, בעודם מלטפים את ילדיהם. אמיר ידע על מה היא מדברת. וידע שהיא יודעת על מה היא מדברת. הרי כל חברי משפחתה שסירבו להתפנות מן הכפרים הקרובים, נספו כעבור זמן לא ממושך. מה שהפחיד אותו יותר מהמוות, זה הכאב שילדיו וגאלה יצטרכו לשאת לפני שהמוות יגאל אותם מייסוריהם. הוא הסתכל על אשתו… כוויות הופיעו על אורה ופניה, דמעות זלגו מעיניה. הילדים התפתלו מכאב. ליבו נקרע. הכאב שהרגיש בעצמו לא עניין אותו, משפחתו הסובלת… הוא נכשל להגן עליהם… אך הוא עשה כל מה שיכל… הוא התקשה להאמין שלפני עשר דקות לחייהם המאושרים הגיע הקץ. הוא התקשה להבין את זה. הוא לא יכול לתת להם לסבול כך. גאלה הסתכלה עליו ואמרה בקול צרוד: “אמיר, אין טעם… אנחנו לא יכולים לעצור את זה… יש לך אקדח… הוא טעון…” הוא הבין. הוא לא יכל להאשים אותה, אך הוא לא היה מסוגל לכך, עיניו החלו לדמוע: “גאלה…” הוא שמע את קולו הצרוד מקרטע: “א… אני לא יכול…” היא הנהנה בהבנה ואמרה: “אז אולי עדיף שכולנו נצא…” אמיר הסתכל עליה ואמר: “אולי זה, באמת עדיף… הילדים סובלים… זה קשה לי…”, “גם לי.”, היא אמרה דרך דמעות. ידיה הקטנות של הימאריי התכסו בכוויות וכך גם פניהם וידיהם של רוני ומרינה. הילדים בכו, הצטופפו והתכרבלו אל הוריהם, מנסים למצוא הגנה נחמה. אמיר לקח את רוני והימאריי על ידיו, יחד עם הגור המיילל והסובל, וקם. הוא עדיין היה מסוגל להחזיק את ילדיו בידו האחת. אץ ידו הימנית הוא הושיט לאשתו אל מתחת לשולחן, שם הם ישבו לפני רגע. אשתו קמה בעזרתה של ידו החסונה, היא לקחה את מרינה אל חיכה. השמיכות גלשו מגביהם לרצפה. הוא צעד לעבר הדלת והסתכל עליה, היא הייתה מאחוריו, לידו. פניה היפות היו פצועות כל כך, הוא שיער שגם פניו נראות באופן מחריד ודומה. היא הנהנה לאט והוא פתח את הדלת.

מחוץ לממד ביתם נהרס לחלוטין, הכול היה לחורבות. אבק עמד באוויר ונשורת קטלנית כיסתה את הארץ. הם יצאו אל האור כאשר הם אוחזים את ידיהם בחוזקה. מאחוריהם פתאום נדלק הרדיו ונשמעו דרכו קריאות בעברית: “אל תצאו מהבתים… העזרה בדרך, יעזרו לכם, אל תצאו…” אמיר וגאלה ידעו שזהו שקר. אמיר סגר את דלת הממ”ד מאחוריו, כדי לא לשמוע את הרדיו. והם החלו לצעוד לעט דרך ההריסות. ילדיהם איבדו את ההכרה, גאלה התייפחה, הוא אחז את ידה בכוח, לא נותן לה ליפול. הם יצאו לרחוב ועיניהם ראו הרס מוחלט. אנשים שכבו מתים ומכוערים ברחבי הרחוב, כאשר הקרינה מאכלת את גופם לאט ובהתמדה. כל הבתים התמוטטו כמעט לחלוטין, מתחתיהם נקברו אנשים בעודם חיים. פה ושם נשמעו זעקות וקריאות לעזרה. היו עוד אנשים שיצאו לרחוב וקרסו אל מול עיניהם לצד אחרים על המדרכה… הרחוב הזה פעם היה חי, המה אדם, הבניינים היו הרבה יותר יפים… ואז הוא ראה את גאלה קורסת, הוא כרע על ברכיו לידה. היא הסתכלה עליו בעיניים רטובות וגוססות ושפתיה מלמלו שהיא אוהבת אותו. קולה כשל עליה, הוא חיבק אותה יחד עם ילדיו ומלמל בשפתיו גם דברי אהבה.
סירנות הופעלו שוב – צבע אדום – מרחוק נשמעו עוד מספר פיצוצים מלווים בהבזקי אור חדים ולבנים שסנוורו עיני כל רואה. האדמה נרעדה שוב והם חייכו אחד לשני, וזה היה הדבר האחרון שראו.

יהודה ושומרון – עמק חפר – גדר המערכת בין כפר צור (פלסטיני) לישוב סלעית (ישראלי) – 9:30 בבוקר – 20.10.2010

סיור של חיילי מילואים עשה את דרכו ליד גדר המערכת.
הקשר שבסופה* הופעל: “*שלושים ושלוש – *פסנתר , רות.”, אחד המילואימניקים הרים את השפופרת השחורה ודיבר בעודו לוחץ על הכפתור PTT: “פסנתר משלושים ושלוש, רות עבור.” *החמ”ליסט דיבר שוב: “שלושים ושלוש, מה המצב?”
המילואימניק ענה: “פסנתר, הכול סבבה – בינתיים, אנחנו מבצעים ס’.”
“רות, קיבלתי.” ענה החמ”ליסט.

“כל יחידות פסנתר, כאן תלם שתיים.”
“תלם שתיים הרגעי, כאן קודקוד פסנתר, המשיכי.”
“אני מזהה מתנה משמיים! מתנה משמיים!”

ואז היה הבזק אור גדול. “תלם שתיים, איפה פגעה המתנה?”
“כיוון מערב – אני חושבת…” אמרה התצפיתנית ההמומה, ואז נשמע פיצוץ עז והאדמה רעדה.
הסיורים עצרו בכל הגזרה והסתובבו מערבה לכיוון הפיצוץ, ואז בקשר נשמע: “אני לא מזהה יותר את תל אביב… יש שם פטריית עשן ענקית. אני מכריזה כוכב שביט, כוכב שביט! כל יחידות פסנתר כוכב שביט בתל אביב.” ואז הייתה דומיית אל-חוט עת כולם בהו בגל ההדף והעשן שהלך והתקרב, עת פיצוץ נוסף מלווה בהבזק אור עז פילח את הסביבה. הסירנות בסלעית הופעלו ובכל הישובים היהודיים שבסביבה.

החיילים נכנסו חזרה לרכבים וסגרו את החלונות.
“פסנתר משלושים ושלוש, אנחנו באים אליכם.”
“פסנתר משלושים ושש, אנחנו באים אליכם.”
“כאן קודקוד פסנתר, קיבלתי. כל ס’ פסנתר לחזור לקונגרס חירום בפסנתר. אשרו.”
הבזק אור נוסף האיר את השמים מלווה בסירנות, עשן אפור ונשורת החלה לכסות הארץ, עת האדמה נרעדה שוב.
החיילים החלו להרגיש צריבה בעורם בעוד הם נוסעים ברכב.
“קודקוד פסנתר משלושים ושלוש,”
“רות, עבור.”
“משהו מוזר קורה, כוויות מתחילות לכסות את גופנו… זה נורא כואב…”
“כאן קודקוד, תנסו להגיע, אם אתם רואים שאינכם יכולים להמשיך לנוע – תעצרו. אשרו.”
“קיבלנו קודקוד.”
“שלושים ושש, קיבלנו.”
“שלושים ושבע מקודקוד פסנתר, מה מיקומכם?” – דממה – “שלושים ושבע – פסנתר, האם אתם שומעים?” – דממה –
“קודקוד – שלושים ושלוש,” דיבר החייל בקול צרוד יותר: “אנחנו לא רואים לאן אנחנו נוסעים, לא יכולים להמשיך. אנחנו בקולה.”
“קיבלתי, מה מיקומכם? כל הס’ להודיע על מיקומכם.” קולה של הקצין נשמע צרוד גם הוא.
“שלושים ושלוש, ליד מזבלת טייבה.”
“שלושים ושש – צומת ניצני עוז, יש כאן תאונת דרכים ועפר מכסה הכול, לא יכולים להמשיך. קולה.”
“קודקוד פסנתר, מישהו ראה את שלושים ושבע?”
“תלם אחד, קודקוד,” נשמע קול צרוד של התצפיתנית, “המשיכי,” לחש הקצין, “איתרתי אותם, הם נפלו לתעלה ליד השער של חירבת’ – גברה. הס’ עולה באש… רות סוף.”, “קיבלתי.” נשמע לחש.
“שלושים וארבע, שש ושלוש, אל תצאו מהרכבים…” – לא נשמעה תשובה עת פיצוץ נוסף הרעיד את האדמה.
הסירנות המשיכו לצפור בקול מצמרר, אך כבר לא נשארו אנשים שישמעו אותן.

כולם מתו. זהו סופו של העולם, עולם האנושות.

“לא! לאאאאאא! לא! בבקשה אלוהים! לא!!! אל תניח לזה לקרות, לא! אל תיתן לאנושות להכחיד את עצמה! אני מתחננת, בבקשה! שמע ישראל, אלוהים אלוהינו – אלוהים אחד! שמע ישראל, אלוהים, שמע! שמע! שמע! בבקשה! אני מתחננת!” צעקתי באימה טרופה. זה היה קשה מנשוא, להרגיש את כל זה, לשמוע, לראות… כל כך אמיתי… האם זה כבר קרה, קורה או יקרה? איפה אני?! מי אני? למה אני משותקת? כואב, שורף, צרידות נוראית וכאב בגרון, אני בוודאי הולכת למות…

הרופאים התפרצו לחדר בבהלה. במרכז החדר ניצבה מיטה, עליה שכבה נפגעת מתאונת דרכים קשה. הנפגעת עברה זעזעו מוח רציני ונפגעה בכל חלקי גופה. היא הייתה מחוסרת הכרה עד עכשיו, וכולם חשבו שתישאר צמח – בתרדמת, אם תשרוד. אך חמשת הניתוחים כן, עשו את שלהם… האומנם? אולי דעת הנפגעת נטרפה עקב הטראומה הקשה. ואין לדעת אם תוכל לזוז יותר אי פעם.
אחד הרופאים ניגש לפצועה ששכבה עם עיניים עצומות ורעדה בכל גופה, דמעות הופיעו בעיניה על פניה הפצועות. הוא נגע קלות בכתפה: “דבורה, הרגעי, הכול בסדר עכשיו. כולם בסדר. תפקחי את העיניים לאט – לאט. את בטוחה כאן, אף אחד לא יפגע בך.”

לפתע שמעתי קול רך מדבר אלי מרחוק, לא ייתכן, הרי כולנו מתים… או שאולי אלו הם כבר הקולות מעולם הבא? מיהו הדובר? מה הוא אומר? הפיצוצים היו כל כך מחרישי אוזניים, אני לא שומעת כמעט כלום.

הרופא הסתכל על עמיתיו בדאגה. החולה נדמה והפסיקה לרעוד, עכשיו היא לא זזה ולא הגיבה להתלחשויות המודאגות של שני הרופאים והאחות.

תחושה החלה לחזור לידי. הייתי מאוד חלשה, משום – מה. הכול כאב, הכול שרף. ניסיתי להזיז את ידי, אך רק האצבעות נענו לרצון זה. הידיים הרגישו כאילו היו יצוקות מפלדה, וכך גם העיניים.

אחד הרופאים אמר: “הסתכלו…” עפעפי הפצוע זזו, אצבעות ידיה נרעדו, ואז ידה הימנית נקמצה לאגרוף חלש. “היא שומעת.” אמר הרופא השני.
“דבורה, את שומעת אותי? שמי מיכאל, אני רופא.”

“מה… מה…?” מלמלתי. הרופאים חייכו אחד לשני. אלו אינן ספזמות, המטופלת אכן מגיבה.
“דבורה, את נפגעת קשה בתאונת דרכים בצומת ניצני עוז אתמול בעשר בבוקר. מכונית התנגשה בך עת עברת במעבר חצייה…”
“מְמָה.. למה?” מלמלתי, התחלתי לפתוח לאט את העיניים, אך אז הסתנוורתי וצעקתי: “לא! בבקשה לא! אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות! אני אוהבת את המשפחה שלי; אמא, אבא… אחי ואחותי… אני רוצה לחיות!”
הרגשתי מגע קל בידי הימנית, מישהו ליטף לי בעדינות את הלחי ואמר: “הכול בסדר, הרגעי דבורה… את חיה, הרגעי, אנחנו נעזור לך,. את נמצאת בבית החולים ‘לינדאו’ שבנתניה.”
סוף-סוף התחלתי לשמוע את מה שהוא אמר. ניסיתי שוב לפתוח את עיני, אך הפעם הייתי זהירה יותר, ואז ראיתי, ראיתי רופא קורה מעלי ומסתכל בדאגה על פני: “בית חולים? אז אני חייה?”, הרופא חייך קלות ואמר: “כן, את חייה.”
אך לפתע נזכרתי. אחזתי בסדינים ושאלתי בבהלה: “מה התאריך היום?” הרופא הסתכל עלי במבט לא מבין ואמר: “העשרים ואחד לעשירי.” העיניים שלי נפערו בתדהמה: “מה השנה?”, “מה השנה?” שאל הרופא בקול לא מבין, אך אז התעשת וענה: “אלפיים ועשר.”, “תדליק חדשות!” אמרתי בעודי לוקחת נשימה עמוקה. “אני לא חושב שזה הזמן…” התחיל למחות הרופא המודאג; “עכשיו!” דרשתי בקול פיקודי. הרופא סימן לאחות, היא יצאה מהחדר וכעבור רגע חזרה עם השלט והדליקה את הטלוויזיה שהייתה ממוקמת ממול למיטת הבחורה הפצועה, מתחת לתקרה, מעל לדלת הכניסה. הרופא השני אמר : “אני הולך להודיע למשפחתה שהיא התעוררה, ועל הדרך אבי כדורי הרגעה.” הרופא הראשון הנהן והפנה את מבטו עלי. “תגביר, אני לא שומעת.” ציוויתי. האחות הגבירה את הווליום:
“צהריים טובים מחדשות ארוץ שתיים… אסון עולמי נמנע אתמול, עת העובדים הטכניים והמתכנתים של הפנטגון מצאו תקלה במחשבי השיגור לנשק אטומי. מן הבית הלבן נמסר, שנשקה של ארצות הברית יכל להשתגר ליעדים רגישים ללא בקרה, ושהמומחים ניתקו את המערכת וכרגע בודקים את סיבות התקלה… אך עדיין ניתן להפעיל את תחנות השיגור ידנית…

גילוי ארכיאולוגי מדהים נתגלה אתמול בחפירות בית שאן. צוות ארכיאולוגים מצאו ארטיפקט נדיר בן למעלה מאלפיים שנים, מסוף תקופת המשנה. שלושת החוקרים מועמדים לקבלת פרס נובל לארכיאולוגיה…

חייל צה”ל חיסל מחבל שחדר לבסיס צבאי קרוב לרצועת עזה. החייל מנע פיגוע ירי וחטיפה בבסיסו. המחבל חיבל בגדר… התצפיתנית לא ראתה עקב ערפל כבד שאפף את הקרקע… המחבל כמעט הרג את התצפיתנית בעמדתה, לולא החייל היה מארח לה חברה בלילה. ובכך הוא הציל את חיה. החייל הגיב במהירות…

הפגנה אלימה התרחשה בבית חנון שליד מחנה הפליטים ג’בליה שבצפון רצועת עזה, כאות מחאה לפעולת צה”ל בלילה שלשום, שנגמרה בפיצוץ רב עוצמה. עקב פגיעה ישירה במחסן עם מצבורי נשק רבים. מגורמים פלסטינים נמסר כי נהרגו עשרה אזרחים ביניהם פעילי חמא”ס, ועוד עשרות נפגעו. ואף היום הרחובות ממאנים להירגע… ”

רעד קל עבר בכל גופי: “ניצלנו?.” מלמלתי, לא יכולתי להאמין לאוזני. “אני לא חולמת, נכון?” שאלתי את הרופא.
“לא, את לא.” הוא ענה.
“אז, זו היא המציאות?” שאלתי שוב, והמשכתי: “וכל פצעי והרגשת הכבדות, הכוויות ששורפות ממש, הכאבים הנוראים והצרידות – זה כי נפגעתי בתאונת דרכים בצומת ניצני עוז?”
הרופא חייך קלות ובעודו מסתכל עלי במבט מנחם, הנהן ואמר: “כן דבורה, אני חושש שזו היא המציאות הכואבת.”, “למה? על מה חלמת? זה בוודאי היה משהו מאוד מפחיד ומזעזע, אם זה עורר בך תגובה כה חריפה.” הוסיף הרופא בקול מלא חמלה ודאגה.
“לא היית מאמין לי, את הייתי מספרת…” מלמלתי בשקט.
“ובכל זאת?” שאל הרופא, כבר מתוך סקרנות.
“על המציאות הכואבת … על המציאות…” חזרתי על מילותיי כהד בעודי מתקשה להאמין שכל זה נמנע.

___________________
ממ”ד – מרחב מוגן דירתי.
סופה – כלי רכב שטח, משמש לסיור בדרך כלל.
תלם – תצפית.
שלושים ושלוש (שלושים וארבע, וחמש וכו’) – שמות סיורים בשטח.
פסנתר – שם חדר מלחמה של הגדוד.
חמ”ל – חדר מלחמה.
חמ”ליסט – מי שיושב במשמרת בחמ”ל.
קודקוד – קצין